טירת בודיאם
טירת בודיאם (באנגלית: Bodiam Castle) היא טירה עם חפיר מהמאה ה-14 ליד רוברטסברידג' (אנ') במזרח סאסקס, אנגליה. הטירה נבנתה בשנת 1385 על ידי סר אדוארד דלינגריג' (אנ'), אביר לשעבר של אדוארד השלישי, באישורו של ריצ'רד השני, כדי להגן לכאורה על האזור מפני פלישת צרפת במהלך מלחמת מאה השנים. הטירה תוכננה בצורת ריבוע ללא מגדל עוז וחדריה השונים בנויים סביב חומות ההגנה החיצוניות והחצרות הפנימיות. פינותיה וכניסותיה מודגשות חזותית בצריחים בעלי שינות. המבנה, הפרטים והמיקום בנוף המימי המלאכותי מעידים כי חזותה הייתה היבט חשוב בעיצובה כמו גם ייעודה להגנה. הייתה היא ביתם של משפחת דלינגריג' (Dalyngrigge) ומרכז האחוזה של בודיאם (אנ').
מידע על המבנה | |
---|---|
סוג | טירה |
מיקום | בודיאם, מזרח סאסקס |
תקופת הבנייה | ?–1385 |
קרבות | מלחמת האזרחים האנגלית |
קואורדינטות | 51°00′08″N 0°32′37″E / 51.00226°N 0.54353°E |
חזקת טירת בודיאם עברה בתוך משפחת דלינגריג' בירושה במשך מספר דורות, עד שהשושלת נכחדה, אז עברה הטירה בנישואים למשפחת לבקנור (Lewknor). במהלך מלחמות השושנים תמך סר תומאס לבקנור בבית לנקסטר, וכאשר ריצ'רד השלישי מבית יורק הפך למלך ב-1483, נשלח כוח להפעיל מצור על טירת בודיאם. לא מתועד אם המצור יצא לבסוף אל הפועל, אך נהוג לחשוב שבודיאם נכנעה ללא התנגדות רבה. הטירה הוחרמה, אך הוחזרה לבני הזוג לבקנור כאשר הנרי השביעי מבית לנקסטר הפך למלך בשנת 1485. צאצאי משפחת לבקנור היו הבעלים של הטירה לפחות עד למאה ה-16.
עם תחילת מלחמת האזרחים האנגלית ב-1641, טירת בודיאם עברה לרשותו של לורד ת'אנט (אנ'). הוא תמך באבירות המלכותית, ומכר את הטירה כדי לעמוד בתשלום קנסות שהוטלו עליו על ידי הפרלמנט. לאחר מכן פורקה הטירה, ונותרה כחורבה ציורית עד לרכישתה על ידי ג'ון פולר (אנ') בשנת 1829. תחת חסותו שוחזרה הטירה באופן חלקי עד שנמכרה לג'ורג' קוביט, הברון הראשון של אשקומב (אנ'), ולאחר מכן ללורד קורזון, שניהם לקחו על עצמם ביצוע עבודות שיקום נוספות.
כיום, הטירה מוגדרת ומוגנת כבניין רשום בדרגה I ומונומנט רשום. הטירה עברה לבעלות קרן הנאמנות הלאומית למקומות בעלי עניין היסטורי או יופי טבעי בשנת 1925, כתרומה של הלורד קורזון לאחר מותו, והיא פתוחה לציבור.
רקע
עריכהאדוארד דלינגריג' (Edward Dalyngrigge) היה הבן הצעיר יותר ולכן נשללו ממנו אחוזותיו של אביו באמצעות נוהג העדפת הבן הבכור, עקב כך הוא נאלץ לעשות את הונו בעצמו.[1] עד 1378, הוא החזיק באחוזה בבודיאם (אנ') בזכות נישואיו לבת משפחה בעלת קרקע.[2] מ-1379 עד 1388, דלינגריג' היה אביר הפלך של סאסקס ואחד האנשים המשפיעים ביותר במחוז.[3] בתקופה זו הגיש למלך בקשה לקבלת רישיון לקרנל (בניית טירה), ומלחמת מאה השנים התנהלה בין אנגליה לצרפת כבר במשך 50 שנה כמעט.[4] אדוארד השלישי מאנגליה (שלט בשנים 1327–1377) לחץ על תביעתו לכס המלכות הצרפתי והבטיח את השטחים של אקיטן וקאלה. דלינגריג' היה אחד מאנגלים רבים שנסעו לצרפת כדי לחפש את מזלם כחברים בחברות החופשיות (Free Companies) - קבוצות של שכירי חרב שנלחמו עבור ההצעה הגבוהה ביותר. הוא עזב לצרפת ב-1367 ונסע עם ליונל, דוכס קלרנס ובנו של אדוארד השלישי. לאחר שנלחם תחת הרוזן מארונדל (אנ'), הצטרף דלינגריג' לפלוגתו של סר רוברט נולס (אנ'), מפקד ידוע לשמצה, שנחשב כמי שהרוויח 100,000 מטבעות כתר זהב (אנ') כשכיר חרב בשוד וביזה.[5] כחבר בחברות החופשיות גייס דלינגריג' את הכסף לבניית טירת בודיאם וחזר לאנגליה ב-1377.[6]
חוזה ברוז' (1375) (אנ') הבטיח שביתת נשק למשך שנתיים, אך לאחר שפג תוקפו התחדשו הקרבות בין אנגליה לצרפת.[7] בשנת 1377 ירש ריצ'רד השני את אדוארד השלישי. במהלך המלחמה נאבקו אנגליה וצרפת על השליטה בתעלת למאנש, עם פשיטות בחופים של שני עברי התעלה. עם חידוש פעולות האיבה, הצביע הפרלמנט כי יש להפנות הוצאות ומשאבים על הגנה וביצור החוף הדרומי של אנגליה, והגנות הוקמו בקנט בציפייה לפלישה צרפתית.[8] בתקופה זו החלה תסיסה פנימית במקביל לאיומים החיצוניים, ודלינגריג' היה מעורב בדיכוי מרד האיכרים האנגלי ב-1381.[3] בשנת 1383 קיבלה הנחלה של בודיאם צ'רטר המתיר לקיים שוק שבועי ויריד שנתי.[9][10] בשנת 1385, צי של 1,200 ספינות - שהורכב מקוגים, ארבות וגאליות - התאסף מעבר לתעלת למאנש ב-Sluys, פלנדריה; אוכלוסיית דרום אנגליה נכנסה למצב של פאניקה. מאוחר יותר באותה שנה, קיבל אדוארד דלינגריג' את הרישיון לבצר את אחוזתו.[8]
בנייה ושימוש
עריכהדעו כי מחסדנו המיוחד הענקנו ונתנו רישיון בשם עצמנו ועבור יורשינו, עד כמה שטמון בנו, לאביר האהוב והנאמן שלנו אדוארד דלינגריג', כדי שיחזק בחומת אבן וסיד, ויבצר והוא רשאי לבנות ולהפוך לטירה את בית האחוזה שלו בבודיאם, ליד הים, במחוז סאסקס, להגנה מפני המדינה הסמוכה, וההתנגדות לאויבינו... לעדות וכו'. המלך בווסטמינסטר 20 באוקטובר.
— קטע מתוך הרישיון לביצור המאפשר לאדוארד דלינגריג' לבנות טירה מתוך מגילת הפטנטים של 1385–1389.[11]
הרישיון של דלינגריג' מריצ'רד השני איפשר לו לבצר מחדש את בית האחוזה הקיים שלו, אך במקום זאת בחר באתר חדש לבנות עליו טירה. הבנייה הושלמה בשלב אחד, ורוב הטירה נבנתה באותו סגנון אדריכלי. הארכאולוג דייוויד ת'קרי הסיק מכך שטירת בודיאם נבנתה במהירות, כנראה בגלל האיום מצד הצרפתים.[12] טירות אבן נבנו, בדרך כלל, תוך זמן רב והיו יקרות לבנייה, ולעיתים קרובות עלו אלפי פאונד.[13] דלינגריג' היה קפטן נמל ברסט בצרפת בשנים 1386 עד 1387, וכתוצאה מכך, ככל הנראה, נעדר בשנים הראשונות לבניית הטירה.[10] הוא החליף את בית האחוזה הישן הראשי של דלינגריג' כמעונו והמרכז המנהלי של האחוזה.[14] אין תיעוד תאריכי בו הושלמה טירת בודיאם, אך ת'קרי מציע שזה התרחש לפני 1392; לדלינגריג' לא נותר זמן רב לשהות בטירה לאחר השלמתה, מכיוון שנפטר ב-1395.[10]
את האחוזות של דלינגריג', כולל הטירה, ירש בנו, ג'ון דלינגריג'. כמו אביו, ג'ון נהנה מחסדו של המלך ותואר "אביר המלך". בשנת 1400 הוענקה לו קצבה שנתית של 100 מארק על ידי המלך. הוא מת ב-27 בספטמבר 1408, והותיר אחריו צוואה לפיה רכושו יעבור לאלמנתו אליס למהלך חייה. מאחר שלא היו להם ילדים, עם מותה של אליס (שהתרחש ב-1442), העיזבון עבר לבן דודו של ג'ון, ריצ'רד דאלינגריג', בנו של אחיו של אדוארד וולטר.[15] עם מותו של ריצ'רד בשנת 1470, ולאחר שאחיו ויליאם מת לפניו, הוא הותיר את האחוזות לסר רוג'ר לבקנור, בנו של אחותו של ריצ'רד פיליפ דאלינגרידג'. (פיליפ התחתן עם סר תומאס לבקנור מהורסטד קיינס (אנ') לפני 1417, ומת ב-1421; סר תומאס, שערך נישואים שניים, מת ב-1452).[16] בדרך זו, טירת בודיאם עברה ממשפחת דלינגריג' למשפחת לבקנור.[17]
סר תומאס לבקנור, בנו של סר רוג'ר, תמך בבית לנקסטר במהלך מלחמות השושנים, שהחלו בשנת 1455. כאשר ריצ'רד מבית יורק עלה לכס המלכות כריצ'רד השלישי ב-1483, הואשם לבקנור בבגידה והעלאת לוחמים (אנ') לדרום-מזרח אנגליה. בנובמבר 1483, דודו של לבקנור ותומאס הווארד (אנ'), הרוזן מסארי (אנ'), קיבלו אישור לבנות יחידה צבאית ולצור על טירת בודיאם, שבה שכן לבקנור. לא נרשם אם המצור יצא לדרך, ות'קרי משער שלבקנור נכנע ללא התנגדות רבה. רכושו הוחרם, וניקולס ריגבי מונה לאחראי מנהלי (אנ') על הטירה. עם עלייתו של הנרי השביעי לכס המלכות האנגלי בוטלה האחריות המנהלית, וטירת בודיאם הוחזרה ללבקנור. עם זאת, לא כל האדמה שמסביב הוחזרה למשפחה עד 1542. חזקת טירת בודיאם עברה מספר דורות במשפחת לבקנור. אף על פי שניתן לעקוב אחר הירושה של הטירה במאות ה-16 וה-17, יש מעט המצביע על אופן השימוש בה בתקופה זו, או אם המשפחה שהתה בה זמן רב.[18]
לאחר מותו של סר רוג'ר לבקנור ב-1543, נחלקו אחוזותיו בין צאצאיו, והטירה והאחוזה פוצלו.[19] ג'ון לבט מסילהרסט (אנ') רכש את הטירה בשנת 1588.[20] ב-1623, רוב האחוזות של בודיאם נקנו על ידי סר ניקולס טופטון (אנ'), לימים רוזן ת'אנט (אנ'). עם מותו של ניקולס ב-1631, בנו, ג'ון טופטון, הרוזן השני מת'אנט (אנ'), ירש את רכושו של אביו. היה זה ג'ון טופטון שאיחד את החזקה בטירה ובאחוזה כשקנה את טירת בודיאם ב-1639. ג'ון טופטון תמך באינטרס המלכותי (אנ') במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, והוביל מתקפה על לווס (אנ'), והיה מעורב בתבוסה המלכותית בהיוורדס היט (אנ'). הפרלמנט החרים חלק מאדמותיו ב-1643, ועוד ב-1644, וכן קנס אותו ב-9,000 ליש"ט (1,600,000 ליש"ט כיום).[21][22] כדי לעמוד בתשלום הקנס שהוטל עליו, מכר טופטון את טירת בודיאם במרץ 1644 תמורת 6,000 ליש"ט (1,100,000 ליש"ט כיום)[21] לנתנאל פאוול, חבר פרלמנט (אנ').[22]
חורבות ציוריות
עריכהלאחר מלחמת האזרחים, הפך פאוול לברון על ידי צ'ארלס השני. למרות שאין תיעוד מתי טירת בודיאם פורקה, כנראה תהליך זה החל להתרחש לאחר שנקנתה על ידי פאוול. במהלך ואחרי מלחמת האזרחים, טירות רבות פורקו כדי למנוע שימוש חוזר מחומרי הגלם שלהן. לא כולן נהרסו כליל, ובחלק מהמקרים אף הקפידו למנוע את השחתת המבנה שלא לצורך. בבודיאם, הטירה הוגדרה כחשובה דיה בכדי לפרק רק את הברביקן, הגשרים והמבנים שבתוכה. כשנתנאל פאוול מת ב-1674 או 1675, טירת בודיאם הועברה לבנו, שנקרא גם הוא נתנאל. לאחר מות נתנאל השני, הטירה עברה לרשותה של כלתו, אליזבת קלית'רו.[23]
בשנת 1722 קנה סר תומאס וובסטר את הטירה. במשך יותר ממאה שנה, טירת בודיאם והאחוזה הקשורה אליה עברה בירושה במשפחת וובסטר. בתקופה זו הפך האתר לפופולרי כסוג מוקדם של אטרקציה תיירותית בשל הקשר שלו עם תקופת ימי הביניים. הרישומים הראשונים של טירת בודיאם הם מאמצע המאה ה-18, אז הוצגה כחורבה מכוסה קיסוס.[24] חורבות ומבנים מימי הביניים כמו טירת בודיאם שימשו השראה לתחייה באדריכלות הגותית ולשיקום מבנים ישנים.[25]
סר גודפרי וובסטר השלישי החל לחפש קונים לטירה בשנת 1815, ובשנת 1829 הצליח סוף סוף למכור אותה ו-97 דונם (24 אקר) מהאדמה שמסביב לג'ון "מד ג'ק" פולר תמורת 3,000 ליש"ט (280,000 ליש"ט היום).[21][25] פולר תיקן את אחד הצריחים, הוסיף שערים חדשים לאתר והסיר קוטג' בתוך הטירה שנבנה במאה ה-18; הוא חשב כי קנה את הטירה כדי למנוע ממשפחת וובסטר לפרק אותה ולעשות שימוש חוזר בחומרים שלה. ג'ורג' קוביט, לימים הברון אשקומב, רכש את הטירה ו-97 הדונמים מנכדו של פולר ב-1849, תמורת למעלה מ-5,000 ליש"ט (550,000 ליש"ט כיום).[21][26] קוביט המשיך בשיפוצים שפולר התחיל. הוא הזמין את הסקר המפורט הראשון של טירת בודיאם ב-1864, וביצע תיקונים בצריח שבפינה הדרום-מערבית של האתר, שקרס כמעט כולו. מכיוון שהייתה אז אופנה לחורבות מכוסות קיסוס, הצמחייה לא הוסרה למרות השפעתה המזיקה על הבנייה, והעצים שהשתרשו בחצר נותרו.[27]
לורד קורזון גמר אומר כי "אוצר נדיר כל כך [כמו טירת בודיאם] לא צריך ללכת לאיבוד לארצנו ולא לחלל אותו בידיים חסרות כבוד".[27] קורזון ערך בירורים לגבי רכישת הטירה, אך קוביט לא היה מעוניין למכור אותה. עם זאת, לאחר מותו של קוביט, הצליח קורזון לעשות עסקה עם בנו של קוביט, והוא קנה את טירת בודיאם ואדמותיה ב-1916.[28] קורזון החל בתוכנית חקירת המצב הקיים בבודיאם ב-1919, ועם האדריכל וויליאם וייר שיחזר חלקים מהטירה. החפיר, בעומק ממוצע של כ-1.5 מטרים, ובעומק מרבי של 2.1 מטרים בפינה הדרום-מזרחית, נוקז והוסרו 0.9 מטרים של בוץ וסחף. במהלך החפירות התגלו הבסיסים המקוריים של הגשרים לטירה. משוכות וגדרות בקרבת מקום הוסרו כדי לספק נוף פתוח של הטירה. בפנים נערכו חפירות ובמרתף הצריח הדרום-מערבי התגלתה באר מים. הצמחייה נוקתה, עבודות האבן תוקנו ומפלס הרצפה המקורי הוקם מחדש ברחבי הטירה. נבנה קוטג' כדי לספק מוזיאון להצגת הממצאים מהחפירות ששימש כבית לאב-הבית. טירת בודיאם ניתנה לקרן הלאומית ב-1925.[29]
הקרן הלאומית המשיכה בעבודות השיקום, והוסיפה גגות חדשים למגדלים ולשערי הכניסה. החפירות חודשו ב-1970, והחפיר שוב יובש.[30] טירת בודיאם שימשה במונטי פייתון והגביע הקדוש (1975) כשוט מכונן שזיהה אותה כ"מצודת הביצות" ברצף "סיפורו של סר לנסלוט".[31] היא אף שימשה בעבר לצילומים של Camelot, פרק של The Goodies ששודר ב-1973.[32] מאוחר יותר הייתה למיקום הצילומים של סדרת דוקטור הו, "שדי המלך", ששודרה ב-1983.[33]
ב-1990 ביצעה הוועדה המלכותית למונומנטים ההיסטוריים של אנגליה סקר של עבודות העפר המקיפות את טירת בודיאם.[34] בשנות ה-90 של המאה ה-20, טירת בודיאם עמדה במרכזו של פולמוס בחקר הטירה על האיזון בין פרשנויות מיליטריסטיות וחברתיות לאתרים כאלה.[35] הטיעונים התמקדו באלמנטים כמו עוצמתן לכאורה של ההגנות - כמו החפיר המרשים - ואלמנטים חזותיים. שוער כי ניתן היה לנקז את החפיר תוך יממה מכיוון שהסוללה המקיפה אותו לא הייתה מהותית, וכי ככזה הוא לא היווה מכשול רציני לצד התוקף. כמו כן, החלונות הגדולים בחלק החיצוני של הטירה היו לנקודות תורפה הגנתיות.[36] הטירה היא מונומנט רשום,[37] ומשמעותה כמבנה היסטורי "בעל חשיבות לאומית" ואתר ארכאולוגי שקיבל אות שימור מפני שינויים בלתי מורשים.[38] זהו גם בניין רשום בדרגה I,[39] ומוכר כמבנה בעל חשיבות בינלאומית.[40] כיום הטירה פתוחה לקהל,[41] ולפי נתונים שפרסם איגוד אטרקציות המבקרים המובילות, כמעט 175,598 אנשים ביקרו בשנת 2017.[42] לדעתו של ההיסטוריון צ'ארלס קולסון, בודיאם "מייצג את האידיאל הפופולרי של טירה מימי הביניים".[43]
אדריכלות
עריכהמיקום ונוף
עריכהמיקומה של הטירה נבחר לכאורה כדי להגן על החוף הדרומי של אנגליה מפני פשיטות של הצרפתים. סקר נוף של הוועדה המלכותית למונומנטים היסטוריים הגיע למסקנה שאם אכן היה זה המקרה, אזי טירת בודיאם ממוקמת בצורה יוצאת דופן, שכן היא רחוקה מקו החוף של ימי הביניים.[35]
האזור המקיף את טירת בודיאם עוצב בעת בניית הטירה, כדי להגביר את המשיכה והפן האסתטי שלה.[44] הארכאולוגים אוליבר קרייטון ורוברט הייאם תיארו את סביבת בודיאם כאחת הדוגמאות הטובות ביותר לעיצוב נוף כדי להדגיש טירה.[45] תווי המים היו נרחבים במקור, אך רק החפיר שרד, יחד עם עבודות העפר שנותרו מבנייתו. המים לחפיר המלבני מגיעים מכמה מעיינות, חלקם בתוכו,[44] והם ההקשו על ניקוזו במהלך החפירות של שנות ה-30 במאה ה-20.[30] בעוד חפיר יכול למנוע מהתוקפים לגשת לבסיס חומות הטירה, במקרה של בודיאם הוא גם הביא לכך שהטירה תיראה גדולה ומרשימה יותר על ידי בידודה בנוף. החפיר נחשב כיום יותר כמאפיין נוי מאשר להגנה. הגישה לטירה דרך החפיר ובריכות הלוויין היא עקיפה, ונותנת למבקרים את הזמן לצפות בפאר של הטירה.[46] ההיסטוריון הצבאי קתקרט קינג מתאר את הגישה כאדירה, ורואה אותה כשווה לטירות מהמאה ה-13 של אדוארד הראשון בוויילס, כמו טירת קרפילי.[47]
הטירה יושבת בערך באמצע החפיר. השער האחורי היה מחובר בעבר לגדה הדרומית של החפיר באמצעות גשר מתרומם וגשר עץ ארוך. הכניסה הראשית בצד הצפוני של הטירה מחוברת היום לגדה הצפונית בגשר עץ, אך התוואי המקורי כלל שני גשרים: אחד מהכניסה הראשית לאי בחפיר, ואחר המחבר את האי אל הגדה המערבית. על פי רוב, הגשר היה סטטי, מלבד הקטע הקרוב ביותר לגדה המערבית, שהיה אמור להיות גשר מתרומם.[48] האי בחפיר נקרא האוקטגון, ובחפירות שבוצעו בו נחשף גרדרובה (שירותים) (אנ'), מה שמרמז שייתכן שהיה שומר באי, אם כי לא ברור באיזו מידה הוא היה מבוצר. האוקטגון היה מחובר לברביקן באמצעות גשר, כנראה גשר מתרומם.[49] 28 בתי השימוש בטירה התנקזו ישירות לתוך החפיר, שלדבריו של הארכאולוג מתיו ג'ונסון שימש למעשה כ"ביוב פתוח".[50]
חוץ וכניסות
עריכהצורתה של טירת בודיאם ריבועית בערך. סוג זה של טירה, עם חצר מרכזית ומבנים על קירות המגן (אנ'), היה אופייני לאדריכלות טירות במאה ה-14. טירת בודיאם תוארה על ידי ההיסטוריון הצבאי קתקרט קינג כדוגמה השלמה ביותר לטירה ריבועית ששרדה.[51] בכל אחת מארבע הפינות יש צריחים עגולים, עם צריחים מרכזיים מרובעים בקיר הדרומי, המזרחי והמערבי. הכניסה הראשית היא שער בעל שני צריחים בחזית הצפונית של הטירה. ישנה כניסה שנייה מדרום והשער האחורי הוא עובר דרך צריח מרובע שבאמצע החומה הדרומית.[52] הצריחים בני שלוש קומות, גבוהים מהחומות וקירות המגן והמבנים בטירה, שגובהם שתי קומות.[53]
בין האוקטגון לשער הראשי בקיר הצפוני היה ברביקן, שמעט ממנו שרד - רק חלק מהקיר המערבי - למרות שהמבנה היה במקור בן שתי קומות. המבנה ששרד כולל חריץ לשער מתרומם לשער הצפוני של הברביקן, אם כי אין צירים לשערים. בסיסו של הגרדרובה מדגים שהקומה השנייה סיפקה מקום למגורים, כנראה חדר שמירה. רישומים מסוף המאה ה-18 מציגים את קומת הקרקע של הברביקן עדיין עומדת וכוללת פרטים כגון קמרונות בתוך המעבר.[49]
השער בחומה הצפונית של הטירה בגובה שלוש קומות, וכיום ניתן להגיע אליו באמצעות גשר סטטי. במקור, הוא היה מחובר לברביקן על ידי גשר מתרומם. חלקו העליון של השער הראשי מעוטר, ויש בו חרכי ירי בצריחיו.[54] השער הראשי הוא החלק היחיד של הטירה שיש בו חרכי ירי, וקיר המגן והצריחים בהם משובצים חלונות הם לשימוש ביתי ולא צבאי.[47] תחת חדרי השמירה בקומת הקרקע ישנו מרתף.[54] במקור היו שלושה משקופי עץ בפתחי המעבר.[47] מעל מעבר הכניסה קיימת קשת בשער, למרות שהיא לא מובילה לשום מקום. תקרת המעבר בשער הראשי אל הטירה מקומרת ומנוקבת בפתחי הריגה.[54] ככל הנראה, פתחי ההריגה שימשו להפלת חפצים על תוקפים, בדומה למשיקולי, או לשפיכת מים כדי לכבות שריפות.[55]
ממש מעל השער, יש שלושה שלטי הרלדי מגולפים בתבליט לתוך הקשת. השלטים הם של משפחות Wardeux, Dalyngrigge ו-Radynden משמאל לימין. מגן ה-Wardeux היה עבור אשתו אליזבת, ומגן ה-Radynden היה עבור אמו אליס (אחת משלוש בנותיו של ג'ון דה ראדינדן). מעל שלטי התבליט נמצא הגה הנושא סמל ראש חד-קרן. שלושה שלטי הרלדי מעטרים גם את השער האחורי; הזרוע המרכזית היא זו של סר רוברט קנולס, שאדוארד דלינגריג' נלחם עבורו במלחמת מאה השנים, אך אלה שצמודים אליה ריקים.[56][57]
פנים
עריכהלמרות שהחלק החיצוני של טירת בודיאם שרד ברובו, החלק הפנימי שלה נותר הרוס. המבנים שבתוך הטירה היו צמודים לקירות המגן. עם זאת, השרידים השתמרו במצב מספק על מנת ליצור מחדש את תוכנית הטירה.[58] המבנה חולק לאזורי מגורים נפרדים עבור האדון ומשפחתו, אורחים בעלי מעמד גבוה, כוחות המצב ומשרתים.[59] האור הדרומי של הטירה כלל את האולם הגדול, המטבחים והחדרים הנלווים. האולם הגדול, ממזרח לשער האחורי הממוקם במרכז, היה בגודל של 7.3 מטרים על 12.2 מטרים והיה גבוה כמו קירות המגן. ממערב לאולם הגדול שכנו המזווה והמזנון, שהיו מקושרים לאולם הגדול במעבר. מתחת לשלוש הקשתות שנותרו עומדות בעינן היו מעברי גישה לחדרים שונים, למזווה, למזנון ולמטבח, שהיה בצד המערבי המרוחק של האזור הדרומי. פריסה זו הייתה אופיינית לבתים גדולים מימי הביניים. האולם הגדול היה המרכז החברתי של הטירה, ובו היה האדון מארח את אורחיו.[60] המזנון והמזווה מוקמו בקומה התחתונה, ומעל היה חדר שמטרתו לא ידועה. למזנון היה מרתף ששימש לאחסון בירה ויין, בעוד שבמזווה אוחסנה האספקה למטבח. כדי למנוע מהחום של תהליך הבישול להפוך לבלתי נסבל, המטבח נבנה לגובה של 2 קומות - גבוה כמו קירות המגן - וסיפק חלל גדול לקליטת החום. בצריח הדרום-מערבי הייתה באר מים, ממנה היו שואבים מים לבני הבית.[61]
לאורך הקיר המזרחי היו קפלה, אולם ומבואה. כדי לספק חלל המתאים לייעוד של קפלה, קיר המגן שבסמוך לפינה הצפון-מזרחית נבנה באופן הבולט ב-2.70 מטרים לתוך החפיר. כלומר, הוא בלט ממישור שאר הקיר שלאורך הצד המזרחי. מיד מדרום לקפלה היה מקום הלינה העיקרי של האדון ומשפחתו. הבניינים היו בני שתי קומות ושולב בהם מרתף. למרות כל המצוין, הפריסה המדויקת של החדרים אינה ברורה.[62]
לאורך קיר המגן המערבי שכנו אולם נוסף ומטבח. לא בטוח למה שימשו אלה, אם כי סביר להניח שאלו נועדו לספק את צורכי משק הבית. ל"אולם השומרים" לא היו חלונות בצדו המערבי והוא היה חשוך יחסית לאולם הגדול. כמו כן ב"אולם השומרים" לא היה אח, בניגוד לאולם הגדול בו היה אח גדול. האולם הגדול היה צמוד למטבח, עם חיבור ישיר ביניהם. מעל "אולם השומרים", שגובהו הוגבל לקומת הקרקע, היה חדר ללא אח ומטרתו לא ברורה.[63]
מזרחית לשער הראשי נבנה בניין בן שתי קומות עם קומת מרתף. המרתף שימש ככל כנראה לאחסון בעוד שתי הקומות הנוספות סיפקו מקום למגורים.[59] מטרת המבנים לאורך הקיר המערבי של האזור הצפוני אינה ברורה. הסידור הדליל, עם מעט אמצעי תאורה, הוביל להשערות שהוא שימש כאורווה, אולם אין בו ניקוזים הקשורים בדרך כלל לאורוות. לצריח בפינה הצפון-מערבית של הטירה היו גרדרובה ואח בכל אחת משלוש הקומות מעל הקרקע, ומתחתיה קומת מרתף.[64]
ביבליוגרפיה
עריכה- Allen Brown, R (2004) [1954], Allen Brown's English Castles, Woodbridge: The Boydell Press, ISBN 1-84383-069-8
- Cathcart King, David James (1988), The Castle in England and Wales: an Interpretative History, London: Croom Helm, ISBN 0-918400-08-2
- Coulson, Charles (1992), "Some analysis of the Castle of Bodiam, East Sussex", Medieval Knighthood, The Boydell Press, IV: 51–108
- Creighton, Oliver; Higham, Robert (2003), Medieval Castles, Shire Archaeology, ISBN 0-7478-0546-6
- Curzon, George (1926), George Curzon, 1st Marquess Curzon of Kedleston, Cape
- Johnson, Matthew (2002), Behind the Castle Gate: From Medieval to Renaissance, London: Routledge, ISBN 0-415-25887-1
- Letters, Dr Samantha (2005), Gazetteer of Markets and Fairs in England and Wales to 1516, List & Index Society, archived from the original on 8 August 2014, retrieved 30 December 2009
- Liddiard, Robert (2005), Castles in Context: Power, Symbolism and Landscape, 1066 to 1500, Macclesfield: Windgather Press Ltd, ISBN 0-9545575-2-2
- McNeill, Tom (1992), English Heritage Book of Castles, London: English Heritage and B. T. Batsford, ISBN 0-7134-7025-9
- Saul, Nigel (January 1995), "Bodiam Castle", History Today
- Taylor, C (1990), "Bodiam Castle" (PDF), Medieval Archaeology, 34: 155–157, archived (PDF) from the original on 23 January 2021, retrieved 28 April 2015
- Thackray, David (2004) [1991], Bodiam Castle, The National Trust, ISBN 978-1-84359-090-3
- Woodger, L.S (2020), "DALLINGRIDGE, Sir Edward (c.1346–1393), of Bodiam castle, Suss.", History of Parliament, The History of Parliament Trust 1964–2013, retrieved 15 November 2022
לקריאה נוספת
עריכה- Everson, Paul (1996). "Bodiam Castle, East Sussex: castle and its designed landscape". Château Gaillard: Études de castellologie médiévale. 17: 70–84. ISBN 9782902685158. Archived from the original on 21 May 2016. Retrieved 23 October 2015.
- Spencer, Dan (2014). "Edward Dallingridge: Builder of Bodiam Castle" (PDF). Ex Historia. 6: 81–98. ISSN 2041-0824. Archived (PDF) from the original on 29 April 2014. Retrieved 28 April 2014.
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של טירת בודיאם (באנגלית)
- טירת בודיאם, ברשת החברתית פייסבוק
- טירת בודיאם באתר הרשמי של הקרן הלאומית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Johnson 2002, pp. 22–23, 28.
- ^ Thackray 2004, p. 11.
- ^ 1 2 Thackray 2004, p. 12.
- ^ Thackray 2004, p. 7.
- ^ Thackray 2004, p. 9.
- ^ Thackray 2004, pp. 9, 11.
- ^ Thackray 2004, pp. 9–10.
- ^ 1 2 Thackray 2004, p. 10.
- ^ Letters 2005
- ^ 1 2 3 Thackray 2004, p. 13.
- ^ Quoted in Thackray 2004, p. 59.
- ^ Thackray 2004, p. 14.
- ^ McNeill 1992, pp. 41–43.
- ^ Thackray 2004, p. 17.
- ^ The devolution of Sir John's estates is traced in 'The Borough of Brighton', in L.F. Salzman (ed.), A History of the County of Sussex, Vol. 7: The Rape of Lewes (VCH, London 1940), pp. 244-63, pp. 257-58, at notes 305-320 Archived 13 May 2016 at the Wayback Machine (British History Online).
- ^ D. Richardson, ed. K. Everingham, Magna Carta Ancestry: A Study in Colonial and Medieval Families, 2nd Edition (Salt Lake City 2011), III, pp. 18-19: with sources there cited.
- ^ Thackray 2004, pp. 21–22.
- ^ Thackray 2004, pp. 21–24.
- ^ Thackray 2004, p. 22.
- ^ Curzon 1926, pp. 37–39.
- ^ 1 2 3 4 UK Retail Price Index inflation figures are based on data from Clark, Gregory (2017). "The Annual RPI and Average Earnings for Britain, 1209 to Present (New Series)". MeasuringWorth. Retrieved 11 June 2022.
- ^ 1 2 Thackray 2004, p. 24.
- ^ Thackray 2004, pp. 24–25.
- ^ Thackray 2004, p. 25.
- ^ 1 2 Thackray 2004, p. 26.
- ^ Thackray 2004, pp. 26–27.
- ^ 1 2 Thackray 2004, p. 27.
- ^ Thackray 2004, pp. 27–29.
- ^ Thackray 2004, pp. 29–30.
- ^ 1 2 Thackray 2004, p. 30.
- ^ "Bodiam Castle, East Sussex", The Guardian, 2 June 2007, archived from the original on 5 October 2014, retrieved 29 December 2009
- ^ "The Goodies On Location: Camelot". The Goodies On Location. Archived from the original on 9 December 2019. Retrieved 9 December 2019.
- ^ Mulkern, Patrick. "The King's Demons ★★★". Radio Times. Archived from the original on 29 May 2020. Retrieved 10 November 2019.
- ^ Taylor 1990, p. 155.
- ^ 1 2 Liddiard 2005, pp. 8–9.
- ^ Saul 1995
- ^ Historic England, "Bodiam Castle (414651)", Research records (formerly PastScape), retrieved 3 January 2010
- ^ "Scheduled Monuments", Pastscape, English Heritage, archived from the original on 24 September 2014, retrieved 27 July 2011.
- ^ Historic England, "Bodiam Castle (1044134)", National Heritage List for England, retrieved 3 January 2010.
- ^ "Frequently asked questions", Images of England, English Heritage, archived from the original on 11 November 2007, retrieved 3 January 2010
- ^ Bodiam Castle, National Trust, archived from the original on 1 January 2010, retrieved 2 January 2010.
- ^ "ALVA - Association of Leading Visitor Attractions". www.alva.org.uk. Archived from the original on 23 December 2017. Retrieved 4 May 2018.
- ^ Coulson 1992, p. 51.
- ^ 1 2 Thackray 2004, p. 55.
- ^ Creighton & Higham 2003, p. 23.
- ^ Liddiard 2005, pp. 8–10.
- ^ 1 2 3 Cathcart King 1988, p. 150.
- ^ Thackray 2004, pp. 33–34.
- ^ 1 2 Thackray 2004, p. 35.
- ^ Johnson 2002, pp. 20, 22.
- ^ Cathcart King 1988, p. 149.
- ^ Thackray 2004, pp. 32–33.
- ^ Allen Brown 2004, p. 99.
- ^ 1 2 3 Thackray 2004, pp. 36–37.
- ^ McNeill 1992, pp. 98–99.
- ^ Thackray 2004, pp. 31, 36.
- ^ Woodger 2020
- ^ Thackray 2004, p. 39.
- ^ 1 2 Thackray 2004, p. 40.
- ^ Thackray 2004, pp. 44–45.
- ^ Thackray 2004, pp. 48–49.
- ^ Thackray 2004, p. 42.
- ^ Thackray 2004, pp. 51–52.
- ^ Thackray 2004, pp. 52–54.