נצרות פרוטסטנטית

זרם בתוך הנצרות
(הופנה מהדף עקרון החסד (נצרות))

הנצרות הפרוטסטנטית היא שם כולל למספר גדול של כנסיות, המהוות ביחד את אחד הזרמים העיקריים בנצרות, והשני בגודלו לאחר הנצרות הקתולית. הן חולקות שורה של עקרונות יסוד, ושורשיהן בתפיסות שהתפתחו ברפורמציה הפרוטסטנטית של המאה ה-16, שמנהיגיה המרכזיים, מרטין לותר וז'אן קלווין, יצאו נגד הכנסייה הקתולית והאפיפיור.

נצרות פרוטסטנטית
התנ"ך תורגם לשפת העם על ידי מרטין לותר. הסמכות העליונה של כתבי הקודש היא עקרון יסוד של הפרוטסטנטיות.
התנ"ך תורגם לשפת העם על ידי מרטין לותר. הסמכות העליונה של כתבי הקודש היא עקרון יסוד של הפרוטסטנטיות.
שורשים, סיווג והנהגה
דת נצרות עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם נצרות מערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקור השם המחאה בשפייר (Protestation zu Speyer)
התפלג מ הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד 10 בנובמבר 1517 עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר מאמינים 800–900 מיליון נפש (אומדן)
ארגונים ופעילות
פלגים לותרנים, קלוויניזם, הכנסייה האנגליקנית, מתודיסטים, אוונגליקליזם, פנטקוסטליזם
מוסדות לותרניזם, Charismatic Christianity, אוונגליזם, Restorationism, Stone–Campbell Movement, United and uniting churches, אדוונטיזם, אנבפטיזם, קלוויניזם, Holiness movement, מתודיזם, אנגליקניזם, בפטיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכת הנתון בוויקינתונים
ריכוזי הפרוטסטנטים בעולם נכון ל-2010. במדינות הצבועות בסגול נמנים עליהם לפחות 10% מהאוכלוסייה, וגוון כהה מסמל שיעור גבוה יותר מהאוכלוסייה.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המשותף לכל הפרוטסטנטים הוא ביסוס הנוהג הדתי על כתבי הקודש לבדם ולא על מסורת הכנסייה, הקביעה כי המקרא ניתן לפרשנות עצמאית, שלילת האפשרות לגאולה באמצעות מעשים טובים, הדגשת האמונה כאמצעי היחיד לקבל את חסד האל, וסירוב להכיר בייחוד של מעמד הכמורה על פני יתר המאמינים. הפרוטסטנטים דוחים גם את פולחן הקדושים ומרים, אם ישו, ושוללים את האמונה בטרנסובסטנציאציה של הלחם והיין בסעודת האדון, כפי שהיא מקובלת בקתוליות.

מלבד זאת, וכתוצאה ישירה מהחופש הפרשני והיעדר היררכיה כנסייתית מוסדרת, קיים מגוון גדול של תפישות ואמונות בקרב הפלגים הפרוטסטנטיים השונים, החלוקים ביניהם לגבי המובן המדויק של יסודות אלה והיבטים רבים נוספים. הם נעדרי כל מסגרת ארגונית אחידה, וקיימות רבבות כנסיות פרוטסטנטיות שונות, כשחדשות נפתחות בהתמדה. הגדולות והמשפיעות כוללות את הלותרנים, הקלוויניסטים, המתודיסטים, הבפטיסטים, הפנטקוסטלים, האדוונטיסטים ועוד, וכן כנסיות רבות המתרחקות מכל זרם ועצמאיות לגמרי. בנוסף קיימת הכנסייה האנגליקנית הגדולה, שאינה כפופה לאפיפיור אך קרובה בעקרונותיה לקתוליות. מספרם של כלל הנטבלים בנצרות הפרוטסטנטית נאמד בבין 800 ל-900 מיליון נפש, החברים ביותר מ-30,000 זרמים מובחנים. לפרוטסטנטיות הייתה השפעה עמוקה על התרבות המערבית, בייחוד בעולם דובר האנגלית והגרמנית, והיא מקושרת עם התפתחויות כמו עליית הקפיטליזם, האינדיבידואליזם והסובייקטיביות.

מינוח

עריכה

המושג "פרוטסטנט", "מוֹחֶה", הופיע לראשונה ב-1529, בהתייחסות לאיגרת המחאה של ארבע-עשרה ערים חופשיות ושישה נסיכים באימפריה הרומית הקדושה נגד החלטתו של הקיסר קרל החמישי לכפות מחדש את ההחלטה שאין לתת מקלט או תמיכה למרטין לותר, אבי הרפורמציה. התואר הוחל במהרה לא רק על החותמים המקוריים, אלא על כל אלה שתמכו בתנועה המתעוררת לתיקון הכנסייה, גם ללא קשר ללותר. בארצות דוברות-הגרמנית העדיפו המצדדים במטרה את התואר "אוונגליים" ('מבשרים') המשמש שם עד היום. בשווייץ, בהולנד, באנגליה ובסקוטלנד ביכרו ממשיכיה של מורשת הקלוויניזם, פרי הגותם של ז'אן קלווין והולדרייך צוינגלי, את התואר "רפורמיים" (מתוקנים). בצרפת, הקלווינסטים נשאו את השם הוגנוטים. במהומה הדתית של אנגליה במאה ה-17, כינו הרשויות בתואר "פרוטסטנטי" כל אלו שלא קיבלו את הכנסייה האנגליקנית ולא היו קתולים, אך נחשבו עדיין אורתודוקסים דיים (בניגוד לבפטיסטים ולאוניטרים) בעיניה כדי שדעתם לא תישלל. לבסוף, הכריע האופן בו אומץ המושג "פרוטסטנטי" על ידי הקתולים. הוא התקבל כתואר הנפוץ לכל אלו שהשתייכו למורשת הנצרות המערבית, אך פרשו מכפיפות לכנסיית רומא במהלך הרפורמציה ולאחריה, ובהמשך לכל התנועות שנוצרו מתוכם.[1]

עקרונות ומאפיינים

עריכה

יסודות

עריכה
 
מרטין לותר, החל ברפורמציה הפרוטסטנטית ב-1517.

הגיוון העצום של הכנסיות הפרוטסטנטיות והמחלוקות הרבות בין הוגיהן מקשים על איתור מכנה משותף הגותי או אמוני. חוקרים מתארים אותן יותר כתופעה היסטורית בעלת שורשים זהים: כל הפלגים שהסתעפו במשך כחמש מאות שנה מתוך התנועות שצמחו בעת הרפורמציה הפרוטסטנטית. מבחינה תאולוגית, הרחיקו קבוצות מסוימות לכת עד כדי כפירה במושג השילוש הקדוש, כפי שעשו האוניטרים, ואחרות פנו בנתיבים קיצוניים כמעט באותה מידה.

באופן כללי, ניתן למפות את הזרמים השונים על ספקטרום הנע משמרנים וממסדיים, בייחוד האנגליקנים ובמידה רבה גם הלותרנים, האוחזים ברבות מהמסורות והתפישות שלפני הרפורמציה, ועד רדיקלים עממיים (בעיקר האנאבפטיסטים וממשיכיהם) שהתייחסו לאלו כסמליות בלבד ונטו להיפטר מהן ללא שהיות. עם זאת, למרות הקושי שבאפיון משותף, חולקים הפרוטסטנטים כולם רקע ועקרונות רופפים שמקורם בהגות ראשוני הרפורמטורים, בייחוד מרטין לותר, ז'אן קלווין ששכלל את הגותו אך גם חלק עליו רבות, אולריך צווינגלי וממשיכיהם השונים.[2]

מצע משותף זה ממוצה לעיתים בסיסמאות שנלקטו מכתבי הוגי הרפורמציה ונחשבות כמסמלות את משנתם. רשימה מוכרת היא שלושת ה"בלבדים", solae, המזוהים עם לותר: "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura) – החשבת הברית החדשה והתנ"ך כדבר האל האותנטי מעל לכל פרשנות או מסורת; "האמונה לבדה" (sola fide) – הדגש על כך שרק באמצעות האמונה ניתן לקבל את חסד האל ולהיוושע; ו"החסד לבדו" (sola gratia) – דחיית כל אפשרות להצטדק בפני האל בעזרת הישגים או טוב הנובע מתוך האדם וקביעה כי רק חסדו לבדו הוא המקנה ישועה. שני האחרונים קשורים זה בזה הדוקות, ומהווים יחד את המצע עליו בנויה תפישת הצידוק הפרוטסטנטית. בלבדיות החסד מקובלת עקרונית על הכנסייה הקתולית, נגדה יצאו הרפורמטורים בחריפות, וביטויים כמו "האמונה לבדה" מופיעים בכתבי הכנסייה בימי הביניים אך במובנים אחרים.

קו משותף שחוקרים רבים ציינו והמשולב בכל מחשבת הרפורמציה הוא מרכזיותו של ישו והקשר הישיר אליו, שלותר סיכם פעם בסיסמה "ישו לבדו" (Christus solus, שאף היא מוקדמת בהרבה לזמנו). הכריסטוצנטריות הרדיקלית של לותר, קלווין והאחרים שימשה מסד למרבית התפישות המזוהות עמם. מרכזיותו כדבר האל במובן הלוגוס חופפת למרכזיות דבר האל המובא בברית החדשה ובמקרא, לבדם. חסדו של ישו לבדו ולא מעשים טובים מאפשרים את ישועת האדם, והאיסור על כל תיווך או מחיצה בינו למאמינים עומדים במרכז הרעיון הפרוטסטנטי של "כהונת כל המאמינים" ודחיית הממסד הכנסייתי או פולחן הקדושים.[3][4][5]

"כתבי הקודש לבדם"

עריכה
 
"משקל דבר האל הברוך מכל כנגד תורות והתייהרויות האדם": כתבי הקודש מכריעים את ההמצאות של הממסד המאוחר המושחת. איור תעמולתי פרוטסטנטי מתוך "ספר הקדושים של פוקס", 1576, אנגליה.

עיקרון חשוב ביותר במחשבה הפרוטסטנטית לגווניה שנשאב מלותר וקלווין, מכונה "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura). לפי עיקרון זה המקרא והברית החדשה הם הבסיס היחיד ממנו ניתן לשאוב סמכות דתית. הרעיון הושפע מהדגש ששמו הוגי הרנסאנס על "שיבה למקורות" וחזרה לפשט הכתובים לאחר יותר מאלף שנים בהן פרשנות אלגורית מרחיקת-לכת הייתה הנורמה בנצרות, בדמות תפישת ה"קוואדריגה" (אנ') שהוסיפה שכבות מוסריות, נבואיות וטיפולוגיות על המובן המילולי של הכתוב (בדומה לפרד"ס היהודי). התוספות והפלפולים המרובים נראו כהשחתה וסילוף. לותר אימץ את העיקרון ב-1518 במענה להתקפות הראשונות עליו מרומא, צווינגלי ב-1523 וקלווין מאוחר יותר. מעבר לרקע הרעיוני, השיבה לפשט יצרה את האפשרות של הסרת התוקף המחייב של מסננת הפרשנות המקובלת שהוסיפה ההיררכיה הרשמית במשך מאות שנים ושעליה נשענו נוהגים ועקרונות רבים ערב הרפורמציה. דחיית המסורת בעל-פה של הכנסייה שברה את הכוח שהעניקה לממסד שבראשו האפיפיור, והניחה את הביסוס לביטול ולדחייה גורפים של אמונות וטקסים שלא נמצא להם מקור מספק בכתובים. בטווח המיידי, אפשר עיקרון זה פעולה עצמאית בלי הסכמה רשמית של המוסדות הממונים. הדבר לא חייב שלילה קטגורית של כל העבר, אלא קבע את כתבי הקודש כאמת המידה היחידה לפיה ניתן היה לשפוט את ערכו של מנהג, ובעזרתם להחליט אם הוא אכן הכרחי או שניתן לראותו כנתון לשיקול דעת עצמאי.

לותר, קלווין והאחרים ראו במקרא לבדו מקור חזק דיו, "דברו המהדהד של אלוהים", שההשראה והקדושה שבו היו כה עוצמתיות עד שדי היה בהן כדי לאפשר לכל אחד להבין אותו בעצמו ללא הזדקקות לתיווך המסורת – בתנאי שאכן האמין בהיות התנ"ך דבר האל וציפה לקבל את אמיתותיו. לותר קבע ב-1520 ש"המקרא הוא המבאר שלו עצמו" (scriptura sui ipsius interpres), ובכך שלל כל סמכות חיצונית לו כנקודת משען לפרשנות. מאז ועד ימינו, פיתחו הפרוטסטנטים, יותר מכל הזרמים האחרים, שיטות הרמנויטיות שונות להבנת פשט המקרא והברית החדשה. גישה זו השתלבה עם הנטייה הגוברת לתרגום התנ"ך משפות קלאסיות (בעיקר לטינית) ללשונות העמים כדי שיבינוהו; הכנסייה הקתולית, שלא התנגדה לכך טרם הרפורמציה, קבעה תרגום תקני משלה בוועידת טרנטו כדי למנוע היווצרות של גרסאות בעייתיות בעתיד.

ההשלכות המעשיות שאפשרה גישת "כתבי הקודש לבדם" היו נרחבות. מתוך שבעת הסקרמנטים המקובלים, מצאו הרפורמטורים ביסוס מלא בכתובים רק לשניים, הטבילה לנצרות וסעודת האדון. יתר החמישה איבדו את מעמדם כסקרמנטים ובוטלו כמעט על ידי כולם – באגפי הקצה, האנגליקנים והלותרנים השמרנים הותירו על כנם רבים מהטקסים (כמו וידוי) מבלי לתארם כסקרמנטים, בעוד שהקווייקרים הקיצונים לא מכירים אף בטבילה ובסעודה ודוחים את המחוות החיצוניות כסמליות עקרה שאינה באה מן הרוח. האיסור על נישואי כמרים, לו התנגדו גם מסיבות אחרות, הוחשב כנעדר יסוד במקרא והופקע גם הוא. פולחן הקדושים ומרים הבתולה גונה באותו הקשר, והצלמים והקישוטים בכנסיות נאסרו בנימוק שכתבי הקודש שללו אותם במפורש. היסטוריונים אחדים הצביעו על הסמליות העמוקה שבמאבק הפרוטסטנטי נגד צלמים ותמונות ובעד התנ"ך בשפה המדוברת, כקרב בין התקשורת החזותית בה הועברו יסודות האמונה בדורות עברו לאמצעי התקשורת של מהפכת הדפוס שאפשרה הפצת רעיונות מופשטים היישר לכל קורא.[6] מאותם שיקולים, למן "המיסה הגרמנית" של לותר מ-1526 נכתבו גם התפילות בשפת המתפללים, ועד מועצת הוותיקן השנייה ב-1962 הייתה התפילה בשפה המקומית אחד ההבדלים הברורים והבולטים בין הקתולים לפרוטסטנטים.

לצד דחיית המסורת המחייבת, לעיקר "כתבי הקודש לבדם" הייתה השפעה חשובה נוספת על הפרוטסטנטיות: הסמכת כל אדם לפרש הובילה מיד לריבוי עצום של כיתות ופילוגים ומנעה הקמת ממסד מרכזי מוסכם בכנסיות החדשות שקמו. בפועל, היה ברור שכל טקסט זקוק לשכבת פרשנות מוסכמת כלשהי כדי להבינו ושתקדימים מסוימים היו הכרח. כך אימצו הרפורמטורים, למעט הרדיקלים ביותר, למשל, את רוב החלטות הוועידות האקומניות בראשית הנצרות, הגם שלא ייחסו להן אותו מעמד שהיה להן בעבר. הצהרות האמונה של ועידת ניקאה וממשיכותיה והכריסטולוגיה שנקבעה בהן נותרו יסודות מרכזיים במשנת הזרם החדש. יתרה מכך, הפרוטסטנטים החלו מיד ביצירת מסורת מחייבת משלהם בדמות הצהרות אמונה, למן הצהרת אוגסבורג הלותרנית ב-1530, עבור ב"הסכמת ציריך" הקלוויניסטית-צווינגליאנית ב-1549 וב"תשעים-ושלושה הסעיפים" האנגליקניים מ-1571 ועד ימינו. יריביהם הקתולים הרבו ללעוג להם על חוסר עקביותם, ולהצביע על כך שכתות קיצוניות חזרו לשמור את השבת במקום יום ראשון ואסרו להישבע, כפי שאכן ניתן היה להבין מקריאה בלתי-מתווכת.

כפועל יוצא האיצה הרפורמציה את עריכת הקאנון של הברית הישנה והחדשה וטיהורו מספרים שהוכרו מזה זמן רב כאפוקריפיים. לותר עצמו שפט את הקאנון לפי מידת התאימות שלו למה שראה כיסודות הנצרות, כמו הישועה באמצעות חסד בלבד ורעיונותיו של פאולוס. הוא ניסה לשווא לשכנע את עמיתיו לפסול את איגרת יעקב, מגילת אסתר וכתבים נוספים בנימוק שאינם משקפים את רוח האמונה האמיתית. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים היו זהירים הרבה יותר ואמת המידה שלהם הייתה הוודאות בכך שהחיבורים שהוכללו אכן היו מקוריים (אפילו הכנסייה הקתולית קיבלה ביקורת זו במידה מועטה וקבעה סופית קאנון סגור בטרנטו). מרבית הספרים החיצוניים הוצאו מהנוסחים הפרוטסטנטיים בנימוק שהתקבלו בטעות ועל סמך החלטות כנסייתיות מאוחרות יחסית.[7]

צידוק מן החסד באמונה לבדה

עריכה
 
האיגרת אל הרומים פרק ג' וד' בתרגום לותר מ-1522: (פסקה שלישית, שורה שנייה): לָכֵן דָּנִים אֲנַחְנוּ שֶׁבֶּאֱמוּנָה יִצְדַּק הָאָדָם בִּבְלִי מַעֲשֵׂי תוֹרָה. לותר שאב את רעיון הצידוק שלו מאיגרת פאולוס הראשונה.

היבט מהפכני ויסודי אחר של התפישה הפרוטסטנטית, היה ראייתה את תהליך הצידוק (אנ') של האדם החוטא בפני האל כפועל יוצא של "חסד אלוהים לבדו" (sola gratia), ובאמצעות "האמונה לבדה" (sola fide (אנ')) מצד האדם. הרעיון פותח על ידי לותר ונמשך אצל כל הרפומטורים המרכזיים. הגישה הקלאסית בכנסייה הקתולית, שיוצגה על ידי הסכולסטים מאז תומאס אקווינס, הייתה שלמעשים טובים יש חשיבות ניכרת בצידוק. הפרוטסטנטים, לעומת זאת, קבעו כי מעשים טובים אמנם ראויים ובעלי-ערך כשלעצמם, אך אין להם שום משקל בתהליך זה, המתקבל אך ורק מכוח חסד האל ובאמצעות טהרת האמונה בכך – propter Christum per fidem, "על ידי המשיח, בעזרת האמונה". הצעד היחיד שהאדם השפל והחוטא יכול לעשות לקראת האל הוא לקבל כי הבורא הוא זה שמושיע אותו, וכל היתר נבע מכך. נושא זה היה עניין לדקויות פרשניות מופלגות: הממסד הקתולי הדגיש בוועידת טרנטו שוב את עמדתו, כי הצידוק אכן נובע אך ורק מחסד האל אך מעשים טובים מתחייבים לשם כך, וכי מי שטוען שהוא יכול להיוושע על ידי האמונה לבדה, או לחלופין רק באמצעות מעשים וללא אמונה, הוא כופר. גם הפרוטסטנטים נאלצו להבהיר כי יש חשיבות למעשים טובים ולמוסר (אם כי לא מבחינת תהליך הצידוק), ולגנות את אלו שסברו שדי באמונה בחסד המושיע כדי להיחשב נוצרים טובים.

הציר סביבו ניבעו ההבדלים היה בשאלת היכולת האנושית להגיע לצדקות פנימית, ועל טבעו של החסד. ההשקפה הקתולית הבסיסית הייתה שבעזרת החסד האלוהי, האדם ספוג החטא משתנה בפנימיותו ונעשה טוב יותר, אך לותר והפרוטסטנטים דחו זאת. לשיטתם, החטא הקדמון השחית את הטבע האנושי עד כדי כך שכל מעשיו האדם היו בחזקת חטא, והמקור היחיד לטוב הוא האל. הצדקות שבאדם יכלה לנבוע אך ורק מהבורא, והייתה זרה וחיצונית (iustitia aliena) במהותה; החסד היה שייך כל כולו לשמיים ולא יצר שום טוב פנימי בתוך הנבראים. רעיון זה השתלב עם דחיית כל ההבנה הקתולית לגבי טבע הצידוק בחיים ובמוות. הכנסייה ראתה את האדם כצובר נקודות זכות במעשים טובים ובציות לאורך שנותיו ומתמרק בהדרגה מחטאיו, המולדים והנרכשים, ואם לא התנקה מהם בחייו, גם מתענה לזמן קצוב בפורגטוריום לאחר מותו, עד שהיטהר מספיק להיות ראוי לגן העדן. לותר וממשיכיו ראו את בן האנוש כבעל מהות דואליסטית: ספוג לבלי כפרה בחטא מטבע היותו, וללא יכולת להשתחרר מכך בשום מעשה מצדו, ומאידך יכול ונצרך להיצדק מלכתחילה מתוקף חסדו המיטיב של ישו, אם האמין בו. עבור הפרוטסטנטים, הצידוק לא התרחש בסוף החיים או לאחריהם אלא היה תנאי מוקדם ומתת אל שניתנה מראש. מעשים טובים לא היו תנאי או אמצעי להשיגו, אלא פועל יוצא שהתאפשר רק כי האל חמל על מאמיניו, ומתוך חסדו שבא עדיהם יכלו בכלל להיטיב.

הסתכלות זו, על אף המוניטין הקודרים שנקשרו לה, הייתה גם מלאת תקווה: בניתוח הפרוטסטנטי של תהליך הישועה, מסורת הכנסייה קבעה שטוב אלוהי חודר אל הנשמה ומתערבב בה. לכן, לפחות בראיית הרפורמטורים, נותר ספק באפשרות להיצדק, שכן רוע האדם ושפלותו לא אפשרו לו להשיג את הכרת האל ויראתו בשלמות. דווקא ההפרדה בין הטבע האנושי הפסול ללא תקנה והחסד האלוהי המתקן והזר לו, אפשרו להבטיח כי גם החוטא הנקלה ביותר (ובעיניהם, כל אדם היה כזה במעמקי ישותו) יוכל להיוושע אם יפנה אל האל. לותר עצמו גיבש השקפה זו מתוך מצוקתו האישית, כשהגיע למסקנה שלעולם לא יוכל לכפר על כל חטאיו המרובים במעשים טובים, בתפילות ובסיגופים, וכי אף בן-אנוש לא היה מסוגל לכך.

לרעיון הצידוק באמצעות האמונה לבדה היו השלכות מעשיות ורוחניות נרחבות. כבר בתחילת הרפורמציה, הקביעה שמעשים טובים ופעולות גשמיות למיניהם אינם אלא מחווה אנושית ריקה מתוכן, אפשרה לקרוא לפירוק המנזרים, ששוכניהם היו נתונים באורח חיים מחמיר שהוקדש לעשייה כזו, ולביטול רבים מהליכי הכפרה שהיו שגורים עד אז, כמו וידויים וצומות. לדוקטרינה הייתה השפעה עמוקה ומתמשכת על הפילוסופיה האירופית, והיא תרמה תרומה עצומה לדגש המתחזק על היחיד הסובייקטיבי, שאמונתו כלפי פנים ולא מעשיו המדידים כלפי חוץ הושמו במרכז. מהלך זה הוביל בעקיפין גם לנאורות עצמה ולתפישות מודרניות שצמחו אתה ואחריה. ז'אן קלווין ותלמידיו הקצינו עוד יותר מלותר, וקבעו שאף האמונה עצמה היא מתת אלוה, ולא יכולה לנבוע מתוך בחירה חופשית והטבע האנושי. מכך, ובניגוד מסוים ללותרניזם, נבע עקרון הגזרה הקדומה והבחירה מראש החמור במשנת הקלוויניזם, לפיו האדם אמנם אחראי ומחויב להאמין, אך אלוהים בחר ממילא את אלה שיושיע בטרם היות העולם, ורק בהם תתעורר האמונה הראויה.[3][8]

כהונת כל המאמינים

עריכה

ההדגשה על הישועה באמצעות החסד, המגע הישיר עם ישו עצמו וסמכות הכתבים לבדם, כולם היוו הצדקה לאחד מהעקרונות המארגנים המרכזיים של הפרוטסטנטיות – שלילת ההבחנה בין הכמרים שנסמכו להמון המאמינים, והקביעה כי לפחות ברמה האידיאלית, כל נוצרי היה יכול וראוי להיות שווה לכל היתר ומעין איש דת לעצמו. ללא מסורת ותקדימים מחייבים, ועם ההצהרה שניתן היה לפרש את המקרא מתוכו, לא היה צורך במבנה כנסייתי מוסדר שיספק ביאור מוסמך לכתבים; מאחר שהצידוק בפני האל נקנה בזכות החסד ומעשים טובים לא הועילו בעדו, אורח החיים של הנזירים ואנשי הכמורה היה חסר תועלת ומיותר; בברית החדשה מתוארים היחסים בין ישו לשליחיו ותלמידיו כחופשיים למדי, ולא מוזכרים נדרים, מסדרים והיררכיה. לבסוף, לותר, קלווין והאחרים לא הכירו בטרנסובסטנציאציה ובכך שהלחם והיין בסעודת האדון הופכים באמת לבשרו ודמו של ישו, והשתתפות הכומר בטקס מרכזי כל כך המגלם את הקרבן הפכה לסמלית יותר מאשר לחיונית. בהשראת ציטוטים מן הברית החדשה כמו ”הִנְּכֶם זֶרַע נִבְחָר מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ וְעַם סְגֻלָּה לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹת הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם” (הראשונה לפטרוס, ב' ט') קבעו הרפורמטורים כי מכל הנוצרים מצופה להשתתף באופן מלא בחיי הדת, וליטול אחריות על עצמם וחבריהם. אי-לכך הכנסייה הקיימת הייתה סילוף מושחת.

לרעיונות אלה היו השלכות מרחיקות לכת באופן פוטנציאלי, ונגנזה בהם האפשרות להעביר לידי האדם הפרטי את ההכרעה בחיי הדת בפועל. אך הן ראשוני הרפורמציה והן ממשיכיהם בדורות הבאים הוסיפו לעמוד על הצורך בהנהגה רוחנית ובהיררכיה מסוימת. גם הכיתות הפרוטסטנטיות הקיצוניות ביותר, בהן בוטל כל שריד לטקס סמיכה לכמרים ובידול כלשהו בינם למאמינים, נדרשו למשמעת וסדר כדי לקיים חיי קהילה, והעבירו את ממשלתם לידי מועצות זקנים קרואים. ברבות מהכנסיות הממסדיות יחסית, בייחוד הלותרניות, נותרה על כנה אף דרגת הבישוף כערכאה שהסכמתה נדרשה למינוי ואשרור אנשי דת (במסורת הקלוויניסטית נשללה הבישופות עקרונית באופן נחרץ) – אם כי לעיתים קרובות הופקע הצורך בשימור שלשלת הסמיכה מן השליחים, עליה מתבססת הלגיטימציה של ההיררכיה הקתולית, לפעמים מטעמים אידאולוגיים, אך תכופות בשל הדחת הכמרים הסמוכים שכיהנו טרם הרפורמציה.

ההשקפה הלותרנית פתרה את המתח המובנה בין צורך במשמעת וסדר לבין יסודות הפרוטסטנטיות, כשקבעה כי המבנה הכנסייתי המשוכלל הישן אמנם נעדר ביסוס בכתבי הקודש, אך צוין שם בבירור כי בכל זאת יש צורך במי שעליהם לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה ולהטיף; גם קלווין, עוד בספרו "מוסדות הדת הנוצרית", קבע כי הכרח שיהיו אדוקים מלומדים שיפיצו את האמונה וידחקו באחיהם לשמור עליה. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים הלכו בעקבותיהם. אך תוארם והגדרת תפקידם של הסמוכים לשירות כזה שונו תכלית שינוי: במסורת הקתולית הכומר הוא "כוהן" (presbyter) שתפקידו חיוני ונובע מסמיכת הממסד, ובפרוטסטנטיות הוא "קרוא" או "משרת העדה" (minister) שנצרך מכוח למדנותו והכריזמה שלו, ותפקידו בעיקר לפנות אל הקהל. אחד הצעדים השטחיים, אך המפורסמים והבולטים, שנבעו מכך היה ביטול האיסור על אנשי דת להינשא, שהכנסייה ניסתה לאכוף (במידות שונות של הצלחה) מאז ועידת לטראנו הראשונה ב-1123. צופה מכמרים פרוטסטנטיים להתחתן ולהקים משפחות. כמו כן, הדרשה הפונה אל לב המאמינים החליפה את המיסה כעיסוק החשוב ביותר של הכומר.

באופן כללי, הרפורמציה וענפיה יצרו שוויון רב יותר בין אנשי הדת לקהלם. משקל העדה בהתנהלות הכנסייה גדל, והוכרה חשיבות התודעה הדתית הפרטית, אך בכל זאת נשמר בידול בין אנשי דת מלומדים ליתר. בזרמים הרדיקליים צומצם הבידול, בעוד שבשמרניים קיימת היררכיה מפותחת יותר. ברמה המעשית והפוליטית, רעיון "כהונת כל המאמינים" אפשר את פירוק הממסד הכנסייתי מעושרו וכוחו, וביטול הכפיפות לאפיפיור ולרומא לטובת ציבור המאמינים מחד ורשויות המדינה החילוניות מאידך.[9][10] השלכה משמעות נוספת, מאוחרת יותר, של עקרון "כהונת הכל" הייתה יישומו אף לגבי נשים, נקודה שתאולוגיות פמיניסטיות עמדו עליה רבות במאה ה-20. עוד במאה ה-17 התירו הקווייקרים לנשים להטיף, ובמהלך המאה ה-19 החלה הסמכת נשים לכמורה. הנושא היה ועודנו שנוי במחלוקת עזה, אך כיום רוב דחוק מקרב הזרמים הפרוטסטנטיים מסמיך נשים.

לצד החלשת ההיררכיה המתווכת בין הנוצרים לאל עלי אדמות, הפרוטסטנטים ביטלו אף את מקבילתה השמימית. מרים הבתולה נותרה דמות קדושה ואהודה, אך פנייה אליה בתפילה כדי שתעתור אל בנה גונתה בתוקף כגובלת בעבודת אלילים או אמונה תפלה. יחס דומה הופגן לתפילה אל הקדושים או המלאכים כעותרים אל אלוהים. כנסיות פרוטסטנטיות ממסדיות יותר, כמו האנגליקנים והלותרנים, הוסיפו להכיר במעמד הקדוש אך לא העריצו ורוממו את קדושיהן כמקובל אצל הקתולים (וכן האורתודוקסים ויתר הכנסיות המסורתיות) כפטרונים של מקצועות מסוימים, מחוללי נסים וכדומה. הרוב ביטלו מעמד זה מכל וכל וביקרו בתוקף את הערצת הבתולה, הקדושים, המלאכים והשרידים המקודשים כפגניות וכפירה. בהתאמה, מאחר שהמקרא אסר על עשיית כל פסל ותמונה והברית החדשה לא סתרה ציווי זה, הסירו או השמידו הפרוטסטנטים את התמונות והעיטורים בכנסיות ואף את דמויות ישו הממומסר לצלב. רק צלבים פשוטים הותרו לשימוש. אחד ההבדלים השטחיים אך הבולטים לעין עם הקתוליות הוא הפשטות והיעדר הקישוטים בכנסיות.[10]

מציאות ישו במיסה

עריכה

בשאלת האופן בו הלחם והיין המקודשים בטקס סעודת האדון הופכים לדמו ובשרו, רוב הגישות הפרוטסטנטיות היו בעיקרן המשך ישיר לדיון ארוך השנים על מהות השינוי והאופן המדויק בו הוא מתרחש. עקרון הטרנסובסטנציאציה, שנומק בטיעונים אריסטוטליים על ההבדל בין מאפייניו המהותיים והאקראיים של כל עצם (כשם שכיסא עשוי להיות ממתכת או מעץ ועודנו כיסא במהותו, כך מאפייניהם האקראיים של הלחם והיין לא השתנו אך מהותם נעשתה לזו של ישו) נדחה על ידי כל הרפורמטורים כעיוות, סילוף ואימוץ מאוחר של רעיונות פילוסופיים משובשים מחוץ לנצרות האותנטית.

לותר פסל את הטרנסובסטנציאציה בטענה שהפכה את העצמים למושא ישירה לסגידה במקביל לישו עצמו, ובכך שהציגה את המיסה כחזרה או חלק מקרבנו הייחודי והחד-פעמי על הצלב. הוא גם ראה בכך רוממות של הפעולה האנושית של הכומר ה"הופך" חומר לעצמות המושיע, בניגוד יסודי להשקפתו לפיה האל גואל בלי תלות במעשה האדם. תחת זאת, הציע גישה של "איחוד סקרמנטלי", או קונסובסטנציאציה (קיום-במקביל): בכוח דברו של האל, לחם הקודש והיין הופכים לדבר מה שהוא מעבר למזון רגיל, אך לא משתנים לעצמותו של ישו. מציאותו במיסה אמיתית והוא מתקיים "בתוך, עם ומתחת" העצמים שקודשו. שיטתו של לותר הותקפה מיד גם מתוך מחנהו, בייחוד משום שמבקריו תהו כיצד גם הטבע האנושי, ולא רק האלוהי, של ישו יכול להקרין בתנאים כאלו אל הטקס וראו בכך פיצול מסוכן בין שני צדדיו. קלווין, לעומתו, סירב לקבל שישו נאכל בפה באופן כלשהו ונקט בגישה מעורפלת יותר, לפיה המיסה מייצגת נוכחות אמיתית של ישו אך זו רוחנית ומותנית באמונה יותר מאשר מוחשית. שניהם גם יחד שללו את עמדתו של צווינגלי, שדחה באופן גורף את היות הסמל תחליף למה שהוא מייצג ולא רק בעניין סעודת האדון וקבע שישו נוכח באמת רק בשמיים והטקס עצמו הוא אמנם קדוש וחשוב אך מהווה זיכרון בלבד, כאמור בבשורה על פי לוקאס כ"ב, ” וַיֹּאמַר זֶה גוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם זֹאת עֲשׂוֹּ לְזִכְרִי׃”. העמדות הפרוטסטנטיות לגבי מציאות ישו בטקס הוסיפו לנוע בין קטבים אלה, תוך גיוון ניכר, במאות השנים הבאות.

למרות הדקויות הפילוסופיות, המחלוקת בנושא הפכה לאחד ההבדלים הסמליים החשובים ביותר בין פרוטסטנטים לקתולים ולאבן בוחן. עד 1828 נדרשו בחוק כל נושאי המשרות הציבוריות בבריטניה להצהיר במפורש כי אינם מאמינים בטרנסובסטנציאציה, והמלך היה מחויב בכך עד 1910.[11]

"האתוס הפרוטסטנטי"

עריכה

לנצרות הפרוטסטנטית הייתה השפעה עמוקה על התרבות המערבית ועל תרבותן של צפון אירופה וצפון אמריקה שהיא מהווה בהן דת רוב: כך, לדוגמה, חוקרים רבים הצביעו על האופן בו הערכים הפרוטסטנטיים ממשיכים לעצב את האופי הלאומי בארצות הברית אף עם התרופפות האמונה הדתית כשלעצמה. שאלת טיבה, יתרונותיה ומגרעותיה של "המנטליות הפרוטסטנטית" היא נושא ותיק במדעי החברה; לרוב היא מקושרת עם קפיטליזם, מוסרנות, נוקשות, אינדיבידואליזם, התנתקות ממסורות, חופש אינטלקטואלי, ערכים בורגניים, חומרנות וסובייקטיביות. הוגים מובילים כמו ניטשה ביקרו אותה קשות כמובילה למחיקת כל ערך רוחני ותוכן, בעוד שבמאה ה-19 וראשית ה-20 היה רווח מאוד להעלותה על נס כהסבר לרציונליות ולשגשוג של המערב.[12]

מקס ובר קישר עוד ב-1905 בין הזרם לכלכלה בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם": לשיטתו, הפחתת הדגש על טקסים והתחייבויות דתיות, קריאתו של קלווין לקדש את שם האל בכל תחומי החיים ולא רק בעיסוק רוחני והצורך לשאוב אשרור פסיכולוגי להיותו של הקלוויניסט בין הנבחרים שיזכו להיגאל – שגשוג נתפש כאות לכך שהבורא, שרצונו הפך מסתורי ונעלם בתאולוגיה זו, אכן מרוצה מברייתו – כולם היוו תמריץ חשוב לעליית הקפיטליזם המודרני. נתוניו והיסקיו של ובר ספגו קושיות רבות, אך הרעיון של "מוסר עבודה פרוטסטנטי" הוא מושג רווח ביותר המועלה בהקשרים של חריצות ויצרנות המשקים במדינות שזוהי דת הרוב בהן. הסיבתיות בקשר בין השניים (עד כמה עלייתה של שכבה חברתית מעין-בורגנית יצרה מניע לאמץ אמונה המשקפת יותר את ערכיה ולהפך) היא דו-משמעית. בנוסף נטען שהדגש הרב על חינוך והנגשת כתבי הקודש לכלל המאמינים תרמו אף הם רבות לעניין, סוגיה שאף היא שנויה במחלוקת. כמו כן, התורה הקלוויניסטית על קיומה של קבוצת נבחרים הועלתה גם כגורם לגזענות ותחושת עליונות, בייחוד בזמן הקולוניאליזם.[13]

גם ההשפעה על טיב היחסים בין הדת והמדינה ובין האמונה וכלל החיים נדונה רבות. הפרוטסטנטיות מקושרת עם תהליך היחלשות הכנסייה והכפפתה לעליונות הרשויות, עם הפנמת האמונה לתחום הפרטי ועם החילון במשמעותו הרחבה. ללותר מיוחסת גישה חלוצית לרעיון "שתי המלכויות" במחשבה הנוצרית הקלאסית אודות היחסים בין הכנסייה לשלטון החילוני, לפיה מדובר בשתי ספירות שצריכות להיות נפרדות. למעשה, אף כי לותר הטיף לכך שהכנסייה צריכה להיות פרושה מעולם החומר והפוליטיקה, השתמש בנסיכים כדי לכפות רפורמה על הממסד הקתולי העשיר ורב-העוצמה (שהשקפתו בנדון הייתה של סמכויות כמעט מתחרות, כפי שאירע רבות במאבקים בין האפיפיור לשלטונות בימי הביניים) והכנסיות הפרוטסטנטיות החדשות שנוצרו אכן היו חלשות וכנועות יותר, מעולם לא נתן לכך גיבוי השקפתי סדור. במקרה של ניסיון לכפייה הנוגדת את האמונה, קרא להתנגדות, ובוודאי לא אחז בגישה של הפרדה בין הדת למדינה בתקופה מוקדמת כל כך. הרעיון לפיו ההשקפה הלותרנית אודות "שתי המלכויות" יצרה ממסד דתי חלש וכנוע הועלתה בייחוד בימי המשטר הנאצי בגרמניה, כשתאולוגים פרוטסטנטים חשובים כמו קרל בארת האשימו את לותר בסלילת הדרך לקונפורמיות של הזרם.[14] לעומת זאת, תרומה חשובה ביותר לעיקרון של הפרדת הדת והמדינה מצויה במורשת הרפורמציה הרדיקלית. חוסר האמון של חוגיה ברשויות ובכל קשר בין הדת אליהם – בין אם בגרסתו הוותיקה מימי קונסטנטינוס שהתגלמה באופן חלקי בקתוליות ובין אם בכנסיות הפרוטסטנטיות הממוסדות שרדפו אותם אף הן – וקריאתם לפרישות גמורה מהעולם יצרו אתוס של חופש דת ודרישה לחירות גמורה בתחום לקהילה, גם אם כלל לא בהכרח ליחיד. סירובן של התנועות הקיצוניות באנגליה לציית לכנסייה האנגליקנית הוביל לרדיפתן ולהגירת רבים מאנשיהן לאמריקה. שני הסעיפים הפותחים את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, האוסרים על הקונגרס לתמוך בדת כלשהי או להעדיף אחת על רעותה, שאבו רבות ממורשת זו.[15] במובן הרחב יותר, שבירת הבלעדיות שהייתה לכנסייה הקתולית על פירוש רצון האל ומתן האפשרות לפרשנות עצמאית הובילה בטווח הארוך לאי-מסוגלות ליצור הסכמה בנדון ולהכרח להעביר שאלות אלו לתחום הפרט וכך לחילון.

פן אחר הוא הקשר בין פרוטסטנטיות לסובייקטיביות ולאינדיבידואליזם של העידן המודרני. החשיבות שייחסו הוגי הרפורמציה לאמונה, כלומר לתבחין סובייקטיבי שבו האדם ניצב לבדו מול האל ולא נמדד אובייקטיבית על ידי השתתפותו בקהילת המאמינים במעשים טובים, הועלו כאבן דרך – אם כי רחוקים מלהיות הגורמים הבלעדיים – בנתיב אל הנאורות והפילוסופיה שמיקמה את היחיד והעדפותיו כמה שהסדר החברתי והכולל נשען לבסוף עליו; הן במובן של חופש המצפון והבחירה, והן במובן של פירוק כל הערכים והמסורות בשם האינדיבידואל.

ארגון ודמוגרפיה

עריכה

מספר הפרוטסטנטים בעולם נאמד בין 800 ל-900 מיליון נפש, יותר משליש מכלל הנוצרים, החברים באלפי זרמים שונים (בין 30,000 ל-40,000). פרופסור האנס ג'יי. הילרברנד, בניתוח מדוקדק שהתבסס על נתונים ארגוניים ומפקדים ממשלתיים, העריך שבשנת 2000 היו 833,000,000 נוצרים פרוטסטנטים במובן הרחב ביותר ב-32,470 זרמים מובחנים: ממאמינים אדוקים ועד למי שנטבלו ומקיימים קשר רופף או אפסי עם הכנסייה שלהם, ומן הכנסיות ה"קלאסיות" בעלות תאולוגיה השואבת ישירות מהרפורמציה ועד לקבוצות שוליים המשתייכות למעטפת הפרוטסטנטית.[16] מכון המחקר PEW אמד אותם ב-800,640,000 ב-2010.[17] באותה שנה, רק 27% מהחברים בעולם התגוררו בארצות הברית או באירופה, ומבין יתר ה-73% הרוב המכריע חי באפריקה ודרום אמריקה, שם הדת מתפשטת במהירות, דווקא בצורותיה הרדיקליות והממסדיות פחות.[18] ארצות הברית עודנה המדינה בעלת האוכלוסייה הפרוטסטנטית הגדולה בעולם, עם קרוב ל-150 מיליון או מחצית מתושביה, אך ברזיל שמסורתה קתולית היא הבאה אחריה עם יותר מ-40 מיליון. בניגריה יש אחוז ומספר פרוטסטנטים גבוה יותר מבגרמניה מולדת הרפורמציה.

מאחר שהיעדר סמכות מרכזית, חופש להקים כנסיות חדשות וגיוון הם מאפיינים מובהקים של הפרוטסטנטיות, מספר הכנסיות השונות הנמנות עליה איננו קבוע ומשתנה ללא הרף. רבות מבין אלו מכירות זו בזו כשותפות מלאות ולגיטימיות ואף מאוגדות בפדרציות גדולות, בעוד שאחרות עצמאיות לגמרי. הרוב חולק עקרונות יסוד דומים נרחבים, אך ישנן קבוצות שנחשבות כסוטות מעיקרי הנצרות על ידי כמעט כל היתר; גם בין הזרמים הגדולים והממוסדים יש מחלוקות עמוקות, כמו זו בין הלותרנים לנצרות המתוקנת (קלוויניסטית) שהייתה אחת מיסודות הפילוג בין הפרוטסטנטים ושנפתרה בדיאלוג רק בשלהי המאה ה-20. כמו כן, בעשורים האחרונים הקיטוב בתוך הכנסיות עצמן בין שמרנים דוגמטיים לליברלים בנושאים כמו סמיכת נשים לכמורה, היחס ללהט"ב והפלות, מהווה שאלה כבדה יותר מאשר החלוקות הישנות ביניהן. באופן גס, ניתן לחלק את הזרמים הפרוטסטנטיים לארבע קטגוריות מרכזיות.[19]

הקבוצה הראשונה היא של הזרמים הקלאסיים המעוגנים בזרם המרכזי של הוגי הרפורמציה. אלה נוטים להיות מאורגנים במבנים כנסייתיים ברורים עם הצהרות אמונה מנוסחות. קטגוריה זו מונה את הלותרנים, שכנסיותיהם הרבות ממשיכות את המסורת התאולוגית שהחלו בה מרטין לותר עצמו ותלמידיו ושעברה התפתחויות מרובות לאורך השנים – במאה ה-18 לבדה היו מאבקים קשים בין הלותרנים האורתודוקסים למאמיני הפייטיזם, שהדגישו את הרוחניות, מחד ותומכי הנאולוגיה הרציונליסטים מאידך. הלותרנים, כמו מייסדם, נמצאים בקצה השמרני של הפרוטסטנטיות ויש להם היררכיה מפותחת, בישופים הנדרשים להסמכת כמרים בדרך כלל וריבוי טקסים ופורמליסטיקה. האיגוד הגדול ביותר הוא הפדרציה הלותרנית העולמית (אנ') המייצגת להערכתה 72 מיליון נפש ב-144 כנסיות שונות, אם כי יש עוד כמה מיליונים מחוץ לה ובסך הכל הלותרנים מהווים כ-10% מכלל הפרוטסטנטים. הגופים הלותרניים הגדולים ביותר הם הכנסייה האוונגלית האתיופית "מקנה יסוס" עם שמונה מיליון חברים וכנסיית שוודיה הממלכתית עם כשישה מיליון.

הזרם הקלאסי הגדול הנוסף הוא הכנסיות המתוּקנות (Reformed) הנושאות את מורשת הקלוויניזם, אם כי הן מעדיפות את התואר "מתוקן" על פני "קלוויניסטי". מסורתן נוסדה על ידי ז'אן קלווין והוגים מקורבים כמו הולדרייך צוינגלי, ג'ון נוקס ועוד ועברה מהפכים רבים עד לתאולוגים המתוקנים המובילים של המאה ה-20. מבחינה תאולוגית, הן מוכרות בייחוד בשל הדגש על הגזירה הקדומה ועל כך שאלוהים בחר מראש את אלה שייבחר לגאול. הן נחלקות בין הכנסיות המתוקנות הקונטיננטליות שקמו באירופה מצרפת ועד הונגריה, הפרסביטריאניות שמוצאן בעיקר במסורת הכנסייה של סקוטלנד והקהילתיות (קונגרגטיונליסטיות) העצמאיות והמבוזרות. האיחוד המרכזי הוא "הקומוניון העולמי של הכנסיות המתוקנות" (אנ'), הטוען לייצוג 80 מיליון חברים מ-229 זרמים, וישנם עוד כמה מיליונים באיגודים קטנים יותר. גם המתוקנים מונים 10% או פחות מכלל הפרוטסטנטים.

הזרם הקלאסי הגדול ביותר הוא האנגליקני, עם למעלה מ-85 מיליון נפש החברים בקומוניון האנגליקני העולמי שהארכיבישוף מקנטרברי הוא ראשו הסמלי. לכנסייה האנגליקנית היו הוגים רבים ומסורת מפותחת המעוגנת במחשבת הרפורמציה, אך היא הייתה תמיד גוף ממלכתי הנתון לשליטת הכתר יותר מאשר השקפה דתית עצמאית. היא השמרנית והקרובה ביותר לקתוליות בכל הספקטרום הפרוטסטנטי, מקיימת היררכיה מלאה ואף מסדרי נזירות ומכילה השקפות וזרמים המדגישים את היותם קתוליים בכל למעט כפיפות לאפיפיור.

הקבוצה השנייה יונקת אף היא מהרפורמציה במאה ה-16, אך לא מהזרם המרכזי המתון יחסית אלא מהאגף הרדיקלי שיוצג בעיקר על ידי האנאבפטיסטים; אלא נודעו כך כי סירבו לטבילת תינוקות והתעקשו שרק מבוגרים מאמינים יכולים לעבור את הטקס ולהימנות עם שורות הנוצרים האמיתיים. בהמשך, צצו במאה ה-17 אגודות קיצוניות דומות באנגליה שנאבקו על עצמאות מהכנסייה האנגליקנית. הדוגלים בגישה זו מאופיינים באורח מסורתי (הגם שלא כל ממשיכיהם נוקטים בכך בהכרח היום) בהאדרה של אורח חיים פשוט, פציפיזם והימנעות מאלימות, איסור על שבועות, יחס מחמיר לטקסים כמחוות שטחיות החסרות ערך ואינן יכולות לפצות על אמונה וכוונה אמיתיות, ובחשדנות כלפי כנסיות ממוסדות הקשורות עם הממשל. קבוצות הממשיכות באופן ישיר ורציף את המורשת האנאבפטיסטית הן המנוניטים, ההוטרים והאמיש. הם מונים ביחד בערך 2.5 מיליון נפש וחיים בקהילות מסוגרות השומרות על בידוד מן העולם החיצון. הקווייקרים, שמקורם ברדיקלים האנגלים, מונים כ-300,000 בוגרים; השמרנים מביניהם הביאו לשיא את הסלידה כלפי טקסים ומסרבים אף לערוך טבילה במים. הגדול והמשפיע בין הזרמים מן הסוג הזה הם הבפטיסטים, שראשוניהם פעלו אף הם באנגליה ומושבותיה באמריקה של המאה ה-17. הם דוגלים בטבילת מבוגרים, אוטונומיה קהילתית וריחוק מסוים מיתר החברה. הארגון הבפטיסטי הגדול בעולם הוא הוועידה הבפטיסטית הדרומית בארצות הברית, המונה 15 מיליון נפש, ויש עוד מספר ניכר במאות זרמים בפטיסטים ברחבי תבל: מכון PEW העריך שהבפטיסטים מונים 9% מכלל הפרוטסטנטים, כ-70 מיליון נפש.

קבוצה שלישית כוללת השקפות שקמו עקב מתיחויות פנימיות או ניסיונות לתחייה רוחנית בתוך הזרמים הקלאסיים. זרמים כאלו המשיכו בחלקם להשתייך לכנסיות הממוסדות ובחלקם הקימו כנסיות עצמאיות ונפרדות לפי טעמם. המתודיסטים החלו בתור תנועת תחייה בתוך הכנסייה האנגליקנית שהדגישה את החוויה הרוחנית הבלתי-אמצעית ואת אורח החיים הנוצרי, אך רדיפות הממסד והסמכת מטיפים באופן עצמאי הביאו להפיכתם לגוף נפרד משלהי המאה ה-18. הם עודם מאופיינים בפחות עיסוק תאולוגי ובמתן חשיבות לצדקה, לשיפור האישיות ולחסד. "הכנסייה המתודיסטית המאוחדת" מונה כ-12 מיליון איש בעולם, ו"המועצה המתודיסטית העולמית" המייצגת כ-80 זרמים שונים טוענת שחברים בה 80 מיליון נפש, אם כי PEW אמד את מספר המתודיסטים בתבל ב-3.4% מכלל הפרוטסטנטים או כ-25 מיליון.

האוונגליקלים, החולקים שורשים דומים מאוד, מעמידים במרכז את הצורך "להיוולד מחדש" כנוצרי מתוך חוויית אמונה עזה יחד עם גישות פונדמנטליסטיות בדרך כלל ונטייה לאקסטטיות. רובם לא חברים בגופים עצמאיים אלא מתפקדים כקבוצות השפעה בתוך זרמים קיימים גדולים, מהכנסייה האנגליקנית ועד האיחוד הבפטיסטי הדרומי (שמטיפים אוונגליקלים חשובים כמו בילי גרהם ופט רוברטסון פעלו בשורותיו). בשל כך קשה להעריך את מספרם, אך מוסכם כי הנוטים להשקפה זו מונים עשרות מיליונים. פלג תחייה נוסף שפרש והתמסד הוא האדוונטיזם שנוסד באמצע המאה ה-19 בארצות הברית ומהווה משפחת כנסיות עצמאית. האדוונטיסטים מדגישים את הביאה השנייה הקרובה מאוד, לשיטתם, והכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי אף שומרת את השבת ולא את יום ראשון כיום המנוחה. יש למעלה מ-20 מיליון אדוונטיסטים.

הקבוצה הרביעית היא הכנסיות הכריזמטיות שקמו במאה ה-20 המחשיבות במיוחד חוויה רוחנית אקסטטית עזה המוענקת על ידי רוח הקודש, מעשי נסים ובייחוד את היכולת לדבר בלשונות (במקרים רבים יש קשר קרוב או זהות מלאה בין הכריזמטים לאוונגליקלים). מהדיבור בלשונות, המוזכר בברית החדשה, נגזר שמה של המוכרת בתנועות אלה, הפנטקוסטליזם. מאות ואלפי זרמים המאופיינים בגישה זו הם הכוח העולה והצומח ביותר בפרוטסטנטיות, בייחוד בדרום אמריקה אך גם באפריקה ובארצות הברית. לפי האומדנים הם מונים בכל היקפם, כולל פעילים בזרמים קיימים, סביב מחצית ואף יותר מכלל הפרוטסטנטים בעולם עם בערך 300 מיליון נפש.

היסטוריה

עריכה

רקע ומבשרים

עריכה
 
יאן הוס מועלה על המוקד ב-1415, תמשיח בקפלת בית לחם בפראג.

הכנסייה הקתולית בימי הביניים המאוחרים נקלעה מול מספר אתגרים שפגעו באחדותה והחלישו את כוחה והשפעתה.[20] חוגים רדיקליים, שתקפו את הממסד הכנסייתי בעוון סטייה מהטפת ישו לעוני וניתוקו מהמוני המאמינים, היו תופעה מוכרת מאז ומתמיד, וכמותם האשמת הכמרים בשחיתות. אך הקרע המערבי באפיפיורות בין 1378 ל-1417, כשהכנסייה כולה התפלגה בין הטוענים לכס הקדוש, פגע קשות בסמכותה המעשית והמוסרית. שחיתותם המופגנת של האפיפיורים בשלהי המאה ה-15, כמו אלכסנדר השישי על פילגשיו וצאצאיו הלא-חוקיים, דרדרה את מעמדה עוד יותר. לבסוף, התחזקות השלטונות החילוניים (בעקבות התפתחויות כמו המצאת התותח) והחיכוך בינם לממסד הכנסייתי, ומהפכת הדפוס שאפשרה הפצה מהירה של רעיונות, העניקו לאויביה מבפנים יתרונות ובעלי-ברית שלא היו לכופרים בימי עבר.

תביעות לרפורמה – הן אלו שהתגלגלו לפרוטסטנטיות והן אלה שהתבטאו בקונטרה-רפורמציה הקתולית – עלו ממגוון הוגים ומבקרים למן המאה ה-14, ונערכו צעדים מעשיים רבים בכיוון זה. התאולוג האנגלי ג'ון ויקליף קרא מ-1378 לממסד הדתי לוותר על עושרו ומעורבותו בעולם, תוך שהוא משבח את הנסיכים החילוניים ומעודד אותם לפעול כדי לכפות זאת על הכנסייה, גינה את האמונה בטרנסובסטנציאציה, טען לגזירה קדומה בבחירת אלו שנועדו להיגאל במקום דוקטרינת הצידוק המקובלת, ודחף במיוחד לתרגום כתבי הקודש לאנגלית – הכנסייה לא התנגדה מעולם עקרונית לתרגום ללשון המקומית, אך אסרה על תרגומים שהנפיקו תנועות מינוּת ושרפה אותם. תלמידיו הלולרדים של ויקליף הוקעו ככופרים והועלו על המוקד. דמות שהותירה חותם גדול יותר הייתה המטיף הבוהמי יאן הוס, שביקר אף הוא את העושר והשחיתות, דרש וכתב בצ'כית, ותבע לתת למאמין הפשוט את הלחם והיין גם יחד במיסה (שתיית היין על ידי הכומר לבדו הייתה נהוגה בערך מן המאה ה-13). הוס הועלה על המוקד ב-1415, אך מותו הצית את התנועה ההוסיטית, שהדפה בהצלחה כמה מסעות צלב קתוליים עד שהזרם המרכזי בה התפשר עם רומא ב-1433, בתמורה להבטחת מיסה בשני המינים לרוצים בכך בבוהמיה.

בעוד שוויקליף, הוס ואחרים נחשבים למבשרי הרפורמציה, חלקו את עניינם פעילים שמרנים יותר. רבים מהתאולוגים ההומניסטים של ימי הרנסאנס ביקרו בחריפות את הממסד, לעגו לאמונות התפלות של ההמונים שנתערבו בפולחן הקדושים, וייחדו תשומת לב רבה לפשט כתבי הקודש בשפתם המקורית ולא למסורת הסבוכה שנבנתה על גביהם ופירשה אותם. מאמצים תקיפים לביעור שחיתות לצד עניין אינטלקטואלי במקורות הופגנו על ידי אנשי כנסייה רמי-דרג, כמו החשמן פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס בספרד, סמל לקתוליות קנאית. ארסמוס מרוטרדם, שהיה ממסדי פחות ומצוי במתח קשה עם השמרנים אך נותר נאמן לדוקטרינה ולהנהגה מרומא כל חייו, תבע בקולניות רפורמות ונחשב להשפעה מכרעת על לותר עצמו.

הרפורמציה

עריכה
 
"נר הוקד אשר לא יכבה": אלגוריה של הרפורמציה מ-1640. לותר ושישה-עשר מתקנים מרכזיים יושבים סביב נר שהשטן והאפיפיור מנסים לכבות בנשיפה.

בעיותיה של הכנסייה התלכדו ב-1517 עם המשבר האישי של הנזיר האוגוסטיני מרטין לותר שכיהן כמרצה באוניברסיטת ויטנברג. לותר היה אחוז אימה בכנות מן החיים שלאחר המוות ומיום הדין, ותודעת חטאיו הרבים הכבידה עליו למרות הסיגופים והווידויים שערך ללא הרף. הוא התנחם בקריאת תהילים ואגרות פאולוס, מהן הושפע ביצירת השקפה אחרת מהמקובל על טיבו של הצידוק בפני האל. את דברי פאולוס על חשיבות האמונה ראה כהוכחה לכך שהיא זו העומדת בלב התהליך. לותר טען שהוא עצמו לא היה יכול למנות את עוונותיו הרבים מספור, וקל וחומר שלא לכפר עליהם בשלמות; לא ניתן היה להשיג צידוק במעשים טובים. לפיכך, לשיטתו, הצידוק היה מתת מוקדמת שנתן האל בחסדו למאמינים, ושלא יכלו בשום אופן לרכוש בכוח פעולה משלהם. ב-1515 לכל המאוחר, כפי שמעידות הרצאותיו על האיגרת אל הרומים מאותה תקופה, הייתה השקפתו זו מגובשת למדי.

אז, ב-1517, החל שליח אפיפיורי בשם יוהאן טֶצֶל במכירת שטרי מחילה בערים סמוכות כדי לגייס כסף. נוהג זה היה נפוץ למדי, והוצדק באמצעות העיקרון לפיו הכנסייה כולה צוברת אוצר של מעין אשראי שמימי בכוח מעשיה הטובים, וסיוע בידה יכול להוציא את המת החוטא מכור המצרף מהר יותר. לותר נרעש מהשחיתות הכרוכה בכך ומניצול העניים, אך לא פחות גם מן התאולוגיה עליה בוססו שטרות המחילה. ב-31 באוקטובר 1517 חיבר "דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה" בן 95 סעיפים, ושלחו כאיגרת לארכיבישוף אלברכט מברנדנבורג. לפי המסופר (אם כי אין לכך תיעוד חד-משמעי) מסמר את התזות שלו על דלת ההכנסייה בוויטנברג. הרוב המוחלט של הסעיפים עסקו בגינוי השחיתות בממסד הדתי, ורק בין השיטים ("האוצר האמיתי של הכנסייה הוא הבשורה... על האפיפיור לרוקן את כור המצרף חינם אין כסף") ניתן היה להבחין בטיעונים אידאולוגיים.

האשמתו המהירה בכפירה ותביעתו למשפט, דחפו את לותר לעזוב את הקו של ביקורת כללית ולעבור להפרכה גורפת של הדוקטרינה הקתולית עליה נשענה סמכות אויביו: הוא כתב לאחר מכן כי בעוד שהרפורמטורים שקדמו לו תקפו בעיקר את התנהלות הכנסייה, הוא תקף את עקרונותיה. ב-1518 הכריז לראשונה שכתבי הקודש לבדם הם המקור עליו יש להישען וכי המסורת הפרשנית חסרת תוקף. בסתיו 1520 פרסם שלוש אגרות, "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית", "על גלות בבל של הכנסייה" ו"על חירותו של הנוצרי". הוא קרא לנסיכים החילוניים ליטול על עצמם את השבת הכנסייה לאידיאל של פרישות וריחוק מן העולם לאחר שהושחתה וצברה כוח ועושר רבים מדי, הצהיר כי רבים מנוהגיה חסרי בסיס (כולל חמישה מתוך שבעת הסקרמנטים והאמונה בטרנסובסטנציאציה) וכי הכהונה מסורה לכל, וכתב שהכתובים ניתנים לפירוש מכוח עצמם וללא צורך בהיררכיה המתווכת. הסמכויות שהבטיח להם העבירו לצדו נסיכים ושלטונות חילוניים. מגיניו מתוך הכנסייה, כמו ארסמוס, החלו לחשוש מהקצנתו והתרחקו ממנו, בעוד שקודם תבעו לפחות משפט הוגן.

התהפוכות בגרמניה הניעו גם תנועה מקבילה בשווייץ. המטיף איש ציריך הולדרייך צוינגלי היה ביקורתי כלפי מסורת הכנסייה עוד קודם. ב-1522 פתח את הרפורמציה השווייצרית במתקפה על החובה לצום במהלך הלנט, והמשיך לגינוי האיסור על כמרים להינשא והשימוש בצלמים. רעיונותיו התפשטו בקנטונים השונים והציתו מלחמה בין קתולים לפרוטסטנטים. צוינגלי היה רדיקלי יותר מלותר, בין היתר בכך שראה במיסה מעשה ייצוגי וסמלי בלבד. נקודה זו, במיוחד, מנעה מהם לגבש הסכמה בפגישתם במארבורג ב-1529. גם בנחלות הגרמניות פנימה התפצלו ביניהם תומכי הרפורמציה. מי שירש את צוינגלי ועלה עליו כתאולוג שיטתי היה ז'אן קלווין, שהושפע עמוקות מלותר, אך חלק עליו בענייני המציאות האמיתית במיסה ואחז בגרסה נוקשה יותר של רעיון הגזירה הקדומה: לותר לא שינה מהותית מדעת אוגוסטינוס הקדוש בנושא, בעוד שקלווין הכריז כי האל בחר מראש מי ייוושע ומי יקולל, שהרי השקפה אחרת סתרה את הסבילות של האדם מול הבורא ואת היות אלוהים יודע-כל. קלווין הנהיג שלטון פרוטסטנטי מחמיר בז'נבה והשפעתו הייתה מכרעת אצל ההוגנוטים בצרפת, שנקלעו לסדרת מלחמות דת עם הקתולים, ועל הפרסביטריאניזם בסקוטלנד, שמייסדו ג'ון נוקס היה מתלמידיו.

 
"סער התמונות" (Beeldenstorm) בהולנד, 1566. החרבת צלמים וקישוטים המונית בכנסיות הייתה סממן חשוב של הרפורמציה.

עד אמצע המאה, שליטיהן של פרוסיה, דנמרק, שוודיה, ליבוניה, אסטוניה ונסיכויות גרמניות רבות אימצו את הדת החדשה, פירקו את ההיררכיות הקתוליות הרשמיות והקימו כנסיות פרוטסטנטיות, לעיתים בהסכמה ותכופות בכפייה. אדמות המנזרים וחלק גדול מאוצרות הכמורה הופקעו, ולותר התווה את הדרך לרבים כשהכריז על נדריו כבטלים ונשא לאישה נזירה לשעבר, קתרינה פון בורה, ב-1525. במשך כל המאה הבאה, עד לשיאן במלחמת שלושים השנים שנסתיימה ב-1648 וגבתה חיי מיליונים, קרעו מלחמות דת הרסניות בין פרוטסטנטים לקתולים את אירופה. בעוד שצפון היבשת עבר רובו לאמונה האחרת, הדרום והמערב נותרו בעיקרם נאמנים לרומא. בספרד ובאיטליה מחצה האינקוויזיציה התארגנויות פרוטסטנטיות, ובהולנד היה המתח בין האוכלוסייה לשליט הקתולי הספרדי גורם חשוב בפרוץ מלחמת שמונים השנה.

לצד הזרמים המרכזיים, התפתחו תפישות רדיקליות שלא ביקשו ברית עם השלטונות החילוניים אלא פנו להמוני העם. אלו התגלמו בעיקר באנאבפטיסטים, ששללו טבילת תינוקות, קראו לשוויוניות ולחירות והתנגדו בעיקרון לטקסים וסמלים. מתוך קריאה בלתי-מתווכת של כתבי הקודש הנהיגו חלקם פוליגמיה, הרבו לעסוק בנבואות קץ הימים ויצאו בראש האיכרים במרידות נגד האצולה. הם נרדפו עד חרמה על ידי הקתולים והפרוטסטנטים המתונים כאחד, ואפילו צוינגלי הקיצוני הורה להטביע את אלו שלכד. האנאבפטיסטים המתונים יותר, כמו המנוניטים של מנו סימונס וההוטרים, הורשו להתקיים לאחר שהביעו התנגדות לאלימות והכירו בצורך להיות נאמנים למלכות.

הרפורמציה באנגליה ניזומה מלמעלה על ידי המלך הנרי השמיני, מצרכים פוליטיים של ביטול נישואיו לקתרין מארגון ורצונו באדמות המנזרים, הרבה יותר מבשל מחלוקת דתית עקרונית. אף שבאנגליה התפתחו כיתות קיצוניות רבות ששגשגו ה-17, הכנסייה האנגליקנית נותרה בעיקרה קרובה מאוד למסורת הקתולית בכל לבד מן הכפיפות לאפיפיור.

אורתודוקסיה ופייטיזם

עריכה
 
סינוד דורדרכט.

לותר וקלווין והמחנות שעמדו בראשם חלקו קשות זה על זה עוד בימי חייהם, ולאחר מותם פנו יורשיהם לנסח בשיטתיות את משנתם. המחצית השנייה של המאה ה-16 וכל המאה ה-17 עמדו בסימנה של תאולוגיה אורתודוקסית שחתרה להתבסס בלעדית על כתבי האבות המייסדים וכתבי הקודש ולא על השראה או מקוריות. במחנה הלותרני, לחצו ההוגים מרטין חמניץ ויעקב אנדראה בעזרת נסיך סקסוניה על התאולוגים העיקריים להתכנס ב-1576 סמוך למגדבורג. הם ליבנו את הפערים שניבעו בין המלנכתונים, אוהדיו של תלמיד לותר פיליפ מלנכתון, והגנזיו-לותרנים שהתיימרו להיות יורשיו הבלעדיים של המייסד. פרי עבודתם היה "נוסח האמנה", formula concordiae, הצהרת אמונה בעלת תריסר סעיפים. זו הוכללה ב"ספר האמנה" הרחב יותר ב-1580 שסיכם את ההשקפה הלותרנית ונחשב מסמך מרכזי עד היום.

מנסחי האורתודוקסיה הקלוויניסטית תאודור בֶּזה וג'ירולאמו זנצ'י ניצבו מצדם מול הארמיניאניזם, תנועה שהחלה במחאה בהולנד ב-1610. ראשה יעקב ארמיניוס סייג מאוד את האמונה בגזרה קדומה, שלל את היסוד הקלוויניסטי של "חסד שאין לעמוד בפניו" והתנה את בחירת הנגאלים באמונה מצדם. בתגובה כונס ב-1619 סינוד דורדרכט בו הוקעו הארמיניאנים, שרדיפתם מצד הרשויות חדלה רק ב-1630. בזה ניצח על הכנת "רשומות דורדרכט" שהפכו למסמך יסוד קלוויניסטי, בהם ניסה לשמר את רוח הספר "מוסדות הדת הנוצרית" של המייסד. כמו הלותרנים, פיתח הזרם הגדול השני זהות ברורה משלו תוך שהוא מאמץ את התואר "מתּוּקן" ומגנה את הקודמים על כך שהיו, בראייתו, מתוקנים רק חלקית.

בבריטניה, ההתפתחות העיקרית הייתה הופעתן של קבוצות פורשים מרובות, פרוטסטנטיות רדיקליות, שדחו את המתינות והשמרנות של הכנסייה האנגליקנית הממוסדת והטיפו ל"טיהורה" מהשפעות קתוליות. סירובן לציית לחוקי הכתר שניסה שוב ושוב לכפות אחידות על הנתינים בדמות ספרי תפילה וסדרים זהים הוביל לרדיפתן ולהצרת צעדיהן. המוכרים והמשפיעים שביניהם היו הפוריטנים, אם כי היה מגוון של כיתות קטנות וקיצוניות הרבה יותר. שאיפתן לחופש לנהוג כדרכן הוביל רבים מאנשיהן להגר לעולם החדש, שם שיחקו תפקיד מכריע בהתהוותה של ארצות הברית. תנועה חריגה נוספת, שהרחיקה לכת מעבר לכל הפרוטסטנטים וגונתה ונרדפה על ידי היתר, הייתה האסכולה של האיטלקי פאוסטו סוציני. הוא הכחיש את השילוש הקדוש ולימד שהאל הבן לא התקיים טרם הבריאה עם אלוהים האב; תחת זאת, ישו היה אדם שאלוהיותו הייתה נעוצה בבחירתו משמיים ותו לאו. הסוציניאנים יכלו לפעול בגלוי רק בפולין-ליטא, בה התיישב מנהיגם ב-1579 ושבשיאם היו להם שם 300 קהילות, ובנסיכות טרנסילבניה. הסוציניאני ג'ון בידל, שפעל בשנות ה-1640 ונאסר מספר פעמים, נחשב אבי האוניטריות באנגליה שקידמה רעיונות דומים. האוניטרים היו מצויים במחתרת עד שיכלו להתארגן רשמית ב-1774.

 
ניקולאוס צינצנדורף.

ההרס והחורבן של מלחמת שלושים השנים יצרו דחף להתחדשות רוחנית והניעו שיבה למסורות המיסטיות שהאורתודוקסיה הפרוטסטנטית זנחה. אף על פי שאחרים הקדימו אותו, הדגש על רוחניות והתחדשות פנימית התגלם ביעקב שפנר, שייסד את אסכולת הפייטיזם בתוך הלותרניות בשנות ה-1670. הוא קרא להתמקדות בחוויה האישית והמוסרית ולא להיצמדות לעיקרי אמונה דקדקניים. הפייטיזם התנגש תכופות עם הממסד הלותרני הרשמי עד שלהי המאה ה-18, והייתה לו השפעה רבה גם מחוץ לזרם. אחד המפיצים הגדולים היה הרוזן ניקולאוס צינצנדורף, בן סנדקותו של שפנר, שהכנסייה המוראבית שייסד התפשטה לבריטניה ואמריקה. בין אלה שספחו את רעיונות התנועה של שפנר היה ג'ון וסלי, שהוביל תחייה דומה בתוך הכנסייה האנגליקנית. לאחר מותו ב-1791, פרשו ממנה תומכיו לגמרי והקימו זרם עצמאי, המתודיזם. בצפון אמריקה התחוללה בשנות ה-1730 וה-40 תנועה אדירה עם מוטיבים דומים, "ההתעוררות הגדולה" (הראשונה), שצמחה ממטיפים כמו ג'ונתן אדוארדס. הם קראו ליצירת דגם של מעורבות אישית בחיי הדת, אתגרו את הממסד ואת כללי הטקס המדוקדקים והנוקשים והתאפיינו בנימה רגשנית ונלהבת בדרשותיהם. "התעוררות גדולה" שנייה באמריקה אירעה בסוף המאה ה-18.

ליברליזם, נאו-אורתודוקסיה ופונדמנטליזם

עריכה
 
פ. כריסטיאן באור, תאולוג ליברלי ומחשובי מבקרי המקרא.

מגמה אחרת שקמה מתוך ביקורת נגד האורתודוקסיה הפרוטסטנטית ובניגוד להתעוררות הרוחנית של הפייטיזם הייתה זו שביקשה להכיל ולשלב את שכלתנות הנאורות ואת שיטותיה החדישות בפילוסופיה וחקר הכתובים בתוך הדת. מגמה זו התבטאה כבר במחצית הראשונה של המאה ה-18 אצל אנשי כנסייה שהושפעו מהפילוסוף כריסטיאן וולף וביקשו לפשר בין מוחלטות ההתגלות להיגיון ולשכל. הם נודעו כ"נאולוגים". מי שנחשב לאביה המייסד של הפרוטסטנטיות הליברלית, התאולוג פרידריך שליירמאכר, פעל בתחילת המאה ה-19: הוא ניסה לגשר בין הפילוסופיה של קאנט לנצרות, והגדיר את האמונה כחוויה של ביטחון ואמונה מלאים בבורא. בשנות ה-1840 הוביל התאולוג פרדיננד כריסטיאן באור את אסכולת ביקורת המקרא של טיבינגן שתיארה את תולדות הנצרות במושגים הגליאניים. תלמידו של שליירמאכר אלברכט ריטשל וחניכיו שלו וילהלם הרמן ואדולף פון הרנאק, לצד הוגים בעולם דובר-האנגלית כמו ולתר ראשונבוש והוראס בושנל, ביססו את הפרוטסטנטיות הליברלית כשילוב של קבלת הביקורת ההיסטורית והפילוסופיה, עמעום הצדדים הבלתי-רציונליים ופעילות חברתית, שיכלו ביחד להתקבל על דעת הציבור המשכיל והנאור. לזרם זה הייתה השפעה מכרעת על הכנסיות הממוסדות משני צדי האוקיינוס, אם כי הוא נדחה על ידי פונדמנטליסטים שדבקו בגישה לפיה כתבי הקודש הם דבר האל כפשוטו.

ברביע השני של המאה ה-20, בייחוד לאחר זוועות שתי מלחמות העולם, הותקפה הליברליות על ידי תאולוגים שראו בה את רידוד האמונה לכדי מוסר חילוני חסר תוכן ועמוד שדרה שאפשר בין היתר לנאצים לגרור את הכנסייה למטרותיהם. הוגים אלה ניסו לתקף מחדש את מושג ההתגלות ולשוב לאמונה מלאה וישירה, הגם שלא דחו את הפילוסופיה הסובייקטיבית או את המחקר ההיסטורי-ביקורתי. שאיפותיהם הובילו את חלקם לאקזיסטנציאליזם ותורות דומות בניסיון לשוב ולהנכיח את האל במקרא ובחוויה הדתית. אלה שדבקו בליברליות האשימו אותם בקנאות ובשמרנות עיוורת, בעוד שהפונדמנטליסטים דחום כשינוי קל ולא-מהותי בגישות שרווחו מאז שליירמאכר. "נאו-אורתודוקסיה" (או "פוסט-ליברליות") זו, כפי שנודעה, יוצגה במיוחד בתאולוג השווייצרי קרל בארת.

 
תפילה פנטקוסטלית בהולנד, 1975.

הריאקציה לליברליות התבטאה גם בפונדמנטליזם מודע ששלל אותה נחרצות ותחת זאת התמקד בחוויה רוחנית נלהבת ובהתעקשות על תוקפן של אמונות שטושטשו בעידן החדש (כמו חומרת העונש בגיהנום לחוטא). תגובת-נגד זו הניעה תזוזה ימינה של התנועה האוונגליקלית, ששילבה להט קנאי עם שמרנות חברתית וחתרה להשיב את הפרוטסטנטיות למקורותיה. תופעה זו צברה השפעה בעיקר בדרום ארצות הברית למן שנות ה-70, בדמותם של מטיפי טלוויזיה כמו פאט רוברטסון. גילוי דומה ומקביל, שהשפעתו אדירה והוא הכוח הנוצרי הצומח ביותר בעולם, הוא הפנטקוסטליזם על ענפיו. אלו עלו בראשית המאה ה-20 ופנו להמונים, כשהן מדגישות חוויה רוחנית בלתי-אמצעית, תפילות מלאות רגש, מעשי נסים ואמונה בכוח הנס וכיוצא בזה. זרמים פנטקוסטליים או קרובים לכך (כולל כריזמטיים, כלומר קבוצות שנותרו בתוך כנסיותיהן הקיימות אך דוגלות בדרך דומה) התפשטו במהירות ומונים כיום מאות מיליונים, הן במעוזיה הוותיקים של הפרוטסטנטיות והן בנחלות החדשות בדרום אמריקה ואפריקה.

לאחר מלחמת העולם השנייה מילאו כנסיות פרוטסטנטיות, בעיקר הליברליות, תפקיד חשוב בתנועה האקומנית העולמית המיועדת לגשר בין פלגי הנצרות לבין עצמם וכלפי דתות העולם האחרות.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מק'גראת, עמ' 2–3.
  2. ^ אליסטייר מק'גראת, דארן סי. מרקס, Introduction: Protestantism – the Problem of Identity, בתוך: The Blackwell Companion to Protestantism‏, 2004. עמ' 1–4.
  3. ^ 1 2 Lutheranism, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 402.
  4. ^ מק'גראת, עמ' 7.
  5. ^ על הבלבדים והתפתחותם, ראו: Hans Heinz, Justification and Merit: Luther vs. Catholicism, Wipf and Stock Publishers, 2012. עמ' 45.
  6. ^ על הסמליות, ראו: Ulinka Rublack (עורכת), The Oxford Handbook of the Protestant Reformations, Oxford University Press, 2014. עמ' 393.
  7. ^ מק'גראת, עמ' 6–8, 254–256; פול אביס, Tradition, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 711–712.
  8. ^ מק'גראת (עורך), עמ' 6–8, 27, 57–58
  9. ^ על כהונת כל המאמינים, ראו: ,Timothy George, The Priesthood of all Believers, First Things.‏ 31 באוקטובר 2016; ‏ מק'גראת, עמ' 13–14, 335–336.
  10. ^ 1 2 Sixteenth Century: An Overview בתוך Companion to Christian Thought, עמ' 669–670.
  11. ^ אדריאן הייסטינגס, Transubstanciation, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 714; מק'גראת, עמ' 27–29.
  12. ^ לדיון קצר, ראו מק'גראת, עמ' 2, 64.
  13. ^ Henri Tajfel, The Social Dimension: Volume 2: European Developments in Social Psychology, Cambridge University Press, 1984. עמ' 420–422.
  14. ^ Michael P. DeJonge, Bonhoeffer's Reception of Luther, Oxford University Press, 2011. עמ' 92–93.
  15. ^ ראו למשל: Nicholas P. Miller, The Religious Roots of the First Amendment: Dissenting Protestants and the Separation of Church and State, Oxford University Press, 2012.
  16. ^ Hans J. Hillerbrand, Encyclopedia of Protestantism, Routledge, 2004. עמ' 344.
  17. ^ מכון PEW,‏Global Christianity A Report on the Size and Distribution of the World’s Christian Population, דצמבר 2011.
  18. ^ Mark A. Noll, Protestantism: A Very Short Introduction, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2010. עמ' 8–9.
  19. ^ מק'גראת, עמ' 21.
  20. ^ הפרק "היסטוריה" כולו נשען על הערך "פרוטסטנטיות" באנציקלופדיה בריטניקה, בקש"ח.