דאגלס A-4 סקייהוק

A-4 סקייהוק
Douglas A-4 Skyhawk
	סקייהוק A-4H של חיל האוויר הישראלי
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס תקיפה
ארץ ייצור	ארצות הברית
יצרן	דאגלס איירקראפט קומפני
טיסת בכורה	22 ביוני 1954
תקופת שירות	אוקטובר 1956 – דצמבר 2015 (כ־59 שנים)
צוות	1 או 2 (תלוי בדגם)
יחידות שיוצרו	2,960
משתמש ראשי	צי ארצות הברית
משתמשים משניים	ברזיל; ארגנטינה; ישראל (1967–2015); סינגפור
מחיר	5,800,000 דולר אמריקאי
אורך	12.22 מטר
גובה	5 מטר
מוטת כנפיים	8.5 מטר
שטח כנפיים	20.6 מ"ר
משקל ריק	4,750 ק"ג
משקל מטען מרבי	3,700 ק"ג
משקל טעון	8,318 ק"ג
משקל המראה מרבי	11,136 ק"ג
מהירות מרבית	1,077 קמ"ש, 0.88 מאך
קצב נסיקה	8,440 רגל / דקה
טווח טיסה מרבי	3,220 ק"מ
סייג רום	14,000 מטר
עומס כנף	344 ק"ג/מ"ר
דחף	9,300 ליברות כוח
תותחים	2 X קולט MK-12 בקוטר 20 מילימטר
טילים	טילי אוויר-אוויר: AIM-9 סיידוויינדר; טילי אוויר-קרקע: AGM-12 בולפאפ; AGM-62 וולאיי; AGM-65 מאבריק; AGM-45 שרייק;
פצצות	6 X פצצות מצרר רוקאיי סימן 20; 6 X פצצות מצרר רוקאיי סימן 7; פצצות שימוש כללי סימן 80; פצצה גרעינית B-57 (אנ'); פצצה גרעינית B-61 (אנ');
רקטות	לאו סימן 32 בקוטר 127 מילימטר
	מנוע אחד מסוג פראט אנד וויטני J52-P8A טורבו סילון, בדחף של 9,300 ליברות
תרשים

המונח "A-4" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו A4 (פירושונים).

דאגלס A-4 סקייהוק (Skyhawk; מאנגלית: נץ השמים), הוא מטוס תקיפה חד מושבי המשמש בעיקר לסיוע לכוחות קרקע, שיוצר על ידי חברת דאגלס איירקראפט קומפני ובהמשך מקדונל-דאגלס (כיום בואינג). המטוס פותח בעקבות לקחים ממלחמת קוריאה ותוכנן לשירות בצי ארצות הברית מעל גבי נושאות מטוסים ובחיל הנחתים של ארצות הברית. A-4 סקייהוק הוא מטוס חד מנועי, חד מושבי, בעל כנף דלתא שלכתחילה סומל A4D על פי שיטת הסימול בצי עד 1962.

משקל ההמראה המקסימלי של המטוס הוא 11,100 ק"ג ומהירותו המקסימלית היא 970 קמ"ש. למטוס חמש עמדות לתליית חימוש, עליהן ניתן לשאת מגוון טילים, פצצות וסוגי חימוש אחרים. למטוס יכולת גם לשאת חימוש גרעיני, אותו ניתן להטיל בפרופיל טיסה הכולל טיסה נמוכה ועלייה לגובה לפני הטלת החימוש. לכתחילה הונע המטוס במנוע טורבו סילון מדגם רייט J65. בדגמים המתקדמים יותר, מ-E והלאה, הוחלף מנוע המטוס למנוע פרט אנד ויטני J52.

המטוס טס לראשונה בשנת 1954. עד שנת 1975, שנת הפסקת הייצור, יוצרו כ-3,200 מטוסים, מתוכם 555 מטוסים מדגם הדו-מושבי. המטוס השתתף במלחמת וייטנאם, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת פוקלנד. בעשור השני של המאה ה-21, 60 שנה לאחר תחילת ייצורו, עדיין משרתים מטוסי סקייהוק בחילות אוויר שונים ברחבי העולם, ובכלל זה בנושאת המטוסים של הצי הברזילאי, סאו פאולו.

פיתוח ותכנון

מטוס הסקייהוק תוכנן על ידי המהנדס הראשי של חברת דאגלס איירקראפט, אד היינמן, בהתאם לדרישות צי ארצות הברית למטוס תקיפה סילוני שיחליף את המטוס דאגלס A-1 סקייריידר (Douglas AD Skyraider, מאוחר יותר שונה סימול המטוס ל-A-1 סקייריידר). היינמן העדיף תכנון עם דגש על הקטנת הממדים, המשקל והמורכבות. התוצאה הייתה מטוס שמשקלו כמחצית מהמפרט שהוגדר על ידי הצי. הכנף הייתה כה קומפקטית עד שלא היה צורך בקיפולה לצורך אחסון בהאנגר שבנושאת המטוסים ושינוע במעליות שבה. גודלו של המטוס אף אִפְשר את הפעלתו מנושאות מטוסים ותיקות, שנבנו עבור מטוסי מדחף ושירתו במלחמת העולם השנייה. בשל ממדיו הקטנים זכה לכינויי חיבה שונים, דוגמת "קטנוע" ("Scooter" - המילה האנגלית משמשת הן לקטנוע והן לקורקינט), "קידיקאר" ("Kiddiecar", מכונית צעצוע), "מפציץ באנטאם" ("Bantam Bomber", על שם הכינוי "באנטאם" לחיילים נמוכי קומה), "מפציץ טינקרטוי" ("Tinker Toy Bomber", על שם צעצוע הרכבה נפוץ), ו"מכונית המירוץ של היינמן", בשל זריזותו של המטוס.

תכנון המטוס היה אופייני לתקופה לתכנון שלאחר מלחמת העולם השנייה: כנף תחתית בתצורת דלתא, כן נסע גבוה בעל שלושה גלגלים, מנוע טורבו סילון יחיד בחלקו האחורי של הגוף עם שני כונסי אוויר בצידי הגוף. הגה הגובה והגה הכיוון היו בתצורת צלב, כאשר המייצב האופקי מותקן מעל הגוף. החימוש כולל שני תותחים 20 מ"מ מדגם קולט MK-12 המותקנים בשורשי הכנפיים, עם 100 פגזים (200 פגזים בדגמים המתקדמים) לכל תותח. בנוסף נושא המטוס חימוש מגוון, הכולל טילים, פצצות ורקטות. כושר הנשיאה הכולל הוא 4.5 טון, עם חמש נקודות תלייה: שתי נקודות תלייה מתחת כל כנף, ונקודה אחת מתחת לגוף.

כנף הדלתא שנבחרה למטוס משלבת מהירות וכושר תמרון בצד קיבולת דלק גבוהה במיכלי הכנף. עם זאת, לכנף הדלתא יעילות נמוכה במהירות שיוט. מדפי שפת ההתקפה תוכננו כך שייפתחו אוטומטית במהירות המתאימה על ידי כוח המשיכה ולחץ האוויר, וכך נחסך המשקל והמקום שתופס מנגנון ההפעלה של המדפים. גם כן הנסע הראשי תוכנן כך שרק הגלגל יתכנס אל תוך הכנף, ואילו שאר חלקיו יתכנסו לתוך מעטפת אווירודינמית המותקנת מתחת הכנף. כך נחסכו מקום ומשקל נוספים.

מטוסי הסקייהוק היו החלוצים בשיטת התדלוק על ידי עמית, כלומר תדלוק מטוס סקייהוק אחד ממכל דלק הנישא על ידי מטוס סקייהוק שני. בכך נחסך הצורך במטוס תדלוק ייעודי, שאינו נמצא ברשותן של מדינות קטנות, או בפעילות באזורים מרוחקים. בנוסף, האפשרות לתדלק ממטוס עמית מקנה גמישות מבצעית גדולה יותר ומענה במקרה שהמטוס הייחודי אינו שמיש בשל תקלה או סיבה אחרת. מאידך, הקצאת מטוס אחד למטרת תדלוק מפחיתה את מספר המטוסים הכשירים לביצוע משימה מבצעית. מטוס התדלוק נושא, כאמור, מכל דלק גדול, שבקצהו האחורי צינור דלק מתכנס. בעת משימה היה מטוס התדלוק ממריא ראשון, נושא את מיכל התדלוק ללא חימוש. שאר המטוסים היו נושאים את מירב החימוש האפשרי, ומתודלקים עד למשקל ההמראה המקסימלי, פחות מקיבולת הדלק המלאה. לאחר ההמראה היו המטוסים מתחברים לצינור התדלוק, שבקצהו מעין סל מתרחב, ומשלימים את התדלוק.

הסקייהוק יכול היה לבצע נחיתת אונס ללא כן נסע, במקרה של תקלה במערכות ההידראוליות. במקרה כזה היה המטוס נוחת על מכלי הדלק שנישאו על הכנפיים בדרך כלל. בדרך כלל היה נגרם למטוס נזק מועט בלבד.

החוזה הראשון לייצור מטוסי סקייהוק הוצא על ידי צי ארצות הברית ב-12 ביוני 1952. אב טיפוס ראשון המריא מבסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה ב-22 ביוני 1954, ומטוסים ראשונים נמסרו לטייסות הראשונות (טייסת VA-72 של הצי וטייסת VMA-224 של חיל הנחתים) בסוף 1956. ייצור המטוס נמשך עד שנת 1979, ועד אז יוצרו 2,960 מטוסים, כולל 555 מטוסי אימון דו-מושביים. על המטוס האחרון שיוצר, מדגם A-4M שנועד לטייסת VMA-331 של חיל הנחתים, נצבעו דגלי כל המדינות שהפעילו את המטוס.

שירות מבצעי

מטוס הסקייהוק שירת במספרים גדולים בצי ארצות הברית ונמכר לחילות אוויר רבים בעולם. כאמור, ממדיו הצנועים איפשרו את הפעלתו גם מנושאות מטוסים קטנות וישנות יותר, שלא היו יכולות להפעיל את מטוסי הקרב הכבדים יותר של אותה תקופה, מקדונל דאגלס F-4 פנטום וווט F-8 קרוסיידר. בשנות ה-60 של המאה ה-20 היו כמה ציים בעולם שהפעילו נושאות מטוסים כאלה, ששירתו עוד במלחמת העולם השנייה.

ארצות הברית

צי ארצות הברית הפעיל מטוסי A-4 בטייסות סדירות וטייסות מילואים (שסימונן VA). החל משנת 1967 החל הצי להוציא את המטוסים משירות, תהליך שהושלם ב-1976. עם זאת, מטוסי סקייהוק שימשו לאימונים ודימוי אויב עוד כמה עשורים. גם חיל הנחתים של ארצות הברית הפעיל את מטוסי הסקייהוק בטייסות סדירות וטייסות מילואים, לאחר שהחליט שלא להצטייד במטוסי ווט A-7 קורסייר II. במקום זאת הזמין חיל הנחתים דגם מתקדם יותר של מטוס הסקייהוק, דגם A-4M. המטוס האחרון מדגם זה סופק ב-1979, ואלו שירתו בחיל הנחתים עד אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. את מטוסי הסקייהוק החליפו מטוסי מקדונל דאגלס AV-8B הרייר II, הדומים בממדיהם אך בעלי יכולות מתקדמות יותר, כמו יכולת המראה ונחיתה אנכית וקצרה. מטוסי הסקייהוק האחרונים הוצאו משירות בחיל הנחתים ב-22 ביוני 1994. עם זאת, חיל הנחתים המשיך להפעיל מטוסי סקייהוק במשימות אימונים ודימוי אויב.

מטוסי סקייהוק צוידו בטילי אוויר אוויר מדגם AIM-9 סיידוויינדר החל מ-1956. הטילים נועדו להגנה עצמית במהלך גיחות תקיפה. עם זאת, הניצחון היחיד שנרשם לזכות הסקייהוק הושג באמצעות רקטות נגד טנקים ב-1 במאי 1967, כאשר לוטננט קומנדר תיאודור שוורץ הפיל מטוס מיג 17 של חיל האוויר של צפון וייטנאם, במהלך מלחמת וייטנאם.

יכולת האוויר-אוויר של מטוסי הסקייהוק איפשרה להפעיל את המטוסים במחצית הראשונה של שנות ה-60 של המאה ה-20 כמטוסי ליווי למטוסי לוחמה נגד צוללות. המטוסים הוצבו על נושאות מטוסים מסדרת אסקס, עמוד השדרה של צי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שבאותה תקופה כבר היו קטנות מכדי שתוכלנה לשאת את מטוסי הקרב הכבדים יותר, כמו הפנטום והקרוסיידר. נושאות המטוסים הוסבו לתפקידי לוחמה נגד צוללות, ומטוסי הסקייהוק הוצבו עליהן לליווי המטוסים הייעודיים למטרה זו. הדגם ששירת על נושאות המטוסים היה A4-B, והמטוסים מדגם זה היו בעלי יכולת תקיפת מטרות קרקע וים, אך ללא מכ"ם אוויר-אוויר, ולפיכך נזקקו הטייסים להנחיה של האוניות, שזיהו מטרות במכ"ם שלהן והכווינו את המטוסים למטרתן. מקור אפשרי אחר להנחיית המטוסים היו מטוסי שליטה ובקרה מדגם גראמן E-1 טרייסר.

מטוסי סקייהוק טסו גם בצוות האווירובטי של הצי, הבלו אנג'לס, כמחליפים למטוסי הפנטום. מטוסי הסקייהוק טסו בתפקיד זה עד שהוחלפו בשנות ה-80 של המאה ה-20 על ידי מטוסי מקדונל דאגלס F/A-18 הורנט. מטוסי הסקייהוק האחרונים של הצי, מדגם TA-4J, ששירתו כגוררי מטרות ומטוסי אימון הוצאו רשמית מהשירות ב-3 במאי 2003.

מלחמת וייטנאם

סקייהוק A-4E של טייסת V-164 גוסט ריידרס, מנושאת המטוסים אוריסקני, בדרכו לגיחה בווייטנאם, 21 בנובמבר 1967

מטוס הסקייהוק היה אחד ממטוסי התקיפה העיקריים של הצי בחלקה הראשון של מלחמת וייטנאם. המטוסים הוגדרו כמטוסים לתקיפה קלה, להבדיל ממטוסי קרב-הפצצה כמו הפנטום. בהמשך המלחמה תוגברו מטוסי הסקייהוק במטוסי קורסייר. מטוסי סקייהוק ביצעו כמה מגיחות התקיפה הראשונות במלחמה, ועל פי ההערכה מטוס סקייהוק של חיל הנחתים ביצע גם את התקיפה האחרונה במלחמה. בין טייסי הסקייהוק במלחמה היו קומנדר (סגן-אלוף) ג'ון מקיין, מאוחר יותר סנאטור מטעם מדינת אריזונה ומתמודד על המועמדות לנשיאות ארצות הברית בשנים 2000 ו-2008, וקומנדר ג'יימס סטוקדייל (מאוחר יותר תת-אדמירל) שהתמודד על תפקיד סגן נשיא ארצות הברית בשנת 1992. שניהם נאלצו לנטוש את מטוסיהם מעל וייטנאם במהלך המלחמה ונפלו בשבי.

מטוס הסקייהוק הראשון שאבד בקרב בווייטנאם הופל ב-5 באוגוסט 1964. המטוס היה של טייסת VA-144, שפעלה מסיפונה של נושאת המטוסים קונסטליישן, והופל מאש נ"מ כאשר עסק בתקיפת ספינות טורפדו צפון וייטנאמיות. הטייס, לוטננט זוטר (מאוחר יותר קומנדר) אוורט אלבארז נטש את מטוסו בשלום והיה טייס הצי הראשון שנפל בשבי. הוא שהה בשבי הווייטנאמי שמונה שנים ושבעה חודשים עד שחרורו ב-12 בפברואר 1973, אחד מפרקי הזמן הארוכים ביותר בהם שהה איש צבא אמריקאי בשבי אויב. מטוס הסקייהוק האחרון הופל בווייטנאם ב-26 בספטמבר 1972, מטייסת VMA-211 של חיל הנחתים, שפעלה מבסיס ביין הואה בדרום וייטנאם. המטוס היה במשימת סיוע אווירי קרוב לכוחות קרקע כאשר נפגע מאש נ"מ. הטייס, קפטן ג'יימס פ. וואלש (Walsh) נטש בשלום ונפל בשבי. הוא היה איש חיל הנחתים האחרון שנפל בשבי, ושוחרר ב-12 בפברואר 1973.

362 מטוסי סקייהוק אבדו במהלך מלחמת וייטנאם, מכל הסיבות. צי ארצות הברית איבד 271 מטוסים, וחיל הנחתים איבד 81 מטוסים ו-10 מטוסים דו-מושביים. 32 מטוסים הופלו על ידי טילי נ"מ, ומטוס אחד הופל על ידי מטוס מיג 17 ב-25 באפריל 1967.

אימון וביום אויב

סקייהוק TA-4J ממתין להמראה מסיפון נושאת המטוסים קרל וינסון, 20 באפריל 1984

מטוס הסקייהוק בגרסתו הדו-מושבית, T4-4J, שימש כמטוס האימונים של הצי. הסקייהוק החליף את מטוס האימונים הקודם, גראמן TF-9J קוגר, ושימש במטוס האימונים הסילוני במשך כמה עשורים, עד שהוחלף על ידי המקדונל דאגלס T-45 גאסהאוק. המטוסים הדו-מושביים שימשו לאימון טייסים חדשים והסבת טייסים ותיקים לטיסה על הסקייהוק, במיוחד טייסים שהטיסו מטוסי מדחף לפני כן. מטוסי האימון נועדו גם לאמן טייסים בטיסת מכשירים, והותקנו בהם כיסויים לתא הטייס, שנועדו לדמות לטייס המתאמן מצב של חוסר ראות, בו עליו להסתמך על המכשירים בלבד.

חלק מלקחי מלחמה וייטנאם היה הצורך לשפר את רמתם של הטייסים בקרבות אוויר. כדי ליישם לקח זה הוקם ב-1969 "בית הספר לטיסה קרבית", הידוע בכינויו "טופ גאן". זמינותם של מטוסי סקייהוק חד- ודו-מושביים ותכונות הטיסה הזריזות שלהם הביאו לבחירתם כמדמי מטוסי אויב, ובמיוחד כמדמי מטוסי הקרב מיג 17. מטוסי פנטום היו באותה תקופה בראשית שירותם והפוטנציאל המלא שלהם עדיין לא מומש. בשל כך היו ביצועיהם ירודים מול מטוסי קרב צפון וייטנאמיים, בעיקר מיג 17 ומיג 21, הקטנים מהפנטום במידותיהם. מדריכי "טופגאן" הטמיעו סדרת אימונים שנקראו DACT, "אימון לוחמה אווירית שונה" (dissimilar air combat training). טייס סקייהוק מיומן יכול היה לנצל את מידותיו הקטנות של המטוס ואת תכונות הטיסה המצוינות שלו בגובה נמוך כדי לסייע בהכשרת הטייסים באימוני DACT. מטוסי הסקייהוק שהשתתפו באימון נצבעו בצבעי מטוסי האויב וכונו "מנגוס" (Mongoose, נמיה); המטוסים היו מדגמי A-4E ו-F, ומאוחר יותר דגם שנקרא "סופר פוקס", שצויד במנוע משודרג מדגם J-52-P-408. מטוס זה שירת גם בצוות הבלו אנג'לס. מטוסי הסקייהוק המשיכו לשמש לדימוי אויב גם כשהוכנסו מטוסים נוספים לבית הספר לטיסה קרבית, ובהם נורת'רופ F-5E‏, F-21 (כפיר), ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון ומקדונל דאגלס F/A-18 הורנט. ב-1993 יצא הסקייהוק משירות כמדמה אויב. מטוסי הסקייהוק האחרונים יצאו משירות בטייסות הצי ב-2003. מטוס הסקייהוק הופעל כמדמה מטוסי אויב גם עבור טייסי המילואים של הצי.

ישראל

מכירת המטוס לישראל

מטוס סקייהוק של חיל האוויר הישראלי

עד שנת 1961 סירבה ארצות הברית לבקשות ישראל למכור לה נשק. בשנת 1961 שינה ממשלו של הנשיא קנדי מעט את המדיניות, והסכים למכור לישראל נשק הגנתי, כמו טילים נגד מטוסים MIM-23 הוק. בשנת 1965 חל שינוי נוסף, כאשר הנשיא לינדון ג'ונסון הסכים למכור לישראל גם מטוסי קרב. ישראל ביקשה לרכוש מטוסי גראמן A-6 אינטרודר או מטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום, אך הממשל סירב. לבסוף, לאחר לחצים רבים, הסכימה ארצות הברית למכור לישראל מטוסי סקייהוק, שהיה המטוס הראשון מתוצרת ארצות הברית בשירות חיל האוויר הישראלי.

במאי 1966 התפרסמה החלטת הממשל למכור לישראל 48 מטוסים מדגם A-4H, במקביל למכירת מטוסי לוקהיד F-104 סטַרפייטר לירדן. הדגם שנמכר לישראל היה מבוסס על דגם A-4F, אך הוסרו ממנו מערכות מבצעיות חיוניות: כוונת ההפצצה הוסרה והוחלפה בכוונת פשוטה; בוטלה יכולת המטוס לשאת טילי אוויר-אוויר וכן יכולתו לשאת סוגים שונים של חימוש אוויר-קרקע; והוסרו מהמטוס גם מערכות התרעה מפני טילים. מכיוון שהיה זה, כאמור, המטוס הראשון מתוצרת ארצות הברית שנמכר לישראל, לא יכול היה חיל האוויר להיות בררן.^[2] במהלך השנים הותקנו במטוסי הסקייהוק בישראל שיפורים רבים, ובהם החלפת תותחי המטוס לתותחי DEFA‏ בקוטר 30 מ"מ, התקנת מערכות אוויוניות מתקדמות, הוספת יכולת לירי טילי אוויר-אוויר, כולל שינוי במערכות החימוש שאיפשר ירי טילי אוויר-אוויר מונחי חום, פיתוח ישראלי ייחודי שהותקן רק במטוסי הסקייהוק הישראלים, הקניית יכולת לשיגור חימוש מונחה מדויק, הארכת צינור הפליטה להפחתת הנזק מפגיעת טילי כתף מונחי חום, ועוד.

חיל האוויר הישראלי כינה את המטוס עיט. העסקה הראשונה כללה, כאמור, 48 מטוסים מדגם A-4H, ובשנה שלאחריה נמכרו לישראל עוד 42 מטוסים מאותו דגם, וכן 10 מטוסי אימון מדגם TA-4H.^[3] צוותי קרקע וטייסים יצאו לארצות הברית בתחילת 1967 ללמוד את המטוס, אך הוחזרו לישראל לקראת מלחמת ששת הימים. הטיסות הראשונות התקיימו ביולי 1967, והמטוסים הראשונים הגיעו לארץ ב-29 בדצמבר באותה שנה. המטוסים הראשונים יועדו לטייסת 109 ("העמק") שהטיסה קודם לכן מטוסי דאסו מיסטר IV ולטייסת 102 ("הנמר המעופף") שהייתה טייסת חדשה. ב-9 במרץ 1969 הוקמה מחדש טייסת 115 ("הדרקון המעופף") כטייסת סקייהוק שלישית. בתחילת 1971 הוקמה טייסת רביעית, טייסת 116 ("הכנף המעופפת", שמאוחר יותר נקראה "מגיני הדרום").

מלחמת ההתשה

סקייהוק מדגם A-4N של טייסת הנמר המעופף

מטוסי הסקייהוק השתתפו במלחמת ההתשה, בכל חזיתות המלחמה, בהפצצת מטרות בירדן, בסוריה ובמצרים. כמה מטוסים אבדו במשימות אלה, בהם מטוסו של מפקד טייסת 102, רס"ן ניסים אשכנזי, שהופל ב-19 באוגוסט 1969 במהלך הפצצת מטרות מצריות בתעלת סואץ. אשכנזי צנח ונפל בשבי המצרי.^[4] מטוס סקייהוק אחר הופל במהלך מבצע רביב, ב-9 בספטמבר 1969. המטוס נפגע מאש נ"מ ליד ראס זעפרנה, ונפל למפרץ סואץ. טייסו, חגי רונן, לא נמצא והוכרז נעדר.

מאידך, מטוסי הסקייהוק הצליחו לרשום הישגים ייחודיים: ב-12 במאי 1970, במהלך גיחת הפצצה באזור הר דב, הצליח סגן-אלוף (לימים אלוף-משנה) עזרא דותן להפיל שני מטוסי מיג 17 סוריים מעל לבנון, אחד מהם באמצעות רקטות נגד טנקים והשני באש תותחים. ב-6 בפברואר 1970 תקפו 18 מטוסי סקייהוק את הנמל המצרי בע'רדקה, במסגרת מבצע זיקוקית ב, והטביעו מקשת מצרית, כתגובה על מבצע של הקומנדו הימי המצרי בנמל אילת יום לפני כן.

ב-1971 סופקו לישראל 60 מטוסים מדגם A-4E, שהיו לפני כן בשירות צי ארצות הברית, ובמקביל הוחלט בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 על הקמת טייסת סקייהוק חמישית. טייסת 110 ("אבירי הצפון") הוציאה משירות את מטוסי הסוד אוויאסיון ווטור שהפעילה וקלטה במקומם מטוסי סקייהוק מדגם E. בשנת 1972 קלט חיל האוויר 117 מטוסים מדגם משופר, N, שפותח על פי דרישות חיל האוויר.^[3] במהלך 1973 הוחלט כי טייסי הקרב החדשים יעשו את קורס האימון המבצעי (קא"מ) על מטוסי סקייהוק. לצורך זה הוקמה מחדש טייסת 140 ("נשר הזהב"). הטייסת לא הייתה מבצעית במלחמת יום הכיפורים, ומטוסיה פוזרו בין טייסות הסקייהוק האחרות שעמן נכנס חיל האוויר למלחמה.

מלחמת יום הכיפורים

סקייהוק מדגם A-4E מתקרב לנחיתה על נושאת המטוסים רוזוולט, בדרכו לישראל כחלק ממבצע "ניקל גראס"

מטוסי הסקייהוק, בצד מטוסי הפנטום, היו מטוסי ההפצצה העיקריים של חיל האוויר במלחמה זו. החלל הראשון של חיל האוויר במלחמה היה רס"ן חנן איתן, מטייסת 109, שנהרג כאשר מטוסו הופל ברמת הגולן. מטוסי הסקייהוק השתתפו בתקיפת סוללות טילי קרקע-אוויר ובמסגרת זאת השתתפו במבצעי תקיפת מערכי הטילים, מבצע תגר ב-7 באוקטובר בחזית המצרית, בו הופלו שני מטוסי סקייהוק, ומבצע דוגמן 5 בחזית הסורית. מטוסי הסקייהוק עסקו בסיוע אווירי קרוב לכוחות היבשה ובכלל זה בתקיפת גשרי הצליחה המצריים בגזרת תעלת סואץ, גיחות לוחמה אלקטרונית וגיחות תצפית. לסקייהוק היו חסרונות בולטים: למטוסים לא היה מבער אחורי ומהירותם הייתה איטית יחסית, ובנוסף לא היה בהם ציוד ללוחמה אלקטרונית. מול מערך הטילים הנרחב של מצרים וסוריה ספג מערך הסקייהוק אבדות כבדות, ואיבד 53 מטוסים. בין השאר איבדה טייסת 109 שבעה טייסים ו-16 מטוסים מתוך 26 המטוסים שהיו לה בתחילת הקרבות^[5] ואילו טייסת 102 איבדה 17 מטוסים ו-12 טייסים - שבעה נהרגו וחמישה נפלו בשבי. טייסת 115 איבדה שבעה מטוסים ושבעה טייסים, חמישה מתוכם נהרגו (מתוכם אחד נעדר) ושניים נשבו.

בעקבות האבדות הכבדות סיפקה ארצות הברית לישראל 46 מטוסי סקייהוק, מדגמי E ו-F, כחלק ממבצע ניקל גראס, הרכבת האווירית לישראל במהלך ולאחר המלחמה. ב-1974 נקלטו גם 28 מטוסים דו-מושביים, מדגמי TA-4H ו-TA-4J.^[3]

לאחר מלחמת יום הכיפורים

הסקייהוק הראשון מסוג A-4H שניתן לישראל, אוקטובר 1967

מטוס סקייהוק של חיל האוויר הישראלי משתמש במצנח בלימה בנחיתה - בלמי המטוס לא תוכננו לעצירה בנחיתה, והוא נועד לעצירה עם כבל עצירה

לאחר המלחמה נפתחו שתי טייסות סקייהוק נוספות: טייסת 149 ("התוכי המנפץ"), שהוקמה ב-1976, וטייסת 147 ("האיל הנוגח") שהוקמה מחדש ב-1978 לאחר שנסגרה ב-1967. מטוסי הסקייהוק ביצעו משימות הפצצה גם במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, במבצע דין וחשבון ב-1993 ובמבצע ענבי זעם ב-1996. עם הגעתם של מטוסי F-16 פייטינג פלקון לחיל האוויר בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, החלו משימות ההפצצה והסיוע הקרוב לעבור למטוסים אלה. טייסות הסקייהוק הוסבו עם השנים למטוסים אחרים: טייסת 109 קלטה ב-1977 מטוסי כפיר וטייסת 149 קלטה מטוסים אלה ב-1981. חלק מהטייסות קלטו מטוסי F-16 במקום מטוסי הסקייהוק: טייסת 110 ב-1980, טייסת 140 נסגרה ב-1985 ונפתחה מחדש ב-1986 כטייסת F-16, וטייסת 116 המשיכה להפעיל מטוסי סקייהוק עד שנת 2002, ואז הפכה גם היא לטייסת F-16. טייסת 147 נסגרה ב-1985 וטייסת 115 נסגרה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ונפתחה מחדש ב-2005 כטייסת ביום אויב.

מטוסי הסקייהוק הוצאו משירות עם השנים. חלקם נמכרו למדינות אחרות: בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 נמכרו 31 מטוסים מדגם A-4E ועוד שני מטוסים מדגם TA-4H לאינדונזיה, באמצעות צד שלישי (סינגפור). 3 מטוסים מדגם A-4N נמכרו לחברת BAE סיסטמס בשנת 2000, ושלושה מטוסים דו מושביים - 2 מדגם TA-4F ואחד מדגם TA-4J, יחד עם 10 מטוסים מדגם A-4N, נמכרו לחברת ATSI 10‏. מטוסים שהוצאו משירות הועברו לשמש כמטרות במטווחי חיל האוויר, ואחרים הועברו למוזיאון חיל האוויר. כמה מטוסים בודדים נקלטו בחיל האוויר בשנות ה-90. בנוסף, חיל האוויר של ארצות הברית אחסן מספר מטוסי סקייהוק מדגמי E, H ו-N בבסיס עובדה.^[3]

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 נותרו מטוסי הסקייהוק בעיקר במשימות אימון והטלת כרוזי תעמולה. המטוסים ביצעו משימות אלה במלחמת לבנון השנייה ב(2006), במבצע עופרת יצוקה, סוף 2008 ותחילת 2009, ובמבצע עמוד ענן ב-2012.^[6] טייסת 102 הייתה הטייסת האחרונה שהפעילה מטוסי סקייהוק, מדגם "T" (דו מושבי) ו-"N" (חד מושבי) להדרכה ולאימון במגמת קרב בקורס טיס. ביוני 2005 אוזרחה האחזקה בטייסת 102, ומרבית פעולות האחזקה עברה לקבלנים אזרחיים. חברת "ראדא תעשיות אלקטרוניות" התקינה במטוס מערכות חדשות, שנועדו לצמצם את הפער בינו לבין מטוסי הקרב החדשים של החיל^[7]. בשנת 2008 גילתה ביקורת פתע של חיל האוויר שורת ליקויים בתחזוקת המטוסים, ומפקד החיל, עידו נחושתן, הורה על השבתת מערך הסקייהוק עד לתיקונם.^[8]

הסקייהוק יצא משירות במהלך שנת 2015.^[9]^[10]^[11] מטוס האימון שהחליף את מטוס הסקייהוק הוא הM-346 מאסטר, לביא, מתוצרת איטליה.^[12]

ארגנטינה

סקייהוק A-4C של חיל האוויר הארגנטינאי

ארגנטינה הייתה המדינה הזרה הראשונה שהפעילה את הסקייהוק. חיל האוויר הארגנטינאי רכש קרוב ל-130 מטוסי A-4 החל מ-1965. 25 מטוסי A-4B סופקו ב-1966 ו-25 נוספים מדגם זה ב-1970. כל המטוסים שסופקו לארגנטינה שודרגו בארצות הברית, לפני אספקתם, לדגם A-4P, אם כי כונו A-4B בארגנטינה. למטוסים היו 3 עמדות חימוש והם שירתו בחטיבה האווירית החמישית (ספרדית: V Brigada Aérea). ב-1976 הוזמנו 25 מטוסים מדגם A-4C כדי להחליף את מטוסי נורת' אמריקן F-86 סייבר המתיישנים, שעדיין שירתו בחטיבה האווירית הרביעית (IV Brigada Aérea). לדגם C היו חמש נקודות לתליית חימוש, ויכולת לשגר טילי אוויר-אוויר AIM-9 סיידוויינדר.

הזרוע האווירית של הצי הארגנטינאי רכשה גם היא 16 מטוסי סקייהוק, מדגם A4-Q. אלו היו מטוסי A-4B דו מושביים, ששודרגו כך שיהיו להם חמש תחנות לנשיאת חימוש ויכולת נשיאת טילי אוויר-אוויר סיידוויינדר. בנוסף ל-16 המטוסים הללו נרכשו שני מטוסים נוספים שנועדו להוות מקור לחלקי חילוף. מטוסי הסקייהוק התקבלו ב-1971 והחליפו את מטוסי הקרב המתיישנים של הצי, גראמן F9F פאנתר וגראמן F9F קוגר, ששירתו על נושאת המטוסים ונטיסינקו די מאז'ו (Veinticinco de Mayo) בטייסת קרב/הפצצה 3.

ב-1977 הטילה ארצות הברית אמברגו על העברת חלקי חילוף לארגנטינה, וזאת בשל המלחמה המלוכלכת שהתנהלה בה באותה עת. האמברגו הוסר רק בשנות ה-90 של המאה ה-20, בתקופת נשיאותו של קרלוס מנם, כאשר הפכה ארגנטינה לבעלת ברית חשובה של ארצות הברית. במהלך האמברגו סבלו המטוסים מבעיות טכניות רבות, אך למרות זאת הצליחו מטוסי הסקייהוק להשתתף במלחמת פוקלנד ב-1982 ולהגיע להישגים מול הצי המלכותי הבריטי.

מלחמת פוקלנד

ארגנטינה הפעילה במלחמת פוקלנד 48 מטוסי סקייהוק: 26 מדגם A-4P‏, 12 מדגם A-4C ו-10 מדגם A-4Q. המטוסים היו חמושים בפצצות פשוטות, "טיפשות", ללא אמצעי הנחיה, ולא היו מצוידים באמצעי לוחמה אלקטרונית להגנה עצמית, וגם לא בטילי אוויר אוויר. בשלבים הראשונים של המלחמה הטביעה הצוללת הגרעינית הבריטית אה"מ קונקרור (Conqueror) את הסיירת הארגנטינאית גנרל בלגרנו. הצי הארגנטינאי חשש לסכן אוניות נוספות, ונסוג לבסיסיו. בשל כך הופעלו המטוסים הארגנטינאיים, ובתוכם מטוסי הסקייהוק, מבסיסים בארגנטינה עצמה, במרחק כ-450 ק"מ. הטווח הגדול לא איפשר שהות של יותר מכמה דקות מעל אזור המטרה, והקשה על מטוסי הקרב המלווים הארגנטינאיים להיכנס לקרב אוויר עם מטוסי הקרב הבריטיים. מעבר לכך, הארגנטינאים הכירו את מערכות הנ"מ הבריטיות וידעו שהדרך הנכונה ביותר לתקוף את כלי השיט הבריטיים המוגנים על ידיהן היא בטיסה בגובה נמוך. בהטלת פצצה מגובה כזה יש להשתמש בפצצות המצוידות במנגנון המשהה את התפוצצותן, אחרת הפיצוץ יפגע במטוס עצמו. המרעומים של פצצות אלה תוכננו להידרך לאחר שיוטלו מגובה מסוים, ואולם הטייסים הארגנטינאיים נאלצו להטיל אותם בגובה נמוך יותר ובשל כך הפצצות שהוטלו לא התפוצצו לעיתים קרובות.

למרות תנאי הפתיחה הגרועים הצליחו המטוסים הארגנטינאיים להסב לבריטים אבדות כבדות. לבריטים לא היה מטוסי שליטה ובקרה, שהיו מאפשרים התראה מוקדמת על הגעתם של מטוסי הקרב הארגנטינאיים, ואלו התגלו רק שניות ספורות לפני תחילת התקיפה. מטוסי סקייהוק הטביעו את המשחתת קובנטרי ואת הפריגטות אנטילופ וארדנט, וגרמו נזק כבד לאוניות הלוחמה האמפיבית סיר גאלאהאד וסיר טריסטראם למשחתת גלאזגו, ולפריגטות ארגונאוט וברודסורד.

מאידך, אבדות הארגנטינאים במלחמה היו גם הן כבדות. 22 מטוסי סקייהוק (10 מדגם A-4P, 9 מדגם A-4C ו-3 מדגם A-4Q) אבדו במלחמה. שמונה הופלו על ידי מטוסי הרייר, שבעה הופלו בטילי נ"מ שנורו מאוניות בריטיות, שלושה בטילי נ"מ שנורו על ידי הכוחות הבריטיים היבשתיים, אחד בתקרית אש כוחותינו, ושלושה התרסקו כתוצאה מתקלות.

אחרי המלחמה

סקייהוק A-4KU של חיל האוויר של כווית החופשית, לאחר כיבושה על ידי עיראק ב-1990, על מסלול המראה בסעודיה

לאחר המלחמה שידרג חיל האוויר הארגנטינאי את מטוסי הסקייהוק שברשותו על ידי החלפת תותחי ה-20 מ"מ לתותחי DEFA‏ 30 מ"מ, הוספת יכולת לנשיאת טילי אוויר אוויר, ועוד. כל המטוסים הועברו לחטיבה האווירית החמישית. ב-1983 ביקשה ארגנטינה לקנות מישראל 24 מטוסי סקייהוק מדגם A-4H כתחליף לדגמי A4-Q המיושנים שברשותה, אך ארצות הברית הטילה וטו על העסקה. הדגמים המיושנים הוצאו משירות ב-1988. כל המטוסים מדגמי A-4P ו-A-4C הוצאו משירות ב-1999 והוחלפו בדגם המתקדם יותר, OA/A-4AR פייטינג הוק. בנוסף קיבלה ארגנטינה מדגמי TA-4J ו-A4-E, בעיקר כדי לשמש כמקור.

עסקה עם ישראל שבוטלה

בשנת 1982, במהלך מלחמת פוקלנד, רכשה ארגנטינה 12 מטוסי סקייהוק מעודפי חיל האוויר. המטוסים עברו השבחה בישראל אך זמן קצר לפני שהמטוסים היו אמורים לעבור לארגנטינה, בקיץ 1985, ממשלת בריטניה וארצות הברית הפעילו לחץ על ישראל לבטל את העסקה, עקב אמברגו שהטילו על המדינה.^[13] העסקה לבסוף בוטלה, לאחר שכבר הועבר תשלום בסך 85 מיליון דולר לישראל, וממשלת ארגנטינה תבעה את ישראל על ביטול העסקה.^[14]

כווית

חיל האוויר של כווית קיבל 36 מטוסי סקייהוק A-4KU בשנות ה-70 של המאה ה-20. 29 מתוכם היו כשירים כאשר פרצה מלחמת המפרץ ב-1991, ורובם (למעט 5 מטוסים) הצליחו לחמוק מהכיבוש העיראקי לערב הסעודית. המטוסים הכוויתיים הופעלו כחיל האוויר של כווית החופשית, יחד עם מטוסי מיראז' F1 שחמקו גם הם מכויית הכבושה. המטוסים ביצעו 1,361 גיחות במהלך מבצע סופה במדבר. מטוס סקייהוק אחד הופל באש נ"מ של תותח ZSU-23-4 וטייסו נשבה. המטוסים הנותרים נמכרו לברזיל, לשירות על נושאת המטוסים סאו פאולו.

אוסטרליה

סקייהוק A-4G לאחר נחיתה על נושאת המטוסים מלבורן

הצי המלכותי האוסטרלי הפעיל 20 מטוסי A-4G סקייהוק מנושאת המטוסים מלבורן. המטוסים נרכשו בשתי קבוצות של 10 מטוסים כל אחת, הראשונה ב-1967 והשנייה ב-1971. משימתם העיקרית של המטוסים הייתה הגנה אווירית לצי. עשרה מטוסים אבדו בתאונות, והשאר נמכרו לחיל האוויר המלכותי של ניו זילנד ב-1984.

ניו זילנד

חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד קיבל 14 מטוסי סקייהוק מדגם A-4K ב-1970. כאמור, ב-1984 נרכשו מהצי המלכותי האוסטרלי 10 מטוסים נוספים, מדגם A-4G. כל המטוסים שודרגו לדגם A-4K קאהו. מטוסי הסקייהוק הניו זילנדיים הוצאו משירות ב-2001, והועברו לאחסון. שמונה מהמטוסים נרכשו ב-2012 על ידי חברת דראקן אינטרנשיונל, כדי שישמשו למטרות ביום אויב, ואלו הועברו לארצות הברית, למתקני החברה בפלורידה. שאר המטוסים נמסרו למוזיאונים בניו זילנד ובאוסטרליה.

סינגפור

מבט מקרוב לתא הטייס הייחודי של מטוסי סקייהוק TA-4SU של סינגפור

סינגפור רכשה ב-1972 40 מטוסי סקייהוק מדגם A-4B ו-7 מדגם A-4A (שנועדו להסבה לדגם דו-מושבי). המטוסים סומלו A-4S, והמטוסים הדו-מושביים סומלו TA-4S, והיו ייחודיים בתצורת תא הטייס: במקום תא טייס דו-מושבי שהיה בכל שאר הדגמים לאימונים, במטוס הסינגפורי היו שני תאי טייס נפרדים, זה מאחורי זה.

ב-1984 החל חיל האוויר של סינגפור בתוכנית שיפורים, שנועדה להאריך את חיי המטוס. המנוע המקורי, מנוע טורבו סילון מדגם רייט J65 שייצר דחף של 8,400 ליברות הוחלף במנוע חדש, מנוע טורבו מניפה מדגם ג'נרל אלקטריק F404-GE-100D, שייצר 11,000 ליברות. גוף המטוס הותאם למנוע החדש, וכן הותאמו כונסי האוויר. בנוסף הותקנו מערכות קירור אוויר ושמן ומערכות הידראוליות חדשות, חיישנים חדשים, מכשור חדש לתא הטייס, ומערכות אוויוניקה מודרניות. מערכות החשמל של המטוס שופרו, ונוספו למטוס יכולות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע טובות יותר. הסימול הרשמי בסינגפור למטוס החדש היה A4S-1/F404, אך המטוס מכונה לעיתים גם A-4U. טיסתו הראשונה של המטוס המחודש הייתה ב-19 בספטמבר 1986, וב-1988 הפך המטוס, שכונה "סופר סקייהוק", למבצעי.

בסוף 1997 הועברה טייסת 143 לצרפת, שם הוקמה מחדש כטייסת 150, לאימון מתקדם של הטייסים הסינגפוריים. האימונים מתקיימים בצרפת מכיוון שבסינגפור אין מרחב מספק למטווחי הפצצה ולתרגול לוחמה אלקטרונית. ב-31 במרץ 2005 הוציא חיל האוויר הסינגפורי את מטוסי הסקייהוק מטייסות הקו הראשון. טייסת האימונים בצרפת נסגרה ב-2007.^[15] בסך הכל הפעיל חיל האוויר של סינגפור כ-150 מטוסי סקייהוק.

אינדונזיה

חיל האוויר של אינדונזיה נזקק למטוסי תקיפה חדשים לאחר שהיחסים עם ברית המועצות הידרדרו בשנות ה-60 של המאה ה-20. מבחינת חיל האוויר, משמעותה של ההרעה הייתה בירידה בתמיכה הטכנית ובאספקת חלקי חילוף למטוסים מתוצרת סובייטית שהיו ברשותן. היה צורך בהחלפת מטוסי האיליושין Il-28 ביגל וטופולב Tu-16 שברשותה, ובשל כך רכשה אינדונזיה מטוסי סקייהוק מישראל, לאחר שהאחרונה החלה בהוצאה משירות של חלק ממטוסים אלה.^[16] מכיוון שבין שתי המדינות אין יחסים דיפלומטיים, הועברו המטוסים דרך צד שלישי, סינגפור. המטוסים שירתו בחיל האוויר האינדונזי מ-1982 עד 2003.

מלזיה

מלזיה רכשה ב-1982 80 מטוסי סקייהוק מדגמי A-4C ו-A-4L משודרגים. ב-40 מהמטוסים הותקנה מערכת חדשה לכינון חימוש מתוצרת יוז ומערכת לתדלוק אווירי, ויכולת נשיאת החימוש הוגדלה. שאר המטוסים הושארו בארצות הברית, כעתודה וכמקור לחלפים. הדגם המשודרג נקרא A-4PTD (ראשי תיבות של peculiar to Malaysia, ייחודי למלזיה). המטוסים סופקו לחיל האוויר המלכותי המלזי בדצמבר 1984, שם שירתו בטייסות 6 ו-9. למטוסי הסקייהוק בשירות מלזיה היו בעיות טכניות רבות ואחוז אבדות גבוה. ב-1995 הוצא המטוס משירות והוחלף במטוסי BAE מערכות הוק.

ברזיל

סקייהוק מדגם A-F1‏ (A-4KU) על סיפון נושאת המטוסים הברזילאית סאו פאולו

ברזיל היא המדינה האחרונה, נכון ל-2015, שרכשה מטוסי סקייהוק. ב-1997 רכשה ברזיל מכווית 20 מטוסי סקייהוק מדגם A-4KU ושלושה מדגם TA-4KU, בעלות של 70 מיליון דולר. המטוסים שהועברו היו מן האחרונים שיוצרו על ידי חברת דאגלס. המטוסים שנרכשו מכווית בשל מצבם הפיזי הטוב, שעות הטיסה הנמוכה שבוצעו, ומחירם הנוח יחסית. בברזיל סומלו המטוסים AF-1 (חד מושבי) ו-AF-1A (דו מושבי), ונקראו "פלקונס" (פורטוגזית: Falcões, נץ). המטוסים הגיעו לברזיל ב-5 בספטמבר 1998.

ב-18 בינואר 2001 המריא מטוס סקייהוק מנושאת המטוסים מינאס ז'ראיס, ובכך חידש את יכולתו של הצי הברזילאי לפעול בתחום האווירי לאחר כשני עשורים. עם זאת, "מינאס ז'ראיס" הייתה אונייה מיושנת שיצאה מן השירות ב-2003. ב-15 בנובמבר 2001 רכשה ברזיל את מחליפתה, נושאת המטוסים הצרפתית פוש, שנקראה מחדש סאו פאולו. האונייה שופצה ושודרגה, ונכנסה לשירות ב-2003.

ב-14 באפריל 2009 חתם הצי חוזה עם חברת אמבראר לשדרוג 12 מהמטוסים: תשעה מדגם AF-1 ושלושה מדגם AF-1A. השדרוג כולל שיקום של המטוסים ומערכותיהם והוספת מערכות אוויוניקה חדשות, שדרוג המכ"ם, המנוע ומערכות החמצן. המטוס המשודרג הראשון סופק ב-27 במאי 2015. השדרוג יחדש את יכולתה המבצעית של טייסת היירוט והתקיפה 1, ולדברי חברת אמבראר יאפשר למטוסים להישאר בשירות מבצעי עד שנת 2025.

גרסאות

דגמים ראשונים

אב הטיפוס של הסקייהוק, XA-4D-1,‏ 1954

מטוסי סקייהוק מהדגמים A, ‏B ו-C

מטוסי סקייהוק מהדגמים E,‏ F ו-M

דגמים אלה סומלו בשיטת הסימול שהייתה נהוגה בצי ארצות הברית לפני 1961

XA4D-1

אב טיפוס

YA4D-1

אב טיפוס לניסויי טיסה ומטוסי קדם ייצור

A4D-1

סימול קודם לדגם A-4A (ראו להלן)

A4D-2

סימול קודם לדגם A-4B (ראו להלן)

A4D-2N

סימול קודם לדגם A-4C (ראו להלן)

A4D-3

הצעה לדגם עם אוויוניקה משופרת, לא נבנה

A4D-4

הצעה לדגם לטווח ארוך עם כנפיים חדשות, בוטל

A4D-6

דגם שהוצע, לא נבנה

גרסאות עיקריות

A-4A

דגם הייצור הראשוני, נבנו 166 מטוסים

A-4B

דגם מחוזק, נוספו יכולות לתדלוק אווירי, מערכות ניווט ובקרת טיסה משופרות, אפשרות לנשיאת טיל אוויר-קרקע AGM-12 בולפופ. נבנו 542 מטוסים

A-4C

גרסת אל ראות (טיסת לילה ומזג אוויר גרוע), עם מכ"ם AN/APG-53A, טייס אוטומטי, ומערכת להפצצה בגובה נמוך. מנוע רייט J65-W-20 המייצר דחף של 8,200 ליברות. יוצרו 638 מטוסים.

A-4D

סימול שלא נעשה בו שימוש כדי למנוע בלבול עם הסימול A4D של שיטת הסימול הישנה.

A-4E

דגם משודרג, ובו מנוע פראט אנד ויטני J52-P-6A המייצר דחף של 8,400 ליברות, שילדה מחוזקת, שתי נקודות חימוש נוספות, מערכות אוויוניקה משופרות, מערכת TACAN לניווט, מכ"ם דופלר לניווט, מכ"ם מד גובה, מחשב הפצצה, ומערכת חדשה להפצצה בגובה נמוך. חלק מהמטוסים שודרגו בהמשך למנוע J52-P-8 המייצר דחף של 9,300 ליברות. יוצרו 499 מטוסים.

A-4F

שיפור של דגם A4-E, עם תוספת מערכות אוויוניקה ב"דבשת" על גב המטוס (מאפיין שהוסף מאוחר יותר לחלק מהמטוסים מדגני E ו-C). מנוע J52-P-8A המייצר דחף של 9,300 ליברות, שודרג בהמשך למנוע מדגם J-52-P-408 המייצר דחף של 11,200 ליברות. נבנו 147 מטוסים. מטוסים מדגם זה טסו בצוות הבלו אנג'לס מ-1973 עד 1986.

A-4G

שמונה מטוסים שנבנו עבור חיל האוויר המלכותי האוסטרלי, עם כמה שינויים קטנים מדגם A-4F. השינוי המרכזי היה השמטת ה"דבשת" שבה מערכות האוויוניקה והתאמה לנשיאת ארבעה טילי AIM-92.

A-4H

מטוסים מדגם A-4F שהותאמו עבור חיל האוויר הישראלי. תותחי המטוסים הוחלפו לתותחי DEFA‏ 30 מ"מ עם 150 פגזים לכל תותח. מטוסי A-4E ישראליים הוסבו בהמשך לדגם זה. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוארכו צינורות הפליטה.

A-4K

מטוסים עבור חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד. בשנות ה-90 של המאה ה-20 שודרגו המטוסים במסגרת פרויקט KAHU והותקנו בהם מכ"ם ומערכות אוויוניקה חדשות, וכן יכולת לנשיאת טילי אוויר-קרקע AGM-65 מאבריק, טילי אוויר-אוויר סיידווינדר וחימוש מונחה לייזר GBU-16 פייבווי. חיל האוויר המלכותי הניו זילנדי הסב גם עשרה מטוסי A-4C ועשרה מטוסי A-4G לדגם זה.

A-4M

סקייהוק II גרסה ייעודית לחיל הנחתים של ארצות הברית עם אוויוניקה משופרת ומנועי J52-P-408, תא טייס מוגדל ומערכות זע"ט. בהמשך נוסף מחשב הפצצה משופר עם יכולת להנחיית פצצות מונחות טלוויזיה ומונחות לייזר. נבנו 158 מטוסים.

A-4N

דגם A-4N מותאם לדרישות חיל האוויר הישראלי. נבנו 117 מטוסים.

סקייהוק מדגם TA-4F לאימונים, טייסת VF-126, דצמבר 1992

תדלוק אווירי בשיטת "עמית" בין שני מטוסי סקייהוק מדגם A-4C של חיל הנחתים. שנות ה-60

TA-4F

דגם A-4F דו-מושבי, לאימונים ולהסבת טייסים. נבנו 241 מטוסים.

TA-4G

גרסת האימונים של דגם A-4G. נבנו שני מטוסים, ושניים הוסבו לדגם זה מדגם TA-4F.

TA-4H

גרסת אימונים של דגם A-4H, עם מערכות אוויוניקה משופרות. נבנו 25 מטוסים.

TA-4J

גרסה לאימונים בלבד, ללא יכולת נשיאת חימוש, של דגם A-4F, עם מנוע משונמך. נבנו 277 מטוסים מדגם זה. רוב המטוסים מדגם TA-4F הוסבו בהמשך לדגם זה.

TA-4K

גרסת אימונים של דגם A-4K. נבנו ארבעה מטוסים, מטוס חמישי הורכב בניו זילנד מחלקי חילוף.

שדרוגים וגרסאות ייצוא

TA-4E

שני מטוסים מדגם A-4E שהותאמו לגרסת אימון.

EA-4F

ארבעה מטוסים מדגם TA-4F שהותאמו לאימוני לוחמה אלקטרונית.

A-4L

מטוסים מדגם A-4C ששודרגו והותאמו ליחידות המילואים של חיל הנחתים והצי. נוספה אוויוניקה של דגם A-4F, כולל ה"דבשת", אך נותר מנוע J-65 ושלוש נקודות נשיאת חימוש בלבד. יוצרו 100 מטוסים.

סקייהוק מדגם OA-4M של חיל הנחתים, 1 בספטמבר 1989

OA-4M

מטוסי TA-4F שהותאמו לתפקידי שליטה ובקרה קדמיים בשירות חיל הנחתים במהלך מלחמת וייטנאם.

A-4P

מטוסי A-4B שחודשו ונמכרו לחיל האוויר הארגנטינאי. סומלו בארגנטינה A-4B.

A-4Q

מטוסי A-4B שחודשו ונמכרו לצי הארגנטינאי. סומלו בארגנטינה A-4B.

A-4Y

סימול טנטטיבי למטוסי A-4M עם מערכת כינון חימוש AN/ASB-19. הסימול לא אומץ.

A-4AR פייטינגהוק (Fightinghawk)

36 מטוסים מדגם A-4M שחודשו ונמכרו לארגנטינה.

OA-4AR פייטינגהוק

גרסת אימונים מחודשת, נמכרה לארגנטינה.

A-4KU

מטוסים מדגם A-4M שהותאמו לדרישות חיל האוויר של כווית. יוצרו 30 מטוסים 20 מתוכם נמכרו לברזיל (ראו להלן).

TA-4KU

שלושה מטוסי אימון שנמכרו לכווית.

CA-4F

דגם שהוצא לצי המלכותי הקנדי כתחליף למטוסי המקדונל F2H באנשי. קנדה לא גילתה עניין בהצעה ולא יוצרו מטוסים.

A-4PTM

מטוסים מדגמי A-4C ו-A-4L ששודרגו ונמכרו לחיל האוויר המלכותי המלזי. כוללים מרכיבים רבים מדגם A-4M. יוצרו 40 מטוסים.

TA-4PTM

גרסת אימונים ייחודית לחיל האוויר המלכותי המלזי. הוסבו מדגמי A-4C/L, עם תוספת של כ-70 ס"מ לגוף והתקנת תא טייס שני, בדומה לדגם TA-4F/J.

A-4S

מטוסים מדגם A-4B שיוצרו עבור חיל האוויר של סינגפור. יוצרו 50 מטוסים.

TA-4S

שבע גרסאות אימון של דגם A-4S. בשונה משאר דגמי האימון, בדגם זה תא הטייס משותף לחניך ולמדריך. המטוסים נבנו על ידי הוספת מקטע באורך 71 ס"מ בחלקו הקדמי של גוף המטוס והוספת תא טייס בולט בעל ראות טובה יותר.