מיכאל אלבין
מיכאל יעקב (מיקי) אלבין (4 באפריל 1944 – 3 באוגוסט 1985) היה איש עסקים ופעיל פוליטי ישראלי.
 | |
| לידה |
4 באפריל 1944 תל-אביב, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| נהרג |
3 באוגוסט 1985 (בגיל 41) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| פעילות בולטת | ממייסדי הירחון "מוניטין" והשבועון אנשים |
| ידועה בשל | פעיל בבורסה, ומנהל הפעילות של "קבוצת אייזנברג" בישראל |
| השכלה | מדעי החברה ומתמטיקה במסגרת העתודה האקדמית באוניברסיטה העברית |
| עיסוק | איש עסקים ופעיל פוליטי בליכוד |
| מפלגה |
הליכוד |
| בת זוג | גליה אלבין |
  | |
ביוגרפיה
עריכהאלבין נולד בתל אביב כבן יחיד לאוגניה ולשמואל אלבין, שהיו בעלי חנות בגדים מצליחה ברחוב אלנבי. למד בבית הספר "הכרמל" ולאחר מכן בתיכון עירוני א'. אחר כך למד מדעי החברה ומתמטיקה במסגרת העתודה האקדמית באוניברסיטה העברית[1], נבחר לסגן יו"ר התאחדות הסטודנטים ולעורך עיתון האגודה, "פי האתון"[2]. בצה"ל שירת כמפקד טנק בחיל השריון.
לאחר שחרורו מצה"ל פנה לעסקים בעזרת כספים שקיבל מהוריו[3]. במרץ 1973 הצטרף כמשקיע לחברת "אלול טכנולוגיות", שהקים דוד קוליץ עם עזר ויצמן. שותפים אחרים בחברה היו יצחק אלמוג ומנחם (מנטה) עצמון, חבר של אלבין מתקופת הלימודים בתיכון[4]. אלול עסקה בייצוגן של חברות ביטחוניות אמריקניות בישראל. ויצמן מכר את החזקותיו באלול בספטמבר 1974, כשביקש לחזור לפעילות פוליטית ובעקבות תלונה שהשתמש בקשריו לקבלת עמלה על מכירת טילים נגד טנקים לצה"ל. גם אלבין ועצמון מכרו את חלקם בחברה[5].
בשנת 1975 רכש אלבין את החברה הבורסאית "פריון" עם יונתן זוכוביצקי, חברו מילדות וחתנו של איל ההון שאול אייזנברג. בהמשך הצטרפו להשקעה שני חתנים נוספים של אייזנברג, יגאל דיאמנט ומאיר רוזנפלד[6]. פריון הייתה חברת החזקות קטנה שהחזיקה בבעלותה מאפייה וקרקעות באזור חיפה. בעזרת כספים שהשקיע אייזנברג היא רכשה חברות רבות שפעלו בתחומים שונים[7]. בחלק מהחברות מימש אלבין את ההשקעה ברווח מהיר באמצעות הנפקה בבורסה[8]. ב־1977 קנתה פריון את מפעל הטקסטיל "לודז'יה", והוא הונפק מייד בבורסה[9]. בסוף אותה שנה רכשה את חברת "אתא", שהפעילה את מפעל הטקסטיל ואת רשת חנויות ההלבשה הגדולים בישראל והעסיקה כ־3,000 עובדים[10]. בשנת 1979 הייתה פריון שותפה עם אייזנברג ברכישתם של בנק הספנות, בנק ממשלתי שהופרט, ושל השליטה בבנק הבינלאומי הראשון[11][12]. חברות ציבוריות נוספות שבהן רכשה את השליטה היו "רפק אלקטרוניקה", "קיסריה מקרקעין ונופש", החברה לספנות והספקה[13], נחושתן ואינטרגאמא, שהייתה סוכנת "קודאק" בישראל[14].
ב־1977 הצטרפו אלבין ומנחם עצמון למפלגה הליברלית, וחברו לפלג בראשותו של אברהם שריר. אלבין סיפק לשריר משרדים בבית אסיה, שהקים אייזנברג. שריר, שהיה חבר בוועדת הכספים של הכנסת, עזר מצידו לאלבין במאבקו בהנהלת הבורסה[15]. בלחץ הקבוצה מונו גדעון פת ושרה דורון לתפקידי שרים[16]. אלבין גם מינה את חבר הכנסת מיכה רייסר מתנועת החרות לדירקטור באתא, והחברה סיפקה לו רכב ומימנה לו נסיעות לחו"ל (רייסר נחקר אחר כך נחקר באזהרה על העניין)[17][18]. בבחירות לכנסת האחת עשרה, שנערכו ב־1984, שימשו אלבין ועצמון בהתנדבות גזברים של קמפיין הליכוד[19].
ב־1978 היה אלבין ממייסדי הירחון "מוניטין" והשבועון "אנשים"[20]. השקעה זו הולידה בהמשך את "מוניטין עיתונות", קבוצת תקשורת שרכשה את השליטה ביומון העסקים "גלובס" ופתחה את שבועון הנוער "חמצן", שיצא בשנים 1984–1986. חברה קשורה, "מוניטין אחזקות", נעשתה שותפה עם עמוס שוקן בעיתון היומי "חדשות"[21].
בתחילת שנות ה־80 הפכה קבוצת אייזנברג לאחד הגופים החזקים במשק, ושאול אייזנברג גם רכש את השליטה ב"חברה לישראל"[22]. הקבוצה המשיכה וקנתה חברות נוספות: "הילרון – חברה ליצוא ויבוא גידולי ומוצרי חקלאות"[23], "אמישר", שהייתה חברת השקעות[24] שהקימו הציונים הכלליים[25], ו"לומיר חברה לבנין". מאחר שאייזנברג שהה רוב הזמן מחוץ לישראל, ניהלו אלבין ויונתן זוכוביצקי בפועל את עסקיו בישראל. הקבוצה נהנתה מהגאות בבורסה באותן השנים, ושווי החברות שבהן שלטה עלה במהירות בתוך שנים ספורות (למעשה באותן שנים ויסתו הבנקים את שוק המניות, והשגשוג היה מלאכותי). ב־1982 אף היה אלבין שותף ליוזמה להקים בורסה שנייה בישראל, בירושלים[26], אף שהיה חבר דירקטוריון הבורסה בתל אביב[27] ובה בעת מבעלי חברת הברוקרים "נשואה"[28]. אלבין גם החל להשקיע בחברות שונות במישרין ולא דרך קבוצת אייזנברג. בסוף 1981 ארגן קבוצת משקיעים להתמודדות במכרז להקמת ערוץ 2[29]. ב־1983 היה שותף לרכישת השליטה במפעל "חוסן" לייצור דלתות[30].
הקרע עם אייזנברג
עריכהבעקבות משבר מניות הבנקים והאינפלציה הגבוהה נפגע שווי החברות בקבוצת אייזנברג. נוסף על כך צברה אתא הפסדים כבדים והגיעה לסף פשיטת רגל[31]. שאול אייזנברג וממשלת ישראל הגיעו להסכמה כי יוזרם למפעל הון בסך 10 מיליון דולר, אך הוא המשיך להפסיד וניסיון מכירה שלו נכשל. ב־29 באוקטובר 1984 מונה לו כונס נכסים[32]. עובדי המפעל נאבקו למניעת סגירתו במאבק תקשורתי שהכביד על עסקי הקבוצה. בינתיים עלה חשד לוויסות מניותיו של המפעל, שלמרות הקשיים עלו משער של 100 שקל ל־1,600 בשנים שלפני סגירתו[33]. במאי 1984 הודיע אלבין שהוא פורש מקבוצת אייזנברג, וביולי עשה זאת גם זוכוביצקי. בעיתונות פורסם שאייזנברג חשד כי אלבין מעל בכספי הקבוצה או הפיק רווחים אישיים על חשבונה, אך כל הצדדים הכחישו את החשדות[34]. באותם ימים הודיע אייזנברג כי הוא מתכוון למכור את קבוצת החברות כולה, למעט החברה לישראל ובנק הספנות[35]. אייזנברג גם האשים את אלבין וזוכוביצקי כי ללא ידיעתו השתמשו בכספו למימון השקעה בחברת הטקסטיל האמריקנית "יונייטד מרצ'נד", שעליה השתלטו עם שני חבריהם לספסל הלימודים בתיכון, מנחם עצמון ועוזי רסקין[6][36]. עצמון, שהיה באותה עת מנכ"ל משותף של החברה לישראל[37], ועורך הדין רם כספי מונו בוררים בין אלבין לאייזנברג, כדי לקבוע את חלוקת הנכסים ביניהם. בבוררות נקבע כי אייזנברג יקבל את מלוא הבעלות בפריון בתמורה למניות של החברות נחושתן ואמישר[38]. זוכוביצקי היגר לארצות הברית ואלבין עבר בתחילת 1985 להתגורר בלונדון[39].
מותו
עריכהביום שישי 2 באוגוסט 1985 הוזמן אלבין לתשאול ביחידה הארצית לחקירות הונאה, שהייתה ממוקמת אז במשרדי שלוחת המטה הארצי ביפו. הוא נחשד בהונאה בפעילותו בבורסה בשנות הגאות שלה (לפני משבר 1983), במעילה בכספי אייזנברג ובפעולות מרמה במניות אתא לפני שקרסה[40]. בתום התשאול הוחלט לעצור אותו והוא ביקש להיוועץ בפרקליטו. החקירה נמשכה, באופן חריג, בשבת כדי לסיימה ובכך להימנע מלהביא את אלבין לפני שופט ביום ראשון ולמנוע אי־נעימות ממנו[41]. במהלך החקירה ביום שבת הוא לא שיתף פעולה, והחוקרים הודיעו לו שהם מתכוונים לבקש את הארכת מעצרו ב־15 ימים נוספים. אלבין ביקש שישאירו אותו לבד בחדר לכמה דקות כדי לחשוב. הוא מצא את מותו בנפילה מחלון החדר, שהיה בקומה השלישית[42]. נסיבות הנפילה אינן ברורות היות ששהה לבדו בחדר בעת ההתרחשות, ועלו סברות שונות – שהייתה זו התאבדות או ניסיון בריחה כושל[43]. זו הייתה גם מסקנתו של השופט חיים אילת, סגן נשיא בית משפט השלום בתל אביב, שהתבקש לחקור את האירוע[44]. כך גם נקבע בחקירת המשטרה[45].
אלבין נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב[46].
לאחר מותו
עריכהלאחר מותו נמשכה החקירה, וכארבעים אנשי עסקים ומשקיעים נחקרו על לפעולות שעשו בבורסה[47]. השר אברהם שריר גם נחקר במשטרה לגבי כספים שקיבל לחשבונו מאלבין, ולהגנתו אמר שהיו אלה כספי מתנה לחתונת בתו[48][49]. יונתן זוכוביצקי שהה בעת מותו של אלבין בניו יורק, ולא חזר לישראל במשך 12 שנים[50][51].
על שמו של מיקי אלבין קרויה "קרן מיקי אלבין", שמאז 1994 מעניקה מדי שנה את הפרס לתסריט הקולנוע המצטיין בישראל[52].
אלמנתו של אלבין, גליה, תרמה את יצירת האמנות "12 השבטים" של מרסל ינקו למוזיאון בעין הוד לזכרו של בעלה.
חיים אישיים
עריכהאלבין הכיר את גליה ב־1977, כשהצטרף למפלגה הליברלית והיא הייתה פעילה במפלגה. לזוג נולדו שני ילדים: שמואל ודניאלה. גליה אלבין המשיכה את הקריירה שלה כאשת עסקים לאחר מותו.
קישורים חיצוניים
עריכה- מיקי אלבין קפץ אל מותו בעת חקירתו במשטרה, באתר הארץ, 3 באוגוסט 1985
- דוד ליפקין ועמירם פליישר, הפטנט שהזניק את אלבין: תרגילים בבורסה וידידות (שחוסלה) עם המיליארדר אייזנברג, מעריב, 4 באוגוסט 1985
- אבי בטלהיים, מיכאל אלבין - איש העסקים שחלם להיות שר-האוצר, מעריב, 5 באוגוסט 1985
- נחום ברנע, המצליחן הישראלי 1944–1985, כותרת ראשית, 7 באוגוסט 1985
הערות שוליים
עריכה- ^ בוקי נאה, מיקי, 'תולעת ספרים' שנחלץ לעזרת חבריו, מעריב, 5 באוגוסט 1985
- ^ נציגי סיעת "הליכוד" נבחרו בראש הסתדרות הסטודנטים, מעריב, 30 ביוני 1965
הצעה להקים אוניברסיטת שלום על הר הצופים, למרחב, 8 ביולי 1966 - ^ שלומית לן, אז נשרטתי קצת, באתר גלובס, 8 באוגוסט 2002
- ^ איתמר לוין, כל עסקי הנשיא, באתר גלובס, 23 בינואר 2000
- ^ שאול עברון, עזר ויצמן מכר ממניותיו לנציגי "נשיונל" בישראל, מעריב, 25 באוקטובר 1974
אלוף וייצמן (מיל) מבקש חקירת מבקר המדינה בעסקיו, מעריב, 11 בנובמבר 1974 - ^ 1 2 יונתן זוכוביצקי בישראל אחרי שנעדר 12 שנה, באתר גלובס, 14 בספטמבר 1997
- ^ שאול אברון, שאול אייזנברג: "אספן" של מפעלים, בנקים, חברות, מעריב, 22 ביולי 1979
- ^ דוד ליפקין, המהמרים, מעריב, 9 באוגוסט 1985
- ^ אייזנברג ירחיב פעילותו בתעשייה - שילם 40 מיליון ל"י תמורת "לודז'יה", דבר, 12 באוקטובר 1977
- ^ יובל גולן, 'פריון' תרכוש את השליטה ב"אתא" ב-37 מיליון ל"י, מעריב, 27 בדצמבר 1977
- ^ שאול אברון, הרכישה, מעריב, 30 במרץ 1979
- ^ ועדת הכספים אישרה מכירת הבנק הבינלאומי, דבר, 17 ביולי 1979
- ^ קבוצת אייזנברג רוכשת מניות של החב' לספנות והספקה, דבר, 7 בנובמבר 1980
- ^ עמירם פליישר, ה'פריון' של אלבין הוליד את השותפות עם שאול איזנברג, מעריב, 5 באוגוסט 1985
- ^ גבי קסלר, ח"כ שריר הזמין ברוקר בעל־ענין לדיון על הבורסה בוועדת הכספים, מעריב, 10 בדצמבר 1980
- ^ השר ציפורי על אנשי אייזנברג "חבורה מאפיונרית", "העולם הזה", גיליון 2387 מ-1 ביוני 1983, עמוד 15
- ^ אלי דנון, "מיכה רייסר נשאל: על חשבון , מי טסת לחו"ל, האם קיבלת אופציות מאלבין?, מעריב, 17 בינואר 1986
- ^ נעמי לויצקי, הדלק של רייסר, כותרת ראשית, 26 באוגוסט 1987
- ^ נעמי לויצקי, מבט ראשון מתוך האימפריה, כותרת ראשית, 8 בינואר 1986
- ^ השקעה של 2 מליון ל"י, דבר, 28 באוגוסט 1978
- ^ אייל ארליך, בנק־הפועלים מימן לאלבין את רכישת 'חדשות', כותרת ראשית, 7 באוגוסט 1985
- ^ קבוצת אייזנברג הציעה לרכוש השליטה בחברה לישראל, מעריב, 12 בדצמבר 1982
- ^ אהרן פריאל, חב' אייזנברג תשקיע עד 10 מיליון ד' בפיתוח מערכת יצוא חקלאי, מעריב, 16 בדצמבר 1982
- ^ קבוצת אייזנברג רכשה "אבישר", דבר, 24 באפריל 1980
- ^ הציונים הכלליים החליטו על הקמת חברה כלכלית, הארץ, 9 באוקטובר 1957
אמישר תובעת מיורשי אלבין כתבי אופציה, מעריב, 5 ביולי 1988 - ^ בורסה חדשה בירושלים , כותרת ראשית, 29 בדצמבר 1982
- ^ הבורסה בלי אלבין, מעריב, 6 באוגוסט 1985
- ^ השקיעו באלבין מודלפים במשטרה, כותרת ראשית, 23 באוקטובר 1985
- ^ נחום ברנע, קבוצה מקורבת לליכוד מתארגנת לערוץ שני, דבר, 24 בספטמבר 1981
- ^ עמירם פליישר, קבוצה בראשות אלבין ועצמון רכשה מחצית הבעלות בחברת "חוסן", מעריב, 5 בינואר 1983
- ^ דוד ליפקין, ב"אייזנברג" מגלגלים את הכדור, מעריב, 5 באוקטובר 1984
- ^ שלמה אברמוביץ, יומן הבלוף הגדול, כותרת ראשית, 26 בדצמבר 1984
- ^ יובל אליצור, מי מפחד מאייזנברג?, מעריב, 29 באוקטובר 1984
- ^ עמירם פליישר, פרישה ממשפחה שכזאת, מעריב, 17 ביולי 1984
- ^ קבוצת אייזנברג רוצה למכור את רוב החברות שלה בישראל, מעריב, 9 באפריל 1984
- ^ רזי גוטרמן, שופט סירב- לאסור על ישראלים לרכוש מניות של "יונייטד מרצ'נד", מעריב, 24 ביולי 1980
"ההשתלטות הישראלית", מעריב, 23 ביולי 1980 - ^ אריאב לראשות החברה לישראל', מעריב, 11 ביוני 1985
- ^ "הבורסה היא מומחיתי ואם היא מתה אני מיותר", מעריב, 4 באוגוסט 1985
- ^ מיקי אלבין התכוון לעביר את בסיס פעילותו ללונדון, מעריב, 6 באוגוסט 1985ז'נט מצפה בלונדון לשובה של גליה, מעריב, 7 באוגוסט 1985
- ^ פרשת אלבין מסתעפת צפויים עוד מעצרים, מעריב, 8 באוגוסט 1985
- ^ אלי דנון, נצ"מ הזהיר ביום שישי: ' אלבין עלול להתאבד, יש לשמור במיוחד', מעריב, 5 באוגוסט 1985
- ^ בחקירתו במשטרה, מעריב, 4 באוגוסט 1985
- ^ אשר שכטר, הפרנויה של העושר - מי הרג אותם?, באתר TheMarker, 25 בספטמבר 2012
דב גיל-הר, למות מבושה, באתר וואלה, 21 במאי 2015 - ^ איה אורנשטיין, אלבין התאבד - או שנהרג בניסיון בריחה לא מוצלח, מעריב, 3 בספטמבר 1985
- ^ נגד חוקריו של מיכאל אלבין לא צפויים "צעדי משמעת חמורים", מעריב, 7 באוגוסט 1985
- ^ בוקי נאה, "כאן המקום היחיד שיתנו לך מנוחה מיקי", מעריב, 6 באוגוסט 1985
- ^ המשטרה חקרה 40 "אשפים פיננסיים" בפרשת מיקי אלבין, מעריב, 25 בנובמבר 1985
- ^ השר שריר נחקר, מעריב, 20 בדצמבר 1985
- ^ "שותים את דמי ואוכלים מבשרי", מעריב, 6 בספטמבר 1985
- ^ נעמי לויצקי, יונתן אל תחזור, כותרת ראשית, 26 בפברואר 1986
- ^ הדס מגן, המשטרה: התיקים בחשד מירמה נגד יונתן זוכוביצקי נסגרו בשל התיישנות, באתר גלובס, 14 בספטמבר 1997
- ^ המנגליסטים, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2002
מרב יודילוביץ', פרסי קרן מיקי אלבין, באתר ynet, 8 במאי 2001