ויקיפדיה

מלחמת האזרחים בגואטמלה

מלחמת אזרחים

מלחמת האזרחים בגואטמלה (בספרדית: Guerra civil de Guatemala) התרחשה בין השנים 1960–1996 בין ממשלת גואטמלה לבין קבוצות שמאל מרדניות. המורדים נתמכו על ידי קבוצות של ילידים בני המאיה ואיכרים, המהווים את רוב האוכלוסייה הענייה בגואטמלה. בסיום המלחמה הואשמה הממשלה בביצוע רצח עם כלפי בני המאיה במדינה והפרת זכויות אדם[8]. הסיבה הרשמית לפרוץ המלחמה הייתה חלוקה לא שוויונית של האדמות; תושבים שמקורם באירופה וחברות זרות, כשהבולטת בהן היא חברת הפירות המאוחדת, השתלטו על שטחים רבים בחסות הממשלה והפקיעו בכך כפרים קטנים.

מלחמת האזרחים בגואטמלה
Guerra civil de Guatemala
בני מאיה-קואקצ'י נושאים שיירים של גופות מרצח העם לקבורה
בני מאיה-קואקצ'י נושאים שיירים של גופות מרצח העם לקבורה
בני מאיה-קואקצ'י נושאים שיירים של גופות מרצח העם לקבורה
תאריכים 13 בנובמבר 1960 – 29 בדצמבר 1996 (36 שנים)
מקום גואטמלה
קואורדינטות 14°38′00″N 90°30′00″W / 14.633333333333°N 90.5°W / 14.633333333333; -90.5
עילה סכסוך בעקבות חלוקה לא הוגנת של שטחים (רשמית)
דיכוי ורצח עם של עמים ילידים וקבוצות אופוזיציה דה פקטו
תוצאה נפילת משטרו של אפראין ריוס מונט
הצדדים הלוחמים

האחדות המהפכנית הלאומית בגואטמלה

  • מפלגת העבודה של גואטמלה
  • תנועת המהפכה של ה-13 בנובמבר
  • כוחות המורדים המזוינים
  • צבא הגרילה של העניים
  • ארגון העם החמוש

נתמכים בידיי:

גואטמלהגואטמלה ממשלת גואטמלה
גואטמלהגואטמלה צבא גואטמלה
נתמכים בידיי:

מספקים נשק:

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרקע למלחמה מתחיל שנים רבות קודם לכן. לאחר המהפכה שהתרחשה בגואטמלה בשנת 1944 התקיימו בחירות דמוקרטיות ראשונות במדינה וב-1951 עלתה לשלטון ממשלת שמאל פופולרית. עם זאת, בתמיכת ארצות הברית, בשנת 1954 עלה לשלטון הקולונל קרלוס קסטילו ארמס (אנ') והנהיג משטר צבאי ימני במדינה.

בשנת 1970, יורשו של ארמס, קרלוס מנואל ארנה אוסוריו (אנ'), הפך לראשון בסדרת דיקטטורים צבאיים מטעם מפלגת ה-PID. במשל למעלה מ-12 שנה שלטה המפלגה בגואטמלה באמצעות הונאות בחירות ודיכאה קשות את האוכלוסייה הכפרית. עם זאת, היא איבדה את אחיזתה בפוליטיקה כאשר הגנרל אפראין ריוס מונט, יחד עם קבוצה של קציני צבא זוטרים, תפס את השלטון בהפיכה צבאית ב-23 במרץ 1982. ההפיכה הייתה רגע השיא של מרד ארוך שניהלו הכפריים כנגד הממשלה, אך למרות זאת שלטונו החדש של מונט הביא הרס גדול יותר עבור השכבות העניות[9].

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, הצבא תפס שליטה כמעט מוחלטת על גואטמלה למשך שנים; המשטר הצבאי חדר לכל מערכת פוליטית-חברתית וחיסל אויבים פוליטיים, עיתונאים ואינטלקטואלים[10]. בשלב הסופי של המלחמה הצבא השיג שליטה על כל מובן חברתי-כלכלי-ביטחוני-מדיני וביצע פשעי מלחמה רבים בשכבות המוחלשות[11].

ההערכה היא כי 200,000 איש נהרגו או "הועלמו" על ידי הצבא במהלך שנות השמונים. בעוד שהלחימה התנהלה בין כוחות הממשלה לקבוצות המורדים, הסכסוך התבטא יותר בדיכוי והאלימות החד-צדדית שהפעילה הממשלה כלפי האזרחים מאז שנות השישים ואילך. שירותי הביון הצבאיים וארגון מודיעין המכונה "La Regional" תיאמו ביניהם היעלמויות של אזרחים רבים, רובם חשודים כמורדים אך גם כמשתפי פעולה. למעשה, גואטמלה מחזיקה בתואר המפוקפק 'המדינה הראשונה באמריקה הלטינית שהשתמשה בהעלמה של מתנגדי משטר' - שיטה בה השתמשו מאוחר יותר גם אוגוסטו פינושה בצ'ילה וחורחה רפאל וידלה בארגנטינה.

המספר הכולל של אזרחים נעלמים מוערך בין 40,000 ל-50,000 בתקופה שבין 1966 ועד סוף המלחמה. באזורים כפריים, שהיו המעוזים של כוחות המורדים, המשטר לא טרח לטייח את ההרג של המורדים וטבח עד כלות בכפרים שלמים. בתחילת שנות השמונים, ההריגה הנרחבת של קבוצות אתניות ילידיות נחשבה כבר כרצח עם מבחינת היקפה. מרבית הפרות זכויות האדם נעשו בידיי הצבא, המשטרה ושירותי הביון. קורבנות הדיכוי כללו ילידים, פליטים, אקדמאים ואינטלקטואלים, סטודנטים, פוליטיקאי אופוזיציה שמאלנים, אנשי דת, עיתונאים וחסרי בית[9]. הארגון "Comisión para el Esclarecimiento Histórico" העריך כי כוחות הממשלה ביצעו 93% מהפרות זכויות האדם במהלך המלחמה, ו-3% בוצעו על ידי המתנגדים[12].

בשנת 2009 גזר בית המשפט בגואטמלה עונש מאסר על פליפה קוסאנרו, אשר היה אמון על העלמת המתנגדים. עם זאת, הרשעתו של מונט ברצח עם לקחה זמן רב יותר. בשנת 2013 ניהלה הממשלה החדשה את משפטו של הנשיא לשעבר באשמת רצח עם ורציחת למעלה מ-1,700 בני המאיה בתקופת שלטונו. האישומים בגין רצח עם התבססו על הדו"ח "Memoria del Silencio" אותו חיברה ועדה מטעם האומות המאוחדות. בסופו של דבר נמצא מונט אשם ונגזרו עליו 80 שנות מאסר, כאשר היה כבן 86 משמע מאסר עד סוף החיים[13]. אולם מונט מעולם לא ישב בכלא משום שלאחר המשפט דרש משפט חוזר, מה שאושר על ידי בית המשפט העליון, אך לא הספיק להגיע אליו מכיוון שנפטר מהתקף לב בשנת 2018[14].

רקע

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – חברת הפירות המאוחדת

בשנת 1871 עברה גואטמלה הצעירה מהפכה כללית בה עלה לשלטון חוּסטוֹ רוּפינוֹ באריוֹס (אנ'), שעם כניסתו לתפקיד הנשיא החליט על הרחבת תעשיית הקפה והקקאו במדינה כך שתהיה התעשייה המרכזית. אכן, גואטמלה ניחנת בתנאים נוחים לגידול הקפה ואקלים מתאים, אך עם זאת הקמת מטעי קפה דורשת כוח אדם רב ואדמות נרחבות לגידול, ובמדינה קטנה כמו גואטמלה זה לא דבר של מה בכך. על כן, באריוס חיבר את 'ספר הכללים של ההתיישבות', שנכנס לתוקפו כחוק רשמי ואילץ הלכה למעשה את אוכלוסיית הילידים, יש שיאמרו בגזענות גלויה, לעבוד אצל בעלי הקרקעות הספרדים והגרמנים ברובם בעבור שכר נמוך ותנאים קשים[15]. צעד נוסף שביצע באריוס כנגד הילידים היה להלאים כמעט את כל האדמות שהיו בבעלותם[16] ולאחר מכן הפריט אותם כך שעברו לידיהם של חבריו האירופאים למפלגה הליברלית[15].

בשנות ה-90 של המאה-19 החלה ארצות הברית ליישם את תוכנית דוקטרינת מונרו, ודחקה את המעצמות הקולוניאליות האירופיות מאמריקה הלטינית. על כן, ארצות הברית ביססו הגמוניות במדינות אמריקה רבות שיפעלו על פי האינטרס הכלכלי-חברתי שלה. הדיקטטורה ששלטה בגואטמלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התאימה מאוד לאותם אינטרסים עסקיים ופוליטיים שארצות הברית ביקשה לקדם במדינות אמריקה. שלא כמו במדינות מרכז-אמריקאיות נוספות כגון האיטי, ניקרגואה וקובה, ארצות הברית לא הייתה צריכה להשתמש בכוח צבאי גלוי כדי לשמור על השליטה בגואטמלה. הצבא ומשטרה של המדינה פעלו בשיתוף פעולה הדוק עם הצבא האמריקאי. כחלק מכך, ממשלת גואטמלה פטרה מספר תאגידים אמריקאיים מתשלום מיסים, כשהגדולה והבולטת שבהן היא חברת הפירות המאוחדת. מעט אחרי שהתמקמה החברה בגואטמלה היא הופרטה ושטחים רבים מהמדינה עברו כעת לבעלות של ידיים פרטיות, שפעלו על פי אינטרס כלכלי-אישי ולא על פי הסכמים בין ממשלת גואטמלה וארצות הברית. עם זאת, הממשלה המקומית לא נאבקה בתאגיד אלא להפך - היא טיפחה את הנוכחות של החברה במדינה והעבירה לבעלותה שטחי ציבור[17].

המבנה החברתי בגואטמלה

עריכה

בשנת 1920 ביקר הנסיך וילהלם השוודי בגואטמלה, ומחוויותיו והתרשמויותיו מהחברה הגואטמלית וממשלתו של מנואל אסטרדה קבררה (אנ') חיבר את הספר "בין שתי יבשות, הערות ממסע במרכז אמריקה"[18]. בספרו, וילהלם מתייחס לכך שעל אף שמה של גואטמלה "רפובליקה", היא מתחלקת לשלושה מעמדות ברורים[19]:

  • הקריולוס: מיעוט המורכב מצאצאי הספרדים שכבשו את מרכז אמריקה; עד 1920, הקריולוס היוו חלק נכבד מהמפלגות הפוליטיות והאליטה במדינה. במשך מאות שנים של שלטון קולוניאלי הם זכו למעמד גבוה בהרבה מזה של הילידים, ושמרו על נישואים רק עם צאצאי תושבים אירופאים או הודים. לרוב הקרלויוס היה קשר למסורת המקומית, אך אורך חייהם הכללי התנהל בצורה אירופאית מאוד[20]. הם הובילו את המדינה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה חברתית וחינוכית, בין השאר משום שהשכלתם הגיעה מבתי ספר פרטיים לצאצאי יוצאי אירופה שם קיבלו חינוך רחב והשכלה מתקדמת, במידה רבה באמצעות עליונות כלכלית שלא הייתה נחלתם של רוב העם. רוב מפלגות הפרלמנט היו מורכבות אך ורק מבני הקרליוס[19], אף על פי שהיו מיעוט באוכלוסייה, ורוב השטחים המעובדים במדינה היו שייכים למשפחות הקרליוס שהעבידו בהם בני מעמדות נמוכים יותר[20].
  • הלאדינוס: בני מעמד הביניים. רובם צאצאים של עמים ילידים מהאזור, אך גם מאפריקה או ממדינות לטיניות אחרות. הלאדינוס כמעט ולא החזיקו בכוח פוליטי עד אמצע במאה ה-20, ורובם היוו את המעמד הבינוני, הבורגני, של גואטמלה: חלקם הגדול של הלאדינוס היו בעלי מלאכה שונים, מחסנאים, סוחרים, פקידים ופועלים. מעטים מהם התקדמו לעבודות מתקדמות יותר כמו רופאים, עורכי דין ועובדי ציבור, אם כי לרוב מקצועות אלה היו שמורים לבני מעמד הקריולוס. במזרח גואטמלה רבים מבני הלאדינוס עסקו בחקלאות, ולעיתים קרובות הועסקו על ידי קריולוס[21].
  • האינדיאנים: הם היוו את הרוב המוחץ של אוכלוסיית גואטמלה, כמעט כולם צאצאי המאיה וילידים נוספים ממרכז אמריקה. כתוצאה מדיכוי קולוניאליסטי שיטתי במשך למעלה מ-100 שנים ולאחריו תפיסה גזענית מפלה כלפיהם, סבלו האינדיאנים מחוסר ידע בסיסי וחוסר עירוב משווע בכלכלה המתקדמת של גואטמלה: כמעט כל בני המעמד לא זכו להשלים יותר מ-5 שנות לימוד ורבים מהם כלל לא למדו בבית ספר ממוסד. כתוצאה מכך הם התקשו מאוד להתקבל למעגל העבודה, רבות בשל העובדה שלא היו בעלי ידע בסיסי כמו קרוא וכתוב או חשבון פשוט. על אף שמספר גדול יחסית של ילידים שירתו בצבא וכמה מהם אף זכו לעמדות מפתח[22], רובם הגדול עסקו בחקלאות והועבדו על ידי תאגידים אמריקאיים בתנאים קשים ושכר זעום, ובעיקר על ידי חברת הפירות המאוחדת.

עוד הרחיב הנסיך בספרו וחילק את החברה הגואטמלית לשלוש קטגוריות עיקריות:

  • "המתיישבים הצעירים": אנשים משכילים, בעלי ידע עסקי וגיבוי תאגידי, ששלטו על אדמות ברחבי המדינה והפיקו מהן תוצרת חקלאית. היו אלה לרוב האליטה יוצאי אירופה המקורבים לעיתים לשלטון, והעסיקו בני מעמדות נמוכים יותר באדמותיהם, בדומה לחקלאים שהגיעו לגואטמלה מארצות הברית מטעמים כלכליים[22].
  • "אנשי ביניים צעירים": אנשים ממעמד הביניים והפועלים, שעבדו כשכירים אצל בעלי אדמות ותאגידים[22]. אנשים אלה זכו לתשלום יומי ומשכורת ממוצעת (אם כי נמוכה ביחס למדינות אחרות באמריקה). אף על פי כן, תנאי התעסוקה שלהם לא היו טובים: באופן רשמי, החוק התיר להם להתפטר מעבודותיהם כרצונם, אך בפועל הם היו קשורים בחוזה דרקוני, שבמסגרתו היה עליהם לשלם מעין "חוב" למעבידם כדי להתפטר. בצורה זו, אנשים רבים שועבדו לבעלי האדמות שלהם ולא היה מתאפשר להם להתפטר, גם אם תנאי ההעסקה שלהם היו בכי רע. לעיתים קרובות בעלי האדמות עודדו את העובדים להגדיל את חובם באמצעות לקיחת הלוואות בלתי מבוקרות או רכישת מוצרים מהבעלים, מה שהפך את העזיבה שלהם לכמעט בלתי אפשרית. החוק היטיב עם בעלי האדמות: מי שרשם במשרד התעסוקה את העובדים לא היו העובדים עצמם אלא הבעלים, ולעיתים לא רחוקות היו המעסיקים רושמים את עובדיהם כאנאלפביתים וחסרי השכלה כדי לשלם להם משכורת זעומה[23]. לאחר הרישום, לעובדים לא הייתה שום דרך לערער על כך והם נאלצו להישאר בעבודה או לשלם את החוב ולהתפטר. אם היו בורחים, המעסיק יכול היה לרדוף אחריהם ולכלוא אותם, כמעט תמיד בשיתוף פעולה עם הרשויות. אם נתפס, יוספו לחוב שלו כסף רב מה שיקשה עוד יותר על התפטרותו. אם אחד העובדים שובת כמחאה על תנאיו, בעל האדמה יכול על פי חוק לכלוא אותו למשך כמה זמן שהוא מעלה על דעתו[23]. התוצאה של חוזים אלה הייתה שרבים מקבוצת אנשי הביניים הצעירים הפכו בפועל למשועבדים לבעלי הקרקעות[24] - בדמיון רב להחריד לתנאי עבדות.
  • "עובדי אדמה עצמאיים": היו אלה מעטים, רובם ככולם בני המאיה, שחיו באזורים הנידחים שבשולי גואטמלה וחיו על פי עיקרון חקלאות הקיום - חקלאות לצריכה עצמית בקנה מידה ביתי. חקלאים אלה שרדו מאכילת התוצרת של עצמם, ובעיקר מתירס, חיטה (וכל היוצא בה) או שעועית. היו מביניהם כאלה שנותרו עם עודפי ייבול ומכרו את מה שלא הצטרכו בשוק. משום שעובדי האדמה העצמאיים התגוררו באזורים נידחים, לפעמים ביערות והרים, לעיתים קרובות הם נאלצו לשאת על גבם את הסחורה למרחק של למעלה מ-40 קילומטר עד שהגיעו אל השווקים[24].

שלטונו של חורחה אוביקו

עריכה
  ערך מורחב – חורחה אוביקו

בשנת 1931 עלה לשלטון בגואטמלה הגנרל חורחה אוביקו בגיבוי ארצות הברית. אוביקו היה דיקטטור קשה עבור עמו, אך משום שפעל לטובת האינטרס הכלכלי של ארצות הברית, זאת לא פצתה פה וכך גם בעלות בריתה. בהיותו מנהל יעיל[25], הוא יזם, הקים וניהל את אחד המשטרים הצבאיים המדכאים והאכזריים ביותר בתולדות מרכז אמריקה. בדיוק כפי שעשה מנואל אסטרדה קבררה לפניו, אוביקו יצר רשת נרחבת של שוטרים במסווה אשר דיווחו על כל אדם החשוד בהתנגדות למשטר ועצרו אותו. בנוסף, הוא קידם 'הלשנה' של אזרחים על שכניהם, אם הם חושדים בהתנגדות לשלטון. לשם כך אוביקו הפעיל תעמולה כבדה כנגד השכבות החלשות בחברה והציג את ההתנגדות לשלטון כבגידה שפוגעת באזרחים.

אוביקו היה אריסטוקרט עשיר (עם הכנסה משוערת של 215,000 דולר לשנה בשנות ה-30, כלומר 15 מיליון דולר של ימינו) ואנטי-קומוניסט מושבע, מה שמצא חן בעיני התאגידים האמריקאים. במהרה התייצב לצד חברת הפירות המאוחדת, ובתמורה לתשלומים יפים הפריט אדמות רבות השייכות למדינה והעביר אותם לידיי החברה. בנוסף, הוא לקח כמעט תמיד את הצד האמריקאי בסכסוכי אדמה בין כפריים לחברות חיצוניות ונתן הנחות ענק לאליטה של גואטמלה על חשבון מעמד הפועלים.

 
חורחה אוביקו

.

לאחר התרסקות הבורסה לניירות ערך בניו יורק בשנת 1929 הכה השפל הגדול בגואטמלה בחוזקה לאורך שנות השלושים המוקדמות, ותעשיית הקפה היציבה שבנה באריוס בשנת 1875 התערערה לראשונה מזה למעלה מ-50 שנה. כדי להשאיר את המשק בחיים, אוביקו נאלץ לשלוח כפריים רבים לעבודות כפייה במטעי הקפה. את עובדי הכפייה העביר לידיי בעלי האדמות, והעביר חוקים שאפשרו להם להוציא את העובדים להורג בתור אמצעי "משמעתי"[26][27][28][29][30]. הדרך מכאן להזדהותו כפאשיסט הייתה קצרה; עד מהרה הצהיר כי הוא מעריץ מנהיגים כדוגמת בניטו מוסוליני, פרנסיסקו פרנקו ואדולף היטלר. בשלב מסוים אף הצהיר כי "אני כמו היטלר. אני מוצא להורג קודם ושואל שאלות אחר כך"[31][32][33][34][35].

אוביקו, כצפוי מבן אליטה לבנה השולטת על עם כפרי ומדוכא, זלזל עד מאוד באינטליגנציה של הילידים. הוא קרא להם "חיות", וגרס כי הדרך היחידה "להנחיל בהם השכלה" הייתה גיוס חובה לצבא, כאשר השווה את התהליך ל"ביות חמורים". הוא מסר מאות אלפי דונמים לחברת הפירות המאוחדת, פטר אותם ממיסים ואפשר לצבא ארצות הברית להקים באדמות אלה בסיסים[26][27][28][29][30]. אוביקו ראה עצמו כ"נפוליאון" - הוא התלבש בצורה ראוותנית והקיף את עצמו בפסלים וציורים של הקיסר, הזכיר ללא הרף את הדמיון ביניהם והציג אותו כהשראה המרכזית של שלטונו. הוא הפך את הצבא לגוף המרכזי במדינה בכל תחום כמעט; הוא הציב אנשי צבא בעמדות מפתח פוליטיות, כלכליות וחברתיות והעביר לרשות הצבא כמעט כל גוף מדיני - כולל שירות הדואר, בתי הספר ואפילו התזמורות הסימפוניות. לעיתים קרובות טייל ברחבי המדינה עם אנשיו וביצע ביקורות פתע לבסיסי הצבא הפזורים, כשלצידו תחנת רדיו ניידת, ביוגרף רשמי וחברי הקבינט[36][37][38][39].

עם הזמן, התמיכה האמריקאית באוביקו הלכה והתפוגגה, בין היתר בעקבות מלחמת העולם השנייה והסלידה האמריקאית מהשוואותיו הפשיסטיות העצמיות של אוביקו להיטלר ומוסיליני, שהיו כעת אויביה הגדולים של ארצות הברית. לאחר 14 שנים של שליטה בגואטמלה, המדיניות המדכאת של אוביקו והתנהגותה השחצנית שלו הביאו לבסוף לאי-ציות של האיטלקטואלים ממעמד הביניים, אנשי צבא זוטרים ואישי ציבור. ב-1 ביולי 1944 נאלץ אוביקו להתפטר לבסוף מתפקידו על רקע שביתה כללית והפגנות ארציות. הוא תכנן להעביר את השלטון למנהל המדיניות לשעבר, הגנרל רודריקו אנזואטו, שבו הרגיש כי יוכל לשלוט גם לאחר הפרישה. עם זאת, יועציו שכנעו אותו כי אנוזאטו לא יצליח לשלוט בצבא אם יתמנה ליורש, משום שהצהרותיו הפרו-נאציות הובילו ליחסי ציבור רעים כלפיו, ואם יעלה לשלטון עלולה להתרחש מהפכה גדולה בהרבה. על כן, אוביקו בחר במקום זאת בשלושה יורשים פוטנציאלים: האלוף בואנוונטורה פינידה, האלוף אדוארדו וילגרן אריזה, והגנרל פדריקו פונסה (אנ'). שלושת אנשי הצבא הללו הבטיחו לכנס את האספה הלאומית על מנת לקיים בחירות לנשיא זמני, אך כאשר הקונגרס התכנס ב-3 ביולי, הם הכריחו את חברי האספה להצביע לפונסה ולא למועמד האזרחי העממי, ד"ר רמון קלדרון, ואיימו עליהם באקדח אם יצביעו אחרת. פונסה, שפרש בעבר משירות צבאי בגלל אלכוהוליזם, הפך כעת לשליט הבובה של אוביקו, שנתן לו פקודות מביתו. בהתאם לכך, המדיניות המדכאת של אוביקו נמשכה[40][41].

עליית השמאל ונפילתו

עריכה
 
פועל בחברת הפירות המאוחדת נושא בננות ברגל מהמטעים אל מבנה החברה, 1913. החברה העבידה בפרך תושבים רבים, בעיקר ילידים, והביאה למהפכה בגואטמלה.

שלטון הבובה של פונסה לא החזיק זמן רב. באוקטובר 1944 התרחשה הפיכה פוליטית במדינה ו"מהפכני אוקטובר" עלו לשלטון. מהפכנים אלו היו החוג הפוליטי הקרוב ביותר לייצוג העם: עם עלייתם לשלטון, הם הנהיגו רפורמה כלכלית ליברלית וחיזקו חוקתית את זכויות האזרח והאדם תוך העלאת מעמדם החברתי של השכבות החלשות. במקביל, בצד אחר של גואטמלה, תפסה תאוצה תנועה שמאלנית-סוציאליסטית שהורכבה מסטודנטים, אנשי מקצוע וארגונים פרו-דמוקרטים, בראשות חואן חוסה ארבלו (אנ') וחקובו ארבנס גוסמן. צו 900, שהתקבל בשנת 1952 על ידי הממשלה המהפכנית, היה הראשון מזה עשרות שנים שהעלה את מעמדם של האיכרים הפשוטים והפועלים והגביל את זכויותיהם ומותרותיהם של חברת הפירות המאוחדת.

בזמן התהוות המלחמה הקרה, התפנית הסוציאליסטית שקיבלה גואטמלה שימשה תירוץ עבור חברת הפירות המאוחדת להפעיל את קשריה בממשל דווייט אייזנהאואר. היא שכנעה, יש שיאמרו בתנאים לא קבילים ומושחתים, מספר חברי ממשלה כמו ג'ון פוסטר דאלס ואלן דאלס, וכמו כן גם בכירים בסוכנות הביון CIA[42] לפתוח במבצע PBFortune (אנ') שמטרתו הייתה לעצור מיידית את "המרד הקומוניסטי" שהתחולל לטענת החברה וסוכנות הביון בגואטמלה. ה-CIA בחר באלוף-המשנה של צבא גואטמלה, קרלוס קסטילו ארמאס, להוביל "התקוממות" כנגד המשטר החדש. ארמאס ביצע את עבודתו היטב, הנהיג מרד צבאי והפיל את ממשלת השמאל. לאחר שסולק ארבנץ גוזמן, מנהיג הסוציאליסטים, מתפקידו כנשיא, עלה לשלטון ארמאס ובמשך העשור הבא הנהיג רפורמות חברתיות רבות המבטלות את ניסיונות הממשלה הסוציאליסטית קצרת המועד לערער את מצב המעמדות בגואטמלה, אסר על הקמת איגודי עובדים ומפלגות פוליטיות מלבד מפלגתו שלו, ביטל את זכויותיהם של גואטמלים בעלי זיקה כלכלית-שמאלנית ואף אסר אנשים שהתנגדו למשטרו החדש. בנוסף, הוא העביר מחדש חלק גדול מהאדמות אל חברת הפירות המאוחדת וביטל את הזכויות שרכשו העובדים במהלך שלטון השמאל[42].

בעקבות השינוי הפתאומי בשלטון, התרחשה סדרה של מהפכות צבאיות ופוליטיות שהתאפיינו בחוסר יציבות ובמשברים, ובמהלכן התקיימו מספר רב של בחירות מזויפות בהן בכל פעם ניצח ראש הצבא הנוכחי. העוני והמשבר הכלכלי החמירו בעקבות חוסר היציבות, ופגעו בעם שהיה כבר ממילא מוחלש ומדוכא. כתגובה לדיכוי המתמשך ולעוני המחפיר בהם חיו, קבוצות מחתריות של פועלים סוציאליסטים קמו במטרה להילחם בשלטונות ובתאגידים המדכאים, והחלו להניע את בואה של מלחמת האזרחים. בנוסף, האפליה הכלכלית החברתית לצד הגזענות השכיחה כלפי העמים הילידים בגואטמלה גרמו לייסוד איגודים סודיים של ילידים, אשר בהמשך ייצאו להילחם לצד הסוציאליסטים.

בשלב זה, מצבם של הילידים היה גרוע ביותר, ותנאי חייהם היו נמוכים אפילו מאלו של הפועלים הפשוטים, וזאת אף על פי שהם מהווים למעלה ממחצית האוכלוסייה. כמעט כל בני אוכלוסיית הילידים היו חסרי קרקע, תוצאה של עיקול האדמות על ידי חוסטו רופינו באריוס לפני כמעט שבעים שנים.

פרוץ המלחמה ושלביה הראשונים: 1960–1970

עריכה

המרד הראשונה כנגד משטר אידיגוראס פואנטס

עריכה

המהלך האזרחי הראשון כנגד השלטון הגיע, באופן יוצא דופן, דווקא מתוך שורות הצבא. ב-13 בנובמבר 1960, קבוצה קטנה של קציני צבא זוטרים, חלקם ילידים, אשר החזיקו בדעה סוציאליסטית ומאסו בשלטון הצבאי, הובילו מאבק קצר וכושל כנגד הממשלה האוטוקרטית בשליטת הגנרל אידיגוראס פואנטס (אנ'), שעלה לשלטון בשנת 1958 לאחר התנקשות בחייו של השליט הקודם, קסטילו ארמאס. הקצינים הצעירים זעמו על השחיתות הבלתי נפסקת של משטר פואנטס ושיטת השלטון שלו, שאותה ראו כייצוג של חוסר יכולת ניהול מובהקת, כמו גם גוזמה וגזענות. אולם הגורם המיידי שלהם למרד היה החלטתו של פואנטס לאפשר לצבא ארצות הברית להכשיר על אדמת גואטמלה כוח צבאי גדול שישמש בפלישה למפרץ החזירים שבקובה, וזאת מבלי שגואטמלה תקבל כל תגמול על כך. גם בכירים בצבא גואטמלה הביעו דאגה נוכח ההפרה הבוטה של ריבונות המדינה כאשר מטוסי קרב אמריקאיים לא מסומנים חלפו ללא הפסקה בשמי גואטמלה וחיל האוויר של ארצות הברית הקים שדה תעופה גדול בעיר רטַלהוּלֵאוּ (Retalhuleu) על חשבון שטחים ציבוריים.

 
דגל תנועת MR-13, שהייתה הגורם המרכזי למאבק האזרחי כנגד משטר פואנטס

המרד נפתח ב-13 בנובמבר ונמשך זמן קצר[43]. המורדים הקימו מספר בסיסים בהם החזיקו נשק וניסו לבצע ניסיון הפיכה, אולם סוכנות הביון המרכזית האמריקאית (CIA) התריעה על התארגנות צבאית והצבא שלח מפציצי B-26 מחופשים למטוסים של צבא גואטמלה לפוצץ את בסיסי המורדים בטענה שהמרד מסכן את התכנית שהאמריקאית לפלוש לקובה (התכנית אכן נכשלה מאוחר יותר מסיבות אחרות). המורדים נמלטו לאזור הררי במזרח גואטמלה וחלקם אף ברחו מחוץ לגבולות גואטמלה להונדורס השכנה, שם ייסדו את הארגון MR-13 ("תנועת המהפכה של ה-13 בנובמבר"), תנועה צבאית שהתנגדה לשלטון הדיקטטורי הגואטמלי[44].

בתחילת 1962 חזרו המורדים מהונדורס, מצוידים בנשק ומאורגנים כתנועה צבאית איתנית, גם כדי להפיל את השלטון הדיקטטורי בגואטמלה אך בעיקר כדי לפגוע בתאגידים האמריקאיים שישבו במדינה. הונדורס השתחררה שנים מעטות קודם לכן משלטון דיקטטורי ארוך שנים ודומה במאפייניו לזה שבגואטמלה, ולכן המורדים שהתארגנו בהונדורס קיבלו השראה מהמהפכה שהובילה שם המפלגה הקומוניסטית.

ב-6 בפברואר של אותה שנה התקיפו המורדים את בניין משרדי חברת הפירות המאוחדת בגואטמלה, בפעולה הרואית שזכתה לתשומת לב ציבורית נרחבת. המתקפה עוררה השראה בקרב סטודנטים רבים בגואטמלה סיטי שפתחו בשביתה וצעדות תחילה בתוך העיר ולאחר מכן בערים רבות נוספות ברחבי המדינה. הצעדות הללו זכו לתגובה אלימה מצד המשטרה בהוראתו של הנשיא פואנטס. ההיסטוריון מיכאל מק'קלינטוק טוען בספרו "הקשר האמריקאי: טרור מדיני והתנגדות אזרחית בגואטמלה" כי התגובה האלימה של משטרת פואנטס היא הפעולה הספיציפית שהביאה לפרוץ מלחמת האזרחים.

בשלביו המוקדמים של המאבק היווה ארגון ה-MR-13 את הגורם העיקרי שמאחורי המחאות בשל המתקפות שביצע כלפי מוסדות השלטון והתאגידים האמריקאיים[45]. אחרי כן, כאשר המאבק האזרחי גבר והתלקחו קרבות אלימים בין המפגינים למשטרה, חברה תנועת המהפכה למפלגת הפועלים של גואטמלה, שהוגדרה אז כלא חוקית בשל התנגדות לשלטון פואנטס; המפלגה הונהגה על ידי קומץ אינטלקטואלים שהושפעו מרעיונותיו של קרל מרקס לצד סטודנטים מן המעמד הבינוני הבורגני (לאדינוס). שני הארגונים חברו לארגון שלישי - תנועת ה-12 באפריל, שהייתה הכוח המלבה של מאבק הסטודנטים נגד המשטר. שלושת הארגונים התאחדו לכדי תנועה אחת בשם FAR (שנקראה גם Rebel Armed Forces - בעברית, כוחות המורדים המזוינים). שלושת הארגונים שהרכיבו את התנועה פעלו ארגונית יחד, אך פעלו דה פקטו בשלוש חזיתות שונות; ה-MR-13 התבסס בעיקר בעיירות איזבל וזאקפה, הזרוע הצבאית של מפלגת הפועלים התבססה ברכס הרי סיירה דה לאס מינאס (אנ') ותנועת ה-12 באפריל התבססה בערים הגדולות, שם ניהלו מלחמת גרילה בלתי מאורגנת. האירוניה היא שכל שלושת המנהיגים הללו היו קצינים שיצאו מתוך שורות צבא גואטמלה, והוכשרו בעצמם בידיי צבא ארצות הברית בלחימה נגד התקוממויות[46][47][48][49].

סיוע מודיעיני ומבצעי אמריקאי לשלטונו של פואנטס

עריכה

בשנים 1964 ו-1965 החלו הכוחות הצבאיים של גואטמלה במבצע נרחב למיגור ההתקפות של MR-13 במזרח המדינה. בחודש פברואר ומרץ 1964 פתח חיל האוויר של גוואטמלה במסע הפצצות סלקטיבי נגד בסיסי MR-13 בעיר פוארטו באריוס. כתגובה התעוררה התנגדות גדולה שהתבטאה במחאה ואלימות אזרחית כנגד הצבא, בעיקר בעיר זאקפה[50].

בשלב זה של הסכסוך שלחה ארצות הברית סיוע של הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית וסוכנות הביון המרכזית האמריקאית כדי להכין את הצבא הגווטמאלי ללחימה מול ארגוני טרור (מלחמת גרילה). בנוסף, יועצי "ביטחון הציבור" נשלחו מטעם המשטרה האמריקאית כדי לעזור ולתמוך במשטרה. ביוני 1965, בתגובה למחאות ההולכות וגוברות בבירה, אורגנה על ידי המשטרה והמסייעים האמריקאים יחידה מובחרת שנקראה "קומנדו סיס" ('קומנדו שש') שמטרתה הייתה להילחם ב'קבוצות הגרילה'. היחידה קיבלה הכשרה מיוחדת מטעם "התוכנית לביטחון הציבור של ארצות הברית" וחומשה על ידי המשטרה האמריקאית[51].

בנובמבר 1965 הגיע היועץ האמריקאי לבטיחות הציבור ג'ון לונגן לגואטמלה בגיחה זמנית מתפקידו בוונצואלה כדי לסייע לבכירי הצבא והמשטרה בהקמת תוכנית התמודדות עם כוחות צבא בלתי-סדירים[52]. בסיועו של לונגן, הצבא הגואטמלי השיק את מבצע "לימפיזה" ("טיהור" או "ניקוי") שמטרתה להתמודד עם התקוממות עירונית בפיקודו של אלוף-משנה רפאל אריאגה בוסקה. המבצע בוצע בתיאום בין כל הרשויות (המשטרה, הצבא והכוחות האמריקאיים), ופעל בדרכים גלויות וסמויות, שחלקן מוגדרות כפשעי מלחמה. בהנחיית אריאגה, כוחות הביטחון החלו לחטוף, לענות ולהרוג בכירים במפלגת הפועלים[53].

הסלמת הטרור המדיני

עריכה

ב-3 וב-5 במרץ 1966 פשטו כוחות ה-"G-2" (המודיעין הצבאי) והמשטרה הגואטמאלית על שלושה בתים בעיר גואטמלה סיטי ועצרו כעשרים ושמונה אנשי איגודים מקצועיים וחברי מפלגת הפועלים, שהיוו חלק מאיחוד ה-FAR. השבויים כללו את רוב הוועד המרכזי של המפלגה ואת מנהיג התאחדות האיכרים, לאונרדו קסטילו פלורס. לכידתו וכליאתו של פלורס הייתה מכה קשה מצד השלטון כנגד המורדים. לאחר פרק זמן לא ידוע "הועלמו" עשרים ושמונה העצורים כשהם מוחזקים באופן רשמי על ידי כוחות הביטחון. בחודשים שלאחרי כן כונו פעילי שמאל אלה בעיתונות הגווטמאלית בשם "ה-28". לאחר היעלמותם של פעילים אלה פצח בעיקר בערים הגדולות גל נרחב של פשיטות משטרתיות ו"היעלמויות" מסתוריות של פעילי שמאל ואנשי מפתח בקבוצות המורדים, אך גם אזרחים חפים מפשע לכאורה שהואשמו בהתנגדות לשלטון[54].

כאשר הוסרה הצנזורה על העיתונות למשך תקופה קצרה, חלק מקרובי המשפחה של 28 הנעדרים פנו לתקשורת, בעוד שחלק אחר פנו לאיגוד הסטודנטים של גואטמלה (AEU). באמצעות המחלקה המשפטית שלו, ייצג האיגוד את משפחות הנעדרים במטרה לדרוש את השבתם, אם הם עודם בחיים. הממשלה מצדה הכחישה כל מעורבות בהרג ה-28 או בהעלמתם. ב-16 ביולי 1966 פרסם ה-AEU דו"ח מפורט על פגיעה בזכויות אדם לכאורה מצד הממשלה, הצבא והמשטרה, ונקב בשמם של שלושים וחמישה בכירים בארגונים אלו אותם הגדיר כמעורבים בהריגות ובהיעלמויות, כולל נציבי צבא ואנשי המשטרה הצבאית (PMA) בתיאום עם ה-"G-2"[55]. לאחר פרסום הדו"ח, החלו מתקפות של "חוליית המוות", גוף לא רשמי של הצבא, להיות יותר ויותר שכיחות כנגד איגוד הסטודנטים ואירעו מספר מתקפות על אוניברסיטאות בגואטמלה. סטודנטים רבים למשפטים שלקחו חלק במחלקה המשפטית של האיגוד נרצחו[54].

 
אנשי צבא בצ'יצ'יקסטננגו, 1971

השימוש בטקטיקות מעין אלו כגון העלמת מתנגדים ותקיפת איגודים גברו באופן משמעותי עם כניסתו של חוליו סזאר מנדז מונטנגרו (אנ') לתפקיד הנשיא. מונטנגרו, נחוש להבטיח את תמיכת הממסד הצבאי בו, נתן לצבא רשות מיוחדת להיעזר "בכל האמצעים הדרושים" בכדי להילחם במרד האזרחי[56][57]. תחת אישורו של מונטנגרו ניהל הצבא את המלחמה במורדים באופן אוטונומי לחלוטין, ללא כל השגחה נשיאותית. הצבא דרש וקיבל למנות את סגן שר ההגנה, אל"ם מנואל פרנסיסקו סוסה אווילה, ל"ראש המערך למלחמה בהתקוממות-נגד"[58]. בנוסף, המטה הכללי של הצבא ומשרד הביטחון קיבלו סמכות בלעדית על סוכנות הביון הנשיאותית ושמה שונה ל"שירות הביטחון הלאומי של גואטמלה" (SSNG)[59].

בעיר ובאזור הכפרי, אנשים שנחשדו באהדת השמאל החלו להיעלם או להופיע כגופות בקצב חסר תקדים. באזורים הכפריים רוב "ההיעלמויות" וההרג בוצעו על ידי כוחות צבא במדים, ואילו בערים החטיפות והעלמות נערכו בדרך כלל על ידי כוחות בלתי פורמליים של גברים חמושים בלבוש אזרחי, שפעלו מחוץ למסגרת הרשויות[60]. הצבא והמשטרה הכחישו את האחריות והפנו את האצבע לעבר מליציות ימניות אוטונומיות, שאינן קשורות לממשלה.

הבולטת במליציות אלה, שנודעו בשם "חוליות המוות", הייתה מנו בלנקה (אנ') ("יד לבנה"); הארגון הוקם על ידי MLN כזרוע צבאית ביוני 1966, במטרה למנוע מהנשיא מנדז מונטנגרו להיכנס לתפקידו, אולם עד מהרה נוצרה ברית בין הנשיא החדש למיליציה, ומנו בלנקה הפכה לחלק דומיננטי ובלתי פורמלי בצבא[61]. אף על פי שמנו בלנקה הייתה המיליציה הדומיננטית היחידה שקיבלה אוטונומיה מן הממשלה, היא חלקה שותפות עזה עם הצבא, שהעניק לה נשק, אימונים וכוח אדם, וקיבלה מימון משמעותי מבעלי קרקעות עשירים[62].

עלונים על היווצרותה של מנו בלנקה הופיעו ב־3 ביוני 1966 ברחבי גואטמלה סיטי, ובהם הוצהר על הקמתה הקרובה של "היד הלבנה" או "היד שתמגר את המתנגדים הלאומיים והבוגדים בארץ המולדת"[63]. באוגוסט 1966 הופצו עלונים רבים של הארגון מעל גואטמלה סיטי והאזורים הסובבים לה על ידי מטוסים קלים שנחתו בגלוי בשדה חיל האוויר בבסיס התעופה לה אורורה. המסר העיקרי בעלונים אלה היה שכל אזרח פטריוט חייב לתמוך במלואו במאבק הצבאי כנגד ההתקוממות, וכי הצבא הוא "המוסד בעל החשיבות הגדולה ביותר". עוד נאמר כי התנגדות ופגיעה בצבא או במנו בלנקה היא "בגידה ללא עוררין בארץ המולדת".

המאבק הצבאי נגד ההתקוממות בזאקפה

עריכה

הודות לסיוע כלכלי נרחב מארצות הברית, צבא גואטמלה, בעל כוח אדם של 5,000 איש בלבד, פתח במערכה כוללת כנגד המורדים באוקטובר 1966 במה שכונה "מבצע גואטמלה". קולונל אראנה אוסוריו הוסמך כממונה על אזור זאקפה-איזבל ולקח על עצמו את התוכנית ללוחמה בטרור בגיבוי של 1,000 לוחמים בעלי הכשרה מצבא ארצות הברית[64]. תחת הנהגתו של קולונל אוסוריו, תקפו חוליות משטרה באופן חשאי פעילי FAR רבים, בעיקר במהלך הלילות[65]. גם המיליציות החמושות הצטרפו למאבק, כאשר הממשלה התירה להרוג אזרחים שנחשבים למורדים או למשתפי פעולה עם מפלגות השמאל[61]. עד 1967, טען צבא גוואטמלה כי פועלים בשורותיו כ-1,800 אזרחים המתנדבים, חלקם כחלק מהמיליציות וחלקם כחלק מגופי הצבא השונים.

הצבא הרכיב 'רשימות שחורות' רבות של מתנגדי המשטר ואנשים הקשורים לארגוני שמאל, כאשר חיילים ושוטרים עצרו מאות אנשים במחוז זאקפה; העצורים נורו או "נעלמו" לאחר שנלקחו למחנות מעצר חשאיים לצורכי חקירה[60]. בדו"ח משנת 1976, ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל פרסם הערכות כי בין 3,000 ל-8,000 איכרים נרצחו על ידי הצבא וארגונים צבאיים בלתי פורמליים ברחבי מחוזות זאקפה ואיזבל בין אוקטובר 1966 למרץ 1968[66]. אומדנים אחרים הציבו את מספר ההרוגים בסביבות 15,000 רק במחוז זאקפה[67]. כתוצאה מכך, הקולונל אראנה אוסוריו זכה לאחר מכן בכינוי המפוקפק "הקצב של זקאפה".

מדינת המצור

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-2 בנובמבר 1966 הוכרז על מצב חירום בגוואטמלה, מה שהפך אותה ל"מדינת מצור" - כמעט כל הסמכויות רוכזו בידיי שר הביטחון, אל"ם רפאל אריאגה בוסקה, כולל הצבא, המשטרה וגופים מיליטריסטיים אחרים. זכויות האזרח הושעו והוטלה צנזורה על העיתונות כך שלא היה ניתן לפרסם ולתעד דבר על מה שקורה באזורי זאקפה-איזבל. הצנזורה והמשטר הצבאי הקשה שהונהג במחוזות אלה גרם למסתורין רב סביב ההתרחשויות בהם. הצנזורה הובילה לכך שכמעט כל דיווח על המתרחש באזורים אלה הגיע או מהצבא או ממוסדות המדינה, ונאסר על עיתונאים לפרסם רשימות של עצורים עד לאישור הממשלה או הצבא[63].

בזמן קמפיין זאקאפה השיקה הממשלה תוכנית מקבילה נגד טרור בערים. חלק מיוזמה חדשה זו הייתה המיליטריזציה המוגברת של כוחות המשטרה והפעלת מספר יחידות חדשות ללוחמה בטרור של הצבא והמשטרה הלאומית לביצוע פעולות עירוניות נגד טרור, במיוחד פעילות חוץ-חוקית נגד מתנגדי המדינה. המשטרה הלאומית הפכה לאחר מכן לצירוף של הצבא והפכה לכוח חזית בתוכנית השקטה העירונית של הממשלה נגד השמאל. [90]

בינואר 1967 הקים צבא גואטמלה את "יחידת הקומנדו המיוחדת של צבא גואטמלה"-SCUGA-יחידת קומנדו של שלושים וחמש איש המורכבת מקציני צבא אנטי-קומוניסטיים ואזרחים ימניים, שהועמדה לפיקודו של אלוף מקסימו. זפדה. ה- SCUGA-שאותו כינתה ה- CIA כ"ארגון טרור בחסות הממשלה ... המשמש בעיקר להתנקשויות וחטיפות פוליטיות "[91]-ביצע חטיפות, פיגועים, חיסולים ברחובות, עינויים," היעלמויות "והוצאות להורג קצרות של שניהם קומוניסטים אמיתיים וחשודים. ה- SCUGA עבד גם עם מנו בלנקה במשך תקופה לפני שהיריבות בין הסוכנויות השתלטה. [92] במרץ 1967, לאחר שסגן שר ההגנה ורכזת ההתקפות נגדו, אל"ם פרנסיסקו סוסה אבילה, מונה למנכ"ל המשטרה הלאומית, נוצרה יחידה מיוחדת למשטרה נגד המשטרה הלאומית הידועה בשם החיל הרביעי לביצוע פעולות חוץ-משפטיות לצד ה- SCUGA . [93] החיל הרביעי היה כיתת חיסול בלתי חוקית של חמישים איש, שפעלה בחשאיות מחברי המשטרה הלאומית, וקיבלה פקודות של אל"ם סוסה ואל"ם אריאגה [94].

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מלחמת האזרחים בגואטמלה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Coll, Alberto R. (Summer 1985). "Soviet Arms and Central American Turmoil". World Affairs. 148 (1): 7–17
  2. ^ [https://nsarchive2.gwu.edu//NSAEBB/NSAEBB100/Doc9.pdf "Military Intelligence Summary, Volume VIII Latin America (U)"
  3. ^ "U.S. policy in Guatemala, 1966–1996". National Security Archive.
  4. ^ ג'יין האנטר, Israeli foreign policy: South Africa and Central America, גואטמלה. עמ' 111–137
  5. ^ בנג'מין ביט-הלאהמי, The Israeli Connection: Whom Israel Arms and why, הוצאת I.B.Tauris, עמ' 80. ISBN 9781850430698
  6. ^ ג'ניפר שירמר, The Guatemalan Military Project: A Violence Called Democracy, הוצאת אוניברסיטת פנסילבניה (1988), עמ' 172. ISBN 978-0-8122-3325-4
  7. ^ The Pinochet File: A Declassified Dossier on Atrocity and Accountability, מאת פיטר קורנבלו, עמ' 587.
  8. ^ Navarro, Mireya (1999-02-26). "GUATEMALAN ARMY WAGED 'GENOCIDE,' NEW REPORT FINDS (Published 1999)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-02-07.
  9. ^ 1 2 UCDP - Uppsala Conflict Data Program, www.ucdp.uu.se
  10. ^ CEUR USAC, Guatemala. Manuel Colom Argueta, web.archive.org, ‏2009-03-11
  11. ^ Scientific Responsibility, Human Rights & Law Program | American Association for the Advancement of Science, www.aaas.org
  12. ^ Truth Commission: Guatemala, United States Institute of Peace (באנגלית)
  13. ^ Guatemala's Rios Montt guilty of genocide - CNN.com, web.archive.org, ‏2013-07-08
  14. ^ "Efrain Rios Montt: Guatemala ex-leader tried for genocide dies". BBC News (באנגלית בריטית). 2018-04-01. נבדק ב-2021-02-07.
  15. ^ 1 2 Severo Martínez Peláez, La patria del criollo: ensayo de interpretación de la realidad colonial guatemalteca, Fondo de Cultura Económica, 1998, ISBN 978-968-16-5160-2. (בספרדית)
  16. ^ Fernando Gonzalez Davison, La montana infinita/ The Infinite Mountain: Carrera, Caudillo De Guatemala/ Carrera, Guatemala's Commander (Spanish Edition), Editorial Artemis-Edinter, 30 ינואר 2008, עמ' 426, ISBN 978-8489452817
  17. ^ Stephen M. Streeter, Managing the Counterrevolution: The United States and Guatemala, 1954-1961, Ohio University Press, 2000, עמ' 8-10, ISBN 978-0-89680-215-5. (באנגלית)
  18. ^ Prince of Sweden Wilhelm, Between two continents, notes from a journey in Central America, 1920, London, E. Nash and Grayson, ltd., 1922, עמ' 148-209
  19. ^ 1 2 (Prince of Sweden Wilhelm (1922, עמ' 152
  20. ^ 1 2 (Prince of Sweden Wilhelm (1922, עמ' 153
  21. ^ (Prince of Sweden Wilhelm (1922, עמ' 154
  22. ^ 1 2 3 Prince of Sweden Wilhelm, Between Two Continents, Notes from a Journey in Central America, 1920, Creative Media Partners, LLC, 2018-11-08, עמ' 154, ISBN 978-0-344-92034-9. (באנגלית)
  23. ^ 1 2 (Prince of Sweden Wilhelm (1922, עמ' 155
  24. ^ 1 2 (Prince of Sweden Wilhelm (1922, עמ' 156
  25. ^ Carlos A. Sabino, Guatemala, la historia silenciada (1944-1989): Revolución y liberación, Fondo de Cultura Económica, 2007, עמ' 9-24, ISBN 978-99922-48-52-2. (בספרדית)
  26. ^ 1 2 (Stephen M. Streeter (2000, עמ' 11–12
  27. ^ 1 2 Richard H. Immerman, The CIA in Guatemala: The Foreign Policy of Intervention, University of Texas Press, 1982, עמ' 34-37, ISBN 978-0-292-71083-2. (באנגלית)
  28. ^ 1 2 Nick Cullather, Secret History, Second Edition: The CIA’s Classified Account of Its Operations in Guatemala, 1952-1954, Stanford University Press, 2006-10-09, עמ' 9-10, ISBN 978-0-8047-5468-2. (באנגלית)
  29. ^ 1 2 Stephen G. Rabe, Eisenhower and Latin America : the foreign policy of anticommunism, Chapel Hill : University of North Carolina Press, 1988, עמ' 43, ISBN 978-0-8078-1761-2
  30. ^ 1 2 David McCreery, Rural Guatemala, 1760-1940, Stanford University Press, 1994, עמ' 316–317, ISBN 978-0-8047-2318-3. (באנגלית)
  31. ^ Walter LaFeber, Inevitable revolutions : the United States in Central America, New York : W.W. Norton, 1993, עמ' 77-79, ISBN 978-0-393-03434-9
  32. ^ Cindy Forster, The Time of Freedom: Campesino Workers in Guatemala's October Revolution, University of Pittsburgh Press, 2001, עמ' 81-82, ISBN 978-0-8229-4162-0. (באנגלית)
  33. ^ Max Paul Friedman, Nazis and Good Neighbors: The United States Campaign Against the Germans of Latin America in World War II, Cambridge University Press, 2003-08-04, עמ' 82–83, ISBN 978-0-521-82246-6. (באנגלית)
  34. ^ John Shillington, Grappling with Atrocity: Guatemalan Theater in the 1990s, Fairleigh Dickinson Univ Press, 2002, עמ' 38–39, ISBN 978-0-8386-3930-6. (באנגלית)
  35. ^ William Krehm, Democracies and Tyrannies of the Caribbean in the 1940's, COMER Publications, 1999, עמ' 44-45, ISBN 978-1-896266-81-7. (באנגלית)
  36. ^ (Richard H. Immerman (1983, עמ' 32
  37. ^ Greg Grandin, The blood of Guatemala : a history of race and nation, Durham, NC : Duke University Press, 2000, עמ' 195, ISBN 978-0-8223-2495-9
  38. ^ Stephen Connely Benz, Guatemalan Journey, University of Texas Press, 2010-05-28, עמ' 16-17, ISBN 978-0-292-78299-0. (באנגלית)
  39. ^ Brian Loveman, Thomas M. Davies, The Politics of Antipolitics: The Military in Latin America, Rowman & Littlefield, 1997, עמ' 118-120, ISBN 978-0-8420-2611-6. (באנגלית)
  40. ^ (Richard H. Immerman (1983, עמ' 39-40
  41. ^ Susanne Jonas, The battle for Guatemala : rebels, death squads, and U.S. power, Boulder : Westview Press, 1991, עמ' 22, ISBN 978-0-8133-7462-8
  42. ^ 1 2 Higher Education, archive.vn, ‏2012-12-10
  43. ^ מיכאל מק'קלינטוק, The American Connection: State terror and popular resistance in Guatemala, Zed Books, 1985, עמ' 49-50, ISBN 978-0-86232-258-8. (באנגלית)
  44. ^ (1985) מיכאל מק'קלינטוק, עמ' 50
  45. ^ ג'ון פיק, Guatemala, ‏2009
  46. ^ ג'יימס דאנקרלי, Power in the Isthmus: A Political History of Modern Central America, Verso, 1988, עמ' 448–453, ISBN 978-0-86091-912-4. (באנגלית)
  47. ^ (1985) מיכאל מק'קלינטוק, עמ' 76
  48. ^ היילד היי, Gross Human Rights Violantions: A Search for Causes. A Study of Guatemala and Costa Rica, Martinus Nijhoff Publishers, 1995-10-11, עמ' 35, ISBN 978-90-411-0146-4. (באנגלית)
  49. ^ ג'ניפר סצ'ימר, The Guatemalan Military Project: A Violence Called Democracy, University of Pennsylvania Press, 2010-08-03, עמ' 16, ISBN 978-0-8122-0059-1. (באנגלית)
  50. ^ Miguel Angel Centeno, Warfare in Latin America, Ashgate, 2007, ISBN 978-0-7546-2486-8. (באנגלית)
  51. ^ (1985) מייקל מק'קלינטוק, עמ' 80-83
  52. ^ Memo of 1966 from Longan to Byron Engle, Director of OPS, re: consultation in Guatemala and plans, National Security Archive, ‏4 בינואר 1966
  53. ^ "Denied in full: documented dated March 1966", National Security Archive, ‏מרץ 1966. (מאורכב)
  54. ^ 1 2 (1985) מייקל מק'קלינטוק, עמ' 82-83
  55. ^ El Imparcial, ה-16 ביולי 1966
  56. ^ Gen Carlos Manuel Arana Osorio Osorio (1918-2003), באתר Find a Grave
  57. ^ The Conflict, Nakem Narratives (באנגלית אמריקאית)
  58. ^ Leo Pniok, Guatemalan Mother In Sanctuary In Nc Church For 4 Years Allowed To Remain In U S., Therapieteam Kiomall, ‏2021-03-15 (ב־)
  59. ^ ג'ניפר סצ'ימר (1998), עמ' 158
  60. ^ 1 2 (1985) מייקל מק'קלינטוק, עמ' 84
  61. ^ 1 2 (2011) גרג גרנדין ונעמי קליין, עמ' 245-248
  62. ^ (2011) גרג גרנדין ונעמי קליין, עמ' 87-89
  63. ^ 1 2 (1985) מייקל מק'קלינטוק, עמ' 85
  64. ^ Ian Beckett, John Pimlott, Counter Insurgency: Lessons from History, Pen and Sword, 2011-07-25, עמ' 118, ISBN 978-1-84884-396-7. (באנגלית)
  65. ^ (2011) גרג גרנדין ונעמי קליין, עמ' 248
  66. ^ נועם חומסקי ואדוארד הרמן, The Washington Connection and Third World Fascism, Haymarket Books+ORM, 2014-10-27, עמ' 253, ISBN 978-1-60846-448-7. (באנגלית)
  67. ^ Thomas P. Anderson, Politics in Central America: Guatemala, El Salvador, Honduras, and Nicaragua, Greenwood Publishing Group, 1988, עמ' 256, ISBN 978-0-275-92883-4. (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=מלחמת_האזרחים_בגואטמלה&oldid=39507804"