ויקיפדיה

ארנסט המינגוויי

סופר והעיתונאי אמריקאי

ארנֵסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 – 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

ארנסט המינגוויי
Ernest Miller Hemingway
לידה 21 ביולי 1899
אוק פארק, שיקגו, ארצות הברית
התאבד 2 ביולי 1961 (בגיל 61)
קטשום, איידהו, ארצות הברית
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אמריקאי
מקום קבורה Ketchum עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים קי וסט, Ketchum, פריז, בית ארנסט המינגוויי עריכת הנתון בוויקינתונים
אירועים משמעותיים שריפת הספרים בגרמניה הנאצית (1933) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, עיתונאי
מקום לימודים תיכון אוק פארק, James F. Byrnes High School עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
תחום כתיבה ספרות, עיתונאות
סוגה פרוזה, פובליציסטיקה, ספר זיכרונות עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות למי צלצלו הפעמונים, הזקן והים, איים בזרם
תקופת הפעילות 1917–1961 (כ־44 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ רוברט לואיס סטיבנסון, מריו ברינו עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • Hadley Richardson (1921–1927)
  • מרתה גלהורן (1940–1945)
  • Mary Welsh Hemingway (1946–1961)
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Jack Hemingway, Patrick Hemingway, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס פוליצר, פרס נובל לספרות
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה
 
משפחת המינגוויי ב-1905. מימין: ארנסט, אורסולה, גרייס, קלרנס, מדליין (סאני) ומרסליין

הֶמינגוויי נולד באוק פארק, פרוור במערב שיקגו שבאילינוי, ב-21 ביולי 1899. אביו, קלרנס אדמונדס המינגוויי, היה רופא מחוזי, ואמו, גרייס הול המינגוויי, הייתה מורה למוזיקה ולפיתוח קול. היו לו ארבע אחיות ואח אחד: מרסליין הבכורה (1897), אורסולה (1902), מדליין (1904), קרול (1911) ולסטר (1915)[1]. בגיל חודשיים, בזמן שהאם גרייס שהתה בשיקגו, ערך האב מילה בתינוק, ללא הרדמה[2].

המשפחה הייתה מוכרת ומכובדת בקהילה, והוריו היו חברים בכנסייה הקהילתית (Congressional Church), שבה ביקרה המשפחה באופן קבוע[3]. עם זאת, מאוחר יותר טען המינגוויי כי האידיליה המשפחתית הייתה מזויפת, והאשים את אמו באנוכיות וצביעות[4]; הוא טען כי אביו סבל רבות מהשתלטנות וההיסטריה שלה, ואף האשים אותה בהתאבדותו בשנת 1928[5].

ארנסט נקרא על שם סבו מצד אמו, ארנסט הול, שבביתו התגוררה המשפחה עד 1905, השנה שבה נפטר הסב. לאחר מות הסב עברה המשפחה לבית חדש בפינת שדרת קנילוורת' (Kenilworth) ורחוב איווה (Iowa), מרחק בלוק בניינים אחד מביתו של האדריכל המפורסם פרנק לויד רייט, שתכנן כמה מהבתים בפרוור[6]. בית המשפחה החדש, אותו תכננה גרייס בעצמה, כלל שמונה חדרי שינה, חדר עבודה עבור קלרנס וסטודיו למוזיקה עבורה[7]. המשפחה החזיקה בנוסף בית קיט במחוז פטוסקיי בצפון מישיגן, שם נהגו ארנסט ואביו לצאת למסעות דיג וציד ולטיולים בחיק הטבע[8]. החוויות מאותה התקופה פיתחו אצל המינגוויי הצעיר אהבה עזה לטבע ולמקומות מבודדים, ושימשו לאחר מכן בסיס לחלק מסיפוריו.

גרייס דאגה כי הילדים יספגו "חינוך תרבותי", ולקחה אותם להצגות תיאטרון, לאופרות ולקונצרטים שהתקיימו בשיקגו, כמו גם למוזיאונים ותערוכות שונות[9]. היא לחצה על ארנסט הצעיר ללמוד לנגן על צ'לו, וחייבה אותו להתאמן בנגינה לפחות שעה ביום[10].

בשנת 1906 החלו ארנסט ואחותו מרסליין ללמוד בבית הספר המקומי "אוליבר וונדל הולמס", מרחק הליכה קצרה מבית המשפחה. הוא היה חבר בליגת פליימות' (Plymouth League), תנועת נוער דתית שחבריה היו נפגשים בכנסייה מדי יום ראשון אחרי הצהריים. המינגוויי שימש במשך תקופה מסוימת גזבר התנועה, והיה אחראי על פעילויות הצדקה שערכו הנערים[11]. בכיתה ה' החל לסבול מקוצר ראייה, והקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לקריאת ספרים[10]. בין היתר הוא קרא את "אייבנהו" של סר וולטר סקוט (סופר שאמו העריצה), "סיפורי חג המולד" של צ'ארלס דיקנס, "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו, "ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג, ואת "החיים במיסיסיפי" של מארק טוויין - אותו קרא פעמים רבות.

בספטמבר 1913 החלו מרסליין וארנסט ללמוד בחטיבת הביניים באוק פארק. הוא אהב במיוחד את שיעורי האנגלית, שבהם למד בין היתר את כתבי שייקספיר, צ'וסר, סיפורים מהמיתולוגיה היוונית ואת סיפורי התנ"ך[12]. הוא השתתף בפעילויות שונות בבית הספר, בהן מועדון ירייה ברובה, מועדון הדיונים ותזמורת בית הספר, שבה ניגן בצ'לו[13]. כמו כן השתתף בשיעורי עיתונאות וכתב לעיתון בית הספר ביקורות ודיווחים על אירועים מקומיים[14]. בין היתר פרסם קטע פרודי העוסק בהצעת חוק שתחיל את חוקי הציד הנהוגים במדינה על ציד של שוטרים, כך שלהרוג אותם מחוץ לעונה תיחשב לעבירה מינורית[15]. בנוסף פרסם סיפורים קצרים בעיתון הספרותי של בית הספר.

המינגוויי השתתף בנבחרת בית הספר בפוטבול, עסק בכדורמים ובאגרוף, ואף זכה באליפות המחוזית למשקל קל[16]. בשנתו האחרונה בתיכון השתתף בנבחרת השחייה של בית הספר, והתמחה בצלילה למרחקים ארוכים. מתחת לתמונתו בספר המחזור משנת 1917 נכתב: "אף אחד אינו פיקח יותר מארני"[17].

בין חבריו לבית הספר היה גם רוברט סנט ג'ון, לימים הסופר והעיתונאי הידוע. אביו של המינגוויי היה רופא המשפחה של משפחת סנט ג'ון. לימים סיפר סנט ג'ון שהמורה לאנגלית שלהם אמר כי "אף אחד מכם לא יידע לכתוב כהלכה"[18].

בסתיו של 1917 עבר המינגוויי לקנזס סיטי, שם התגורר בתחילה אצל דודו ודודתו, טיילר וארבלה המינגוויי[19]. דודו, שהיה מיודד עם העורך הראשי של "קנזס סיטי סטאר"[20], השיג לו עבודה ככתב מתחיל בעיתון. מאוחר יותר סיפר כי ב"סטאר" הוא למד לכתוב בסגנון הקצר והדקלרטיבי שהפך מאוחר יותר למזוהה עמו[15]. הוא עבד בעיתון כשבעה חודשים, וכתב ידיעות על ישיבות מועצת העיר, משטרה, תחבורה ובתי חולים.

מלחמת העולם הראשונה

עריכה
 
המינגוויי במדי צבא, מילאנו, 1918

בניגוד לרצון אביו, ניסה המינגוויי להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. בתחילת 1918 נענה למאמצי הגיוס של ארגון "הצלב האדום", והתנדב לשמש נהג אמבולנס באיטליה. הוא עזב את ניו יורק במאי על אונייה בשם "שיקגו" עם ידיד בשם טד ברומבק, והפליג לבורדו, משם לקח רכבת לילה לפריז[21], שהייתה באותה תקופה נתונה להפצצות יומיומיות מצד הגרמנים. במקום להישאר בביטחון יחסי במלון "פלורידה" כפי שהציע ברומבק, ביקש המינגוויי מנהג מונית להביא אותם למקום נפילת הפגזים. אחד הפגזים פגע לא רחוק מהמונית בה נסעו השניים, בגג כנסיית מדלן.

מפריז נשלחו המינגוויי וברומבק יחד עם יותר מ-100 מתנדבים נוספים לחזית במילאנו. ביומו הראשון בעיר נשלח לסייע למאמצי החילוץ במפעל חימוש בו אירע פיצוץ הרסני, ונאלץ לפנות חלקי גופות של נשים פועלות. האירוע מתואר ברומן "מוות אחרי הצהריים" (Death in the Afternoon):

"בנוגע למינם של המתים, זאת עובדה שאדם מתרגל למראות של גברים מתים כך שמראן של נשים מתות הוא מזעזע למדי. ראיתי לראשונה את המצב ההפוך בנוגע למינם של המתים לאחר הפיצוץ במפעל התחמושת שהיה באזור הכפרי סמוך למילאנו. נסענו לאזור האסון במשאיות בדרכים מוצלות בעצי צפצפה... כשהגענו למפעל כמה מאיתנו הופקדו על חיפוש אותם ארגזי תחמושת שמסיבה כלשהי לא התפוצצו, ואחרים הופקדו על כיבוי האש שבינתיים התפשטה לשדה הסמוך, וכשמשימות אלה הושלמו הורו לנו לסרוק את המתחם ואת השדות הסמוכים אחר גופות"[22]

ב-6 ביוני הצטרף ליחידת האמבולנסים בעיירה סצ'יו (Schio), כ-20 ק"מ צפון מערבית לעיר ויצ'נצה. תפקידו היה לנהוג במשאית פיאט ששימשה כאמבולנס, ולהוביל פצועים מהקרבות שהתחוללו בהרים הסמוכים. המינגוויי השתעמם מהעבודה, וכאשר מפקד היחידה ביקש מתנדבים לאייש את הקנטינות של הצלב האדום בסמוך לנהר פיאבה, התנדב לתפקיד[23]. הוא הוצב בעיירה פוסלטה די פיאבה (Fossalta di Piave), כ-40 מייל צפונית לוונציה, שם התגורר לבדו באחד הבתים במרחק של כשני קילומטרים מחזית הלחימה. הוא ביצע משלוחים לחזית על זוג אופניים, והעביר לחיילים הלוחמים שוקולד וסיגריות. ב-8 ביולי, בדרכו חזרה מאחת השליחויות, נפצע באורח קשה מפגיעת פצצת מרגמה[24]. למרות פציעתו, הוא סחב חייל איטלקי פצוע למקום מבטחים, פעולה שזיכתה אותו במדליית הכסף לגבורה מממשלת איטליה[25].

המינגוויי נפגע בשתי רגליו, ועבר ניתוח קצר. הוא שהה חמישה ימים בבית חולים שדה באזור, ולאחר מכן הועבר לבית חולים של הצלב האדום במילאנו לצורך שיקום. בבית החולים, בו שהה כשישה חודשים, התאהב באחות אמריקאית בשם אגנס פון קורווסקי, שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. כאשר חזר לארצות הברית בינואר 1919 הוא היה משוכנע כי הם מאורסים, אך במרץ התקבל מכתב מאגנס שבו הודיעה לו כי היא מבוגרת מדי בשבילו, וכי התארסה לקצין איטלקי[24]. המאורע מתואר ביצירתו "A Very Short Story", שהתפרסמה בקובץ הסיפורים הראשון שלו, "In Our Time", אגנס הופיעה בדמות האחות לוס (Luz):

"הוא חזר לאמריקה על ספינה שיצאה מגנואה. לוס חזרה לבית החולים בפורדנון. היה בודד וגשום שם, וגדוד מהארדיטים היה מוצב בעיר. בזמן שהתגוררו בעיר הבוצית והגשומה בחורף, רוב הגדוד עשה אהבה עם לוס, והיא מעולם לא הכירה איטלקים קודם לכן, ולבסוף כתבה לארה"ב שמערכת היחסים שלהם היתה אך ורק פרשייה של נער ונערה. היא הצטערה, וידעה שהוא בוודאי לא יוכל להבין, אך קיוותה שיום אחד הוא יוכל לסלוח לה, ולהיות אסיר תודה כלפיה, והיא ציפתה, כמובן, באופן מפתיע, להתחתן עד האביב"[26]

המינגוויי שב לדמותה של אגנס גם ברומן הקץ לנשק, שבו ביסס את דמותה של האחות קתרין ברקלי על אגנס. ביוני 1919 קיבל מכתב נוסף מאגנס, שבו הודיעה לו כי ארוסה ביטל את החתונה המתוכננת, אך הוא סירב לחדש את הקשר עימה[27].

טורונטו ושיקגו

עריכה
 
חתונתם של ארנסט המינגוויי והאדלי ריצ'רדסון, ב-3 בספטמבר 1921.

את הקיץ של 1919 בילה המינגוויי במסעות דיג במישיגן, בחברת ידידים מהתיכון. אחד ממסעות הדיג האלה, שבו הוא וידידיו תפסו כ-200 דגי טרוטה, שימש השראה לסיפורו "נהר טו הארטד הגדול"[28]. לאחר הקיץ עבר לעיירה פטוסקי (Petoskey) במישיגן, שם שכר חדר קטן בבית הארחה מקומי. במפגש עם מועדון נשים בעיירה, שביקשו לשמוע סיפורים מהמלחמה, הציעה לו אחת הנשים לשמור על ביתה בטורונטו בזמן שהיא ובעלה ייצאו לחופשה הקרבה שלהם. הוא קיבל את ההצעה ועבר לטורונטו בינואר 1920[29]. לאחר שובם מהחופשה ארגן הבעל להמינגווי עבודה זמנית ככתב של "טורונטו סטאר". העורך של העיתון העירוני הסכים לקנות ממנו סיפורים שהתאימו לצורכי העיתון. בין היתר פרסם כתבות על בתי ספר לרפואת שיניים, קרבות אגרוף ודיג טרוטות[24].

בספטמבר 1920 עבר המינגוויי לשיקגו, שם התגורר אצל חברו ג'רמיה קנלי סמית'. באותה תקופה המשיך לשלוח סיפורים ל"טורונטו סטאר". בדצמבר 1920 הצטרף כעורך משנה לירחון "קואפרטיב קומונוולת'" (Cooperative Commonwealth)[30]. בחורף של 1921 פגש במסיבה שערך סמית' את הסופר האמריקאי שרווד אנדרסון, שהפך למעין מדריך עבורו ולאחת ההשפעות הספרותיות העיקריות על כתיבתו.

ביולי 1921 פגש הסופר את האדלי ריצ'רדסון, שהגיעה לעיר מסנט לואיס כדי לבקר את אחותו של סמית'. מאוחר יותר סיפר לאחיו כי ברגע הראשון בו ראה אותה ידע כי יישא אותה לאישה[31]. האדלי, ילידת סנט לואיס, הייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. הם התחתנו ב-3 בספטמבר 1921, ובילו את ירח הדבש בבית הקיץ של משפחתו.

לאחר ירח הדבש תכננו השניים לעבור לאירופה. אנדרסון המליץ להם להשתקע בפריז, שבאותה התקופה הייתה זולה מאוד בשל יחס ההמרה בין הדולר לפרנק הצרפתי[32]. המינגוויי הצליח להשיג עבודה ככתב של ה"טורונטו סטאר" באירופה, ואנדרסון צייד אותו במכתבים למכריו בפאריס, בהם גרטרוד שטיין, ג'יימס ג'ויס וסילביה ביץ', בעלת חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני", ששימשה נקודת מפגש לאמנים וסופרים רבים. בדצמבר 1921 עלו ארנסט והאדלי על ספינה בניו יורק שהפליגה לעיר הנמל לה הבר.

פריז

עריכה

בפריז התגורר הזוג במלון ז'אקובּ (L’Hotel Jacob) בגדה השמאלית ואחר כך בדירת שני חדרים ברח' הקרדינל למואן 74 (Rue du Cardinal Lemoine) שברובע הלטיני. המינגוויי עבד בחדר ששכר במלון סמוך ברחוב מופטאר (Rue Mouffetard)[33]. הוא נפגש עם סילביה ביץ', בעלת חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני", שם הכיר גם את הסופר האירי ג'יימס ג'ויס ואת המשורר האמריקאי עזרא פאונד. מכתבי המלצה שקיבל מאנדרסון סייעו לו להיפגש גם עם גרטרוד שטיין, שהסלון בדירתה נחשב לאחד המרכזים של התנועה המודרניסטית בפריז. שטיין הייתה זו שטבעה את הביטוי "הדור האבוד", שהתייחס לצעירים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה ונשארו בשנים לאחר מכן בפריז. הביטוי שימש כאפיגרף בספרו "וזרח השמש", שמתאר בין היתר את אורח החיים באותה התקופה. כאורח קבוע בסלון של שטיין, הוא זכה לפגוש כמה מהציירים הבולטים של המאה ה-20, בהם פבלו פיקאסו וז'ואן מירו.

 
ארנסט והאדלי המינגוויי ב-1922 בשווייץ

בין היתר ביקר באותה תקופה בג'נובה ככתב ה"סטאר", שם סיקר ועידה כלכלית בינלאומית גדולה, ויצא למסע עם אשתו באלפים השווייצריים, משם עבר לאיטליה והגיע למילאנו, שבה ערך ריאיון עם המנהיג הפשיסטי בניטו מוסוליני[34], שנבחר באותה שנה לראשונה לבית הנבחרים האיטלקי. לאחר שובו לפריז יצאו בני הזוג למסע נוסף עם חברים ליער השחור בגרמניה. לאחר מכן הוא נשלח על ידי ה"סטאר" לקונסטנטינופול (ששמה הוסב שנתיים לאחר מכן לאיסטנבול), לסקר את מלחמת טורקיה-יוון. את חוויית המסע לאנטליה ברכבת תיאר מאוחר יותר בסיפורו הקצר שלגי הקילימנג'רו[35]:

"בלילה ההוא יצא לאנטליה. והוא זכר את אחריתו של אותו היום, אותה רכיבת יום תמים דרך שדות הפרג שהיו מגדלים לתעשיית האופיום, ואיזו תחושה מוזרה מביא הדבר בליבך לבסוף; וכל המרחקים נראים משובשים, רצים אל אי שם"[36]

בסוף 1922 שהה המינגוויי בשווייץ. האדלי תכננה לנסוע אליו ומשם השניים היו אמורים להמשיך ביחד לאיטליה. האדלי הביאה עמה מזוודה מלאה בכתבי היד שלו, בהם הטיוטה הראשונה לרומן הקץ לנשק, אך בתחנת הרכבת "גאר דה ליון" המזוודה נגנבה וכתבי היד אבדו לעולם. הוא שב לפריז, ולדבריו, לאחר שלא הצליח למצוא את כתבי היד בעצמו, שקל להתאבד[37]. באמצע 1923 נסע לספרד, שם צפה לראשונה במלחמת שוורים, פעילות שהפכה לאחר מכן לאחת האהבות הגדולות של חייו. בספטמבר 1923 חזרו בני הזוג לטורונטו בשל הריונה של האדלי. ב-10 באוקטובר 1923 נולד בנם הבכור, ג'ון האדלי ניקנור. באותה תקופה התפרסם ספרו הראשון "שלושה סיפורים ועשר פואמות", שכלל את שני הסיפורים היחידים שנשארו בידו לאחר אובדן המזוודה. הסיפור השלישי נכתב באביב הקודם באיטליה. הספר לא זכה להתייחסות מצד המבקרים, עובדה שתסכלה את המינגוויי מאוד[38]. כעבור כמה חודשים פורסם בפריז קובץ נוסף, "In Our Time", שכלל שישה קטעים תיאוריים קצרים ותריסר סיפורים, אשר נכתבו בזמן הנסיעה לספרד. הספר התפרסם ב-170 עותקים בלבד, ועזרא פאונד כתב את הטקסט שהופיע על הכריכה[39].

המינגוויי והאדלי שבו לפריז עם בנם התינוק בינואר 1924 ושכרו דירה קטנה ברחוב נוטר דאם דה שמפ (Rue Notre Dame des Champs). המינגוויי סייע לסופר והמבקר פורד מדוקס פורד לערוך את המגזין טרנסאטלנטיק רוויו (Transatlantic Review), שבו התפרסמו יצירות של עזרא פאונד, גרטרוד שטיין, ג'ון דוס פאסוס וכמה מסיפוריו המוקדמים של המינגוויי עצמו, כמו "מחנה אינדיאני"[40].לאחר שהמגזין נסגר הוא סייע בהוצאה של מגזין נוסף בשם "This Quarter", שהחל להתפרסם באביב של 1925. במגזין זה פרסם לראשונה את סיפוריו "נהר טו-הארטד הגדול" ו"הבלתי מובס"[41]. באותה שנה התפרסם גם קובץ הסיפורים "In Our Times" בארצות הברית, וזכה לתגובות חיוביות. מלבד הסיפורים שנכללו בהוצאה הקודמת של הספר, כללה גרסה זו גם סיפור בשם "Cat in the Rain", שנכתבה בהשראת החתול של בני הזוג – Mr. Feather Puss - אותו קיבלו במתנה מידידה כשנה קודם לכן[42].

באביב של 1925 הכיר המינגוויי את הסופר האמריקאי פרנסיס סקוט פיצג'רלד. על אף שהשניים לא נפגשו קודם לכן, פיצג'רלד קרא את סיפוריו שהתפרסמו ב"טראנסאטלנטיק", ואף המליץ עליהם לעורך שלו בהוצאת סקריבנר (Scribner). המינגוויי התרשם מאוד מספרו של פיצג'רלד "גטסבי הגדול"[43], שהתפרסם באותה השנה, והחליט כי במקום סיפורים קצרים עליו לעבוד מעתה על רומן שלם. בספרו האוטוביוגרפי "חגיגה נודדת" הוא מתאר את פיצג'רלד כמי שהיה בעל כישרון טבעי ובלתי מודע לעצמו, "כמו התבנית שמשאירות כנפי הפרפר על החול"[44]. המינגוויי סלד מאשתו של פיצג'רלד, זלדה, ותיאר אותה כ"בלתי שפויה", וכמי שמעודדת את בעלה לכתוב כדי להרחיקו מעבודה ספרותית אמיתית. מאוחר יותר היחסים בינו לבין פיצג'רלד התקררו, והשניים התרחקו זה מזה. בספרו "חגיגה נודדת" הקדיש שלושה פרקים שלמים לפיצג'רלד, שכללו תיאורים לא מחמיאים בעליל[45].

ביוני 1925 נסעו בני הזוג וידידים שוב לפסטיבל סאן פרמין (San Fermin), שנערך מדי שנה בפמפלונה שבספרד. הטיול שימש השראה לספרו "וזרח השמש", עליו החל לעבוד מיד עם שובו לפריז. הוא סיים לכתוב את הרומן בתוך שישה שבועות, כאשר מרבית הכתיבה נעשתה במרפסת אחד מבתי הקפה האהובים עליו בפריז, "לה קלוזרי דה לִילָה" (La Closerie des Lilas) ברובע מונפרנאס. עם זאת, לאחר מכן הוא הקדיש חודשים ארוכים לשכתוב הטקסט. טיוטה של הרומן הגיעה לניו יורק באפריל 1926, והתיקונים האחרונים בכתב היד נעשו בפריז באוגוסט של אותה השנה. הרומן, שהתפרסם בהוצאת הספרים סקריבנר באוקטובר של אותה השנה, זכה לביקורות חיוביות מאוד[46], ונחשב גם כיום לאחת מיצירותיו החשובות ביותר.

היחסים בין המינגוויי ואשתו החלו להידרדר בזמן העבודה על "וזרח השמש". באפריל 1926 התעמתה האדלי עם בעלה בנוגע לרומן שניהל עם פאולין פייפר, עיתונאית אמריקאית שהתגוררה בפריז והייתה מיודדת עם בני הזוג[47]. אחרי הנסיעה המסורתית לפמפלונה, אליה הצטרפה גם פאולין, החליטו בני הזוג להיפרד, ובנובמבר של אותה השנה האדלי הגישה בקשה רשמית לגירושים. הגירושים הושלמו בינואר 1927, והמינגווי קיבל את הבשורה בזמן ששהה בשווייץ[48]. במאי של אותה השנה הוא נשא את פאולין לאישה[49]. באוקטובר פרסם את קובץ הסיפורים "גברים ללא נשים", ובאותה התקופה הודיעה לו פאולין כי היא בהיריון. במרץ 1928 שבו בני הזוג לאמריקה.

קי וסט

עריכה
 
ארנסט ופאולין המינגוויי, פריז, סביבות 1927
 
ארנסט ופאולין המינגוויי, בקי וסט, ראשית שנות ה-30.
 
המינגווי בספארי באפריקה, 1934.
 
ארנסט המינגוויי על ה"פילאר", קי וסט, 1934.

באביב של 1928 נסעו המינגוויי ופאולין לקנזס סיטי, שם נולד בנם פטריק. באותה תקופה עבד על הרומן "הקץ לנשק", שבו דמותה של קתרין ברקלי סובלת מלידה קשה – בדומה לפאולין עצמה[50]. לאחר הלידה התבודד המינגוויי במשך שלושה שבועות במטרה לסיים את הרומן, אותו הוא כינה "אפוס מונומנטלי". בדצמבר 1928, בזמן ששהה עם בנו הראשון ג'ון בניו יורק, קיבל מברק שבו התבשר כי אביו נפטר. ד"ר קלרנס המינגוויי התאבד בירייה בראש בחדר השינה, ואת גופתו מצא האח לסטר, ששמע את הירייה מחדרו.

"הקץ לנשק" התפרסם בספטמבר 1929, זכה לביקורות נלהבות ונמכר כמעט באופן מיידי בעשרות אלפי עותקים. הסופר זכה לתהילה בינלאומית, והעיתון "ניו יורקר" פרסם עליו כתבת פרופיל מחמיאה[51], שתרמה במידה רבה לעיצוב דמותו הציבורית כגבר קשוח ואמיץ לב[52].

בינואר 1930 עברה המשפחה באופן קבוע לקי וסט שבפלורידה. על אף הטינה שחש כלפי אמו, המינגוויי השתמש בתמלוגים שקיבל ממכירות "הקץ לנשק" לצורך הקמת קרן נאמנות עבורה, לאחר שנקלעה לקשיים פיננסיים מסוימים בעקבות התאבדות אביו. מנגד, הפסיק להשיב למכתבים שקיבל ממנה, ויחסו כלפיה הלך והתקרר. באפריל 1931 רכש דודה של פאולין עבור בני הזוג בית ספרדי ישן ברחוב ווייטהד בקי וסט תמורת 8,000 דולר[53]. הקומה השנייה בבית שימשה כסטודיו לכתיבה, והוא נהג לקום כל יום מוקדם כדי להתחיל בעבודה בשעה שמונה בבוקר. כיום משמש בית ארנסט המינגוויי בקי וסט מוזיאון המוקדש לסופר וליצירתו.

באותה התקופה עבד על יצירתו "מוות אחר הצהריים", ספר עיוני על המנהגים והטקסים הקשורים במלחמות השוורים בספרד. במסגרת התחקיר לספר נסע לכמה חודשים לספרד, על מנת לאסוף חומרים לכתיבה. בהפלגה חזרה לארצות הברית פגש את ג'יין מייסון, צעירה נשואה בת 22 ובתו המאומצת של המיליארדר ליימן קנדל (Kendall), שהייתה בדרכה חזרה לביתה בקובה. בנם השני של המינגוויי ופאולין (והשלישי של המינגוויי עצמו) נולד בנובמבר 1931 בשם גרגורי הנקוק. באפריל 1932 נסע לחופשה בת שבועיים בהוואנה שבקובה, שם המשיך לעבוד על הגהות אחרונות לספר. בתקופה זו החל רומן בינו לבין ג'יין מייסון, וחופשתו התארכה לחודשיים שלמים.

"מוות אחר הצהריים" התפרסם בספטמבר 1932 וזכה לביקורות מעורבות. המבקר והסופר ה. ל. מנקן כתב במגזין "American Mercury" שבעריכתו כי "כל עוד המחבר מגביל את עצמו לעיסוק המרכזי, כלומר לתיאור האמנות והמדע של מלחמת השוורים, הוא נותר ברור, צבעוני ומעניין. למרבה הצער, נראה כי הוא מתקשה להגביל את עצמו"[54]. מבקר הספרות מקס איסטמן כתב בניו ריפבליק ביקורת ארסית במיוחד תחת הכותרת "Bull in the Afternoon" שהרגיזה את המינגוויי, אולם לאחר מכן שיגר לסופר מכתב מפייס. המינגוויי המשיך לנטור לאיסטמן טינה, וכמה שנים לאחר מכן נקלעו השניים לקטטה על רקע אותה ביקורת[55].

בינואר 1933 ביקר המינגוויי בניו יורק, שם פגש את הסופר תומאס וולף. באוקטובר 1933 התפרסם קובץ הסיפורים "Winner Takes Nothing", שזכה לביקורות שליליות. למרות זאת, הספר נמכר ב-12.5 אלף עותקים בחודשיים הראשונים לפרסומו. באותה תקופה התפרסם גם ספרה האוטוביוגרפי של גרטרוד שטיין, "האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", שכלל כמה תיאורים לא מחמיאים של המינגוויי. בין היתר כתבה שטיין כי "הוא נראה כמו מודרניסט והריח ממוזיאונים", ורמזה כי בניגוד לתדמית הציבורית שלו, הוא היה פחדן בכתיבתו[56].

בדצמבר 1933 יצא עם פאולין לספארי בן כמה חודשים בקניה, אפריקה, המסע שימש השראה לסיפוריו "שלגי קילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר", והספר הלא-בדיוני "הגבעות הירוקות של אפריקה", שתיאר את שגרת היום בספארי. באותה תקופה הוא פרסם קטעים קצרים ומכתבים במגזין הגברים "אסקווייר" (Esquire), שהחל לצאת לאור שנה קודם לכן.

לאחר הספארי ביקר המינגוויי בפריז, ובמסע בחזרה לארצות הברית פגש על האונייה את השחקנית מרלן דיטריך, עמה פיתח יחסי ידידות שנמשכו שנים ארוכות[57]. לאחר שובו לארצות הברית רכש ספינה, לה העניק את השם פילאר (Pilar), שם אותו העניק מאוחר יותר לאחת הדמויות הראשיות ברומן "למי צלצלו הפעמונים". לאחר שובו החל לעבוד על "הגבעות הירוקות של אפריקה", ובשעות אחר הצהריים יצא למסעות דיג על ה"פילאר". ביוני 1934 הפליג לקובה, שם בילה זמן רב עם ג'יין מייסון. הוא שב לקי וסט רק באוקטובר. באפריל 1935, במהלך הפלגה לאחד מאיי בהאמה, ניסה לירות בכריש אותו דג קודם לכן, אך תזוזה של הכריש לאחר הירייה הראשונה הסיטה את ידו, והרסיסים מפגיעת הקליע בדופן הסירה חדרו לשתי רגליו[58].

ספרו האוטוביוגרפי "הגבעות הירוקות של אפריקה" התפרסם באוקטובר 1935. הספר זכה למספר רב של ביקורות חיוביות, אך בעיתונים הגדולים והנחשבים יותר התגובות היו פושרות עד שליליות. ב-1936 התפרסמו הסיפורים "שלגי הקילימנג'רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר" במגזין "אסקווייר".

מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה

עריכה

באביב של 1937 נסע המינגוויי לסקר את מלחמת האזרחים בספרד עבור סינדיקט העיתונות "North American Newspaper Alliance". בסך הכול ביקר במדינה שסועת הקרבות ארבע פעמים – באביב ובסתיו של 1937, ובאביב ובסתיו של 1938[59]. במקביל לעבודתו העיתונאית, פעל לסייע לתומכי הרפובליקה בספרד מול הכוחות הפשיסטיים של פרנסיסקו פרנקו, וערך אירועי התרמה בארצות הברית למען כוחות הרפובליקה. בדיווחיו טען כי לסופרים יש אינטרס מיוחד במאבק נגד הפשיזם, כיוון שזוהי צורת השלטון היחידה שלא תאפשר להם לכתוב את האמת[60]. הוא טען כי גורלה של ספרד יהיה זהה לגורלו של אותו חלק בעולם המאמין בצורת השלטון הדמוקרטית[61].

בדיווח שהתפרסם במגזין "New Republic" באפריל 1938 כתב:

"במשך יומיים, הכתב הזה עסק בדבר המסוכן ביותר שמישהו יכול לעשות במלחמה. וזאת, להישאר קרוב מאחורי קו החזית הבלתי מיוצב היכן שהאויב תוקף בכוחות מכניים. זה הדבר המסוכן ביותר כיוון שהדבר הראשון שאתה רואה הוא טנקים, וטנקים אינם לוקחים שבויים; הם אינם נותנים פקודות לעצור, והם יורים בזדון קליעים על המכונית שלך. ואתה יודע שהם שם רק כאשר אתה רואה אותם בעצמך"[62]

 
המינגוויי ב-1939, בתמונה שצולמה עבור המהדורה הראשונה של ספרו "למי צלצלו הפעמונים"

במהלך שהותו בספרד התפתח רומן בינו לבין העיתונאית האמריקאית מרתה גלהורן (Gellhorn), שנשלחה אף היא לסקר את האירועים. גלהורן הפכה לאשתו השלישית לאחר גירושיו מפאולין. גם נישואים אלו, שהחלו בסערה, שמחה ואושר-לפרקים, הידרדרו למריבות וליריבות והסתיימו מקץ חמש שנים. לאחר גלהרון נשא לאישה את העיתונאית הבריטית מארי וולש, ועמה, למרות בעיות רבות, חי עד מותו.

הזוג שב לקובה מעט לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה ב-7 בדצמבר 1941. המינגוויי לקח חלק פעיל במלחמה והתנדב ל"צי החוליגנים", אשר היה צי מאולתר שאורגן על ידי ממשלת ארצות הברית והורכב מאזרחים בעלי ספינות פרטיות, כדי לרדוף אחר צוללות גרמניות שאיימו על חופי ארצות הברית וקובה. על סיפון ספינתו, "פילאר", עסק המינגוויי במשימה זו עד אשר ה-FBI לקח על עצמו את הריגול הנגדי על האגן הקאריבי. או אז שוחרר משירות בצי זה. הפעילות שימשה רקע לרומן פרי עטו "איים בזרם".

מיוני עד דצמבר 1944 שהה באירופה ככתב צבאי של המגזין "קולייר". הוא שהה על נחתת בעת הפלישה לנורמנדי, אולם נאסר עליו להשתתף בנחיתה, משום שגורמים בצבא ארצות הברית אסרו זאת[63][64]. בסוף יולי הצטרף לרגימנט הרגלים ה-22 של צבא ארצות הברית, עליו פיקד חברו, הקולונל צ'ארלס "באק" לאנאהם, ולקח חלק במערכה לשחרור צרפת. במהלך הקרבות בוויל-דיו-לה-פואלס זרק שלושה רימוני יד למרתף בו הסתתרו מספר אנשי אס אס, תוך הפרה של אמנת ז'נבה. לאחר מכן פעל כקצין קישור לא רשמי בשאטו ראמבולה, ובהמשך אף הפך למפקדה בפועל של קבוצת מילציה של תנועת ההתנגדות הצרפתית[63]. על כך העיר ההיסטוריון פול פיוסל: "המינגוויי הסתבך כהוגן כאשר שיחק קפטן בחיל הרגלים בעבור קבוצה של אנשי התנגדות שהוא איגד סביבו, משום שכתב לא אמור להוביל חיילים, גם אם הוא עושה את זה טוב"[65]. גם זאת היה במנוגד לאמנת ז'נבה, והמינגוויי עמד בפני האשמות רשמיות. בדיעבד סיפר שנחלץ מכתב האישום בטענה כי רק ייעץ ליחידה[66]. הוא ניסה להתקדם במסלול הלוחם של דמויותיו בספרים, במיוחד ניסה להידמות לפאבלו. ב-25 באוגוסט השתתף בקרבות לשחרור פריז. בהגיעו לפריז התפייס עם גרטרוד שטיין[67]. בהמשך השתתף בקרב על יער הירטגן ובעודו קודח מחום סיקר את הקרב על הבליטה. בשנת 1947 הוענק לו כוכב הארד על גבורתו במלחמה. הוא הוכר על אומץ לבו, לאחר שהיה "תחת אש באזורי לחימה על מנת לקבל תמונה מדויקת של התנאים"[65]. ניסיונו בלחימה באירופה שימש אותו בכתיבת הרומן "מעבר לנהר ואל בין העצים".

הידרדרותו של המינגוויי

עריכה

לאחר המלחמה נסע לאיטליה לאסוף חומר לספר "מעבר לנהר ואל בין העצים", שהוא מחווה לוונציה. את הכותרת לקח ממילותיו האחרונות של גנרל מימי מלחמת האזרחים האמריקנית, סטונוול ג'קסון, שביכה את נעוריו שחלפו. הספר זכה לביקורות שליליות כשמרבית המבקרים ציינו לרעה את הטעם הרע, אי ההתאמה הסגנונית והסנטימנטליות.

לאחר מכן החל בכתיבת הרומן "איים בזרם", שבמרכזו ניצב צייר מזדקן החי בקובה, על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה. המינגוויי לא היה מרוצה מהתקדמות הסיפור, ועזב אותו מבלי להשלימו (הספר יצא לאור לאחר מותו), חלק מרומן זה פורסם כספר "הזקן והים", והצלחתו הכבירה של זה גרמה נחת להמינגוויי. הוא זכה בפרס פוליצר ב-1953 ובפרס נובל לספרות ב-1954 על ספר זה, שהשיב אותו לעמדה מרכזית על במת הספרות העולמית.

במסע ספארי באפריקה היה מעורב בשתי תאונות מטוסים. פציעותיו היו רבות וקשות: כתפו הימנית, ידו ורגלו השמאלית נפגעו קשה. הוא איבד זמנית את ראייתו בעין שמאל ואת השמיעה באוזנו השמאלית, סבל מקרעים באיברים הפנימיים ומפציעות נוספות. חודש לאחר מכן נפצע קשה בתאונת ציד וסבל מכוויות מדרגה שנייה בשתי רגליו, בפלג גופו הקדמי, בפניו ועוד. כוחו נחלש והוא איבד את הרצון לחיים. אפילו לא יכול היה לנסוע בעצמו לסטוקהולם לקבל את פרס נובל.

בשנותיו האחרונות סבל מפרנויה. הוא פחד שהבולשת הפדרלית האמריקנית (ה-FBI) תרדוף אחריו לקובה, וחשש שעוקבים אחריו (האף.בי. איי אכן החזיק בתיק עליו בגלל מגוריו בקובה הקומוניסטית). יש הטוענים כי היה סוכן סובייטי. הוא החל לשתות אף יותר ממה שהיה רגיל והידרדר לאלכוהוליזם. הוא טופל בקטצ'ום עקב רמות כולסטרול גבוהות בדמו ובעיות בכבד, ואף עבר טיפול בנזעי חשמל בניסיון לפתור את בעיותיו הנפשיות. לאחר ניסיון התאבדות באביב 1961 קיבל טיפול נוסף, מה שלא מנע את ניסיון ההתאבדות השני שלו. ב-2 ביולי 1961, בשעה חמש בבוקר, ירה בראשו ברובה ציד. הוא נקבר בבית הקברות של קטצ'ום באיידהו. ב-1996, נכדתו, השחקנית מרגו המינגוויי (Margaux Hemingway), התאבדה אף היא ונקברה באותו בית קברות. גם שניים מאחיו, אורסולה ולסטר, נטלו את נפשם בכפם.

סגנון ספרותי

עריכה
 
בית המינגוויי, בקי וסט.

סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב: "הוד התנועה של הקרחון נובע מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".

במהלך חייו זכה לעיטורים והפרסים הבאים:

מיצירותיו שתורגמו לעברית

עריכה

ספרים

עריכה

סיפורים קצרים

עריכה
  • אבוּד לך, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור - ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2007.
  • אור העולם, תרגם יאיר לפיד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • בארץ אחרת, תרגם עודד פלד, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • גבעות כמו פילים לבנים, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • הרוצחים, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר, תרגם יואב כ"ץ, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • חתול בגשם, תרגמה אבירמה גולן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • מקום נקי, מאור היטב, תרגם עוזי וייל, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • קנרית לאחת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • שלגי הקילמנג'רו, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • חגיגה נודדת, תרגמה רחל פן, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2007.
  • האריה הטוב, תרגם ד"ר אסף הרי (מרצה מהטכניון). הסיפור פורסם באתר ynet‏[68], 2007.
  • סיפורי ניק אדמס (1972), תרגמו מאנגלית: יואב כ"ץ, יאיר לפיד, עוזי וייל ועודד פלד. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2010.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Meyers, Jeffrey (1985). Hemingway: A Biography. London: Macmillan. ISBN 0-333-42126-4
  • Reynolds, Michael S. (2000). Hemingway: The Final Years. New York: Norton. ISBN 9780393320473. Retrieved 2010-04-2
  • Mellow, James R. (1992). Hemingway: A Life Without Consequences. New York: Houghton Mifflin. ISBN 0-395-37777-3
  • Desnoyers, Megan Floyd. "Ernest Hemingway: A Storyteller's Legacy". John F. Kennedy Presidential Library Online Resources. John F. Kennedy Presidential Library and Museum. Retrieved 2009-12-08.
  • Scholes, Robert (1990). "Decoding Papa: "A Very Short Story" as Work and Text". in Jackson J., Benson. New Critical Approaches to the short stories of Ernest Hemingway. Duke University Press. ISBN 0-8223-1067-8. Retrieved 2010-01-30.
  • Putnam, Thomas (2006). "Hemingway on War and Its Aftermath". The National Archives. Retrieved 2010-04-08
  • Kert, Bernice (1983). The Hemingway Women: (1999 ed.). Norton. ISBN 0-393-31835-4. Retrieved 2010-04-21
  • Baker, Carlos (1972). Hemingway: The Writer as Artist (4th ed.). Princeton University Press. ISBN 0-691-01305-5
  • Hemingway, Kenneth S. Lynn, Harvard Press 1995
  • Along With Youth: Hemingway, the Early Years, Peter Griffin, Oxford Press 1985
  • A Historical Guide to Ernest Hemingway, Ed. Linda Wagner-Martin, Oxford Press 2000
  • Ernest Hemingway, Harold Bloom, Infobase Publishing 2000
  • Hemingway: The Writer as an Artist, Carlos Baker, Princeton Press 1972
  • Hemingway's Key West, Stuart B. McIver, Pineapple Press 2002

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: ארנסט המינגוויי
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארנסט המינגוויי

מסיפוריו

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Wagner-Martin, p.18
  2. ^ Griffin, p.7
  3. ^ Wagner-Martin, p.17
  4. ^ Griffin, p.15
  5. ^ Wagner-Martin, p.19
  6. ^ Griffin, p.11
  7. ^ Lynn, p.17-18
  8. ^ Griffin, p.10
  9. ^ Griffin, p.12
  10. ^ 1 2 Griffin, p.13
  11. ^ Lynn, p.22
  12. ^ Griffin, p.17
  13. ^ Griffin, p.18
  14. ^ Griffin, p.25
  15. ^ 1 2 Wagner-Martin, p.22
  16. ^ Griffin, p.21
  17. ^ Griffin, p.22
  18. ^ לוס אנג'לס טיימס, 10 בפברואר 2003
  19. ^ Lynn, p.67
  20. ^ Lynn, p.65
  21. ^ Lynn,p.76
  22. ^ Death in the Afternoon, Ernest Hemingway, Scribner 2002, p.110-111
  23. ^ Lynn, p.78
  24. ^ 1 2 3 Wagner-Martin, p.23
  25. ^ Red Cross Stories – Ernest Hemingway
  26. ^ A Very Short Story, in “In our Time", Ernest Hemingway, Scribner 2003, p.66
  27. ^ Lynn, p.98
  28. ^ Lynn, p.102
  29. ^ Lynn, pp.113-114
  30. ^ Lynn, p.130
  31. ^ Lynn, p.127
  32. ^ Lynn, p.146
  33. ^ Lynn, p.152
  34. ^ Lynn, p.178
  35. ^ Lynn, p.180
  36. ^ שלגי הקילימנג'רו, ספריית תרמיל 1974, עמ' 31-30
  37. ^ Lynn, p.187-188
  38. ^ Lynn, p.221
  39. ^ Lynn, p.266
  40. ^ Lynn, p.228
  41. ^ Baker, p.30
  42. ^ Lynn, p.251-252
  43. ^ Baker, p.31
  44. ^ A Moveable Feast: Restored Edition, Scribner 2009, p.123
  45. ^ Lynn, p.283
  46. ^ ראו: Ernest Hemingway, Ed. Jeffery Mayers, Routledge 1999, Chapters 11-15
  47. ^ Lynn, p.341
  48. ^ Lynn, p.360
  49. ^ Lynn, p.362
  50. ^ Lynn, p.376
  51. ^ The Artist Reward, By Dorothy Parker, The New Yorker, 30.11.1929
  52. ^ Lynn, p.392
  53. ^ McIver, p.18
  54. ^ Meyers, Chapter 36
  55. ^ Lynn, p.400-401
  56. ^ Lynn, p.411
  57. ^ Lynn, p.417
  58. ^ Lynn, p.421
  59. ^ Lynn, p.442
  60. ^ Lynn, p.450
  61. ^ Conversations With Ernest Hemingway, Ed. Matthew Joseph Bruccoli, Mississippi University Press, 1986, p.10
  62. ^ New Republic, April 27, 1938
  63. ^ 1 2 Meyers (1985), 398–405
  64. ^ Lynn (1987), 510
  65. ^ 1 2 Putnam, Thomas. "Hemingway on War and Its Aftermath". The National Archives. Retrieved November 30, 2011
  66. ^ Lynn (1987), 518–519
  67. ^ Mellow (1992), 535–540
  68. ^ הזוכה בתחרות תרגומי המינגווי, באתר ynet, 11 במאי 2007


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=ארנסט_המינגוויי&oldid=39749278"