לאון מ'בה
גבּריאל לאון מ'בה (בצרפתית: Gabriel Léon M'ba קיים גם הכתיב Mba , 9 בפברואר 1902 – 27 בנובמבר 1967) היה פוליטיקאי ומדינאי גבוני, ראש הממשלה של גבון בין 21 במאי 1957 – 21 בפברואר 1961, וכמו כן נשיא גבון הראשון בין 12 בפברואר 1961 – 27 בנובמבר 1967. הקים את "הוועד המעורב הגבוני", ויחד עם פול גונ'ו – את מפלגת "הגוש הדמוקרטי הגבוני". למרות שבהתחלה שאף לשמירת הקשר המדיני של ארצו עם צרפת, היה לאב המייסד של גבון העצמאית. הנהיג בארצו משטר נשיאותי אוטוריטרי. מדיניותו התבססה על קשרים הדוקים עם צרפת, המעצמה הקולוניאלית לשעבר.
הנשיא הראשון של גבון, בצילום משנת 1962 | |||||||||||||
לידה |
9 בפברואר 1902 ליברוויל, גבון | ||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
28 בנובמבר 1967 (בגיל 65) פריז, צרפת | ||||||||||||
מדינה | צרפת, גבון | ||||||||||||
מפלגה | המפלגה הדמוקרטית הגבונזית | ||||||||||||
| |||||||||||||
רקע משפחתי, ילדותו ושנות לימודיו
עריכהגבריאל לאון מ'בה נולד בשנת 1902 בליברוויל, בגבון, תחת המשטר הקולוניאלי צרפתי[1] במשפחה קתולית המשתייכת לשבט אֶסוֹקֶה מהקבוצה האתנית פאנג. אהיו, איזידור מינקו-מי-אדאנג היה בעל חנות ובזמנו, צעירותו, היה הספר של פייר סבורניאן דה בראזה. האם, לואיז בַּנדום הייתה תופרת. שני ההורים נמנו עם הזוגות המשכילים הראשונים בליברוויל. אחרי לימודים בהצטיינות בסמינר (מדרשה) קתולי "קולז דה סנט מארי", לאון מ'בה עבד בחנות, אחר כך בתעשיית העצים ביערות וכסוחר, עד שהתקבל בהתחלת שנות ה-1920 לעבודה במינהל הקולוניאלי הצרפתי בארצו כעמיל מכס.
מאסרים והגליה
עריכהפניותיו הנמרצות מדי לטובת שבטו עוררו אי שביעות רצון השלטונות שניצלו עבירה שנחשבה מינורית (נטען שסיפק לאחד מעמיתיו מסמכים מזויפים), ושהייתה נענשת, בדרך כלל, בקנס קטן, והכניסו אותו לבית סוהר. ננזף על היותו פוליגם ועל הפרת כללי היגיינה.
בכל זאת, בשנת 1924 (לפי מקורות מסוימים 1926)[2] הרשויות נתנו לו הזדמנות לתקן את עצמו ומינו אותו לראש קנטון של ה"ילידים" בליברוויל, אחר כך נבחר לראש הקנטון של כל המחוז אסטואר.[3] בתפקידו פעל בקפדנות לשמירת הסדר ובעת ובעונה אחת דאג לנצל סמכויותיו על מנת להתבסס כלכלית. השלטונות העלימו עין ממעידותיו ובשלב מסוים עקבו אחרי התכתבותו עם ראש הליגה לזכויות האדם, שנחשבה קשורה עם הקומינטרן. כמישהו ששלט היטב באמנות ה"מכשפים" המסורתיים, באותן השנים התקרב מ'בה לכת המקומית "מ'בוויטי" שהייתה פופולרית בקרב בני פאנג.
בשנת 1931 הכת הואשמה ברציחת אשה ששרידיה התגלו על יד השוק בליברוויל. מ'בה נעצר ונשפט על מעורבות ברצח, אם כי שותפותו בעבירה לא הוכח. הורשע לעומת זאת בגין עבירות הונאה והפרת אמונים, הודח מהתפקיד ונידון לשלוש שנות מאסר ולעשר שנות גלות.
הוגלה בשנת 1932 למושבה אובאנגי שארי, כעת אפריקה המרכזית, שבה ריצה קודם את עונש המאסר. אחרי ששוחרר מהכלא, בגלל קשרי ההתכתבות האינטנסיביים עם בני פאנג במולדת, החל משנת 1935 מ'בה הושם בפיקוח מיוחד בהוראת המושל של אובנגי שארי, הגנרל אנטונטי. בגלות פרסם מספר ספרים מוערכים על המנהגים והדין המסורתי של השבט פאנג. ב-11 במרץ 1931 לאון מ'בה נבחר כחבר בחברת האפריקניסטים (חוקרי אפריקה) בצרפת.[4]
כמו כן הועסק בתפקידים פקידותיים על ידי המינהל הצרפתי המקומי.
חזרתו למולדת וכניסתו לפוליטיקה
עריכהרק בשנת 1946 הרשו השלטונות הצרפתיים שיחזור לגבון. קיבל משרה בכירה בחברה מסחרית בריטית בשם ג'ון הולט ונכנס לפוליטיקה. באותה שנה ייסד את הוועד המעורב הגבונזי (Comité mixte gabonais) (CMG), כמעין סניף גבוני של "ההתכנסות הדמוקרטית האפריקאית" (Rassemblement démocratique africain) (RDA), מפלגה בין-אפריקאית שבהנהגתו של פליקס הופואה-בואני.[5]
הצליח ללכד סביבו את בני הפאנג וחלק מבני המיאנה (Myènè). מעמדו האיתן בבירה, ליברוויל נמצא מחוזק על ידי כינוס ביישוב מיציק של נכבדי העם פאנג ושבו רובם דרשו את מינויו לראש כל בני הפאנג. אולם השלטון לא אהב את קשריו עם RDA, שבאותה עת, בזירה הפרלמנטרית, הייתה בת ברית של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. החשדות ניזונו גם מהשתתפותו של מ'בה במפגשים של קבוצת העיון הקומוניסטית במושבה ובביקורו ב-1949 באביג'אן לרגל הקונגרס של RDA.
ב-1951, בד בבד עם התנתקות ה RDA מהקומוניסטים, מ'בה עשה צעדי התקרבות אל המינהל הצרפתי, בלי לנטוש את תדמיתו של "מרדן". אבל השלטונות המשיכו לתמוך ביריבו, חבר הפרלמנט ז'אן אילר אובאם (Jean-Hilaire Aubame) שהיה בנו המאומץ של אחיו החורג ובן חסותו לשעבר. בבחירות לפרלמנט ב-17 ביוני 1951 אובאם נבחר מחדש, בעוד מ'בה זכה ב 11% בלבד מהקולות . בבחירות הארציות במרץ 1952 המפלגה של אובאם, האיחוד הדמוקרטי והחברתי הגבוני כבש 14 מתוך 24 המושבים, בעוד CMG השיג רק שניים. אמנם בליברוויל CMG זכה ב-57% מהקולות.
העלייה לשלטון
עריכהבהיותו בודד באספה הארצית (הטריטוריאלית) מ'בה מצא בני ברית חדשים במתנחלים הצרפתיים המיוצגים בבית. באוגוסט 1953 מפלגתו התמזגה עם המפלגה הדמוקרטית הגבונית של פול גונג'ו ויצרה את הגוש הדמוקרטי הגבוני (Bloc démocratique gabonais) (BDG) בראשותו של גונ'ו, כשמ'בה הסגן שלו. אחוז הקולות בעד מפלגה זו הגיע ל-36% לעומת 47% בעד אובאם.
למרות שלא נבחר לפרלמנט, מ'בה הפך למנהיג בעל יוקרה וכמה אישים מהמפלגה היריבה UDSG עברו למחנהו. בבחירות המוניציפליות מ 1956 שבהם משקלם של המתנחלים הלבנים היה גדול יותר, השיג את תמיכתם הכספית (במיוחד של רולאן ברו, (Roland Bru), בעל אינטרסים בתעשיית העצים) ונבחר לראשות העיר ליברוויל. ב-23 בנובמבר 1956 הצביעו בעדו 65.5% מהבוחרים. בבחירות הטריטוריאליות במרץ 1957 ה-BDG הגיע למקום השני עם 16 מושבים לעומת 18 של UDSG, מתוך 40. אחרי מהלכים מפוקפקים מפלגתו של מ'בה השיגה 21 מושבים לעומת 19 של אובאם, אבל בהיעדר רוב מוחלט, שתי הסיעות נאלצו להציג רשימה משותפת לבחירות לממשלה. אובאם נבחר לראש מועצת הממשל שנוסדה באותה שנה (1956), ולאון מ'בה לסגנו.
עימותים בתוך ההנהגה החדשה גרמו להתפטרות אובאם ותומכיו מהממשלה ולהגשה על ידיהם של הצעת אי אמון בממשלה. זאת נדחתה על ידי 21 קולות מול 19. הרבה מנבחרי UDSG עברו למחנה של מ'בה והבטיחו לו רוב של 29 מתוך 40 נבחרים. מאפריל 1957 מ'בה כיהן בפועל כראש מועצת הממשל.
עקב משאל העם מ-28 בספטמבר 1958 בנוגע לחוקת הקהילה הצרפתית-אפריקאית, גבון השיג את האוטונומיה והפכה לרפובלירקה האוטונומית של גבון כשלאון מ'בה ראש ממשלתה. בדצמבר 1959 האספה הטריטוריאלית הפכה לאספה מחוקקת והצביעה ב-19 בפברואר 1959 בעד הקמת הרפובליקה של גבון. לאון מ'בה התמנה לראש הממשלה של גבון. עדיין שיחק עם המחשבה להפוך את גבון למחוז (דפרטמנט) מעבר לים של צרפת, וביקש מלואי סאנמרקו, המושל לשעבר, לפנות בנושא זה לצרפתים. אבל הממשל דה גול שלל רעיון זה מכל וכל. עדיין בפברואר 1960 הציע מ'בה שגבון תאמץ דגל טירקולורי זהה בצבעיו לזה של צרפת, בתוספת צלמית העץ הלאומי "אוּקוּמֶה". אבל גם רעיון זה נדחה על ידי הצרפתים.
מצד שני מ'בה נרתע מהתוכניות הפדרליסטיות של ברתלמי בוגנדה המרכז-אפריקאי לכיוון שמירת איחוד עם שאר המרכיבים העניים יותר של אפריקה המשוונית הצרפתית – אובנגי-שארי, "קונגו האמצעית" וצ'אד.[6]
בראש ממשלה של מדינה אוטונומית
עריכההחל מיולי 1958 בזירה הפוליטית הופיע כוח פוליטי נוסף – מפלגת האחדות הלאומית הגבונית le Parti de l’Unité nationale gabonaise PUNGA בראשותם של רנה סוזאט וז'אן-ז'אק בוקאוול. מפלגה זו קראה להצביע "לא" במשאל העם מ-1958. לאחר מכן ארגנה הפגנות, בתמיכת UDSG, למען העצמאות וקיום בחירות פרלמנטריות חדשות. בידיעה שצרפת תעניק ממילא עצמאות לגבון, במרץ 1960 מ'בה הוציא מחוץ לחוק את מפלגת ה-PUNGA ופתח במסע רדיפה נגד מנהיגיה שכלל מעצרים וחיפושים בבתים. באווירה שנוצרה שלשה מנבחרי UDSG חזרו לתמוך בממשלה שנהנתה כעת ברוב של 32 מתוך 40 חברי פרלמנט. ב-27–28 במאי הפרלמנט הצביע בעד אמצעים להגבלת חירויות בפרט במיוחד מגבלות בזכות להתכנסות. המשטר התחזק ואימץ בהדרגה סממנים של פולחן אישיותו של מ'בה, בעוד הבחירות הביאו מדי פעם לניצחון מפלגתו BDG, כולל בבחירות במחוזות ב-19 ביוני 1960.
אחרי הכרזת העצמאות. שלטון ריכוזי
עריכהב-17 באוגוסט 1960 גבון, בראשותו של לאון מ'בה, הכריזה על העצמאות. המדינה נקראה מכאן הלאה הרפובליקה של גבון ובספטמבר 1960 התקבלה לאו"ם. החוקה ה"נשיאותית" שהציע מ'בה לא הצליחה להשיג את הרוב הדרוש לאישור בפרלמנט, עקב התנגדות עיקשת של האופוזיציה ושל חוגים במפלגתו של מ'בה עצמו, בראשות יושב ראש האספה, פול גונג'ו. בסופו של דבר ב-4 בנובמבר 1960 אושרה חוקה שהתאימה להקמת משטר פרלמנטרי.
על מנת לכבוש את דעת הקהל מ'בה נקט בצעד לכאורה אנטיקולוניאלי והחליט לפטר מהממשלה את השרים הלבנים: שר פנים, אדואר דיאו Duhaut, שר תעשיית העצים פייר מריאני ושר הבריאות, מוריס ז'ורדאן. עם זאת השפעת המתיישבים הצרפתיים במדינה נשארה עדיין חזקה באמצעות שיטות מושחתות יעילות ונפוצות מיסודו של רולאן ברו. פיטורי השרים האירופיים נעשתה בניגוד לחוקה, ללא דיון בפרלמנט. על כן יושב ראש האספה, פול גונג'ו, בן בריתו משכבר הימים של ראש ממשלה, הגיש הצעת חוסר אמון נגדו. מ'בה, רגיש לאיום על שלטונו, הגיב בצורה קשה ביותר: טען לקיום קשר נגדו ובתירוץ זה הכריז על מצב חירום וב-16 בנובמבר 1960 הורה באופן בלתי חוקי על מעצרו של גונג'ו ושל עוד שבעה יריבים מתוך מפלגתו BDG, בלי להתחשב בחסינותם הפרלמנטרית. למחרת פיזר את הפרלמנט והודיע על בחירות כלליות ב-12 בפברואר 1961.
ב-4 בדצמבר 1961 נבחר ללמזכיר כללי של BDG במקום גונג'ו העצור ופנה עם קריאה לאופוזיציה מתוך רצון לחזק את מעמדו. יחד עם אובאם הרכיב רשימה של איחוד לאומי, שתיראה מאוזנת ומספיק מושכת לבוחרים. המועמדים לבחירות החדשות הצטוו להפקיד 100,000 פרנקים, מה שהיקשה על מועמדים מחוץ לאיחוד הלאומי. כמו כן מ'בה הכריז על חובת ההצבעה. בנסיבות אלה הרשימה של האיחוד הלאומי השיגה 99.75% מהקולות. לאון מ'בה כמועמד יחיד נבחר לנשיאות הרפובליקה. ז'אן אילר אובאם התמנה לשר במקום אנדרה גוסטב אנגילה. ב-21 בפברואר 1961 מ'בה הצליח להעביר בפרלמנט החדש חוקה חדשה שהעניקה לנשיא סמכויות נרחבות – "היפר-נשיאותיות". בהתאם לחוקה נשיא הרפובליקה מילא מעכשיו גם את תפקיד ראש הממשלה ומינה שרים שהיו אחראים רק בפניו. המשטר הפך לשלטון אישי של הנשיא. עובדה זו עוררה באופן בלתי נמנע למתחים. כמה סטודנטים שמחו נעצרו. בפברואר 1960 שוב נעצרו כ-20 אישים. הנשיא עצמו נהג לעיתים להעניש בעזרת מכות השוט המסורתי "שיקוט" (chicotte) אזרחים סוררים ש"שכחו" לברך אותו לשלום.
גילוי הנפט. התחזקות השלטון האישי של הנשיא
עריכהקבוצות תעשיית הנפט הצרפתיות התחילו את פעילותם בגבון עוד בשנת 1957. מעמדן התחזק במיוחד אחרי גילוי מצבורי הנפט על יד חוף גבון בשנת 1962. הנפט עמד לתרום תרומה מכריעה בשגשוג הכלכלי של גבון כשהמדינה הפכה לאחד מעמודי התווך באספקת הנפט של צרפת. ב-9 בפברואר 1963 מ'בה העניק חנינה לעצורים וכעבור 10 ימים סילק את בן בריתו, אובאם, מתפקיד שר החוץ. השרים של מפלגת UDSG (פרט לאחד) התפטרו מהממשלה, חוששים כמו אובאם, שמ'בה זומם מיזוגה הטוטלית של סיעתם בתוך האיחוד הלאומי והשכנת משטר חד-מפלגתי. על מנת להרחיק את אובאם מהזירה הפוליטית מינה אותו ב-25 בפברואר לנשיא בית המשפט העליון. אבל כשנדרש להתפטר מהפרלמנט, אובאם העדיף לא לעשות זאת אלא לעזוב את המשרה המשפטית החדשה. נוכח המתיחות בפרלמנט, למרות ששלט ב-70% מהמושבים, מ'בה פיזר אותו ב-21 בינואר 1964. האופוזיציה איימה להחרים את הבחירות שעמדו להתקיים בתנאים בלתי הוגנים.
מדיניות החוץ
עריכהמדיניותה של גבון תחת שלטונו של מ'בה התבססה על קשר הדוק עם המעצמה הקולוניאלית לשעבר, צרפת. יש שראו בזאת דוגמה קלאסית של נאוקולוניאליזם. כחודש לפני הכרזת העצמאות, ב-15 ביולי 1960 גבון חתמה על 15 הסכמי שיתוף פעולה עם צרפת שהיו חיוניים בהבטחת המשך מינהל תקין וניהול הכלכלה.[7] החל מתחילת שנות ה-1960 גבון הפכה למייבאת חשובה של אורניום ומנגאן ובהמשך כצוין לעיל מייבאת של נפט. ארצות הברית, צרפת, ומדינות אירופיות נוספות השקיעו רבות בפיתוח הפקת חומרי גלם אלה. גבון נחשבה כחלק מהמחנה השמרני יותר מבין המדינות האפריקאיות שהשתחררו מעול הקונוליאליזם הצרפתי, יחד עם שאר 11 המדינות שייסדו בשנת 1960 את "קבוצת ברזוויל", הידוע רשמית כ"איחוד האפרו-מלגשי" שזכה בברכת צרפת: קונגו תחת הנהגתו של פולבר יולו, אפריקה המרכזית בהנהגתו של דויד דאקו, צ'אד שבהנהגתו של פרנסואה טומבלבאי וכו', לעומת המשטרים שהתקרבו לברית המועצות ולסין העממית, כדוגמת גינאה ומאלי. בהמשך קבוצת ברזוויל התחברה במאי 1961 למדינות דוברות אנגלית "שמרניות" כגון ניגריה, סיירה לאון וליבריה, לאתיופיה, טוגו, תוניסיה וסומליה כדי ליצור את קבוצת מונרוביה. למרות שהתנגד לאיחוד פדרטיבי עם החברות האחרות ב"אפריקה המשוונית הצרפתית" לשעבר, מ'בה היה שותף בהקמת כמה ארגונים אזוריים כמו "קרן החינוך הגבוה של אפריקה המרכזית" FESAC (שנוסד ב-12 בדצמבר 1961, איגוד המכס והכלכלה של אפריקה המרכזית (UDEAC) שכלל גם את קמרון והתארגן ב-8 בדצמבר 1964. במאי 1962 לאון מ'בה ערך ביקור ממלכתי בישראל וב-9 במאי נכח במצעד של יום העצמאות של מדינה זו, לצידו של הנשיא יצחק בן-צבי וראש הממשלה דוד בן-גוריון.[8][9][10][11]
ניסיון ההפיכה ב-18 בפברואר 1964
עריכהבלילה שבין 17-18 בפברואר 1964 בשעה חמש בבוקר, 150 אנשי צבא בפיקודם של הלטננטים ז'אק מומבו וואלר אֶסון עצרו את הנשיא מ'בה, את יושב ראש האספה הלאומית לואי ביגמן וחלק מהשרים בממשלה. ברדיו הקושרים הודיעו לעם שהתחוללה הפיכה צבאית וביקשו ממשלחת הסיוע הצרפתית לא להתערב. לאון מ'בה הוכרח לנאום לאומה ברדיו ולהודות בתבוסתו. האירועים התרחשו מבלי שנורה כדור אחד. לא היו תגובות ברחובות. הקושרים הרכיבו ממשלה חדשה על טהרת האזרחים, חברים בשתי המפלגות הגדולות UDSG ו-BDG, כולל פול גונג'ו. את ראשות הממשלה העניקו ליריבו של מ'בה, ז'אן-אילר אובאם. הצבא הגבוני הקטן, שאומן על ידי קצינים צרפתיים נשאר בקסרקטינים. לא נראה שאנשי הצבא הקושרים לקחו את השלטון לעצמם. לאון מ'בה הועבר לנז'ולה, אזור שתושביו תמכו באובאם. אחר כך, בגלל מזג אוויר סוער הועבר ללמאברן, 250 ק"מ מהבירה. ראש הממשלה החדש, אובאם, פנה לשגריר צרפת, פול קוסראן, על מנת להרגיעו כי ביטחון האזרחים הזרים ושל רכושם יובטח.
אולם בפריז נשיא צרפת, דה גול ויועצו בענייני אפריקה, ז'אק פרוקאר, לא היו שבעי רצון מהתפתחות העניינים בגבון. הרי לאון מ'בה נחשב אחד מהנאמנים שבבעלי הברית של צרפת ביבשת השחורה. הם לא שכחו את הצהרתו בביקורו בצרפת בשנת 1961: "לכל גבוני יש שתי מולדות: צרפת וגבון". בנוסף, למרות סילוק השרים הצרפתים מהממשלה הגבונית, כפי שצוין לעיל, המשטר המשיך לנהוג בידידות כלפי המתיישבים הלבנים. בהתאם להסכמים החותמים בין שתי הארצות, צרפת החליטה להחזיר לשלטון את הממשלה החוקית. נדרשה לכך פנייה מראשי המדינה. מפני שמ'בה היה עצור, הצרפתים כתבו פניה שנחתמה בדיעבד על ידי סגן הנשיא פול מארי ימביט, שהיה חופשי. בליל 18–19 בפברואר כוחות צרפתיים שהובאו מסנגל וקונגו (ברזאוויל) נחתו בליברוויל והחזירו את לאון מ'בה לשלטון. בקרבות שהתנהלו נהרג חייל צרפתי ובין 15 ל-25 גבונזים. זאת הייתה ההתערבות הצבאית הצרפתית הראשונה במדינה אפריקאית, אחרי השגת העצמאות.[12]
שנותיו האחרונות
עריכהבחזרתו בראש המדינה, מ'בה הביא בפני משפט את המעורבים בהפיכה, כולל אובאם, למרות שהלה לא היה בסודות הקשר. אובאם נידון ל-10 שנות עבודות פרך ול-10 שנות גלות. היו כמה הפגנות נגד מ'בה תחת ססמאות כמו "מב'ה, נשיא של הצרפתים", "נגד הדיקטטורה" והסולידריות עם אובאם, אהל הבחירות הכלליות התקיימו ב-12 באפריל 1964 כפי שתוכנן לפני ההפיכה. מפלגת UDSG, בהיעדר מנהיגיה, שהוצאו מחוץ לחיים הפוליטיים עקב מעורבותם באירועי ניסיון ההפיכה, נמחקה מהמפה. האופוזיציה יוצגה בעיקר על ידי מפלגות סקטוריאליות אזוריות, והצליחה לזכות ב-46% מהקולות וב-16 מתוך 47 מושבי הפרלמנט. היו סימנים רבים לסילופי תוצאות של הבחירות.
כלקח מניסיון ההפיכה, הנשיא החריף עוד יותר את ריכוזיות ההנהגה ואת אמצעי הדיכוי. לצורך הרתעה אסירים פוליטיים זכו ביחס אלים ומשפיל בפומבי: למשל קבוצת אסירים כאלה הובלה בעירום ברחובות העיר כשהוכתה במקלות גולף ובקתות של רובים. המשמר הנשיאותי הועמד תחת פיקודו של בוב מלובייה, מוותיקי שרותי המודיעין הצרפתי, במימון קבוצות הנפט הצרפתיות. פייר גיומא, יושב ראש אחת מהן, "יוניון ז'נראל דה פטרול" (משנת 1967 קרויה "אלף אקיטן") היה מעורב בהחלטות בנוגע להתערבות הצבאית הצרפתית לטובת מ'בה. נציג אחר של תעשיית הנפט הצרפתית, גי פונסאייה, התמנה ליועץ פוליטי של הנשיא. פונסאייה ניסה לשכנע את מ'בה לרכך את מדיניות הדיכוי, להתגבר על פחדיו ולצאת לביקורים במחוזות השונים של המדינה על מנת לשפר את תדמיתו.
החל משנת 1965 שגריר צרפת בגבון היה מוריס דלונה שלעצותיו היה משקל מיוחד באוזני הנשיא. מב'ה חלה באותה תקופה בסרטן והתחיל להכין לעצמו יורש. היה מדובר באלברט-ברנאר בונגו, מנהל הלשכתו הצעיר. ב-24 בספטמבר 1965 בונגו התמנה לשר ליד הנשיאות והתחיל בהדרגה לקחת בידיו את רסני השלטון. מ'בה עצמו אושפז באוגוסט 1966 בבית החולים "קלוד ברנאר" בפריז ולא חזר שוב לארצו. למרות זאת, לא רצה להתפטר. אחרי שכנועים מצד ז'אק פרוקאר, המזכיר הכללי של ה"אליזה" בעיניני אפריקה, הסכים ב-14 בנובמבר 1966 למנות את בונגו לסגן ראש הממשלה במקומו של ימביט. את החלטה זו הביא לידיעת העם בנאום ששודר בטלוויזיה מחדרו בבית חולים בפריז. ב-16 בפברואר 1967 רפורמה חוקתית חדשה הקימה את משרת סגן נשיא הרפובליקה הכינה את המגרש להעברת סמכויות הנשיא ליורשו, בונגו. בבחירות לנשיאות ולפרלמנט ב-19 במרץ 1967 האופוזיציה לא העזה להשתתף. מ'בה נבחר שנית כנשיא ובונגו כסגן נשיא, עם 99.90% מהקולות ומפלגתם BDG כבשה את כל מושבי הפרלמנט. אחרי שהתאמץ תוך קשיים להגיע להישבע על החוקה בשגרירות גבון בפריז, לאון מ'בה נפטר ב-27 בנובמבר 1967 בבית החולים בבירת צרפת. בהתאם לחוקה, מקומו כנשיא עבר לידי אלברט-ברנאר בונגו, אז בן 32, לימים חאג' עומאר בונגו אונדימבה. זמן קצר אחרי כך, בדצמבר 1967, בונגו ביטל את תפקיד סגן הנשיא שהפך למיותר.
השאיר אישה, פולין מ'בה, ואחד-עשר ילדים.
הנצחה
עריכה- נובמבר 1971 – נחנך בפריז מכון "הקרן ע"ש לאון מ'בה" לרפואה ואפידמיולוגיה ישומית", המסונף לאוניברסיטת דני דידרו.
נושאים את שמו, בין היתר:
- שדה התעופה הבינלאומי "לאון מ'בה" בלוברוויל.
- ארמון אספת הנבחרים של גבון ("ארמון לאון מ'בה")
- בית ספר התיכון הלאומי "לאון מ'בה" בליברוויל
- ב-28 בנובמבר 2007 לרגל 40 שנה למותו, הנשיא בונגו חנך לזכרו מאוזולאום המשמש גם למרכז תרבות.
כתבים
עריכה- Contes Pahouins (מעשיות של בני פאנג) ב-XXIII Bulletin de la Société des recherches congolaises (ב"ביטאון החברה למחקרים קונגולזים")
- (Essai de droit coutumier fang (1936 (מסה על המשפט המסורתי פאנג)
לקריאה נוספת
עריכה- Roland Segal African Profiles, Penguin Books, Baltimore, Maryland, 1962
- Louis Sanmarco -Le colonisateur colonisé, Ed. Pierre-Marcel Favre-ABC, 1983 (לואי סאנמרקו – "הכובש הנכבש", הוצאת פייר מרסל פאוור, א.ב.ס., 1983) (בצרפתית)
- Pierre Péan Affaires africaines, Fayard, Paris 1983 (פייר פיאן - פרשיות אפריקאיות)
- Dominique Etoughe -Justice indigène et essor du droit coutumier au Gabon. La contribution de Léon M'Ba - 1924-1938, L'Harmattan 2007
קישורים חיצוניים
עריכה- , David E.Gardinier, Douglas A. Yates Historical Dictionary of Gabon, Historical Dictionaries of Africa nr,101, Rhe Scarecrow Press,, Lanham, Marzland, Toronto, Oxford, 2006, (דוויד גרדינייה, דאגלס ייטס – לקסיקון היסטורי של גבון) (באנגלית)
- Alexander Keese L’évolution du « leader indigène » aux yeux des administrateurs français : Léon M’Ba et le changement des modalités de participation au pouvoir local au Gabon, 1922-1967 Afrique&histoire 2004/1 vol.2 (אלכזנדר קזה – "התפתחות" "המנהיג הילידי" בעיני אנשי המינהל הצרפתיים: לאון מ'בה ושינוי צורות ההשתתפות בשלטון המקומי בגבון, 1922–1967, בכתב העת "אפריק&איסטואר, 2004 חלק 1, כרך 2) (בצרפתית)
- "הארץ", מכתב למערכת Two presidents and the rain ,15 במאי 2011 על ביקורו בישראל של לאון למ'בה (באנגלית)
- חתימת ההסכם על הקמת הקרן לאון מ'בה לרפואה ואפידמיולוגיה - על ידי הנשיאים דה גול ומ'בה (מתוך יומן חדשות באתר דייליניוז)
- Janis Otsiemi - Leon M'ba, père de la nomenklatura gabonaise ,Editions Edilivre, Paris 2009 (ז'אניס אוטסיימי – "לאון מ'בה, אבי הנומנקלטורה הגבונית", 2009) (בצרפתית)
- לאון מ'בה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ באותה תקופה, במסגרת "קונגו הצרפתית" והחל מ 1910 – במסגרת אפריקה המשוונית הצרפתית
- ^ A.Keese
- ^ שם
- ^ פרסומי חברת האפריקניסטים
- ^ Christophe Wondji - Africa since 1935, Unesco. International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa ע' 210, הערה 55.
- ^ Wondji ע' 210
- ^ Gardinier, Yates p.Ii- Iii
- ^ נשיא גאבון - ביום א' לישראל, על המשמר, 4 במאי 1962
- ^ נשיא גאבון - בישראל, למרחב, 7 במאי 1962
- ^ נשיא גאבון בצפון, דבר, 14 במאי 1962
- ^ נשיא גאבון משיק בסיורו, דבר, 13 במאי 1962
- ^ Christopher Griffin (U. of Southern California)- France, United Kingdom and the European Union Capacities for Military Action in Africa, 6th Annual Pan-European Conference on Internationa Relations, Turin 2007 p.10