טאיוואן

טאיוואן (בסינית: 臺灣, בסינית מפושטת: 台湾), או הרפובליקה הסינית (בסינית: 中華民國, בפין-יין: Zhōnghuá Mínguó), היא מדינה הכוללת את האי טאיוואן שלחופי מחוז פוג'יין של סין, וכן את קבוצת האיים פנגחו, ג'ינמן ומאטסו. בעבר כללה הרפובליקה הסינית את מרבית סין היבשתית. מכונה גם "סין הלאומית"', לשעבר "סין הלאומנית", "טאיפּיי הסינית", וכיום נודעת בפרט בשם "טאיוואן" – כל זאת על-מנת להבדילה מהרפובליקה העממית של סין (השולטת כיום בסין היבשתית, באיים כגון האי האינאן, בהונג קונג ובמקאו, ומוכרת בדרך כלל כ"סין העממית" – וכיום נודעת בפרט בשם המקוצר כ"סין"). באנגלית מכונה טאיוואן בשם Republic of China או ROC, ואילו סין נקראת גם People's Republic of China או PRC. כל אחת מהרפובליקות טוענת לריבונות על סין כולה והן אינן מכירות זו בזו, אם כי יש ביניהן קשרי מסחר. "הרפובליקה העממית של סין" מחרימה כל מדינה שמכירה ב"רפובליקה הסינית".

הרפובליקה הסינית (טאיוואן)
中華民國 (臺灣)

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
המנון לאומי	שלושת העקרונות של העם המנון
ממשל
משטר	דמוקרטיה נשיאותית
ראש המדינה	נשיא הרפובליקה הסינית
נשיא הרפובליקה הסינית	לאי צ'ינגדה
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלת טאיוואן
ראש ממשלת טאיוואן	ג'ואו ז'ונגטאי
שפה רשמית	מנדרינית
עיר בירה	טאיפיי 25°02′N 121°38′E
רשות מחוקקת	היואן המחוקק
רשות שופטת	Supreme Administrative Court, Justice of the Judicial Yuan, Supreme Court of the Republic of China, Judicial Yuan
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
העיר הגדולה ביותר	ניו טאיפיי
שטח יבשתי	35,980 קמ"ר (139 בעולם)
אחוז שטח המים	10.34%
אזור זמן	UTC +8
היסטוריה
הקמה
מהפכת שינהאי	10 באוקטובר 1911
ישות קודמת	השלטון היפני בטאיוואן (1895–1945) הרפובליקה הסינית (1912–1949)
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בדצמבר 2024)	23,171,500 נפש (60 בעולם)
צפיפות	644.01 נפש לקמ"ר (17 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים גילאי 0–14 11.70% גילאי 15–24 9.68% גילאי 25–54 44.04% גילאי 55–64 15.39% גילאי 65 ומעלה 19.18%
כלכלה
מדד ג'יני	0.338 (נכון ל־2018)
מטבע	דולר טאיוואני חדש‏ (TWD)
בנק מרכזי	הבנק המרכזי של רפובליקת סין
שונות
סיומת אינטרנט	tw
קידומת בין־לאומית	886
www.gov.tw
(למפת טאיוואן מוגדלת)   טאיפיי ניו טאיפיי גאושיונג טאיג'ונג ג'ינצ'נג ג'ונגשינג טאינאן שינג'ו ג'ילונג ג'יאיי מצר טאיוואן הרפובליקה העממית של סין ים סין המזרחי ים סין הדרומי טאיוואן (למפת טאיוואן רגילה)   טאיפיי ניו טאיפיי גאושיונג טאיג'ונג ג'ינצ'נג ג'ונגשינג טאינאן שינג'ו ג'ילונג ג'יאיי מצר טאיוואן הרפובליקה העממית של סין ים סין המזרחי ים סין הדרומי טאיוואן

גורד השחקים טאיפיי 101 בבירה טאיפיי, שהיה עד 2009 המבנה הגבוה בעולם

האי טאיוואן, כפי שצולם מהחלל על ידי NASA

עד שנות ה-70 טאיוואן הוכרה כרפובליקה הסינית על ידי עשרות רבות של מדינות. במהלך השנים, עקב לחץ מצד הרפובליקה העממית של סין, שהתפתחה למעצמה כלכלית, ניתקו כ-120 מדינות את היחסים הדיפלומטיים עם טאיוואן, מרביתן בין השנים 1964 ל־1990. כיום (2024) נותרו רק 12 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים עם טאיוואן (ראו מעמד בין-לאומי, מעמדה הבין-לאומי של טאיוואן).

היסטוריה

תקופה פרה-קולוניאליסטית

בתקופת הפליסטוקן המאוחרת, טאיוואן הייתה מחוברת ליבשת. לפני כ-10,000 שנה מפלס הים באזור עלה בכ-140 מ' והפריד את האי מהיבשת. בתקופת הפליסטוקן המאוחרת רצפת מצר טאיוואן היוותה גשר יבשתי רחב שנחצה על ידי בעלי החיים היבשתיים עד תחילת תקופת ההולוקן. בערוץ שבין איי פנגו לטאיוואן נמצא ריכוז מאובנים של חוליות, כולל עצם לסת אנושית השייכת למין קדום לא ידוע של הסוג אדם. בשנת 1972 נמצאו חלקי מאובנים של בני אדם מודרניים אנטומית במחוז זוג'הן , טאינאן, המתוארכים כ-30,000 שנה לפני זמננו.

לפני כ-6,000 שנה, טייוואן יושבה על ידי חקלאים מתרבות הדפנקנג , ככל הנראה ממה שהוא כיום דרום מזרח סין. תרבויות אלו הן אבותיהם של עמים ילידיים טייוואנים מודרניים ומקור משפחת השפות האוסטרונזיות. אוכלוסיית הילידים של טאיוואן חיה באי כבר כמה אלפי שנים, כנראה מהאלף הרביעי לפני הספירה, אך ייתכן שאוכלוסיות אחרות חיו באי מוקדם יותר. הילידים הטאיוואנים הם אוסטרונזים – קבוצה אתנית ולשונית הכוללת את הפיליפינים, מלזים, אינדונזים, מלנזים ואפילו אלו שהתיישבו במדגסקר.

שושלת מינג, צ'ינג, ומעצמות אירופאיות

עד המאה ה-17, אנשים ממחוז פוג'יין שבסין ניסו להגר לאיי טאיוואן, אולם לרוב נדחו באלימות על ידי השבטים המקומיים. למרות זאת, הצליחו מהגרי מחוז פֿוּגְ׳יֵין להתיישב במספר מוקדים בחלק המישורי של מערב טאיוואן.

במאה ה-17 החלו כוחות קולוניאליים אירופיים לחפש מוקדים לקשר בין אירופה לקיסרות מינג, ועשו מאמץ להתיישב באיים סמוכים לסין גופא, כגון הונג קונג, מקאו וטאיוואן. חברת הודו המזרחית ההולנדית, שניסתה להתיישב באיי פנגחו הסמוכים ליבשת בשנת 1622 ונדחתה משם על ידי קיסרות מינג, התיישבה לבסוף בשנת 1624 במקום בו נמצאת העיר טאינאן בחוף הדרום מערבי של האי טאיוואן, ובנתה שם את מצודות זילנדיה ואנפינג . היא החלה לייבא עובדים בני האן ואנשי האקה מסין, ליישם את החקלאות שהביאו לאי. כמעט במקביל, בשנת 1626, התיישבו הספרדים (בתקופת האיחוד האיברי) בצפון האי, בנמלי טאמסוי וקילונג. הם נותרו שם בחסות כוחותיהם מהפיליפינים 16 שנים, עד שההולנדים דחקו אותם מטאיוואן. גם התקופה ההולנדית באי לא נמשכה זמן רב.

כחלק מהשתלטות קיסרות צ'ינג המנצ'ורית על סין, נדחה כוח נאמן למינג המובסת למחוזות הדרומיים של סין, וכוח בראשות קוש'ינגה (ג'נג צ'נגגונג), שבסיס כוחו היה במחוז פוג'יין, צר על מצודות ההולנדים ובשנת 1662 כבש את המצודות וגירש את ההולנדים מהאי. בתקופת השושלת קצרת הימים של ממלכת טונגנינג שהקים, ששלטה באי 20 שנים, הגיעו עוד מתיישבים בני האן לאי. אלה הביאו איתם את מורשתם ודתם והחל עירוב בין המתיישבים החדשים לשבטים המקומיים.

גם שושלת זו לא האריכה ימים, ונכדו של קוש'ינגה נכנע לבסוף, בשנת 1682, לקיסרות צ'ינג הסינית, שהפכה את איי טאיוואן לחלק ממחוז פוג'יין. שליטת צ'ינג נמשכה עד לוויתור על הטריטוריה לקיסרות יפן, כחלק מהסכם שימונוסקי שסיכם את התבוסה הסינית ליפן במלחמת סין–יפן הראשונה, בשנת 1895.

תקופת השלטון היפני

ב-25 במאי 1895, לאחר חתימת הסכם שימונוסקי, הכריזה קבוצה של פקידים בכירים של ממשל צ'ינג בטאיוואן על הקמת "הרפובליקה של טאיוואן" שהתנגדה לשלטון היפני הממשמש ובא. הכוחות היפניים נכנסו לבירה בטיינאן והכניעו את ההתנגדות הזו ב-21 באוקטובר 1895. לחימת גרילה נמשכה מעת לעת עד 1902, ומרידות נוספות התרחשו בעשורים לאחר מכן אך ללא הצלחה.

אחרי הכנעת "רפובליקת טאיוואן", המעבר לשלטון יפני התרחש בצורה חלקה יחסית עבור התושבים הסיניים, אך לא כך היה עבור התושבים הילידים. המישורים המזרחיים והרי המרכז בעצם לא נשלטו על ידי ממשלות זרות עד שנת 1895. לאחר סקר קרקעות בשנת 1898, יזמה הממשלה הקולוניאלית היפנית בשנת 1910 פרויקט צבאי בן חמש שנים לכיבוש העמים הילידים שעד אז לא נשלטו בידי שלטון מרכזי – לא בזמן שושלת מינג וצ'ינג ולא בזמן השליטה האירופאית. בשנת 1915 התרחשה פרשת טפאני. בשנת 1925 העמים הילידים הוגבלו לאדמות שמורות קטנות ומפוצלות בהרים, וקהילות רבות נאלצו לעבור מציד-ולקט מסורתי, לייצור חקלאי. השלטון היפני ניסה להטמיע אותם לחלוטין בחברה היפנית – מדיניות שמלבד הפן החקלאי כללה גם לימודי שפה ואיסור פעולות תרבותיות שנחשבו על ידי היפנים כברבריות, כגון קעקוע פנים . התהליך לווה פעמים רבות באלימות מצד היפנים.

אחת המרידות המאוחרות והגדולות של הילידים ביפנים הייתה "תקרית וושה". מונה רודאו , בן השבט הילידי סדיק, הוציא לפועל פעילות התקפית כנגד היפנים, לאחר שהצליח לאחד את שבט הסדיק (תת-קבוצה של בני העם האטאיאל). במהלכים טקטיים מתוחכמים, נותקו קשרי תחנות משטרה יפניות כהקדמה להשתלטות הילידים על הכפר וושה. בכיבוש הכפר נרצחו החיילים היפנים, נשותיהם וילדיהם. מרד זה כונה 'תקרית וושה' והתפתח למרד כללי של רוב בני השבט סדיק בהרים תחת מונה רודאו למשך חודש אחד, וספיחים יחידים במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, דוכא המרד ביד קשה בידי היפנים והיה כנראה מהקרבות הראשונים שדוכאו באמצעות פצצות כימיות במזרח אסיה (אחרי הניסיון הרב שנרכש במלחמת העולם הראשונה). אחרוני המנהיגים הלוחמים התאבדו. גופה, שהוגדרה כגופתו של מונה רודאו, נמצאה לאחר מספר שנים במערה הררית. הגופה - שזהותה מעולם לא אומתה - הוצגה במוזיאון במשך תקופה מסוימת, הוסתרה במחסן בין 1949–1974, עד שנקברה סופית באזור ההרים.

טאיוואן הפכה בהדרגה לחלק מהקיסרות היפנית והשתתפה במשאבים חומריים ואנושיים בצבא היפני במלחמת העולם השנייה. חיילים טאיוואנים רבים נשלחו להילחם כחלק מהצבא היפני, והיו גם מתאבדי קמיקזה טאיוואנים. אפילו החייל היפני האחרון שנכנע בשנות השבעים, היה ממוצא טאיוואני.

היסטוריה של מפלגת הקוומינטנג

ערך מורחב – קוומינטנג

הרפובליקה הסינית הוקמה בסין היבשתית אחרי נפילתה של השושלת הקיסרית הסינית האחרונה בשנת 1912. סוּן יאט-סֵן נבחר כנשיא הסיני הראשון, אולם שלטונו לא האריך ימים. הרפובליקה נקלעה עד מהרה לאנרכיה, ושליטתו של סון יאט-סן נותרה מוגבלת למחוזות הדרומיים של סין. עם מותו ב-1925 תפס את מקומו צְ'יאנג קאי שֵק, שהצליח להשתלט מחדש על סין ולאחד את רובה, בעזרת ברית המועצות. צ'יאנג קאי שק חדל לשתף פעולה עם ברית המועצות לאחר ניצחונו על מרבית ברוני המלחמה, והחל לסלק גורמים קומוניסטיים ממוסדות השלטון. הדבר הצית עד מהרה מלחמת אזרחים.

ב-1931 פלשה יפן למנצ'וריה בצפון-מזרח סין וכבשה אותה. המלחמה בין יפן לסין התחדשה עם פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-1937, שהחל מסוף 1941 השתלבה במלחמת העולם השנייה. ב-1945 נכנעה יפן לארצות הברית, ואיבדה את שליטתה בסין. עם כניעת היפנים התחדשה מלחמת האזרחים בין צ'יאנג קאי שק ליריביו הקומוניסטים ובראשם מָאוּ דְזֶה דוֹנְג. על פי פרשנות של מומחים אחדים, המלחמה בסין הייתה אחת מהזירות הראשונות של המאבק בין שתי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שהתחולל אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, לכל אחת מהמעצמות הייתה הסתייגות מבעלי-בריתה הסינים. סטלין, שליט ברית-המועצות, ראה במאו דזה דונג איום על ההגמוניה שלו במדינות הקומוניסטיות. ארצות הברית הייתה מוטרדת מכך שכספי הסיוע ששלחה לצ'יאנג קאי שק "נבלעו" במנגנון השלטוני המושחת שהתפתח בסין.

מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949 בניצחונו של מאו דזה דונג, שהקים את "הרפובליקה העממית של סין" ברוב שטחה של סין. ארצות הברית שהסתייגותה מצ'יאנג קאי שק הלכה וגברה, הייתה מוכנה רק לסייע לו להגר לאי טאיוואן ולהגן על האי מפני הכוחות הקומוניסטיים.

התגבשות העם הטאיוואני עם המהגרים החדשים

לאחר כניעת יפן, שב שטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לשלטון סין באוקטובר 1945. יפן ויתרה באופן רשמי על טענתה לטאיוואן בחתימתה על אמנת סן פרנסיסקו, הסכם שלום שנחתם בין יפן לבין חלק מבעלות הברית במלחמת העולם השנייה ב-1951. הקוומינטנג, המפלגה הסינית השלטת, התייחסה לאנשי האי כאזרחים מדרגה שנייה, כשהם רודים במקומיים. השיא היה ב"מהומות 28 בפברואר" (שם המגיע מהתאריך 28 בפברואר 1947), שהביאה להרג המוני של אזרחים ולהשלטת שלטון צבאי בן כמעט 40 שנים באי. הטרור הלבן נמשך עד השלטת הדמוקרטיה באי בשנות השמונים של המאה ה-20.

הרפובליקה הסינית בהנהגת צ'יאנג קאי שק הצטמצמה בסוף מלחמת האזרחים לשטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לו. צ'יאנג קאי שק הוסיף לראות את עצמו כשליט הלגיטימי של סין כולה, ולכן לא הכריז על עצמאות האי, אלא ראה בו משכן זמני לשלטון החוקי של סין. השלטון המאואיסטי שהתגבש בסין המשיך מצידו לראות בטאיוואן חלק מסין, והגדיר את האי כ"מחוז מורד". מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן, ובעקיפין בין סין לארצות הברית.

באפריל 2024 התרחשה רעידת אדמה חזקה בה נהרגו 18 אנשים ורבים נפצעו.

פוליטיקה

טאיוואן היא דמוקרטיה בעלת משטר נשיאותי. בניגוד לרוב המדינות, בהן יש שלוש רשויות – מחוקקת, מבצעת, ושופטת – הממשל הלאומי בטאיוואן מורכב מחמש רשויות, המכונות בסינית "יואן" (院): המחוקקת, המבצעת והשופטת המוכרות מהשיטה המערבית, וכן רשות מבקרת ורשות בוחנת, שמוצאן מהשיטה הסינית המסורתית. נשיא טאיוואן נבחר בבחירות ישירות אחת ל-4 שנים. הוא עומד מעל הרשויות האחרות, בעל סמכויות פוליטיות משמעותיות ובפועל נשיאות המדינה היא רשות ממשל שישית. אולם, אין לנשיא זכות וטו. ברשות המחוקקת הטאיוואנית – היואן המחוקק – חברים 113 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים: 73 בבחירות אזוריות-רובניות, 34 בבחירות ארציות-יחסיות, ו-6, המייצגים את הטאיוואנים הילידים, בבחירות ארציות-רובניות.

מאז 1996 מתקיימות בחירות ישירות לנשיאות. הבחירות האחרונות לנשיאות ולפרלמנט התקיימו ב-13 בינואר 2024. סגן הנשיא והמועמד לאי צ'ינגדה מהמפלגה הדמוקרטית פרוגרסיבית נבחר לנשיאות, אולם לא נוצר רוב מוחלט לאף מפלגה בפרלמנט.

מעמד בין-לאומי

ערך מורחב – מעמדה הבין-לאומי של טאיוואן

מעמדה של הרפובליקה הסינית, טאיוואן, מורכב. בפועל זוהי מדינה עצמאית, אולם היא מעולם לא הכריזה על עצמאות ואינה מוכרת כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבין-לאומית. מתנהל ויכוח ער בטאיוואן בנוגע להכרזת עצמאות רשמית, בעוד סין העממית מאיימת כי תתקוף את טאיוואן אם זו תכריז על עצמאות.

לאחר שנוצרה הישות הפוליטית החדשה באי בתמיכת ארצות הברית, ולמרות מחאותיה של ברית המועצות, זכתה טאיוואן במקום השמור לסין בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון באו"ם. מצב זה השתנה עם המהפך שחולל ריצ'רד ניקסון במדיניות החוץ של ארצות הברית, כאשר כיהן כנשיא בין השנים 1969–1974. בתקופה זו הכירה ארצות הברית בשלטון הסיני הקומוניסטי כשלטון הלגיטימי בסין. בכך, חל מפנה ביחסי סין והאומות המאוחדות. טאיוואן סולקה מהאו"ם וממועצת הביטחון, ו"הרפובליקה העממית של סין" התקבלה במקומה. המהלך הרע את יחסי טאיוואן גם עם מדינות נוספות. מדינות המערב שהכירו בשלטון הטאיוואני כשלטון החוקי של סין העבירו את ההכרה שלהן לסין העממית. עד 2023 נותרו רק 12 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן באופן רשמי. רובן מדינות קטנות ובעלות השפעה מועטה.

הדמוקרטיזציה שהתחוללה בטאיוואן בשנות התשעים חיזקה את התומכים בהכרזה על עצמאות טאיוואן ועל ניתוקה מסין. סין העממית הגיבה בחריפות רבה לאפשרות הזאת, ואיימה לפלוש לטאיוואן אם זו תכריז על עצמאות. לעת עתה נשמר הסטטוס קוו, על-פיו הרפובליקה הסינית אינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם ועל ידי רוב הארגונים הבין-לאומיים, אולם טאיוואן מוכרת כישות אוטונומית בארגון הסחר העולמי, בוועד האולימפי הבין-לאומי ובארגונים בין-לאומיים אחרים. רוב מדינות העולם אינן מחזיקות שגרירויות בטאיוואן, ותחת זאת הן שולחות משלחות סחר או משלחות כלכליות שמתפקדות למעשה כשגרירויות.

ארצות הברית, שיש לה קשרים הדוקים עם טאיוואן ויחסים מורכבים יותר עם סין, מגינה על טאיוואן באמצעות שליחת כוחות צבא למצר טאיוואן, המפריד בינה לבין סין, ושומרת על הסטטוס קוו באמצעים דיפלומטיים.

יחסי טאיוואן–ישראל: ישראל אינה מכירה בטאיוואן ואין ביניהן יחסים דיפלומטיים. עם זאת, מאז שנת 1993 פועלים בכל אחת מהמדינות משרדי כלכלה, המטפלים בקשרי המסחר ביניהן.

כלכלה

טאיוואן מאופיינת כמשק קפיטליסטי-יזמי מוטה יצוא, בעל שיעורי אינפלציה ואבטלה נמוכים. במשך שלושת העשורים האחרונים, צמחה כלכלת טאיוואן בקצב של כ-8% בשנה. מאז שנות החמישים, אז זכתה טאיוואן לסיוע כלכלי מסיבי מארצות הברית, התפתחה תעשייתה במהירות. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ-35% בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-2.7% בלבד כיום.

ביחס לשאר שכנותיה, טאיוואן לא נפגעה באופן משמעותי מהמשבר הכלכלי באסיה בשנת 1997. גורם נוסף המבדיל בינה לבין שכנותיה הוא העובדה שכלכלתה מבוססת בעיקר על חברות קטנות ובינוניות, ולא על תאגידי ענק, ששולטים לדוגמה בכלכלות יפן וקוריאה הדרומית.

טאיוואן היא אחת היצואניות החשובות של מכשירי חשמל, מכונות, חומרת מחשבים (כגון מעבדים ומסכי LCD) ומוצרי תעשייה אחרים. חמש שותפות הסחר הגדולות שלה הן סין העממית, ארצות הברית, הונג קונג, יפן וסינגפור, המטבע המקומי הוא דולר טאיוואני, והיא חברה בארגון הסחר העולמי (WTO).

השגשוג הכלכלי הביא להשקעת הון טאיוואני במדינות השכנות במזרח אסיה, ובכלל זה בסין העממית, שמספקת לתעשייה הטאיוואנית כמות גדולה של ידיים עובדות. הפער בין חשיבותה הכלכלית של טאיוואן עבור יריבתה הגדולה, לבין המתיחות הפוליטית המתמדת ששוררת בינה לבין סין, מביא בסופו של דבר, למיתון הסכסוך הפוליטי, ולשמירת הסטטוס קוו המתוח בין המדינות. טאיוואן נכללת ברשימת ארבעת הנמרים של אסיה יחד עם הונג קונג, קוריאה הדרומית וסינגפור.

שוק התקשורת ברפובליקה נשלט על ידי טשונגוואה טלקום שבעבר הייתה חלק של משרד ממשלתי והופרטה במהלך שנת 1996.

חברת התעופה הלאומית של טאיוואן היא צ'יינה איירליינס.

גאוגרפיה

ערך מורחב – טאיוואן (אי)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

טאיוואן היא אי מדרום מזרח לסין. האי נוצר מהתרוממות של קצה הלוח האירו-אסייתי בעקבות התחתרות הלוח הפיליפיני תחתיו, תהליך שעדיין מתרחש וגורם לרעידות אדמה מרובות והתרוממות הרי האי מהים. קו החוף המערבי רדוד בעוד שקו החוף המזרחי תלול ומתאים פחות להתיישבות, ולכן מרבית האוכלוסייה ונמלי הים נמצאים במערב האי. עיר הבירה טאיפיי והעיר המאוכלסת ביותר ניו-טאיפיי, נמצאות בצפון האי. במרכז האי ישנה שרשרת הרים ובה פסגות רבות ברום של למעלה מ-3,000 מטר, ביניהן נמצא ההר הגבוה ביותר באי הנקרא הר יושאן (באנגלית: Yushan, בסינית: 玉山, בתרגום מילולי לעברית: הר הירקן), המתנשא לרום של כ-3,997 מטר מעל גובה פני הים. בדרום-מערב האי שוכנות הערים גאוש'יונג, שהיא העיר השנייה באוכלוסייתה במדינה, וטאינאן, שהיא העיר העתיקה במדינה.

בנוסף לאי הגדול, הרפובליקה שולטת באיי מטסו, הקרובים לסין היבשתית.

דמוגרפיה

אוכלוסיית הרפובליקה הסינית בסוף 2019 עמדה על 23.6 מיליון אנשים בשטח של 35,890 קילומטר מרובע. צפיפות האוכלוסייה בטאיוואן, 651 נפש בקילומטר מרובע, היא הגבוהה ביותר בעולם אחרי בנגלדש (בין המדינות בהן יש 7 מיליון איש לפחות). כשני אחוז מאוכלוסייתה מוגדרים כילידים, בעוד ש-98% הם סינים בני האן (מרביתם הוקיאן והאקה). טאיוואן היא מהמדינות הבולטות בעולם בשיעור ריבוי האוכלוסין הנמוך.

פילוג האוכלוסייה לפי דת

• הדת הסינית העממית – 43.8%
• בודהיזם – 21.2%
• חוסר דת – 13.7%
• נצרות – 5.8%
• דתות אחרות – 15.5%

הערה: הדת הסינית הנפוצה היום היא שילוב של הדת הסינית המסורתית עם פנייה לאלים דאואיסטים, בראשם אלת הים מאטסו ובני האלמוות, פנייה לאלים הבודהיסטים ובעיקר לגואן-יין, הבודהיסטווה של החמלה, לאל העיר המקומי, לפולחן אבות ולקונפוציוס, ולכולם באותם המקדשים.

צבא

ראו גם – הכוחות המזוינים של הרפובליקה הסינית

צבא הרפובליקה הסינית, טאיוואן, הוא צבאה הלאומי האחראי להגנת המדינה.

צבאה של המדינה הוא מבין החזקים במזרח-אסיה, ומתאמן על בסיס יומי קבוע, עם מטרה עיקרית - להגן ולהתנגד לכוחות כיבוש של צבאות סין המאיימים באופן תכוף לכבוש את האי של טאיוואן (בחזרה).

הגיוס לצבא הרפובליקה הסינית "הטאיוואנית" הוא גיוס חובה.

ראו גם

• הרפובליקה של טאיוואן (1895)
• טאיוואן (אי)
• יחסי טאיוואן–ישראל
• יהדות טאיוואן
• המשבר הטאיוואני-סיני (2021–2022)
• הרפובליקה העממית של סין

לקריאה נוספת

• מירון מדזיני, טאיוואן: היסטוריה, חברה ופוליטיקה, כרמל, 2020

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טאיוואן בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של טאיוואן (במנדרינית טיינואנית תקנית)
• אתר האינטרנט הרשמי של טאיוואן (באנגלית)
• דייויד תארפ, טאיוואן המודרנית משגשגת, דבר, 1 בספטמבר 1977
• זהרה רון, סין האחרת, באתר מסע אחר
• עמרי גלפרין, טבע הדברים, טאיוואן: הסדין האדום של הרפובליקה הסינית, באתר ynet, 25 באוגוסט 2012
• ישראל פישר, בלי יחסים דיפלומטיים ועם הצל הגדול של סין - טאיוואן לא מפסיקה לשגשג, באתר TheMarker‏, 1 בינואר 2015
• אסף רונאל, המתיחות הגוברת בין סין לטאיוואן מורגשת גם בטקס התה, באתר הארץ, 6 ביולי 2017
• רותם מימון, טאיוואן: הפנינה האסיאתית שהישראלים עוד לא גילו, באתר הארץ, 24 במאי 2018
• ארווין פלר‏, זאת סין או לא? האי המדהים במזרח הרחוק שהעולם מתחיל לגלות, באתר וואלה, 2 ביולי 2019
• גילי מצא, ‏רכבות מהירות בין מקדשים עתיקים: טאיוואן היא גן עדן לפודיז, חובבי מרחצאות, היסטוריה ואמנות, באתר גלובס, 6 ביולי 2019
• אופיר דור, "הם קונים אמצעי תקשורת — ואז מצנזרים אותם", באתר TheMarker‏, 30 ביוני 2023
• טאיוואן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• טאיוואן, דף שער בספרייה הלאומית