משה דואק
משה דואק (או דוויק; תרצ"ג, 1933 – כ"ו בניסן תשס"ג, 29 באפריל 2003) היה אזרח ישראלי שהשליך ב-29 באוקטובר 1957 רימון יד בכנסת. לאחר מכן התמודד בבחירות לכנסת ה-12 במפלגת "תרשיש" שלא עברה את אחוז החסימה.
 | |
| משה דואק בתשדיר בחירות של מפלגת תרשיש | |
| לידה |
1931 חלב, סוריה  |
|---|---|
| פטירה |
29 באפריל 2003 (בגיל 72 בערך) |
| מדינה |
ישראל |
  | |
ביוגרפיה
עריכהמוסא דואק נולד כילד השלישי מתוך שבעה ילדים ליעקב הכהן דוויק בחלב, שברפובליקה הסורית הראשונה. בגיל 13 הצטרף דואק לקבוצת נערים שעלתה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. תחילה התגורר בקיבוץ דורות ואחר-כך בקיבוץ גליל ים. דואק התגייס לצבא ושירת בחיל הקשר[1]. השתתף בקרבות מלחמת העצמאות בהיותו נער צעיר (וזאת בדומה לנערים רבים שלקחו חלק במאמץ המלחמתי באותה מלחמה).
הוריו ואחיו עלו לישראל ב-1950 והתיישבו בפרדסיה. לאחר שירותו הצבאי עבד כמורה בבית ספר יסודי בכפר סבא, אולם עקב בעיות רפואיות נאלץ לעזוב את משרתו. באוקטובר 1953 הוא הגיש לבית המשפט תביעה נגד הסוכנות היהודית בטענה שבמרץ 1946 בהיותו בגליל ים הוא נבעט בבטנו בעת ריב בין יהודים עיראקים ויהודים סורים ששהו במקום. על פי תביעתו, הבעיטה גרמה לו לקרע במעיים והוא נותח בבית החולים. לאחר מספר שנים מצבו הבריאותי התדרדר והוא ייחס זאת לאותה בעיטה[2]. לאחר שתביעתו נדחתה הוא ערער לבית המשפט העליון כשהוא מייצג את עצמו, תוך שהגיש את טענותיו בחוברת של 50 עמודים שכללה ביטויים חריפים נגד השופט, אשר בסופו של דבר פסק נגדו[3]. בית המשפט העליון דחה את ערעורו בנימוק שלא הוכח קשר בין הבעיטה לבין מצבו הרפואי הנוכחי, אך לבקשת נשיא בית המשפט יצחק אולשן הבטיח נציג הסוכנות שייעשו מאמצים לסייע לדואק במציאת עבודה מתאימה בהתאם למצבו הרפואי[4]. לאחר ההפסד בתביעתו ניסה דואק להגר לארצות הברית ועלה כנוסע סמוי למטוס של אל על בטיסה לארצות הברית. בניסיון ראשון הוא אותר כשהיה קרוב למטוס בנמל התעופה ונצטווה להסתלק, ובניסיון שני הוא אותר מתחבא במטוס על ידי שוטר של המכס בבדיקה שגרתית, זמן קצר לפני ההמראה[5]. דואק אמר לשוטרים שהוא לקה במום בעמוד השדרה וביקש להגיע לארצות הברית לטיפול רפואי. בהיעדר אמצעים הוא ביקש לטוס כנוסע סמוי[6]. במאי 1956 שלח דואק מכתב לנשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן בו איים שמוסדות ואישים שונים ימצאו עצמם במצב של חבלה גופנית אישית אם לא יחודש בירור תביעתו נגד הסוכנות ועליית הנוער. במכתבו כתב דואק שהשריפות במחסן בית המשפט העליון ובצריפי בית החולים בילינסון שאירעו כמה ימים קודם לכן[7], פרצו בתאריך של עשר שנים לפציעתו בגלל תוצאות משפטו. בעקבות זאת, נעצר דואק ואושפז במרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב[8] למשך מספר חודשים[9].
ב-29 באוקטובר 1957 בשעה 18:15, בעיצומו של דיון בכנסת (ששכנה באותה עת ב"בית פרומין" שבמרכז ירושלים), השליך רימון יד מסוג מילס מן היציע[10]. מפגיעת הרימון נפצע קשה השר משה שפירא, שר הדתות מהמפד"ל (שבעקבות האירוע הוסיפו לשמו את השם "חיים"), ונפגעו מרסיסים ראש הממשלה דוד בן-גוריון והשרים גולדה מאיר ומשה כרמל.[11] המעשה בוצע, ככל הנראה, בגלל מצבו הנפשי המעורער של דואק, ולא מטעמים פוליטיים או אידאולוגיים. דואק עצמו נימק את המעשה ברצונו לקבל תמיכה, בעקבות מצב בריאותו הירוד. פסיכיאטרים שבחנו את מצבו של דואק קבעו כי הוא כשיר לעמוד לדין. ממיטת בית־החולים בו אושפז אחרי האירוע הבטיח ראש־הממשלה דוד בן-גוריון להוריו של דואק כי לא יאונה להם כל רע בגלל מעשי בנם וברכם שיזכו לגדל את יתר ילדיהם "למעשים טובים ולאהבת ישראל".
בחקירתו מיד לאחר האירוע, אמר דואק שהוא פעל לבדו וכי רצה לעשות מעשה כדי שכולם ידעו על העוול שנגרם לו. ליד ביתו בפרדסיה נמצאו שני רימוני יד נוספים שדואק החביא[8]. במשפט המוקדם, שבועיים לאחר האירוע אמר שיש לו חשבון עם הסוכנות היהודית ועליית הנוער על מה שהם גרמו לו[12].
דואק הורשע בעבירה על סעיף 235(ג) לפקודת החוק הפלילי ונידון ל-15 שנות מאסר[13], שבחלקן היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בקשותיו למשפט חוזר, בטענה שהוא אינו שפוי[14], נדחו. דואק פנה שוב ושוב לנשיא בבקשות חנינה שנדחו. הוא גם עתר לבג"ץ נגד הנשיא בדרישה שבית המשפט יורה לנשיא להעניק לו חנינה[15] ולאחר 10 שנות מאסר ביקש מבג"ץ להורות לשר המשפטים להמליץ על מתן חנינה, אך עתירותיו נדחו[16].
בעקבות אירוע השלכת הרימון הוקמה היחידה הממלכתית לאבטחת אישים ומשלחות בשב"כ[17]. כמו כן הוקם בעקבות המקרה, בשנת 1958, משמר הכנסת, אשר בתחילה היה חלק מהמשטרה.
לפני הבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 הקים דואק מפלגה בשם "תרשיש", שהתמודדה בבחירות תחת האותיות "זעמ". בתשדיר הבחירות היחידי של המפלגה קרא דואק לצעירים ("נוער! נוער! נוער!", "הצולחים במצולות") להצביע בעד "תרשיש" בזכות הבטחתו להקים "אוניברסיטה, מכללה וטכניון למדע וטכניקה על בסיס תורה ועבודה בנתניה". המפלגה קיבלה 1,654 קולות בלבד ולא עברה את אחוז החסימה.
משה דואק התגורר בנתניה, נפטר בכ"ו בניסן תשס"ג, 29 באפריל 2003, ונטמן בבית העלמין שיכון ותיקים בנתניה.
לאחר פטירתו של משה דואק הופקד עיזבונו האישי (כולל התיעוד של מפלגת "תרשיש") בארכיון של אוניברסיטת הרווארד בארצות הברית.[18]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- התכתבות בין דואק לבין בן גוריון, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- שמואל שגב, האב דוויק מספר קורותיו של הבן שהתנקש בשרי הממשלה, מעריב, 30 באוקטובר 1957
- אבי שילון, נוער נוער נוער, באתר nrg, 20 בדצמבר 2002
- ירון דרוקמן, כשרימון הושלך על ראש הממשלה והשרים בכנסת. השבוע לפני, באתר ynet, 24 באוקטובר 2015
ניר מן, אוצר היסטורי התגלה: בן־גוריון התכתב במשך שנים עם המתנקש שלו, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2024
הערות שוליים
עריכה- ^ המתנקש סילק חשבון עם הסוכנות, הצופה, 30 באוקטובר 1957
- ^ תביעת פיצויים מהסוכנות היהודית, זמנים, 14 באוקטובר 1953
- ^ נדחה ערעורו של חניך ע.נ. שתבע פיצויים, שערים, 1 באוגוסט 1955
- ^ נדחה ערעורו של חניך ע.נ. שתבע פיצויים, זמנים, 1 באוגוסט 1955
- ^ נוסע מתגנב נתפס במטוס בלוד, מעריב, 29 בנובמבר 1955
- ^ נתפס צעיר שהסתתר במטוס אל על, חרות, 30 בנובמבר 1955
- ^ שריפה גדולה פרצה בצריפי ביה"ה "בילינסון", על המשמר, 24 במאי 1956
- ^ 1 2 שני רימוני יד נתגלו בקרבת בית המתנקש, הצופה, 31 באוקטובר 1957
- ^ דואק איים על נשיא בית המשפט העליון, קול העם, 31 באוקטובר 1957
- ^ יצחק דיש, מתנקש שנתפס הטיל רימון לאולם הכנסת, חרות, 30 באוקטובר 1957
- ^ ניסים משעל, ישראל 70 – להיות ישראלי, עמוד 75, ידיעות אחרונות
- ^ דואק: יש לי חשבונות עם הסוכנות ועלית הנוער, שערים, 14 בנובמבר 1957
- ^ דוויק למאסר 15 שנה בעוון זריקת רימון בכנסת, דבר, 8 באוגוסט 1958
- ^ משה דוויק מבקש משפט חוזר, דבר, 12 בנובמבר 1959
- ^ נדחתה בקשת דואק, דבר, 21 בנובמבר 1963
- ^ נדחתה דרישת חנינה של זורק הרימון לכנסת, דבר, 5 בינואר 1967
- ^ השב"כ מקבל את האחריות על אבטחת אישים 1958, באתר שירות הביטחון הכללי
- ^ עדות המפקיד ד"ר ברוך פלח, 9.11.2024, להיסטוריון ד"ר ניר מן.