יגאל מוסינזון

יגאל מוסינזון
לידה	25 בדצמבר 1917; עין גנים, האימפריה העות'מאנית
פטירה	1 במאי 1994 (בגיל 76); תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית העלמין ירקון
שפות היצירה	עברית
יצירות בולטות	סדרת ספרי חסמבה; בערבות הנגב; קזבלן;
תקופת הפעילות	1944–1994 (כ־50 שנה)
צאצאים	רנן מוסינזון, גילי מוסינזון
מספר צאצאים	6
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים (1983); פרס כינור דוד; פרס אוסישקין ;

יגאל מוסינזון (25 בדצמבר 1917^[1] – 1 במאי 1994) היה סופר ומחזאי ישראלי. יצירותיו הידועות ביותר היו סדרת ספרי חסמבה והמחזות בערבות הנגב וקזבלן.

חייו

ראשית חייו (1917–1943)

יגאל מוסינזון נולד במושב עין גנים שליד פתח תקווה בי' בטבת תרע"ח, 25 בדצמבר 1917, לאשר מוסינזון (במקור זלמן זומר), שעלה לארץ ישראל בסוף 1910,^[2] והיה ממייסדי המושב ומורה במקצועו, ולדבורה.^[3] הוריו הם ילידי העיירה קמניץ-פודולסקי שבאוקראינה. אשר ודבורה נישאו באפריל 1915, כשנתיים לפני לידתו של יגאל.^[4] כמה ימים לפני לידתו הסתיים קרב צליחת מעברות הירקון שגרם לשחרור פתח תקווה, ולכבוד המאורע בחרו אשר ודבורה לקרוא לבנם הפעוט יגאל.^[1]

לאחר לידתו חוותה אימו ממשבר נפשי והוצע לה לעבור לווינה כדי לקבל טיפול פסיכותרפי, ואכן, כמה חודשים לאחר הלידה הפליגה עם יגאל הפעוט לאירופה. אשר התקשה לתפקד ללא אשתו וביקש שתחזור לארץ ישראל, וכך היה. כשהיה בן 3 עבר עם הוריו לשכונת שפאק בתל אביב, שם גדל. 3 שנים לאחר שהחל את לימודיו היסודיים עבר עם הוריו לשכונת תל נורדאו, ולמד בבית הספר שבשכונה לאחר הקמתו ב-1925.^[5]

ב-1928 נשלח לקיבוץ בית אלפא^[6] והמשיך את לימודיו. כעבור ארבע שנים, ב-1932, סיים את לימודיו שם ועבר ללמוד בכפר הנוער בן שמן. בבן שמן החל לשחק שחמט, ובאוגוסט אותה שנה פורסם בעיתון "דבר" שהצליח לפתור חידה במדור השחמט של העיתון, יחד עם עוד שלושה ילדים מכפר הנוער.^[7] בהמשך הפך לחבר האיגוד הישראלי לשחמט.^[8] מסיבה שאינה ברורה, לא סיים את לימודיו בבן שמן, וכעבור פחות משנתיים שב לתל אביב. לאחר שהוריו התגרשו נישא אביו פעם נוספת, אך בריאותו הנפשית התדרדרה והוא התאבד ב-1937.^[9]

כעבור שנתיים נוספות עזב את תל אביב והחל לעבוד בבית אלפא, אך בהמשך עבר לנהלל למשך שנה, ומשם לוורשה, שם נישא נישואים פיקטיביים, על מנת להעלות אישה ארצה. בחזרתו לארץ ישראל התגרש מייד ועבר לגור בנתניה, שם עבד בפרדס של עובד בן עמי, לימים ראש העיר. בעת שהותו בנתניה פגש את לאה, אשתו לעתיד, וב-1938 עברו לקיבוץ נען, שם התגוררו עד 1950. ב-15 בפברואר 1939, כשנה לאחר שעברו לקיבוץ, נולד בנם, אביטל, שנקרא על שם השחקן יעקב אביטל, שנהרג בתאונת דרכים שנה וחצי קודם לכן. עוד קודם לכן נולד להם בן בשם אורי, אך הוא נפטר מספר ימים לאחר הלידה. בהמשך נשלח לשמש כנוטר מטעם הקיבוץ, ולאחר מכן עבד במחצבות "סולל בונה" שבבן שמן.^[10]

ב-1940 החל במערכת יחסים עם אסתר, חברת הקיבוץ, נשואה ואם לפעוט. לאחר שרעייתו של מוסינזון, לאה, גילתה על כך, היא נפרדה ממנו. ב-14 בפברואר 1941 נולד למוסינזון ולאסתר בן בשם עדו.^[11]

"אפורים כשק" והמעצר בלטרון וברפיח 1943–1946

ב-15 בפברואר 1943 הצטרף לפלמ"ח,^[12] ושירת שם במשך מספר חודשים. זמן קצר אחר כך, ב-23 בנובמבר, נולד בנו, חומי.^[13]

ב-16 ביוני 1944 התפרסם סיפורו הראשון, "ליל שרב", בעיתון "על המשמר".^[14] שנה קודם לכן הוציאו הוא וחבריו לדור הפלמ"ח את כתב העת "ילקוט הרעים". מאוחר יותר עזב לבדו את נען ועבר למשמר העמק, ובפברואר 1946 שב לנען. ב-28 ביוני יצא לאור ספרו "אפורים כשק",^[15] שזכה לביקורות מעורבות, חיוביות מחד אך ביקורתיות מאידך.^[16]

למחרת, ב-29 ביוני, אירעה השבת השחורה, במסגרתה ביצעו הבריטים מעצרים רבים בעשרות מקומות ברחבי ארץ ישראל, ביניהם גם נען.^[17] מוסינזון נעצר באותו היום ונכלא במחנה המעצר בלטרון. שלושה שבועות אחר כך הועבר לרפיח, וכשנראה היה שלא ישוחרר החליט לפתוח בשביתת רעב, אך בסופו של דבר לא עשה זאת. ב-12 בנובמבר שוחרר ממעצרו וחזר לנען.^[18] במאי 1947 יצא לאור מחזהו "תמר אשת ער",^[19] שהוצג בתיאטרון "אהל" ב-26 בפברואר 1952,^[20] וב-1972 עובד לסרט קולנוע.^[21] בקיץ 1947 חזר לנען.^[22]

1947–1994

במלחמת העצמאות שב לשרת כנוטר. לאחר שהבריטים נטשו תחנת שידור הסמוכה לנען השתלטה עליה "ההגנה" ואיישה אותה בנוטרים בראשות מוסינזון.^[23] לאחר הקמת צה"ל שירת לזמן מה כקצין תרבות של גדוד 54 בחטיבת גבעתי.^[24] ביוני 1948 פורסם רומנו הראשון "מי אמר שהוא שחור", שזכה לביקורות מעטות מאוד, אך חיוביות.^[25] בעקבות אירועי המלחמה כתב את המחזה "בערבות הנגב", אותו מסר לתיאטרון "הבימה" בדצמבר 1948, והצגת הבכורה שלו נערכה ב-10 בפברואר 1949.^[26] המחזה זכה להצלחה חסרת תקדים אך מאידך גרם לטלטלה במדינת ישראל, בעיקר בקרב לוחמי חטיבת גבעתי שפתחו במחאה נגד המחזה.^[27] המחזה עורר סערה רבה כל כך, עד כי ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שקרא את המחזה אך לא צפה בהצגה, זימן אליו כמה משחקני המחזה, הגדיר אותו כ"חרפה" ואמר כי הוא מזועזע מהעובדה שהכותב (מוסינזון) "היה קצין תרבות בצבא". לאחר מכן מחק מוסינזון כמה קטעים מהמחזה.^[28]

ב-1949 החל מוסינזון לעבוד ב"דבר". בימי עבודתו שם שהה בחדר בדירתו של בצלאל לונדון, שחקן תיאטרון ואביו של ירון לונדון.^[29] בחדר זה כתב שני מחזות לתיאטרון המטאטא.

ביוני 1949 אותה שנה החלו להופיע פרקי "חסמבה או חבורת סוד מוחלט בהחלט" ב"משמר לילדים". גיבור הסדרה נקרא על שמו של ירון לונדון שהתיידד עימו בזמן שדר אצל משפחתו.^[30] לונדון אישר שהדמות קרויה על שמו אך אמר כי אין דמיון בינו לבין הדמות. מוסינזון כתב את סיפורי חסמבה שפורסמו ב"משמר לילדים" בדירתו של לונדון אך גם בנען. פרקי הספר הראשון בסדרת "חסמבה" התפרסמו ב"משמר לילדים" עד לחודש ספטמבר. מנובמבר אותה שנה ועד פברואר 1950 התפרסמו בעיתון פרקי הספר השני, "חסמבה בבית האסורים". מאז ועד מותו החל לפרסם את סיפורי "חסמבה" בספרים.^[31] בין אוקטובר^[32] לנובמבר^[33] אותה שנה, בעקבות פרסום סיפור בשם "דרך גבר", שבסופו של דבר נכלל בשנת 1953 ברומן עם שם זהה,^[34] נאלץ מוסינזון לעזוב את הקיבוץ, כמו עוד יוצרים בני דורו שהוגבלו וצונזרו ביצירתם והועזבו מקיבוציהם. הסיפור עסק בפרטי חיי המין אינטימיים בקיבוץ. מוסינזון ומשפחתו עבר למושב בית שערים. במושב עבד כטייח יחד עם ישראל גלילי. מאוחר יותר עברו לתל אביב.

ב-1950 יצא לאור מחזהו "אם יש צדק", המבוסס על פרשת טוביאנסקי, במסגרתה הוצא להורג חייל צה"ל מאיר טוביאנסקי. בפברואר 1955 הועלה המחזה על הבמה אך הורד כעבור זמן קצר.^[35]

משנת 1951 שימש במשך כשנתיים כקצין עיתונות ודובר של משטרת ישראל.^[36] עבר לתפקיד דובר תיאטרון "הבימה", שבו כאמור הועלה "בערבות הנגב".

בשנת 1957 הקים את תיאטרון "סדן" באולם קולנוע מוגרבי בתל אביב, וניהל אותו. כוונתו הייתה להקים תיאטרון למחזאות מקורית בלבד. התיאטרון לא הצליח כלכלית, פשט רגל ונסגר. בשנת 1959 עבר לארצות הברית, על מנת לעבוד שם לכיסוי גרעון התיאטרון, שם התפרסם ברומן של כחצי שנה עם מרילין מונרו. הוא עסק שם בעיסוקים שונים למחייתו, ובמקביל כתב את הרומן שנחשב בעיניו הטוב ביותר מבין יצירותיו - "יהודה איש קריות", שיצא לאור בהוצאת סנט מרטין פרס, וקיבל ביקורות משובחות שם בעת הופעתו.

איש המוסד צבי אלדובי שכנע את מוסינזון להצטרף אליו כדי ללכוד את הפושע הנאצי מרטין בורמן. השניים נסעו לאירופה ושם נודע להם שלאון דגרל (פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה ועמד בראש הלגיון הוולוני ונהנה מחופש תחת שלטונו של פרנקו) נמצא בעיר סביליה ויודע את מקום הימצאו, אך השניים נתפסו ונחקרו על ידי המשטרה הספרדית וגורשו.^[37]

בתחילת שנת 1965 חזר להתגורר בישראל. בשנות חייו האחרונות החל לפתח מספר המצאות שלא זכו להצלחה מיוחדת אך הסבו לו הנאה עצומה בעצם העיסוק בהם. אחת מהן, להפקת אנרגיה מגלי-הים, זכתה להערכה רבה בין המומחים לנושא ואף זכתה למענק ציבורי לצורך פיתוחה. מוסינזון אהב יותר את העיסוק המרתק והדמיון בתהליך ההמצאה מאשר העיסוק הכלכלי והמשיך הלאה.

יגאל מוסינזון נפטר ב-1 במאי 1994, כ' באייר תשנ"ד ונקבר בבית העלמין ירקון. להנצחתו נקראו על שמו כיכר בחיפה, גינה בהרצליה, ורחובות בתל אביב, באור עקיבא, בראשון לציון, בנתניה, בפתח תקווה ועוד.

בשנים 2013–2014 הועלה מחדש ביוזמת אלמנתו ומנהלת עזבונו, חנה מוסינזון, המחזמר "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי. ההפקה זכתה להצלחה גדולה של כ-400 הצגות וכמו כן הוציאה מחדש בהצלחה גדולה ביחד עם בתם, רנן מוסינזון, את ספרי "חסמבה", שזכו בהוצאה מחודשת זו ב"ספר פלטינה" כשעברו את מכירת 100,000 הספרים. כמו כן העלו השתיים סדרת טלוויזיה "חסמבה דור 3", שזכתה גם היא להצלחה.

ב-2022 יצא סרטו התיעודי של אבי וייסבלאי המציג את סיפור חייו של מוסינזון.^[38]

משפחתו

יגאל מוסינזון נישא ארבע פעמים. מאשתו הראשונה שלה נישא בגיל 20, נולד בנו אביטל,^[39] ממקימי הטלוויזיה הישראלית, נספח תרבות בהודו ומנהל תיאטרון ירושלים. בנם הבכור, אורי, שנולד טרם נישואיהם, נפטר ימים ספורים לאחר הלידה.^[40] מאשתו השנייה, אסתר, נולדו בניו עידו וחומי. בנו עידו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, היה שחקן בתיאטרון הקאמרי. מאשתו השלישית, דוריס (לבית סורוקה), נולד בנו יוני. אשתו הרביעית, שאותה הכיר בשנת 1966, חנה לבית מישקינסקי, שלה היה נשוי קרוב ל-30 שנה, עד פטירתו, היא אמנית יוצרת ומורה לאמנות. לזוג נולדו שני ילדים - רנן מוסינזון פעילה חברתית ואשת תקשורת, ושחקן הכדורסל ומפיק סרטי הפורנוגרפיה גילי מוסינזון.

אחד מאחיו של יגאל מוסינזון היה הסופר חבר קיבוץ נען משה מוסנזון ואחייניותיו, בנותיו של משה מוסנזון, הן סופרת הילדים דבורה עומר והמשוררת והפרסומאית ורד מוסנזון. אחיינו, בן אחיו ישראל, הוא הסופר עמוס מוסנזון.

פרסים בהם זכה

פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, 1983
פרס אוסישקין על הרומן "דרך גבר"
פרס כינור דוד על המחזמר ״קזבלן״. (המחזמר נכתב על ידו עפ'י מחזה מפרי עטו שהועלה ב-1954 בתיאטרון הקאמרי).
פרס קליבלנד (Cleveland Prize) על המחזה "קמביזס".

יצירותיו של מוסינזון

ערך מורחב – ביבליוגרפיה של יגאל מוסינזון

כסופר וכמחזאי

מוסינזון החל לפרסם בחוברות "ילקוט הרעים", שיצאו לאור בין השנים 1942 ו-1946. קובץ סיפוריו הראשון "אפורים כשק" (1946) (שכותרתו לקוחה משיר של נתן אלתרמן "...תן לי שנאה אפורה כשק...") עסק בחיי הקיבוץ. מחזהו "בערבות הנגב" עוסק בתקופת מלחמת העצמאות, רקע המחזה הוא קיבוץ דמיוני בשם בקעת יואב שמנסה להתגונן נואשות בפני הפולש המצרי. המחזה עורר סערה כשהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1949, משום שראשי הצבא במחזה תמכו בנסיגה מהקיבוץ.

רומן שלו, שעורר שערורייה גדולה, היה "דרך גבר". רומן זה עסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, והפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הן בכתיבתו והן באישיותו. מחזותיו "אלדורדו" ו"קזבלן" זכו להצלחה במיוחד הודות לגלגוליהם: "אלדורדו" הפך לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של גילה אלמגור, ו"קזבלן" הפך למחזמר מצליח בכיכובו של יהורם גאון, שאותו הפיק גיורא גודיק בקולנוע אלהמברה. לאחר מכן הופקה גם גרסה קולנועית מצליחה מאוד למחזה, בבימויו של מנחם גולן ובכיכובו של גאון. גיבורו של "קזבלן" הוא ישראלי ממוצא מזרחי, והרקע לעלילה הוא "השטח הגדול" ביפו. כיום, נמתחת לעיתים ביקורת על הדרך שבה מוצגים המזרחים בסרט.

מחזה נוסף של מוסינזון שעורר שערורייה הוא "זרוק אותו לכלבים", אשר עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לתחום צנעת הפרט. המחזה הועלה בשנת 1958 בתיאטרון "הבימה" בבימויו של פיטר פריי. המחזה היה על אודות עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרן מסקין) וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו, והקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות, נכתב כי המחזה הוא מחזה "מוזמן" המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. הדבר קיבל תוקף מכך שראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, נוכח באופן מוחצן ומתוקשר בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958. "העולם הזה" לא נותר חייב והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון,^[41] שתואר כגרפומן ספרותי, פחדן כרוני אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לישראל, לאחר מלחמת סיני, משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר זאת "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.

חסמבה

ערך מורחב – חסמבה

יגאל מוסינזון מזוהה בציבור הרחב עם סדרת ספרי הילדים "חסמבה", יותר מאשר עם יצירותיו הרציניות ועטורות הפרסים. את סדרת ספרי חסמבה החל לכתוב ב-1952 והמשיך לכותבה עד סוף ימיו. עלילות שני ספרי חסמבה הראשונים פורסמו לראשונה בהמשכים ב"משמר לילדים". כמעט מדי שנה נוסף לסדרה ספר חדש. את רעיון כתיבת חסמבה קיבל מוסינזון כאשר ראה את ילדיו קוראים ספרי עלילה מתורגמים מלשונות זרות. אז הוא התפאר בפניהם שהוא מסוגל ליצור סדרה מקורית על נוער עברי, שלא תפול מהסדרות הזרות. אכן, השמות ירון זהבי (מפקד חסמבה), תמר (סגניתו) ודמויות אחרות בחבורה, כגון אהוד השמן, מנשה התימני, ועוזי הרזה, הפכו לחלק מהווי חייהם של ילדי ישראל. אפילו האנשים "הרעים" בהם נלחמה חסמבה, השודד אלימלך זורקין ואחיו התאומים, הפכו לדמויות מוכרות בישראל. הרבה ילדים בארץ קרואים בשמות ירון ותמר על שם גיבוריו. (השדרן ירון פאר למשל) ו-4 דורות גדלו עליהם עד כה.

מוסינזון המשיך בכתיבת הסדרה עשרות שנים. בשלב מסוים, נאלץ לשבץ דמויות מחליפות לירון המפקד וחבורתו, משום שהן גדלו במשך עשרות השנים שבהן נכתבה הסדרה.

חסמבה הפכה לנושא לשני סרטים, מחזות-זמר וסדרות טלוויזיה מפורסמות. בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" משחק שלמה ארצי את ירון זהבי, וזאב רווח את תפקיד השודד אלימלך זורקין. בסרט "חסמבה ושודדי הסוסים" משנות השמונים מופיעים מוסינזון עצמו בסוף הסרט בדמות קצין משטרה (כפי שהיה כששימש דובר המשטרה) ושני ילדיו, רנן וגיל.

ספרי חסמבה הראשונים אוירו על ידי הצייר שמואל כץ. הדמויות האופייניות שיצר כץ לכל אחד מילדי החבורה המשיכו ללוות גם את יתר הספרים (44 במספר, 1992-1952) על ידי הארכיטקט גיורא רוטמן.

לקריאה נוספת

משה דקל, דרכי השיח במחזותיו של יגאל מוסינזון, ירושלים: מאסף לדברי ספרות 9–10, 1975, עמ' 315–323.
אביבה מהלו, וכי עירום אתה?! אמת ומיתוס בספרות דור הפלמ"ח, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, 2008, עמ' 74–78, 133-124.
גרשון שקד, "דרך גבר: על יצירתו הספרותית של יגאל מוסינזון", מחקרי ירושלים בספרות עברית יב, 1990, עמ' 223–251. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
מוטי זעירא, חסמבה בערבות הנגב, יגאל מוסינזון: סיפור חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.^[42]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יגאל מוסינזון בוויקישיתוף

כתבי יגאל מוסינזון בפרויקט בן-יהודה
רשימת הפרסומים של יגאל מוסינזון, בקטלוג הספרייה הלאומית
יגאל מוסינזון, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
יגאל מוסינזון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
הספרים של יגאל מוסינזון, באתר "סימניה"
דוד תדהר (עורך), "יגאל מוסינזון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5206
יגאל מוסינזון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
יגאל מוסינזון, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
יגאל מוסינזון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
יגאל מוסינזון, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
יגאל מוסינזון, באתר ספר הקולנוע הישראלי
יגאל מוסינזון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
יגאל מוסינזון, דף שער בספרייה הלאומית
יגאל מוסינזון, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
זיוה שמיר, "באפור וצבעי זיקוקין", על יגאל מוסינזון, "אפורים כשק", מעריב, 24 ביוני 1977
חיים שכאלה עם יגאל מוסינזון, הערוץ הראשון, 1977
גיא שרמן, טירוף מוחלט בהחלט: חייו הפרועים של יוצר חסמבה, באתר "ידיעות אחרונות", 23 בדצמבר 2017
עופר אדרת, האיש שהכה את טרזן ומצא אקזוטיקה ברחובות תל אביב, באתר הארץ, 7 במרץ 2022
קרן הבר, איך מציירים מערה חשמלית? מאייר ספרי חסמב"ה מספר על יגאל מוסינזון, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 11 באוגוסט 2022
כרמית ספיר ויץ, ‏חייו של יגאל מוסינזון: מהמצאות ופטנטים למצוד אחר משתף פעולה עם הנאצים, באתר מעריב אונליין, 1 במאי 2024

הערות שוליים

^ ¹ ² זעירא, עמ' 15.
^ זעירא, עמ' 9.
^ דבורה מוסינזון ז"ל, החרות, 22 בדצמבר 1913
^ זעירא, עמ' 14.
^ זעירא, עמ' 16–18.
^ זעירא, עמ' 19.
^ שחמט, דבר, 18 באוגוסט 1932
^ שח מט, מעריב, 9 בדצמבר 1986
^ זעירא, עמ' 21–22.
^ זעירא, עמ' 23–27.
^ זעירא, עמ' 27–28.
^ זעירא, עמ' 30.
^ זעירא, עמ' 32.
^ זעירא, עמ' 34.
^ זעירא, עמ' 36–37.
^ זעירא, עמ' 44–46.
^ זעירא, עמ' 38.
^ זעירא, עמ' 40–43.
^ זעירא, עמ' 55.
^ זעירא, עמ' 58.
^ זעירא, עמ' 60.
^ זעירא, עמ' 61.
^ זעירא, עמ' 61–62.
^ זעירא, עמ' 65.
^ זעירא, עמ' 54–55.
^ זעירא, עמ' 68–69.
^ זעירא, עמ' 70–71.
^ זעירא, עמ' 73.
^ זעירא, עמ' 77–78.
^ "לו הייתי פיראט" מאת ירון לונדון, 2014
^ זעירא, עמ' 85–88.
^ זעירא, עמ' 81.
^ זעירא, עמ' 97.
^ מאיה נחום שחל, יגאל מוסינזון: דרך גבר ומכתבים, באתר כלכליסט, 21 בפברואר 2018
^ זעירא, עמ' 99–100.
^ זעירא, עמ' 100.
^ נרי ליבנה, ירון זהבי לא מת, באתר הארץ, 11 באפריל 2001
^ סוג מוחלט בהחלט
^ נפטר ב-1994
^ זעירא, עמ' 25.
^ "העולם הזה", גיליון 1068 מ-19 במרץ 1958
^ עופר אדרת, האיש שהכה את טרזן ומצא אקזוטיקה ברחובות תל אביב, באתר הארץ, 7 במרץ 2022

[זעירא_15-1] ¹ ² זעירא, עמ' 15.

[2] זעירא, עמ' 9.

[3] דבורה מוסינזון ז"ל, החרות, 22 בדצמבר 1913

[4] זעירא, עמ' 14.

[5] זעירא, עמ' 16–18.

[6] זעירא, עמ' 19.

[7] שחמט, דבר, 18 באוגוסט 1932

[8] שח מט, מעריב, 9 בדצמבר 1986

[9] זעירא, עמ' 21–22.

[10] זעירא, עמ' 23–27.

[11] זעירא, עמ' 27–28.

[12] זעירא, עמ' 30.

[13] זעירא, עמ' 32.

[14] זעירא, עמ' 34.

[15] זעירא, עמ' 36–37.

[16] זעירא, עמ' 44–46.

[17] זעירא, עמ' 38.

[18] זעירא, עמ' 40–43.

[19] זעירא, עמ' 55.

[20] זעירא, עמ' 58.

[21] זעירא, עמ' 60.

[22] זעירא, עמ' 61.

[23] זעירא, עמ' 61–62.

[24] זעירא, עמ' 65.

[25] זעירא, עמ' 54–55.

[26] זעירא, עמ' 68–69.

[27] זעירא, עמ' 70–71.

[28] זעירא, עמ' 73.

[29] זעירא, עמ' 77–78.

[30] "לו הייתי פיראט" מאת ירון לונדון, 2014

[31] זעירא, עמ' 85–88.

[32] זעירא, עמ' 81.

[33] זעירא, עמ' 97.

[34] מאיה נחום שחל, יגאל מוסינזון: דרך גבר ומכתבים, באתר כלכליסט, 21 בפברואר 2018

[35] זעירא, עמ' 99–100.

[36] זעירא, עמ' 100.

[37] נרי ליבנה, ירון זהבי לא מת, באתר הארץ, 11 באפריל 2001

[38] סוג מוחלט בהחלט

[39] נפטר ב-1994

[40] זעירא, עמ' 25.

[41] "העולם הזה", גיליון 1068 מ-19 במרץ 1958

[42] עופר אדרת, האיש שהכה את טרזן ומצא אקזוטיקה ברחובות תל אביב, באתר הארץ, 7 במרץ 2022

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]


לידה	25 בדצמבר 1917 טורקיה עין גנים, האימפריה העות'מאנית
פטירה	1 במאי 1994 (בגיל 76) ישראל תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית העלמין ירקון
שפות היצירה	עברית
יצירות בולטות	סדרת ספרי חסמבה בערבות הנגב קזבלן
תקופת הפעילות	1944–1994 (כ־50 שנה)
צאצאים	רנן מוסינזון, גילי מוסינזון
מספר צאצאים	6
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים (1983) פרס כינור דוד פרס אוסישקין