משה ברזני

משה ברזני (ברזאני) (14 ביוני 1926, ב' בתמוז ה'תרפ"ו – 21 באפריל 1947, ב' באייר ה'תש"ז), מעולי הגרדום, היה לוחם במחתרת הלח"י שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בגיל 20 בצינוק בטרם הועלה לגרדום.

משה ברזני

לידה	14 ביוני 1926 ב' בתמוז ה'תרפ"ו בגדאד, עיראק המנדטורית
התאבד	21 באפריל 1947 (בגיל 20) ב' באייר ה'תש"ז ירושלים, פלשתינה (א"י)
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
תאריך עלייה	1932
מדינה	עיראק
השתייכות

ילדות

משה ברזני, נולד בבגדאד שבעיראק, ללולו ואברהם ברזאני, אביו היה רב, מקובל ושוחט בקהילה היהודית בעיראק, נצר למשפחת ברזאני - משפחה יהודית מיוחסת מכורדיסטן. דודו היה הרב יצחק ברזאני, רב ואב בית הדין של העיר ארביל בעיראק. סבו, אב אימו, היה הרב יהודה משה ישועה פתיה, רב ומקובל עיראקי. בגיל שש עלה לארץ ישראל עם משפחתו. הוא התחנך על אהבה לארץ ובביתו הייתה אווירה של שאיפה לגאולת ישראל. בגיל עשר נאלץ לנטוש את לימודיו כדי לסייע בכלכלת משפחתו. כבר בגיל צעיר הצטרף למחתרת הלח"י, בעקבות אחיו הבכור שאול, וזכה לתמיכה מצד הוריו.

פעילותו בלח"י ומעצרו

ברזני פעל ביחידת הנוער של הלח"י בהפצת כרוזים ומודעות כשנה וחצי, בהמשך עבר לפעולות מיקוש וחבלה. ב-22 באוקטובר 1946 השתתף בפעולת פיצוץ הרכבת ליד הכפר מלחה ממערב לירושלים.

ב-9 במרץ 1947 ברזני פסע באחד מרחובות ירושלים כשבכיסו רימון יד מסוג מילס, באמצעותו התכוון להתנקש בחיי מפקד הדיוויזיה התשיעית. באותו זמן הייתה העיר נתונה ב'מצב צבאי', וסיור בריטי נתקל בברזני והפתיעו כשבאמתחתו הרימון. הדבר אירע בפינת הרחובות רש"י ותחכמוני בשכונת מקור ברוך, בקרבת מחנה "שנלר". הוא נתפס והובא למשטרת מחנה יהודה. בתחילה ניסה להסתיר את השתייכותו למחתרת וטען כי בשל המצב הצבאי לא היה יכול להגיע לבית הוריו וכי הרימון נמסר לו תמורת 100 מיל. ברזני נעצר והועמד למשפט צבאי.

המשפט

תא הנידונים למוות בו התאבדו משה ברזני ומאיר פיינשטיין

בול לזכרו

בדומה לחברי המחתרות, כפר ברזני בסמכותו של בית המשפט הבריטי לשפוט אותו. בבית הדין שינה את טענותיו מעת מעצרו. הוא סירב למנות לעצמו סניגור, התעלם ממהלך המשפט וישב במעיל אפור, מכנסי חאקי קצרים ולראשו כיפה, תוך שהוא מעיין בתנ"ך.

לאחר הקראת ההאשמות נשאל אם הוא מודה או מכחיש. הוא רק ביקש לומר מספר מילים. ללא התרגשות הכריז:

העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לוחמי חירות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי ככל שאר העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה!

ב-17 במרץ בשעה 10:25 החל המשפט של ברזני. בשעה 11:55 דן אותו בית המשפט למוות בגרדום. לאחר הקראת גזר הדין חזר וקרא ברזני אל השופטים: "בתליות לא תפחידונו" והחל לשיר את "התקווה". השוטרים באולם הפסיקו את שירתו וסחבו אותו מהאולם כשהוא כבול שלשלאות. במשפט לא נכחו בני משפחתו משום שלא הורשו לצאת מן השטח הצבאי. כשהגיעו כבר תם המשפט.

כשמיהרו השופטים לצאת מן האולם קרא ברזני: "ליישוב - חזק ואמץ!". בצינוק ישב עם מאיר פיינשטיין, לוחם אצ"ל שנידון אף הוא למוות. כשפגש את אביו בשבת האחרונה בתא אמר לו:

הרי אתה אדם אדוק אבא המאמין בעולם הבא. על מה תצטער? אני כטיפה בים של שישה מיליון אחים. אני קורבן לעם ולמולדת... דמנו לא ילך לאיבוד ומתוכו תצמח ישועה לעם ישראל...

בתא הנידונים למוות

בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" ישב בתא הנידונים למוות עם מאיר פיינשטיין. עוד לפני תחילת המשפט, נקבעו סידורים ליצירת קשר בינו לבין חברי המחתרת אם יועבר לצינוק התלייה. את הקשר קיימו באמצעות בננות, אשר היו יוצרים חריץ קטן בקליפותיהן, ואליו דוחפים פתק ובו אותיות זעירות ומקודדות, עטוף גומי דקיק המגן עליו מפני הלחות. לאחר מכן היו סוגרים את ראש הבננה וגם החיפושים המדוקדקים באוכל לא חשפו את הדבר. הרב אריה לוין, "אבי האסירים", היה מבקר אצל הנידונים למוות ואצל שאר האסירים מדי שבת ומעודד את רוחם.

בקשות רבות לחנינת פיינשטיין וברזני הגיעו אל הנציב העליון. פנו אליו בין היתר דוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ויצחק בן-צבי, בשם הוועד הלאומי. שני הרבנים הראשיים, הרב הרב עוזיאל והרב הרב הרצוג, ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, ומשפחות הנידונים ביקשו חנינה אף הם.

נראה כי הבריטים שעו לבקשות, ובעת ההמתנה לביצוע גזר הדין נרמז לברזני מספר פעמים כי אם יבקש חנינה, יינצל מעונשו. אך כדי שלא תיגרם נחת רוח לבריטים וכדי שלא ייראה שלוחמי המחתרת מתחננים על נפשם, סירב ברזני בכל תוקף לבקשת חנינה, גם כשהפצירו בו הוריו.

"רימון בין הלבבות"

באחד מימי ההמתנה לאישור פסק הדין ביקשו ברזני ופיינשטיין מחבריהם בבית הסוהר להבריח אליהם זוג רימוני יד, את האחד תכננו להשליך על פמליית התלייה ובעזרת השני להתאבד, בדומה למעשה שמשון המסופר בספר שופטים ("תמות נפשי עם פלשתים"). אליעזר בן-עמי הוא שהכין את הרימונים. הוא לקח שני תפוזים, רוקן את תוכנם ומילא אותם בחומר נפץ; רסיסי ברזל נדחפו לקליפתם, והוכנסה מערכת הצתה ומאיץ. את ההפעלה יכלו לבצע בעזרת רשף של סיגריה. המכסה היה חלקו העליון של התפוז שהוצמד בסיכות עץ קטנות רבות. לאחר שהוכנו, הועברו התפוזים אל תא הנידונים יחד עם דברי מזון נוספים.

ב-21 באפריל, א' באייר תש"ז, רבו השמועות כי שני הנידונים עומדים להיות מוצאים להורג. על ירושלים היהודית הוטל עוצר מלא. בשעה שש בערב הודיעו לפיינשטיין וברזני הן על אישור פסק הדין והן על ביצועו באותו יום בשעה ארבע לפנות בוקר. הרב אריה לוין נקרא להגיע בערב כדי שיקראו בפניו וידוי ויתפללו. הוא אמר כי הוא חושש שלא יצליח לעמוד בכך ושחלילה יקרה אסון בזמן המעמד. הוא גם שאל 'וכי מה חטאו?... על מה יש להם להתוודות?, וכי יש צדיקים גדולים מאלה העולים לגרדום למען קידוש השם וישראל?'. הוא סירב, בפעם הראשונה, להגיע לבית הסוהר ולבו נשבר על כי לא הצליח לעזור לביטול גזר דינם. הרב יעקב גולדמן, הרב הרשמי של הוועד הלאומי, הסכים להגיע אליהם בשעות הערב, ובא בשעה תשע ורבע. הוא העיד לאחר מכן כי הם היו עליזים בהתנהגותם ולא ניכרה בהם התוכנית. הרב ביקש להכין אותם לקראת הצפוי אך הם ענו לו כי אין גורלם שונה מגורל מיליוני אחיהם שנרצחו, והוסיפו: "טוב למות עם נשק ביד מאשר לחיות בידיים מורמות בכניעה". הם ביקשו למסור באמצעותו בקשת סליחה ממשפחותיהם על הצער שגרמו להן. הם שרו עימו את תפילת "אדון עולם" ולאחר מכן אמר עימם וידוי. עד השעה עשר וארבעים שוחחו על קידוש השם ועל רבי עקיבא, שאמר דברי תורה בזמן שעונה במסרקות ברזל. לקראת השעה אחת עשרה עודד אותם שלא יאבדו תקווה. הם נתנו לו את כל הסיגריות שבתאם וביקשו שיחלק אותן לאסירים וגם לשוטר הבריטי ששמר עליהם ושהיה הוגן כלפיהם. הוא אמר שיחזור אליהם לפני רגעיהם האחרונים כדי לראותם, והם ניסו לשכנעו שלא יבוא. הם שרו את "התקווה" במלואה. לפני שעזבם בדרכו לחדר הקצינים בכלא, הצהיר במפורש שיבוא להיות נוכח בהוצאה להורג.

אז הגיעה התלבטותם הגדולה: הם ידעו כי אם ישליכו רימון על משלחת התלייה ייפגע גם הרב גולדמן. הם החליטו כי יוותרו על תוכניתם המקורית, וכי ימותו רק הם, בידי עצמם - ולא בידי התליין הבריטי.

האחרון שפגש את השניים היה הרב גולדמן, והם ביקשו ממנו למסור את דבריהם האחרונים. וכך מסר לו ברזני:

אני מבקש סליחה ממשפחתי שגרמתי לה כל כך הרבה צער. הנני מבקש מהם לקרוא מדי יום ביומו עמוד מספר סבי "מנחת יהודה" לעילוי נשמתי. ועוד בקשה לי אל אחי העצור בלטרון, שכאשר יוולד לאשתו בן, יקרואוהו על שמי. את ספרייתי, שיש בה מאה ספרים, אני מצווה לספריית בית הסוהר המרכזי בירושלים

ב-ב' באייר תש"ז, 21 באפריל 1947, הניחו ברזני ופיינשטיין את שני הרימונים בין ליבותיהם, וכשהם חבוקים הפעילו את הרימונים, בטרם ישיגם התליין. בשעה אחת עשרה וארבעים נשמע בכלא פיצוץ חזק שהרעיד חלק מהבניין; החלה מהומה בכלא, מפקד הכלא ועוזריו רצו מחדריהם אל תא הנידונים. השוטר ששמר על התא צעק אליהם המום: "שניהם מתים! התפוצצו!". דלת התא נפרצה והמראה הנורא היה של ברזני ופיינשטיין, חזיהם קרועים, כשהם מתים. הסימנים הראו כי ברזני אימץ את הרימון אל חזהו בידו השמאלית ופיינשטיין שהיה גידם נלחץ אל ברזני והניח את חומר הנפץ בין שניהם. באחת בלילה הוצאו גופותיהם והועברו אל בית החולים.

לאחר מותם

הודעת האבל של הלח"י על פיינשטיין וברזני.

מצבותיהם המקוריות של פיינשטיין וברזני בחצר בית הסוהר המרכזי בירושלים

הרב הראשי הורה לקבור את השניים למחרת, בבית העלמין הישן בהר הזיתים בחלקת קברות "קדושי המאורעות" תרצ"ו-תרצ"ט. גופותיהם הובלו תחת משמר כבד של משוריינים. הלוויתם הייתה מצומצמת בשל העוצר אשר הטילו הבריטים בירושלים. כוחות צבא ורכבים צבאיים מילאו את כל העיר. נכחו רק משפחתם הקרובה, ארוסתו של פיינשטיין, רחל, ארבעה עיתונאים, והרב אריה לוין.

בעיני רבים נחשבו השניים לגיבורים. האצ"ל והלח"י הכריזו עליהם כעל בעלי "תהילת עולם". אף על פי שהביע בדרך כלל התנגדות נחרצת לדרכם של האצ"ל והלח"י, כתב עליהם נתן אלתרמן שיר אוהד שפורסם בטורו "הטור השביעי" (להלן חלק ממנו):

אל נסב את עינינו, לשווא נתכחש
להודה של אותה שעת-ליל.
שווא נידום. כי דוברת לשון האש
בה שרפו את עצמם השניים.
...
כי עד רגע, למעלה מכל קהלם,
ניצבו שני נידונים,
עם הרב ניצבו, יחד.
וזמרו בשלושה את אדון-עולם,
אחר צאת מהם אֵם מתייפחת.
...
בשעות שכאלה מפסיד את הקרב
האויב.
החורק שיניים.
לשעה שכזאת, הדולקת לא לשווא,
נועדו המתים השניים.

— נתן אלתרמן, בליל התאבדות, הטור השביעי, דבר, 25 באפריל 1947

מנחם בגין, שהיה מפקד האצ"ל, הביא את סיפור השניים בנאום התגובה הדרמטי ל"נאום הצ'חצ'חים", שנשא בבחירות 1981:

בני עדות המזרח שלנו, היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית. והם הלכו לבתי סוהר, למחנות ריכוז, הם נלחמו ולא נשברו, הם זעקו בפני השופטים הבריטיים את המלים: אנחנו לא מכירים כלל בשלטונכם. עליהם להסתלק מכאן מארץ ישראל! פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק.
בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוליך אותם אל התליה, והרב גולדמן היה באותה עת בן ארבעים ואחת. הוא אמר שרצונו להיות נוכח בעת תלייתם שיביטו על אח אוהב ולא על אויב שונא. הם לא רצו לפגוע ברב, הם לקחו בלבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי, עיראקי, יהודים! אחים! לוחמים!

— נאום הצ'חצ'חים מנחם בגין, סרטון באתר יוטיוב

במותו ביקש בגין להיקבר ליד קברם של ברזני ופיינשטין, וכך היה.

על שמו של משה ברזני קרויים מספר רחובות בערי ישראל: רחוב בתל אביב, בשכונת רמת אביב ג', ובירושלים בשכונת תלפיות מזרח, ובקריית גת בשכונת הבנים.

כאשר הוכרו פיינשטיין וברזני כחללי מערכות ישראל, הוחלפו המצבות שעל קבריהם בהר הזיתים, במצבות המקובלות בצה"ל. המצבות המקוריות הובאו לחצר בית הסוהר המרכזי בירושלים (כיום - מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים), ושם הן מוצגות.

הנצחה

רחוב משה בראזני בחוות יאיר

ביישוב חוות יאיר יש רחוב הקרוי של שמו של משה בראזני.

בתאריך 22 בדצמבר 1982 דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה". אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של ברזני שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון.

ראו גם

• מאיר פיינשטיין

לקריאה נוספת

• גאולה כהן ואנשל שפילמן (עורכים), רימון בין הלבבות, הוצאת המדרשה הלאומית.
• חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תש"ס.
• יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום, הוצאת הדר, תל אביב, 1974.
• יצחק גוריון, הניצחון עלי גרדום, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1963.
• נתן אלתרמן, בליל ההתאבדות, עיתון דבר, 25 באפריל 1947 ומופיע ב: הטור השביעי - תש"ח (עוזי שביט, עורך), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמוד 306.
• גאולה כהן, התפוז שבער: סיפורם של הרוגי המלכות משה ברזני ומאיר פיינשטיין. הוצאת בית מורשת אצ"ג, 2004.
• יהודה גולן, עיתון מעריב, ג' באייר תשנ"ב (6 במאי 1992) רצו אישור להתאבד. דברים מפי עו"ד טוביה גולדמן, בנו של הרב יעקב גולדמן.
• אמיר גולדשטיין, גבורה והדרה - עולי הגרדום והזיכרון הישראלי, יד יצחק בן-צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011
• אמיר גולדשטיין, עולי הגרדום: בין הזיכרון הממסדי לזיכרון העממי, עלי זית וחרב ט"ו, 2015, עמ' 115-150.
• משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 110-119
• אביחי ברג, ודרך אין אחרת, סלע מאיר, תל אביב, 2021, עמודים 37-47.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משה ברזני בוויקישיתוף

• קורות החיים של משה ברזני, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
• כרטיס הקבר של משה ברזני, באתר הר הזיתים
• עדות נדירה של אליעזר בן עמי - קישור לכתבה של טל'ק נוה מונוסון https://www.youtube.com/watch?v=gF3viRLu3kE&t=62s
• אליעזר בן עמי מספר על הכנת התפוזים בריאיון לכבוד יום הזיכרון 2010, בערוץ 7
• יאיר שלג, הסוהר הטוב, באתר הארץ, 4 באפריל 2007