ניספור נייפס
ז'וזף ניספור נייפס (בצרפתית: Joseph Nicéphore Niépce; 7 במרץ 1765 – 5 ביולי 1833) היה ממציא צרפתי, מחלוצי הצילום. נחשב לאדם הראשון שהצליח לקבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה. היה בן למשפחת אצולה מיוחסת, נולד בעיר שאלון-סור-סון שבחבל בורגונדי.
 | |
| ז'וז'ף ניספור נייפס | |
| לידה |
7 במרץ 1765 שאלון-סור-סון, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
5 ביולי 1833 (בגיל 68) Saint-Loup-de-Varennes, ממלכת צרפת |
| שם לידה |
Joseph Nicéphore Niépce |
| ענף מדעי |
פוטוגרמטריה |
| מקום מגורים | צרפת |
| צאצאים |
Isidore Niépce |
| תרומות עיקריות | |
|
הראשון שהצליח ללכוד ולקבע את הדימוי שנוצר בגב המצלמה (קמרה אובסקורה) המצאת מנוע פיראולופור | |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה
עריכההמצאת הצילום
עריכהההיסטוריה של המצאת הצילום היא סבוכה ומסוכסכת, ולטכניקה זו אבות רבים. עם זאת, מקובל לראות את ניספור נייפס כממציא הראשון שהצליח ללכוד ולקבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה בסביבות 1826 או 1827. היכולת לקלוט דימוי בקמרה אובסקורה על גבי משטח רגיש לאור הייתה מוכרת עוד לפניו, אולם רק כעת נמצאה דרך לקבע את הדימוי, כדי שלא ימשיך להשחיר בעת הוצאתו מן המצלמה אל האור.
נייפס עסק בפיתוח המצאות שונות עם אחיו, קלוד. הונה של משפחתם, למרות שנפגע בעקבות המהפכה הצרפתית, אפשר לאחים להקדיש את זמנם לניסויים. בשנת 1807 הוציאו האחים נייפס פטנט על המצאת ה"פיראולופור" (Pyréolophore), גרסה מוקדמת של מנוע בעירה, בעזרתה הצליחו להשיט סירה בנהר הסון. ב-1816 החל נייפס לערוך ניסויים פוטוכימיים במטרה לקבע את דימויי הקמרה אובסקורה. ראשית, ערך ניסויים בכלוריד הכסף, אשר משחיר בהיחשפו לאור היום, והצליח ליצור דימוי נגטיבי. ואולם, הדימוי שהתקבל השחיר ונעלם ברגע שהוצא מהמצלמה. ב-1822 המציא את הדפס-המגע (קונטקט) הראשון: רפרודוקציה מרישום שהונח ישירות על לוח סיד או נחושת המרוחים בביטומן (סוג של זפת). הביטומן, ידע נייפס, מתקשה בזמן החשיפה לאור, אך באזורים שלא נחשפו - משום שהיו תחת הצל שיוצרים קווי הרישום - החומר נותר גמיש. אי לכך, לאחר החשיפה ניתן היה להסירם בעזרת שמן-לבנדר ונפט, ולחשוף את הלוח המקורי. על הלוח התקבל נגטיב של הרישום המקורי (האזורים שהיו בהירים העבירו דרכם אור, שהקשה את הביטומן השחור). כעת שטף נייפס את הלוח בחומצת-נתר: החומצה איכלה רק את אזורי הסיד או המתכת החשופים, ולא פעלה על האזורים שכוסו בביטומן. לאחר השטיפה הסיר נייפס את שאר הביטומן, וקיבל לוח עם דימוי צרוב, שממנו ניתן היה ליצור הדפסים על נייר. טכניקה זו אפשרה, כאמור, ליצור רפרודוקציות, אך רק מרישומים קוויים, שבהם אין גוני-ביניים אלא רק אזורים לבנים ושחורים. בשל חוסר יכולתה להתמודד עם גוונים רציפים, לא הייתה השיטה יעילה לשימוש בקמרה אובסקורה, ועדיין לא הייתה בבחינת צילום.
התצלום הראשון
עריכה
ערך מורחב – נוף מחלון בלה-גרא
לאחר זמן נטש נייפס את שיטת ההדפס וניסה להגיע לדימוי מוגמר ישירות על גבי לוח נחושת. ככל הנראה הצליח להשיג דימוי קבוע ראשוני בשנת 1826, שהפך לצילום הראשון בהיסטוריה: "נוף מחלון בלה-גרא". לשם הכנת תצלום זה הכין לוח פְּיוּטֶר (נתך של בדיל) ממורק שנמשח בתמיסת ביטומן (bitumen of Judea - סוג של זפת). את הלוח הניח בגב קמרה אובסקורה, וחשף אותו לאור במשך למעלה משמונה שעות; הביטומן התקשה באזורים שנחשפו לאור. לאחר החשיפה נשטף הלוח באמצעות שמן לבנדר ונפט, שהמיסו את הביטומן באזורים שלא נחשפו לאור ולכן לא התקשו. התוצאה שהתקבלה הייתה תמונה פוזיטיבית קבועה ויחידאית (בלתי ניתנת לשכפול). רבים אחרים לפני נייפס ניסו לקבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה-אובסקורה, אך הדימויים שייצרו היו נגטיביים על-פי-רוב (האזורים הבהירים במקור הפכו לשחורים בדימוי), וגרוע מכך - הם נעלמו מיד כשהוצאו מהקופסה החשוכה ונחשפו לאור. נייפס היה הראשון שהצליח לקבע את הדימוי. התצלום קשה לקריאה ואינו ברור. רואים בו מצד שמאל את עליית הגג של בית-יונים, ומצד ימין אגף של ביתו של נייפס. במרכז נראה גגו המשופע של אסם, ומאחוריו עץ.
נייפס הגיע לאנגליה עם תצלומו בשנת 1827, במטרה להראותו לאחיו, קלוד, שגר בלונדון באותה תקופה. נייפס גילה לתדהמתו שאחיו על ערש דווי, שהוא לא הצליח לקדם את מכירת פטנט מכונת הפיראולופור שלהם, ולכן מיהר לנסות לעניין את החברה המלכותית בהמצאתו, ובתקווה למצוא לה מממנים, והציג בפניה את המסמך "מזכר על ההליוגרפיה" (Notice sur l'héliographie) בדצמבר 1827:
מזכר על הליוגרפיה
- אני חושב שרשאי אני להעניק שם זה למושא חקירותי, עד אשר מונח (נוֹמֶנְקְלָטוּרָה) מדויק יותר ימצא.
הליוגרפיה: רישומי [שמש] ולוחות צרובים.
דו״ח על כמה תוצאות שהושגו באופן ספונטני בעזרת פעולת האור.
הניסויים שיש לי הכבוד להציג הם התוצאות הראשונות של מחקרי הארוכים על שיטה לקיבוע הדימוי של אובייקטים דרך פעולת האור, ושיתוק שלהם דרך התהליך המוכר של תצריב (תחריט).
עסקתי במחקרים אלו, בעת שנסיבות עכשוויות מסוימות האיצו את נסיעתי לאנגליה; דבר זה מנע ממני להמשיך אותם כדי להגיע לתוצאות מספקות יותר. אי לכך, אבקש שניסיונות ראשונים אלו ישפטו פחות מנקודת מבט אמנותית ויותר ביחס לשיטות דרכן תוצאות אלו הושגו; שכן הצלחה מלאה תלויה ביעילות השיטות האלו.
[...] תמונותיי הממוסגרות, שנעשו על גבי פיוטר, יחשבו ללא ספק כקלושות מדי בגווניהן. רושם זה נובע מהעובדה שהחלקים הבהירים אינם ניגודיים מספיק לצללים שנוצרים מההשתקפות המתכתית. ניתן בקלות לתקן זאת על ידי הוספת יוותר לבן וברק לאותם חלקים שמציגים את האפקטים של האור, ועל ידי קליטת הרושם של הנוזל הזה [כלומר, האור] על גבי לוח מצופה כסף שהוברק כהלכה; שכן אז הניגוד בין לבן לשחור יהיה מודגש הרבה יותר, וצבע זה, שיוגבר באמצעות סוכן כימי כלשהו, יאבד את זוהרו, שאינו נעים לעין, ולעיתים אף מפיק אפקט לא הולם [נגטיב].
ניסויי בתצריב מותירים שאיפות בנוגע לצלילות הקווים ולעומק החריטה; החלטתי להציגם רק כדי להדגים יישום חשוב זה של התהליכים שלי, ואת האפשרות לשפר אותו. המכשולים עליהם היה עלי לגבור נבעו פחות מאופי התהליכים האלו מאשר מיכולותיי הבלתי מספקות באמנות [התצריב] שהפרקטיקה שלה אינה מוכרת לי. אציין שהתהליך שלי ישים לנחושת כמו גם לפיוטר. ניסיתי אותו מספר פעמים, בהצלחה, על אבן, אך אני מאמין שזכוכית תהה אולי עדיפה. די יהיה, מרגע שהושג הדימוי, להשחיר מעט את החלקים הצרובים, ולהניחו מעל נייר לבן, כדי לקבל תמונה איתנה. מר דאגר, צייר הדיורמה בפריז, ייעץ לי לא לזנוח את צורת היישום זו לה, אמת, אין היתרון של ריבוי תמונות, אך הוא רואה אותה כמתאימה יותר למסירת כל הגוונים העדינים של הטבע. [...]
8 בדצמבר 1827
נ. נייפס
משאלון-סור-סון, רחוב דה ל'אורטואר
מחוז סון-אה-לואר
ניסיונותיו של נייפס למצוא תמיכה וסיוע אנגלי לא עלו יפה והוא חזר מאוכזב לצרפת, כשהוא מותיר את אחיו הגוסס מאחור (שנפטר ימים ספורים לאחר חזרתו של ניספור לצרפת) וכן את הדימוי הייחודי "נוף מחלון בלה-גרא" אצל מארחו, הבוטניקאי פרנסיס באואר (Bauer, 1758-1840). על גב התצלום רשם באואר: "הליוגרפיה. תוצאות מוצלחות ראשונות שהושגו על ידי הפעולה הספונטנית של האור על ידי האדון נייפס משלון-סור-סון. 1827". התמונה עברה ידיים רבות, הוצגה בתערוכה פומבית ב-1898 בטרם נשתכחה על ידי בעליה האחרונים ונעלמה. התצלום, שנזנח במזוודה, התגלה מחדש באנגליה, ב-15 בפברואר 1952 על ידי חוקרי תולדות הצילום, הלמוט ואליסון גרנשהיים (Gernsheim), שרכשו את התמונה עבור אוסף הצילום שלהם. הלמוט גרנשהיים תיארך את הצילום ל-4 ביוני - 18 ביולי 1827.
סיום התהליך שהמציא
עריכהבשנת 1826 ניסה נייפס למצוא שם שיבהיר את אובייקט המחקר שלו, ובחר במילה שתתאים לתיאור התהליך כולו - "הליוגרפיה" (Héliographie); הליוס פירושו "שמש", וליתר דיוק "אל השמש" במיתולוגיה היוונית, וגרפי פירושו רישום, כתיבה או ציור. מכאן, רישום-שמש. השם הליוגרפיה מצביע על הנחתו של נייפס שהטכניקה שהמציא שייכת למשפחת הליתוגרפיה, הליך שעתוק שהומצא בשנת 1796, אשר הווה את מקור ההשראה עבור האחים נייפס בניסוייהם בחומרים רגישים לאור.[2] השם הדגיש את תפקיד האור ביצירת הדימוי ויצר גם הקשר מיתולוגי ותאולוגי לפעולתו (היות שהליוס הוא אל השמש במיתולוגיה). נייפס השתמש בשם זה בהתכתבויות שלו וכן בטקסט בו הציג את התהליך שלו בפני האגודה המלכותית באנגליה (״מזכר על ההליוגרפיה״). תחת כותרת זו כתב כאמור ״אני חושב שרשאי אני לתת שם זה לאובייקט המחקרים שלי, עד שימצא מונח מדויק יותר״. הוא השתמש בשם זה גם ב-1829 בטקסט נוסף בשם ״על ההליוגרפיה, או שיטה לקיבוע אוטומטי של התמונה שנוצרת בקמרה אובסקורה בעזרת פעולת האור״. שם זה הופיע גם בשנת 1839 במסגרת מכירת ההמצאה לממשלת צרפת.
ואולם, נייפס לא היה מרוצה לחלוטין משם זה, ולא חשב שהוא מדויק דיו. בשנת 1832 עוד שיחק עם מילים יווניות במחברתו במטרה לאתר שם מדויק יותר. את השם הליוס הוא השמיט מרשימה מאוחרת זו, וכן שמות אחרים מציינים ״אור״, אך שמר את הסיומת ״גרפי״. הרשימה, שמצביעה על המסגרת הרעיונית של מחשבתו, כללה את המילים: ״טבע, בעצמו, כתיבה, ציור, תמונה, סימן, הטבעה, עקבה, דימוי, תבליט, מודל, דמות, ייצוג, תיאור, דיוקן, הצגה, הופעה, להראות, אמת, אמיתי״. לבסוף התמקד במילה phusis, או "טבע", כמרכיב המרכזי בכל אחת מארבעה ההרכבים האחרונים שרשם: Physaute, Phusaute (הטבע עצמו), Autophuse, Autophyse (העתק של הטבע).[3] כפי שטוען חוקר הצילום ג'פרי בטשן, נייפס תפס כנראה את הטבע כמרכזי לפעולת הצילום, אך לא ידע כיצד לנסח את היחסים בין השניים, ולא הגיע לבחירה מדויקת של שם: "במקום זאת, הוא הותיר מערך של זוגות סותרים (טבע והעתק שלו, ייצוג או מציאות?). כאילו במוחו, טבעו של הצילום עצמו יוכל להיות מיוצג כהלכה רק כפרדוקס מושהה".[4]
שותפות עם דאגר
עריכה- ערך מורחב – לואי ז'אק מנדה דאגר
ב-12 בינואר 1826 נכנס לחנותו של האופטיקאי הפריזאי שבלייה קולונל לוראן נייפס דה סנסי-לה-גראן במטרה לרכוש קמרה אובסקורה ועדשה איכותית עבור בן דודו, ניספור נייפס, שזקוק לה במסגרת ניסוייו לקבע את הדימוי שנוצר בקמרה אובסקורה. שבלייה הופתע מהמידע, שכן ידידו, הצייר ומעצב התפאורות לואי ז'אק מנדה דאגר, ניסה מזה זמן בעצמו ללכוד את דימויי הקמרה אובסקורה בעזרת חומרים רגישים לאור. שבלייה ניסה לאסוף פרטים על ניסוייו של נייפס ועדכן את דאגר במידע: ״משהו מנסה להקדים אותך. הנה אבן החכמים. ... אולי אתם צועדים באותו הנתיב, אז מדוע שלא תיצור קשר עם אותו מר נייפס?״
דאגר יצר קשר עם נייפס במטרה לנסות להבין מה הצליח להשיג עד כה בניסוייו. בהיעדר ידע מדעי, דאגר לא הצליח להתקדם במחקרו. נייפס לא אהב את התערבותו של דאגר בענייניו, ולא הבין מנין נודע לו על ניסוייו. הוא ניסה להרחיק את דאגר בנימוס מעליו, אך לאחר זמן מה נעתר לבקשתו ושלח לו ביוני 1827 לוח פיוטר עם רפרודוקציה של ציור שהוטבעה בו בעזרת תהליך ההליוגרפיה, אך ללא הסבר על אופי התהליך. במכתבו לדאגר כתב נייפס שהוא מתכנן להתפנות כעת לניסוייו ״להעתקת מראות מהטבע״ - כלומר תמונות מהקמרה אובסקורה, ולא רפרודוקציות של ציורים.
למרות שדאגר לא הציג לו תוצאות מקבילות של ניסוייו עם הקמרה (כשנראה משום שלא היה לו מה להציג), הסכים נייפס לפגוש אותו בעת ששהה בפריז, בדרכו לאנגליה לבקר את אחיו החולה. דאגר לקח אותו לסיור בדיורמה, שהרשימה עמוקות את נייפס, כמו גם ניסויו של דאגר עם חומרים זרחניים. דאגר הניח בגב הקמרה אובסקורה אבקה מחומרים זרחניים, שקלטו את האור המוקרן מהעדשה ויצרו דימוי זוהר, אשר נותר נראה למשך כמה שעות בטרם דהה. לאחר מפגש זה נסע נייפס לאנגליה, אך חוסר הצלחתו למצוא בה תומכים ומממנים להליוגרפיה או לקדם את המנוע שהמציא, ריכך את התנגדותו לשותפות עם דאגר. השניים נפגשו שוב בפברואר, עם חזרתו של נייפס לפריז (דאגר מאוכזב עמוקות לגלות שנייפס הותיר את תמונתו מלה-גרא אצל מארחו באנגליה, בטרם הספיק לחזות בה). הם החלו לדון באפשרות כניסה לשותפות. דאגר רצה לראות קודם כל תמונות שהושגו דרך קמרה אובסקורה, כי לא מצא עניין בתהליך העתקת התחריטים של נייפס. הוא דחק בנייפס להתמקד ברישום ״תמונות מהטבע״, כלומר דימויי קמרה אובסקורה. נייפס הזמין עדשות טובות יותר שיסייעו לו, כך קיווה, לקצר את משך החשיפה לאור. באוגוסט כתב לדאגר שלאחר עיכובים שונים בשל מותו של אחיו, חזר כעת לניסוייו: ״ויתרתי לגמרי על העתקת תחריטים והגבלתי עצמי למראות שנלקחו עם קמרה אובסקורה משופרת״, כתב. נייפס נטש את לוח הפיוטר, שהיה רך מדי כמצע לדפוס (הוא עדיין הניח שהתמונה הסופית תודפס בדיו מלוח ההליוגרפיה), ועבר להשתמש בלוח מתכת מצופה בכסף. בשנת 1829 גילה שניתן להגביר את ניגודיות התמונה על ידי השחרת האזורים החשופים בלוח בעזרת אידוי של יוד, בעוד החלקים מצופי הביטומן אינם מגיבים ליוד. כך, לאחר הסרת הביטומן עם אלכוהול, נותרת תמונה ניגודית עם אזורים מתכתיים בהירים ואזורי כסף-יודי כהים. נייפס שלח תמונת נוף לדאגר (תמונה אחרת של נוף חלונו, שאבדה, וכנראה נהרסה בשריפת הסטודיו של דאגר ב-1839). בהתכתבות ביניהם עלה שוב נושא השותפות.
ב-14 בדצמבר 1829, נחתם בשלון ההסכם לעשר שנים בין נייפס לדאגר ״לשיפור ובחינת ההליוגרפיה״. נייפס הוגדר כ״ממציא״ התהליך ודאגר כמי שישפר את ההמצאה:
״מר נייפס ערך כמה מחקרים במטרה לקבע בשיטה חדשה, ללא עזרת בעל מלאכה, את מראות הטבע, שהובילו לניסויים שאיששו את גילויו. הגילוי מורכב משעתוק ספונטני של הדימוי שמתקבל בקמרה אובסקורה.
מר דאגר, לו חשף את פרטי גילויו, ואשר הבין את חשיבותו, במיוחד משום שניתן לשפרה עד מאוד, הציע לחבור למר נייפס במטרה להשיג שלמות ולמען הבטחת היתרונות שניתן יהיה להפיק מאמנות הייצור החדשה הזו. [...] חברה תוקם בידי האדונים נייפס ודאגר תחת השם המסחרי ״נייפס-דאגר״ למטרת שיפור הגילוי הנ״ל שהומצא בידי מר נייפס ושכלולה בידי מר דאגר״.
ההכנסות, על פי ההסכם, עתידות להתחלק שווה בין השותפים, למרות חוסר השוויון בתרומה שהביא כל אחד מהם להמצאה. נייפס חשף את סודו בפני דאגר, ואילו דאגר נדרש רק "לספק עיצוב חדש ומשופר לקמרה אובסקורה" - דרישה שכנראה מעולם לא עמד בה. לאחר חתימת ההסכם בשלון, חזר דאגר לפריז, והשותפים לא התראו עוד. הם עמדו בקשר דרך מכתבים ושליחת דוגמאות.
כדי לחדד את הדימוי שיוצרת עדשת הקמרה, נייפס פיתח צמצם עשוי אבץ שניתן לשלוט בגודלו, ושהיה הראשון מסוגו. בחשיפת הליך ההליוגרפיה בפני דאגר, נייפס התייחס גם למראות קמרה על גבי זכוכית, וטען שלמרות שהן רחוקות כרגע משלמות, ייתכן ובעתיד טכניקה זו תהיה המוצלחת ביותר. אחת מתמונות הזכוכית האלו הראתה שולחן ערוך לסעודה. התמונה המקורית נשמרה בארכיון האגודה הצרפתית לצילום עד שנת 1909, אז רוסקה לרסיסים בהתקף זעם לא מוסבר בידי פרופסור ששאל אותה לטובת מחקר. תצלום אבוד זה מתוארך לשנת 1829.
מותו והכרזת המצאת הדאגרוטיפ
עריכה- ערך מורחב – דאגרוטיפ
דאגר ונייפס הוסיפו שיכלולים רבים בטכניקה, וב-1832 המציאו תהליך צילום חדש: פיזוטוטיפ (Physautotype). ואולם, בטרם הספיקו המצאות אלו להגיע לכלל שלמות, נפטר נייפס במפתיע ב-1833.
למרות שהיה הראשון שהצליח לייצר תצלום, נדחק שמו של נייפס מתולדות ההמצאה, והושם בצלו של שותפו דאגר. דאגר המשיך לשכלל את הטכניקה, קיצר את משך זמן החשיפה לאור, והמציא לבסוף תהליך צילום אחר שקרוי על שמו - דאגרוטיפ. הדאגרוטיפ סיפק דימוי יחידאי (ללא נגטיב וללא יכולת שכפול), חד ועשיר בפרטים, ובזמן חשיפה סביר שאיפשר צילום פורטרטים. הוא הפך לצורת הצילום המסחרי הראשונה וזכה להצלחה עצומה.
החוזה שנחתם בין הממציאים ב-1829 הבטיח את זכויותיהם של יורשי נייפס (או דאגר) במקרה שאחד מהם ימות, ואכן דאגר המשיך לעבור עם איזידור נייפס, בנו של ניספור, על פיתוח ההליוגרפיה ופיזוטוטיפ, אך בה בעת הסתיר ממנו את מחקריו העצמאיים לפיתוח הדאגרוטיפ, ולכן קרויה ההמצאה על-שמו. ב-9 בינואר 1839 הציג דאגר את שלוש ההמצאות בפני האקדמיה הצרפתית למדעים, וב-19 באוגוסט הכריזה עליהן האקדמיה רשמית. בתמורה להסכמה לפרסם את התהליך בפומבי, הסכימה ממשלת צרפת להעניק פנסיה שנתית על-סך 6,000 פרנק לדאגר ו-4,000 פרנק לאיזידור נייפס. דאגר זכה לפרסום עולמי, ושמו של נייפס נשכח כמעט. ב-1841 פרסם איזידור ספרון בשם: "היסטוריה של ההמצאה המכונה שלא כהלכה דאגרוטיפ" (Historique de la découverte improprement nomée Daguerréotype) והחל במאבק להשבת מקומו של אביו למקומו הראוי בתולדות הצילום. אחרי רבע מאה, בשנת 1867, הוציא ויקטור פוקה ספר בשם "האמת בנוגע להמצאת הצילום: ניספור נייפס, חייו, כתביו, ועבודתו" (La vérité sur l'invention de la Photographie. Nicéphore Niépce sa vie, ses essais, ses travaux) וכתב: "פתחו את הביוגרפיות, המילונים, פתחו את רוב הכתבים העוסקים בצילום, ותקראו שם שאמנות נפלאה זו הומצאה על ידי דאגר!...למרות כל הדברים שהועלו בניגוד לכך, שהועלו נגד הגזלה, למרות כל מה שנכתב מזה למעלה מרבע מאה על הצילום ועל ממציאו האמיתי, ז'וז'ף-ניספור נייפס, הטעות נמשכת גם כיום".
מאז 2004 תצלומו של נייפס, "נוף מחלון בלה-גרא", מוצג במרכז הארי רנסום (Harry Ransom Humanities Research Center) באוניברסיטת טקסס שבאוסטין.
לקריאה נוספת
עריכה- Niépce, Isidore. Historique de la découverte improprement nomée Daguerréotype. Paris, August, 1841
- Fouque, Victor, La vérité sur l'invention de la Photographie. Nicéphore Niépce sa vie, ses essais, ses travaux, Paris, 1867. (appeared in English: The Truth Concerning the Invention of Photography: Nicephore Niépce, His Life, Letters and Works, New York: Tennant and Ward, 1935)
- Gernsheim, Helmut and Alison, 1968. L.J.M. Daguerre: The History of the Diorama and the Daguerreotype, New York: Dover Pub. Inc.
- Schaaf, Larry J, "Invention and Discovery: First Images", in: Beauty of Another Order, Ann Thomas (ed.), Yale University Press, 1997
- Jay, Paul, Niepce, Genèse d'une invention, Société des Amies du Musée Nicéphore Niépce, Chalon-sur-Saône 1988
- Batchen, Geoffrey, Burning with Desire: The Conception of Photography, 1997. Cambridge: The MIT Press
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ המסמך התגלה בידי בני הזוג גרנסהיים בשנת 1952 והוא מודפס בספרם Gernsheim, Helmut and Alison, 1968. L.J.M. Daguerre: The History of the Diorama and the Daguerreotype, New York: Dover Pub. Inc, p. 67
- ^ Geoffrey Batchen, Burning with Desire: The Conception of Photography, 1997. Cambridge: The MIT Press, p. 63
- ^ Geoffrey Batchen, Burning with Desire, 1997, p. 64
- ^ Batchen, Ibid, p. 64