ויקיפדיה

בעיית הפליטים הפלסטינים

(הופנה מהדף פליטי 1948)

בעיית הפליטים הפלסטינים היא שאלת מעמדם וגורלם של ערביי ארץ ישראל, אשר יצאו מתחומי המנדט הבריטי ומדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות (המכונה על ידיהם בשם "הנכבה"), אלו שהפכו פליטים ממקום מושבם בגדה המערבית במהלך במלחמת ששת הימים וכן צאצאיהם, שמדינת ישראל מנעה את שיבתם לבתיהם בתום המלחמה. רבים מן הפליטים וצאצאיהם חיים במחנות הפליטים, בערים ובכפרים ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בירושלים המזרחית, בירדן, בלבנון ובסוריה וכן במדינות אחרות בעולם.

פליטים פלסטינים, 1948
פליט פלסטיני מהכפר סומייל שבלב תל אביב, מצביע בעת סיור לאזרחים ישראלים על בית שלטענתו היה בית ילדותו, 2006
ילדה פלסטינית נושאת שלט עם ציורו הסמלי של המפתח הפלסטיני

מדינות ערב סירבו לסייע ביישוב הפליטים בשטחיהן, מחשש שצעד כזה יתפרש כהשלמה עם קיום מדינת ישראל ויחליש את המאבק בה.[1] זאת פרט לירדן, המדינה שקלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, והעניקה להם אזרחות. הן לאלו במחנות הפליטים בגדה המזרחית והן לאלו שמצאו מפלט בגדה המערבית.[2]

להבדיל משאר פליטי העולם המטופלים על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), בעלי סטטוס של פליטים פלסטינים מטופלים על ידי אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA). בערך זה המונח "פליט" מתייחס לפליט לפי הגדרת אונר"א.[א] הגדרת הפליטים של אונר"א אף אינה מחריגה ממצבת הפליטים את אלה מהם שקיבלו אזרחות במקום מושבם החדש או את אלה שביצעו פשעים שונים או אף פעלו נגד מטרות האו"ם (תנאים שיכולים לפסול זכאות של פליטים רגילים). המנדט שניתן לאונר"א, בניגוד למנדט הנציבות, אינו כולל טיפול בהשבת הפלסטינים למקום ממנו יצאו.[3]. בניגוד לאמונה רווחת, צאצאי פליטים בכל העולם, גם המוגנים על ידי נציבות האו"ם וגם אלו המטופלים על ידי אונר"א, ממשיכים להחזיק במעמד פליט כל עוד לא הוסדר מעמדם. כך, למשל, קיים כבר דור שלישי לפליטות האפגאנית בפקיסטן.

אוכלוסייה נוספת הקשורה במונח הם אלה מערביי ישראל שעזבו את ביתם הקבוע כתוצאה מהמלחמה אך עדיין נותרו בתחומי מדינת ישראל.

סמל מוכר של המאבק על זכויות הפליטים הוא המפתח הפלסטיני המייצג את זכויותיהם על הבתים והקרקעות אשר נעזבו.

היציאה ההמונית במהלך המלחמה

עריכה

מיד לאחר החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, למדינה ערבית ומדינה יהודית, החלו התקפות של ערביי ארץ ישראל על מטרות יהודיות. בין מועד החלטת החלוקה למועד פלישת צבאות ערב לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ב-14 במאי 1948, הייתה המלחמה בין יהודים וערבים בארץ ישראל מלחמת אזרחים. היא התנהלה בין "כנופיות" ערביות מקומיות ולצדן צבא ההצלה של הליגה הערבית, שחדרו לתחומי ארץ ישראל המנדטורית בהעלמת עין של שלטונות המנדט, לבין כוח המגן העברי.

יציאתם של ערביי ארץ ישראל מאזורי הארץ שהוחזקו בידי היהודים והפכו בתום המלחמה לחלק ממדינת ישראל, נמשכה 20 חודשים, מדצמבר 1947 עד יולי 1949.[4] גלי היציאה היו מקבילים לשלבי המלחמה, החל מפרוץ מעשי האיבה בעקבות החלטת החלוקה.[5] את המניעים לבריחה בשלבים המוקדמים תיאר בכור-שלום שטרית בתזכיר שהגיש לדוד בן-גוריון, על סמך מגעיו עם תושבים ערבים שנותרו בארץ. אלה הזכירו, בין השאר, את מורשת הדיכוי העות'מאני, ניתוץ הדימוי הכנוע של היהודי בעיני הערבים, חששם של התושבים האמידים בעיקר מהתחדשות אנרכיה וטרור פנימי שחוו בתקופת המרד הערבי הגדול, אבל גם שגיאות שעשתה המנהיגות הפלסטינית, כמו בחירתה לנהל את המלחמה מבחוץ, האשליות שנטעו מנהיגים פלסטינים ובריטים על האפשרות שיחזרו לאחר סיום הקרבות, והמנטליות הערבית, כפי שתיאר אותה אבן ח'לדון במאה ה-14.[6]

לדברי ההיסטוריון בני מוריס, אין שום עדות לכך שהיישוב היהודי ציפה ליציאה המונית של הערבים מחלקי ארץ ישראל שנועדו למדינה היהודית או מחלקים אחרים של הארץ.[7]

הגל הראשון: דצמבר 1947 עד מרץ 1948

עריכה

כבר בספטמבר 1947 קבעה הוועדה המדינית של הליגה הערבית, כי צפויה נהירה של "נשים, זקנים וטף" מארץ ישראל למדינות ערב, והצהירה שתדאג לקליטתם. הוועד הערבי העליון ככל הנראה התנגד לגישה זו וטען כי אין להעניק אשרות כניסה לפליטים פלסטינים.[8]

תחילת יציאת האוכלוסייה הערבית מן הארץ נגרמה עקב מעשי האיבה שהתחוללו בתקופה שבין דצמבר 1947 למרץ 1948. לדברי בני מוריס, בתחילת היציאה התרחשו במספר מקומות בארץ נטישת בתים ועקירה לאזור אחר באותה עיר, ותופעה זו "הייתה בבחינת השבר הראשון במחסום פסיכולוגי", שבעקבותיה התרחשו "נטישות של ערים וכפרים שלמים ולבסוף יציאה מן הארץ".[9] בגל הראשון של היציאה, מדצמבר 1947 ועד מרץ 1948, יצאו כ-50–60 אלף ערבים, רובם מהמעמד הגבוה והבינוני בחיפה, ירושלים ויפו, מיעוטם בדווים וכפריים במישור החוף המרכזי, וחלקם עובדים זרים שחזרו לארצות מוצאם.[10][ב] תופעת היציאה החלה כבר מספר ימים לאחר פרוץ מעשי האיבה בארץ בעקבות החלטת החלוקה. היא בלטה במיוחד בשכונות שבמוקדי החיכוך בערים המעורבות, וגברה ככל שהורע המצב הצבאי של הערבים באותם המקומות. בזמן שפרצה המלחמה הבלתי-רשמית, רוב חברי "הוועד הערבי העליון" (ההנהגה הפלסטינית) לא ישבו בארץ ורבים מבני משפחות האליטה העירונית היו הראשונים לנטוש את מקומות מגוריהם. יש להניח כי הללו התכוונו ליציאה זמנית עד שתושג רגיעה, אולם הייתה לכך השפעה מוראלית וכלכלית הרסנית על הנשארים.[12]

כבר בתחילת המלחמה, בדצמבר 1947 ובינואר 1948, החלו לצאת מארץ ישראל, קמעה קמעה, משפחות ערביות אמידות. העיתון הערבי היפואי "אל-שעב" ("העם") גינה את התופעה ב-30 בינואר 1948: "הקבוצה הראשונה של הגיס החמישי שלנו כוללת אותם אנשים הנוטשים את בתיהם ומסחריהם והולכים לגור במקום אחר... לנוכח סימן ראשון של תלאה הם נושאים רגליהם כדי להימלט מלשאת בעול המאבק".[13] גם מן האזורים הכפריים החלה מנוסה, ובתקופה זו הייתה הבריחה הגדולה ביותר הייתה באזור השרון, בין תל אביב לחדרה, משום שבאזור זה היה רוב יהודי והוא עמד להיות מרכז המדינה היהודית העתידה לקום. ב-25 בדצמבר 1947 פונה הכפר אל-מסעודיה (סומייל), כנראה מחשש להתקפה יהודית. תושביו נמלטו תחילה אל הכפר הסמוך ג'מאסין אל-ע'רבי, אולם ב-7 בינואר 1948 גם הוא ננטש, אם כי באופן חלקי.[14] ב-30 במרץ, האשים השבועון "אל-צריח" את תושבי הכפר שייח' מוניס וכפרים אחרים בסביבת תל אביב, ש"המיטו חרפה על כולנו" על ידי "נטישת כפריהם".[13] לדברי בני מוריס, פחדם ומנוסתם של תושבי סומייל השפיעה ככל הנראה על מארחיהם בג'מאסין לברוח גם כן. לדבריו, "דגם זה, שבו נגרמת מנוסת תושבי הכפר המארח בעקבות הבורחים מכפר אחר שמצאו בו מקלט זמני, עתיד היה לחזור על עצמו בחודשים הבאים בכל חלקי הארץ.[14] בשבועות הראשונים של המלחמה, נמלטו מזרחה כמה שבטים בדואים מתוך שטחים במישור החוף שהיו בשליטה יהודית. רובם פינו את מאהליהם מתוך פחד מפני התקפה יהודית. הערבים הכפריים בשרון שנטשו את המקומות בהם ישבו בין דצמבר 1947 למרץ 1948 נהגו כך בעיקר בעקבות התקפות של ההגנה או של האצ"ל, או מתוך פחד מפני התקפות כאלה.[14]

לדעת מוריס, בואם של היוצאים בגל הראשון אל מדינות ערב לא הטיל מעמסה כבדה על המדינות המארחות ונראה שיציאתם לא הטרידה את מנהיגיהן, והן גם לא עשו דבר כדי למנוע את כניסת הפליטים לגבולותיהן.[15] בדצמבר 1947 החלו ממשלות סוריה ולבנון לחשוש מפני היווצרותה של בעיית פליטים לאורך גבולותיהן. ב-21 בדצמבר מסר העיתון הסורי "אל-איאם", כי הן ביקשו מן הוועד הערבי העליון להשפיע על הפלסטינים לאורך גבול הצפון, שיישארו במקומותיהם וישיבו מלחמה בשעת הצורך, ולא יימלטו לסוריה וללבנון. בסוף ינואר 1948 החלה הבעיה להטריד גם את הוועד הערבי העליון. מקורות בריטיים דיווחו כי אמין אל-חוסייני ציווה על הפליטים לחזור לבתיהם, ואם יסרבו, ייתפסו בתיהם על ידי ערבים מחוץ לארץ ישראל, שנשלחו לסייע בהגנת האזורים הערביים. לדעת מוריס, נראה כי אל-חוסייני היה מודאג במיוחד לנוכח בריחתם של גברים בגיל צבא.[8] הוועד הערבי העליון ניסה לבלום את זרם היוצאים מהארץ. בין היתר, עשה הוועד, כמו גם הוועדות הלאומיות ו"צבא ההצלה", מאמצים שכללו הטלת מס על היוצאים וכן איומים להחרים את רכושם.[12] בכינוס מועצת הליגה הערבית שנערך בפברואר 1948 בקהיר, הועלה הצורך להגיש סיוע לפליטים והוחלט להטיל במדינות ערב מס אזרחי שהכנסותיו יוקדשו לסיוע הומניטרי לפלסטינים.[12] ב-8 במרץ 1948 כתב אמין אל-חוסייני איגרת אל ממשלות סוריה, מצרים ולבנון, בה ציין את הנטייה "של רבים מערביי פלסטין לעזוב את עריהם ולהתיישב בארצות ערביות שכנות". הוא הצהיר בה כי הוועד הערבי העליון החליט שאיש לא יורשה לעזוב את הארץ בלי הסכמתו, וכי "הערבים הפלסטינים המרובים שעזבו את ארצם מאז תחילת הקרבות", יחויבו לחזור "למען האינטרס הלאומי". לפיכך ביקש משלוש הממשלות שתסרבנה להאריך את רישיונות ישיבתם ולהוציא רישיונות חדשים בלי הסכמת הוועד הערבי העליון.[16] בתזכירים רשמיים שהגיש באותו יום הוועד הערבי העליון למדינות ערב, הוא ביקש שלא להעניק אשרות כניסה לפלסטינים אלא במקרים מיוחדים ולאחר אישורה של "הוועדה הלאומית המקומית". אולם הממשלות הערביות לא שיתפו פעולה בעניין זה.[12] עד מאי 1948 הן לא הערימו מכשולים על כניסת פליטים פלסטינים לתחומיהן.[8]

אף על פי כן, מוריס טוען כי אל-חוסייני או הוועד הערבי העליון לא יצאו בשלב זה של גל הפליטים הראשון במסע ברור, עקבי ותקיף נגד הבריחה, והוא מציע מספר סיבות לכך: ייתכן שנמנעו מכך משום שהיקף הבעיה היה עדיין קטן יחסית, והיא עדיין לא הטרידה אותם במיוחד; ייתכן שהחוסיינים היו מרוצים מיציאתם של רבים מבני המעמדות הבינוני והגבוה, שהיו מזוהים בדרך כלל עם האופוזיציה; עם היוצאים נמנו גם בני משפחות שהיו מקורבים לחוסיינים, בהם רבים הקשורים לוועד הערבי העליון; מנהיגי הפלסטינים הרבו להוקיע את בריחת הכפריים אך לא את מנוסת קרובי משפחותיהם העירוניים. עם זאת, השפעתם של אל-חוסייני והוועד הערבי העליון על האירועים ביישובים הפלסטיניים הייתה רופפת, וגינוי של אל-חוסייני לא היה מבטיח שהוועדות הלאומיות או קבוצות הלא-סדירים יפעלו כראוי כדי לבלום את הבריחה, שכן הייתה להן מערכת עדיפויות שלא הייתה זהה בהכרח לזו של הגופים הכלל-לאומיים. כך למשל, בחלקים מסוימים של הארץ נרתעו הוועדות הלאומיות מלבלום את היציאה, כיוון שרבים מן היוצאים היו מבני משפחותיהם או ידידיהם של חברי הוועדות. אולם בדרך כלל פעלו ההנהגות המקומיות ומפקדי המיליציות כדי לצמצם את ממדי המנוסה.[17] מוריס מציע סיבה נוספת לכישלון בתקופה זאת לצמצם את ממדי היציאה, והיא היחס הסלחני ליציאתם של נשים, זקנים וילדים, מצד מדינות ערב, אל-חוסייני וחלק מן הוועדות הלאומיות. אל-חוסייני הצהיר מספר פעמים כי הוא מתיר ואף מעודד את פינויים מאזורים שעלולים להתפתח בהם קרבות, כדי להקטין את היקף האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית, וב-8 במרס הפיץ הוועד הערבי העליון חוזר בו יעץ לוועדות הלאומיות לפנות נשים, ילדים וזקנים מאזורי קרבות פוטנציאליים. מוריס מציע שייתכן ואל-חוסייני סבר כי המוטיבציה של הגברים להילחם תגבר כשידעו שבני משפחותיהם נמצאים במקום בטוח, אלא שנראה כי בריחת בני המשפחות החלישה את נכונות הגברים להישאר ולהילחם.[18]

מוריס טוען כי יציאת הערבים מיישוביהם הייתה בעיקר תוצאה של התקפות מצד הכוחות היהודיים, ובגלל הפחד מפני התקפות אפשריות כאלה בעתיד. לדבריו, הפלסטינים חשו שבני עמם חלשים ושכוחם של היהודים רב, ואמונם בכוח הצבאי הערבי התערער. רוב היוצאים ציפו שמדינות ערב יתערבו במלחמה ויביסו את היהודים, ולאחר מכן יוכלו היוצאים לחזור לבתיהם. אולם מוריס טוען גם כי רק שיעור מבוטל של פליטים יצאו בתקופה זו את הארץ משום שהכוחות היהודיים הורו או "יעצו" להם לעשות כך. כמו כן, הוא טוען כי רק מעט פליטים יצאו מיישוביהם בתקופה זו בהוראת מנהיגים ערבים, צבאיים או מדיניים. הוא מסכם כי בחודשים אלה לא ננקטה מדיניות של הוצאת ערבים מארץ ישראל או מחלקיה שרוב אוכלוסייתם הייתה יהודית – על ידי מנהיגות היישוב היהודי, על ידי המנהיגות המקומית של הפלסטינים, או על ידי מדינות ערב, וכי בתקופה זו היו רק גירושים ספורים על ידי ה"הגנה" ומקרים מועטים של פינוי כפרים בהוראת מפקדים ערבים מקומיים, וכולם הוכתבו מכוחם של שיקולים אסטרטגיים.[19]

באביב 1948 החלו ישובים חקלאיים יהודיים לקצור יבול באדמות ערביות נטושות.[20]

הגל השני: אפריל עד יוני 1948

עריכה

הגל השני של היציאה התרחש בחודשים אפריל–יוני 1948, כתוצאה ישירה ממתקפת "ההגנה" על פי "תוכנית ד'",[21] שעוצבה במרץ 1948 ונועדה להבטיח את שטחי המדינה היהודית לקראת הכרזת העצמאות שלה והפלישה הערבית הצפויה בעקבותיה. בהתאם לתוכנית, כבשה ההגנה כפרים בפרוזדור ירושלים, סביב קיבוץ משמר העמק ולאורך כביש החוף, ותושביהם ברחו.[22] רוב היוצאים היו תושבי הערים הגדולות שנכבשו על ידי הכוחות היהודים לפני פלישת הצבאות הערביים: טבריה, חיפה, צפת, בית שאן ויפו. חלק קטן מהם יצאו מכפרים באצבע הגליל, הגליל המערבי ומבואות ירושלים. חלק מהיוצאים בגל הזה עזבו לערים וכפרים בתוך ארץ ישראל.[21] בני מוריס טוען כי תוכנית ד' "נועדה להשגת יעדים צבאיים, ולא הייתה בגדר תוכנית פוליטית לגירושם של ערביי ארץ ישראל",[23] וכי הערבים "נמלטו מישוביהם לרוב לפני או בעיצומם של הקרבות".[24] עד אפריל 1948, עדיין נותרו בשטח שקבע האו"ם למדינה היהודית כמחצית מהאוכלוסייה הערבית. אולם לאחר כיבוש הכפר דיר יאסין ליד ירושלים וההרג הרב שהתרחש בו ב-9 באפריל, החל שלב חדש ביציאה ההמונית. הכפרים מלאו שמועות על מעשי זוועה של היהודים וחלק גדול מהאוכלוסייה הערבית נתקף בהלה.[25] במאמר שפורסם ב"דיילי מייל" הלונדוני ב-12 באוגוסט 1948, כתב מפקד הלגיון הערבי, ג'ון גלאב: "האזרחים הערבים נתקפו בהלה ונסו מנוסה מבישה. לעיתים קרובות נעזבו כפרים עוד בטרם יאיים עליהם מהלך המלחמה".[26]

התקפות ה"הגנה" באפריל והיציאה ההמונית של ערבים בעקבותיהן, הפתיעו את מדינות ערב ואת הוועד הערבי העליון.[27] ערב המלחמה הייתה בחיפה אוכלוסייה של כ-70,000 ערבים. לאחר כניעת ההנהגה הערבית ל"הגנה" ב-22 באפריל, הודיעה המשלחת הערבית בבית העירייה כי הקהילה הערבית תתפנה מן העיר. הבריטים סיפקו משוריינים לליווי שיירות היוצאים וספינות שהוציאו אותם מהעיר, ועד 1 במאי 1948 עזבה כמעט כל האוכלוסייה הערבית.[28] בתחילת מאי נותרו בעיר בין 3,000 ל-4,000 ערבים בלבד.[22] ב-5 במאי דיווח הכתב של ה"טיימס" הלונדוני בירושלים כי "הרחובות הערביים שוממים להפליא, וכפי הנראה בעליל הייתה, בעקבות הדוגמה העלובה של המעמד המבוסס יותר, יציאה המונית גם מירושלים, אם גם לא באותו היקף כמו ביפו ובחיפה".[13] המנוסה מחיפה, יפו וירושלים ערערה מאוד את המורל בקרב הערבים, בד בבד עם התמוטטות הדרגתית של החוק והסדר ביישוביהם, בגלל כניסתם של המתנדבים הזרים החמושים, שלקחו לידיהם את השליטה בכפרים שישבו בהם, ובגלל הציפייה להתפרקות הקרובה של השלטון הבריטי. בחודש אפריל התגבר תהליך ההתפרקות: שוטרים נטשו עם כלי נשקם, ופקידים רבים נמנעו מלהגיע למקומות עבודתם. המתנדבים הזרים שדדו רכוש, הציקו לנשים, והטילו את אימתם על תושבי הערים, ומאחר שלא הצטיינו כלוחמים, לא הצליחו לטעת בלב המקומיים אמון ביכולתם אפילו רק לבלום את כוחות ה"הגנה". בערים היה לעיתים מחסור במזון, הייתה עליית מחירים גדולה ואבטלה גבוהה.[29]

בחודש אפריל המשיכו הכוחות הלא-סדירים והוועדות הלאומיות לעודד את עזיבתם של זקנים, נשים וילדים מאזורי קרבות בפועל או בכוח, ככל הנראה על פי דרישת הוועד הערבי העליון. כך למשל, באפריל צטטה הוועדה הלאומית בירושלים חוזר של הוועד הערבי העליון מ-8 במרס, להוציא את הנשים, הילדים והזקנים "למקומות מרוחקים מהסכנות", תוך אזהרה כי הפרת ההוראה הזאת תיחשב ל"מכשול במלחמת הג'יהאד ובדרכם של הלוחמים ותפריע לפעולתם בשכונות". הוראות דומות ניתנו גם במקומות אחרים בארץ. צבא השחרור הערבי ציווה על תושבי פרדיס להוציא מן הכפר את הנשים והילדים "ולהיות מוכנים לעזבו לגמרי", וגם יחידות הלגיון הערבי הוציאו הוראות לפינוי נשים וילדים, בנימוק שהדבר יסייע בהגנה מפני התקפה יהודית. בחודשים אפריל־מאי פונו יותר מ-20 כפרים ערביים על פי הוראות מטעם מפקדים ערבים מקומיים, ממשלות ערביות או הוועד הערבי העליון. עם זאת, לדברי בני מוריס, לא נמצאה שום עדות מתקופה זו שיכולה להצביע על כך שהיציאה ההמונית של ערבים בחודשים אפריל־מאי נעשתה על־פי הוראתם או בעידודם הישיר של מנהיגי ארצות ערב או של אמין אל-חוסייני.[30]

לדעת בני מוריס, בסוף אפריל כבר הבינו חברי הוועד הערבי העליון ואמין אל-חוסייני בראשם, כי הקרב בין ערביי ארץ ישראל ובין היישוב היהודי היה אבוד, וכי מעתה תלויה המלחמה בהתערבותן של מדינות ערב. מוריס טוען כי אל-חוסייני הבין כי מנהיגיהן אינם ששים להיכנס למלחמה למען הפלסטינים, וסבר כי רק טרגדיה ערבית גדולה תביא את המנהיגים הללו לעמוד בהבטחתם ולהתערב, מכיוון שיגבר הלחץ עליהם מצד דעת הקהל במדינותיהם ומצד מדינות ערב האחרות, בין היתר גם להציל את ה"כבוד" הערבי. בנוסף לכך, הוועד הערבי העליון ראה בדאגה את הסכנה שציבור ערבי גדול ייכנע ויסכים לחיות תחת שלטון יהודי, ולכן העדיפו חברי הוועד שלא לומר ולא לעשות דבר לנוכח הבריחה הגוברת של ערבים במהלך חודש אפריל, ובהיעדר הנחיה ברורה מצד הוועד הערבי העליון או מצד מדינות ערב, נפל נטל קבלת ההחלטות באשר לפינוי יישובים על כתפי המנהיגים המקומיים, האזרחיים והצבאיים, שבמקרים מסוימים החליטו על-פי מה שנראה בעיניהם כרצוי בעיני הוועד הערבי העליון.[31] אולם יציאת הערבים מארץ ישראל באפריל ובמאי שירתה היטב את התעמולה הערבית, והיא שימשה למנהיגי מדינות ערב צידוק לפלישתם המתוכננת לארץ ישראל. התעמולה הערבית הציגה את היציאה בפני העולם כגירוש המוני ומכוון של הערבים על ידי היהודים, בעוד שמקרים של התפנות מרצון היא בחרה להציג כביטוי לסירובם של הערבים לחיות תחת שלטון יהודי. עם זאת, הסברה בקרב הערבים הייתה שיציאת הערבים היא תופעה זמנית, שכן לאחר פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, יחזרו הפליטים אל בתיהם.[32]

במהלך השבועות שבין אפריל לאמצע יוני 1948 יצאו לגלות בין 250,000 ל-300,000 פליטים פלסטינים. הגורם הראשי שדחף ליציאתם הייתה המתקפה הצבאית היהודית של ההגנה והאצ"ל, ובעיקר החשש ממתקפה כזו: רוב הכפרים והערים התרוקן מיד כשהגיעה לפתחם. לדברי בני מוריס, נפילת הערים הערביות הגדולות והיציאה מהן באפריל ובמאי גרמו לתחושת פחד וייאוש בקרב תושבי הכפרים, שנותרו ללא מנהיגות פוליטית וחיקו את התפנותם של המעמדות הבינוניים.[22] לטענת בני מוריס, נעשו ביוזמת ה"הגנה" וצה"ל מעשי גירוש נקודתיים של ערבים, אולם "לא הייתה תוכנית גדולה או כוללת של גירוש".[33] עם זאת, מתוך שיקול צבאי של מניעת חזרת התושבים והצורך לשוב ולהילחם כדי לכבוש את אותו יישוב, התגבש בתקופה זו דפוס פעולה של כיבוש כפרים והריסתם, והדבר יצר למעשה מצב של גירוש בפועל.[21]

בתחילת מאי פתחו פתחו מדינות ערב והוועד הערבי העליון במסע הסברה שנועד לבלום את יציאת הפליטים מארץ ישראל ולהביא לשובם של אלה שכבר יצאו, ובמסגרת זו הוצאו הוראות אל מפקדי הכוחות הלא-סדירים והמוח'תארים לעצור את הבריחה.[34] בין 5 ל-15 במאי פרסמו המלך עבדאללה, הוועד הערבי העליון, הוועדות הלאומיות ומזכ"ל הליגה הערבית עזאם פחה, סדרה של הודעות שנועדו לבלום את הבריחה ולגרום לשיבה.[35] הוועד הערבי העליון, צבא ההצלה והממשלות הערביות הגבירו את המאמץ לבלום את זרם הפליטים באמצעות פינוי נשים, ילדים וזקנים; איומים מטעם קאוקג'י בכרוזים ובשידורים ברדיו רמאללה להחרים את רכוש העוזבים ואף לפוצץ את בתיהם; וניסיונות להחזיר ממדינות ערב פליטים גברים. אלא שלמאמצים אלה הייתה השפעה מזערית וזרם הפליטים רק גבר לקראת 15 במאי. בסוף אפריל הקציבה הליגה הערבית 100 ליש"ט לסיוע לפליטים ובמדינות ערב הוקמו ועדות ממשלתיות לטיפול בבעיה. ב-12 במאי נענתה לבסוף הליגה לבקשת המופתי והחליטה כי מדינות ערב תענקנה מקלט לפליטים, אך לא לגברים המסוגלים לשאת נשק.[36] פלישת הצבאות הערביים לארץ ישראל ב-15 במאי לא שינתה באופן משמעותי את דפוס התנהגותה של האוכלוסייה הפלסטינית. היא נותרה במקומה רק כאשר נמצאה באזור שליטתו של כוח ערבי חזק דיו אל מול הכוח היהודי.[37] ב-15 במאי הורה פאיז ביי אל-אידריסי "המפקח על ביטחון הציבור" מטעם הוועד הערבי העליון לאנשי המיליציה הפלסטינים לסייע לצבאות הפולשים ולהילחם ב"מפיצי השמועות, הגורמות לבריחת האוכלוסייה הערבית". מדינות ערב החלו לחסום את דרכם של פליטים שביקשו להיכנס אליהן. בסוף מאי לחצו מדינות ערב והוועד הערבי העליון על הפליטים במחנות לאורך גבולות הארץ לשוב לבתיהם.[35]

חודשים אפריל־מאי היו ימי הגל העיקרי של יציאת הערבים מן הארץ.[38] לדעת בני מוריס, גל זה "לא היה פרי של מדיניות כללית ומתוכננת מראש" של הנהגת היישוב היהודי, שכן הנטישה ההמונית בתקופה זו הפתיעה אותה, וגם את מחברי "תכנית ד'", אלא שאנשי ההנהגה הבינו כי מדובר בתופעה חיובית עבור היהודים ולפיכך יש לנצלה.[39] מוריס מסכים עם קביעתו של שירות המודיעין של צה"ל ביוני 1948, שהגורם החשוב ביותר מבין הרבים שהשפיעו על יציאת הערבים בחודשים אפריל עד יוני, היה התקפות היהודים על היישובים הערביים. אך הוא מציין גם כי בפקודות המבצע של ה"הגנה" לקראת ההתקפות על יישובים, לא נכללו הוראות לגרש את תושביהם.[40] זמן קצר לאחר תום המלחמה, תיאר מוסא אל-עלמי את גורמי העזיבה: "אם הפלסטינים פינו בסופו של דבר את ארצם, לא היה זה מתוך מורך לב אלא משום שאיבדו כל אמון במערכת ההגנה הקיימת. הם הבינו את חולשתה ואת חוסר השוויון בין משאביהם וארגונם לבין אלה של היהודים. נאמר להם שהצבאות הערביים מגיעים, שהעניין ייושב והכל יחזור למסלולו והם שמו מבטחם ותקוותיהם בזה. יתר על כן, לנגד עיניהם עמד החזיון של דיר יאסין על כל אכזריותו".[5]

במהלך מתקפות ה"הגנה" בחודשים אפריל-מאי פוצצו כפרים ערבים במספר אזורים בארץ. להריסת רובם היו שיקולים צבאיים: השארתם על תלם היתה מציבה את הסכנה שכוחות ערביים לא-סדירים או צבאות ערב הסדירים העתידים לפלוש, יכבשו אותם וישתמשו בהם כבסיסים להתקפות על היישוב היהודי, שכן ל"הגנה" לא היה כוח אדם מספיק להצבת חיל מצב גדול בכל כפר נטוש.[41]

ישיבת ממשלת ישראל ב-16 ביוני 1948

עריכה

במהלך ההפוגה הראשונה במלחמה (11 ביוני עד 9 ביולי), הפכה שאלת הפליטים לשאלה מרכזית בסדר־היום בשיחות שניהל המתווך מטעם האו"ם, פולקה ברנדוט. מדינות ערב, שלא היו מסוגלות להגיש סיוע לפליטים, לחצו על ברנדוט לאפשר את שיבתם של הפליטים לבתיהם מהר ככל שניתן. נציגי הליגה הערבית תבעו שהאו"ם יכיר בזכותם של הפליטים לשוב לבתיהם ולתבוע את רכושם. דוברי הארגון הדגישו כי סיוע לפליטים לא רק יאפשר השגת פתרון כולל לסכסוך המתפתח, אלא הוא תנאי מוקדם להארכת ההפוגה.[42]

ב-16 ביוני 1948 נערכה ישיבה של הממשלה הזמנית שבה התקיים דיון על עמדות ישראל לקראת השיחות עם המתווך ברנדוט. בדיון זה הביעו ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר החוץ משה שרתוק את התנגדותם התקיפה לשיבת הפליטים.[43] שרתוק אמר בישיבה: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז היתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה".[44] שרתוק תיאר בישיבה את "התרוקנות היישוב הערבי" כדבר "יותר מפתיע מאשר הקמת המדינה העברית".[45] לאחר מכן קבע: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים". אך יחד עם זה, אמר שישראל תהיה מוכנה להשתתף בפתרון הבעיה ותציע תשלום קולקטיבי עבור הנכסים שננטשו והקרקע שהתפנתה, וזאת במטרה לאפשר את יישובם מחדש של הפליטים בארצות השכנות.[44]

בעקבות סקירתו של שרתוק קבע בן-גוריון כי החלטת החלוקה חדלה להתקיים, והביע את עמדתו בשאלת חזרתם של הפליטים: הוא אמר כי הערבים "הפסידו וברחו", וכי "הם רצו במלחמה – ועליהם לשאת בזה", ולכן "מקומות שהם עזבו – צריך שלא יוכלו לחזור אליהם", והבהיר: "מלחמה היא מלחמה. לא אנחנו עשינו את המלחמה... ואינני רוצה שהבורחים יחזרו. יש למנוע חזירתם עכשיו... אני אהיה בעד זה שלא יחזרו גם אחרי המלחמה".[44] שר החקלאות, אהרן ציזלינג, הציג את עמדת מפ"ם, שלא תמכה בחזרת הפליטים כל עוד נמשכת המלחמה אך שללה את התנגדותו של בן-גוריון לחזרתם לאחר סיומה. ציזלינג הזהיר את משתתפי הישיבה כי התנגדות לחזרת הפליטים תוביל להתפתחותן של שאיפות נקם שתעבורנה מדור לדור ומעל לכל תפגענה ביהודים בארצות ערב.[44]

הדיון נחתם ללא קבלת החלטות, אך בהסכמה כי אין לדון בשיבת הפליטים כל עוד המלחמה נמשכת.[44] הישיבה ננעלה ללא הצבעה רשמית, אך הקו שהציגו ראש הממשלה ושר החוץ נעשה למדיניות הרשמית של מדינת ישראל.[43] סוכם על ידי השרים למנוע את שובם של הפליטים הפלסטינים לתחומי המדינה, אך הממשלה מעולם לא פרסמה את החלטתה.[45] בניגוד להיסטוריונים אחרים, יואב גלבר טוען כי אין לראות בהצהרות אלו תחילתה של מדיניות רשמית למניעת חזרת הפליטים, אלא חלק מהמשא ומתן עם המתווך ברנדוט למניעת שיבת הפליטים במהלך ההפוגה בלבד.[44] ב-17 ביוני נפגש שרתוק עם ברנדוט, ששאל אותו בדבר הסכמתה של ישראל להתיר את שיבתם של 300,000 הפליטים ובדבר "כיבוד זכויות הקניין שלהם". שרתוק השיב כי "אין לדון בשאלה זו כל עוד המלחמה נמשכת", אולם "זכויות הקניין יכובדו".[43]

הגל השלישי: 9–18 ביולי 1948

עריכה

קרבות עשרת הימים בין ההפוגה הראשונה וההפוגה השנייה (9–18 ביולי) הביאו לגל שלישי של פליטים שיצאו בתקופה זו, כ-100 אלף ערבים, כמחצית מהם מלוד, רמלה והכפרים שבסביבתן, וכ-20–30 אלף ערבים מהגליל התחתון. העזיבה בשלב זה הייתה תוצאה ישירה של ההתקפות הישראליות וכן של פעולות גירוש מכוונות מערים וכפרים שנקטו בהתנגדות מזוינת.[37] אולם גם בשלב זה בלטה נטיית חלק מהאוכלוסייה לעזוב עוד לפני שנוצר מגע עם הכוח הישראלי או תוך כדי המתקפה שלו. רוב מכריע של אוכלוסיית הפליטים מהגליל התחתון היה מוסלמי, בעוד שרובם הגדול של הנוצרים והדרוזים מאזור זה נשאר במקומו.[46] רוב הפליטים בגל זה נמלטו לשטחי "הגדה המערבית" שהוחזקה בידי עבר הירדן, ואחרים לגליל העליון, ללבנון ולרצועת עזה שבשליטת מצרים.[47]

בעקבות לחץ שהפעילו שרים בממשלה, ב-6 ביולי, עוד לפני פרוץ קרבות "עשרת הימים", הורה בן-גוריון לצה"ל להפיץ בין כל יחידותיו צו המורה על הדרך שיש לנהוג בה כלפי האוכלוסייה הערבית האזרחית. הצו היה חתום על ידי האלוף צבי איילון, "בשם הרמטכ"ל", ונאמר בו: "מחוץ לשעת לחימה ממש אסור להרוס, לשרוף ולהחריב ערים וכפרים ערביים, לגרש תושבים ערביים מהכפרים, השכונות והערים, ולעקור תושבים ממקומם בלי רשות מיוחדת או הוראה מפורשת משר הבטחון בכל מקרה ומקרה. כל העובר על הוראה זו יועמד לדין". המדיניות כלפי האוכלוסייה ביישובים הערביים שנכבשו בקרבות "עשרת הימים" הונחתה בעיקר על ידי בן-גוריון וצה"ל, ללא הוראות מצד משרדי הממשלה, אולם מדיניות זו היתה לא־עקבית, תלויה בנסיבות ולעתים אקראית, מה שהביא לתוצאות שונות באזורים שונים. בין הגורמים השונים שהשפיעו על ביצוע המדיניות: הזהות הדתית-האתנית של האוכלוסייה שנכבשה, השיקולים הצבאיים המקומיים, מידת ההתנגדות שנתקלו בה יחידות צה"ל, ולעתים אופיים של מפקדי צה"ל המקומיים. כך למשל, בגליל המערבי ובגליל התחתון נשארו מרבית הנוצרים והדרוזים, שהיו כמחצית מאוכלוסיית האזורים הללו, אך נשארו גם לא מעט מוסלמים.[48]

עם תחילת ההפוגה השנייה גבר הלחץ הבינלאומי על ישראל להתיר שיבה המונית של פליטים, ובראשו עמד ברנדוט.[49] ב-21 ביולי אמר אליהו ששון, מנהל המחלקה לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ, בריאיון לניו יורק הראלד טריביון, כי שיבה של פליטים תיתכן רק כחלק מהסכם שלום עם מדינות ערב; החזרת הרכוש הערבי תונה בתשלום פיצויים על הרכוש היהודי שהוחרם במדינות ערב; והחזרת הפליטים תהיה סלקטיבית ולא כוללת. היה זה ניסוח חדש של עמדת ישראל בסוגייה, שבעקבותיו, ב-22 ביולי, הבהיר שר החוץ שרתוק למשלחת ישראל באו"ם את המדיניות הישראלית: יציאת הערבים היא תוצאה ישירה של התוקפנות שאורגנה בידי מדינות ערב; לא תותר שיבת פליטים כל עוד נמשכת המלחמה, שכן חזרתם תהיה בבחינת הכנסת גיס חמישי, יצירת בסיסי אספקה לאויבים מבחוץ, וערעור הסדר מבפנים, אולם ייתכנו חריגים במקרים מיוחדים; החלטה בשאלת שיבת הפליטים תוכל להתקבל רק כחלק מהסדר שלום עם מדינות ערב, כאשר תועלה גם סוגיית החרמת הרכוש של יהודי ארצות ערב ועתידם. היה זה שינוי משמעותי מהעמדה שהיתה מקובלת על כלל ממשלת ישראל באמצע חודש יוני, שלא שללה את האפשרות לעיון מחודש בשאלת חזרת הפליטים לאחר סיום הקרבות. עתה קבע שרתוק שגם העיון מחדש יהיה רק במסגרת שיחות על הסדר שלום כללי. בכך הונח היסוד לזיקה בין הסכמתה של ישראל לשקול את האפשרות של חזרת הפליטים ובין הסדר שלום מקיף, ולדברי בני מוריס, "הפליטים נהפכו מעין קלף מיקוח בתביעתה של ישראל להכרה ולשלום". כמו כן נקבעה בכך זיקה רופפת בין גורל הפליטים הפלסטינים ובין גורל היהודים במדינות ערב.[50]

בתקופה זו חידש אמין אל-חוסייני את מאמציו להשפיע על המדיניות הכלל ערבית בשאלת הפליטים. ב-11 באוגוסט, במהלך ההפוגה השנייה, שיגר הוועד הערבי העליון אגרת למזכיר הליגה הערבית, בה דחה על הסף את כוונת הממשלות הערביות להביא לשיבת הפליטים לבתיהם, משום ששיבה כזו, לדידו, תהווה הכרה למעשה במדינה היהודית, שאף תוכל לנצלם למטרותיה הפוליטיות, למשל כפיית הצבעה לטובתה במקרה של קיום משאל עם. נציגיו של המלך עבדאללה בוועדה המדינית של הליגה הביעו התנגדות חד-משמעית לשינוי בסטטוס-קוו הצבאי או האזרחי בפלסטין, לחידוש המלחמה ולהשארת האחריות לפליטים בידי המדינות הקולטות.[51]

בעקבות הלחץ שהפעיל ברנדוט ולקראת בואו של ג'יימס מקדונלד, הנציג הדיפלומטי הראשון של ארה"ב בישראל, ב-18 באוגוסט כינס בן-גוריון במשרד ראש הממשלה "ישיבה מייעצת" בהשתתפות המנהיגים הפוליטיים הבכירים וכן פקידים ונושאי תפקידים בכירים, כדי לשוב ולבחון את מדיניות ישראל בנושא שאלת הפליטים. בין המשתתפים היתה הסכמה לגבי הצורך למנוע את חזרת הפליטים, וגם לגבי הדרכים להשגת המטרה הזו: הריסת כפרים, יישוב כפרים הרוסים ואדמות נטושות, עיבוד אדמות של ערבים, רכישה והחרמה של קרקעות ערביות, ושימוש בתעמולה כדי לשכנע את הפליטים שלא יינתן להם לחזור. הישיבה נסתיימה ללא החלטה רשמית, אך כבר באותו היום יצאו פקודות לכל יחידות צה"ל בגבולות למנוע "בכל האמצעים" את חזרתם של הפליטים.[52]

ב-20 בספטמבר, שלושה ימים לאחר רצח ברנדוט בידי אנשי לח"י בירושלים, פורסם הדוח שלו, שהושלם יום לפני הירצחו והכיל תכנית לפתרון הבעיות העיקריות של הסכסוך. ברנדוט תמך בדוח בזכותם של הפליטים לשוב לבתיהם "במועד מוקדם ככל האפשר", וכתב כי לא ייתכן הסדר "צודק ומלא" ללא הכרה בזכותם לחזור, שכן "תהיה זו פגיעה בעקרונות הצדק הבסיסי, אם תימנע הזכות מאלה שנעשו שלא באשמתם קרבנות של הסכסוך, לשוב לבתיהם, בעוד מהגרים יהודים נוהרים לארץ־ישראל ומאיימים להחליף את הפליטים הערבים לצמיתות". עם זאת, ברנדוט היה מודע לכך ש"מרבית הפליטים כבר לא נשארו להם בתים לחזור אליהם, ויישובם מחדש במדינת ישראל עלול ליצור בעיה כלכלית וחברתית סבוכה ביותר".[53]

הגל הרביעי: אוקטובר–נובמבר 1948

עריכה

בגל הרביעי יצאו כ-100–150 אלף ערבים, רובם המכריע מהנגב הצפוני והגליל העליון,[46] עקב "מבצע חירם" ו"מבצע יואב" בחודש אוקטובר.[54] גם גל זה היה תוצאה של התקפות ישראליות, שנועדו להביא לגירוש הכוחות הערביים הזרים מן הארץ: הצבא המצרי בדרום ו"צבא ההצלה" בצפון.[46]

בדרום עזבו קרוב ל-100 אלף תושבים כתוצאה מהפגנת העוצמה של צה"ל מתחילת מבצע יואב ב-15 באוקטובר. המערך המצרי התמוטט במהירות בזמן שצבאות סוריה, עיראק ועבר הירדן נותרו פאסיביים, והדבר הביא לבריחה מבוהלת של האוכלוסייה, ברובה המכריע מוסלמית: מאזור החוף והשפלה הפנימית דרומה ומערבה לכיוון עזה, וממורדות הרי יהודה ובאר שבע מזרחה לכיוון בית לחם וחברון. באזור שפונה על ידי הצבא המצרי לא נותרה אוכלוסייה ערבית. תושבי "כיס פלוג'ה" גורשו לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים בפברואר 1949. כשנה לאחר מכן גורשו כ-1,000 תושבי הכפר אל-מג'דל. תופעה זו משקפת את גישת הכוחות הישראלים בשלב זה, להביא להוצאתם, בגירוש או בהעברה בהסכמה, של שארית האוכלוסייה הערבית שלא עזבה את יישובה לפני או במהלך כיבושו.[46]

בצפון נערכה התקפה על כוחותיו של קאוקג'י שנמצאו במובלעת במרכז הגליל העליון וגבול לבנון. התקפה זו הביאה ליציאתם ללבנון של קרוב ל-30 אלף ערבים מוסלמים. על פי רוב, כפרים שלא נקטו בהתנגדות מזוינת או שאוכלוסייתם הייתה ברובה לא-מוסלמית, תושביהם יכלו להישאר. בהשתלטות על הגליל העליון נוצר סוג חדש של פליטים: תושבים שאולצו לעזוב את בתיהם, אך הורשו להישאר בתחום המדינה היהודית. לימים הם הפכו ל"נפקדים נוכחים".[46]

גם במבצעים הצבאיים שהביאו לגל הזה של פליטים, לא ניתנו על ידי הדרג המדיני או הצבאי הנחיות מפורשות לגבי גירוש האוכלוסייה הערבית. עם זאת, ניתן להניח כי עזיבת האוכלוסייה קיבלה דחיפה בעקבות מקרים מסוימים, הן בגליל והן בדרום, בהם בוצעו על ידי כוחות צה"ל מעשים שהוגדרו על ידי שרי ממשלה, חברי כנסת ועיתונאים כ"מעשי זוועה".[46] הבולטת שבהם היא פרשת דווימה.[55] לפי מסמכים שנחשפו בארכיון צה"ל, גורם מרכזי למנוסת התושבים היה שורה של מעשי טבח, אלימות וביזה שנערכו על ידי צה"ל בכפרים כגון צפצאף, דווימה, עין זיתון ועוד. אחד המסמכים מציין כי שיטות נוספות להברחת התושבים היו אולטימטומים שהוכרזו בערבית באמצעות רמקולים, "פעולות לחישה" שכונו "עצה ידידותית יהודית" וכן פעולות של אצ"ל ולח"י. בנגב נערכו פעולות של השמדת עדרים של בדואים ושריפת אוהליהם.[56]

בסוף המלחמה

עריכה

במהלך מלחמת העצמאות ובחודשים שלאחר סיומה בשנת 1949 התרוקנו כ-370 יישובים ערביים מיושביהם ועד אמצע 1949 מרביתם נהרסו עד למצב שלא ניתן היה לשוב ולהתיישב בהם. רוב ההרס נגרם בין ימים לחודשים לאחר כיבוש הכפרים, על ידי היחידות הלוחמות או אנשי היישובים היהודיים הסמוכים, באמצעות חומרי נפץ, דחפורים ולעתים גם ביד. חלק מן ההרס נגרם במרוצת הזמן, מפגיעת מרגמות ותותחים וגם בגלל איתני הטבע. [57] לדברי מוריס, לא ניתן לקבוע איזה חלק מן ההרס נעשה מנימוקים צבאיים, ממניעים פוליטיים או מסיבות כלכליות, ובמקרים רבים חברו כמה מהשיקולים הללו יחד.[58]

בחודשים הראשונים לאחר תום הקרבות במלחמה, פעלו השלטונות הישראליים לפינוי כפרים ומאהלים ערביים מאזורי הגבול החדשים בצפון, במרכז ובדרום הארץ. לפי מוריס - מדיניות זו התפתחה בהתאם לנסיבות ולא הונהגה בעקביות. מניעיה היו צבאיים: הגבולות היו ארוכים וחדירים, שלידם יישובים יהודיים מעטים בלבד, והיה חשש שהכפרים הערביים לאורך הגבולות ישמשו תחנות ובסיסים למסתננים, למרגלים ולפלאחים שירצו לחזור לכפריהם, ובמקרה של חידוש המלחמה, הם יסייעו לצבאות ערב הפולשים. אך היו גם גורמים נוספים: הרצון לצמצם ככל הניתן את מספר הערבים שיוותרו במדינת ישראל, והצורך בשימוש בכפרים הריקים לצורך שיכונם של עולים חדשים. צה"ל הוא שיזם את המדיניות הזו.[59]

הטענה בדבר קריאת ההנהגה הערבית לפלסטינים לעזוב את בתיהם

עריכה

אפשרות פינוי חלק מהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל (נשים, זקנים וילדים) למדינות השכנות במקרה של מלחמה, הייתה מוכרת לתודעה הפוליטית של המנהיגות הפלסטינית והערבית עוד לפני פרוץ מלחמת אזרחים בסוף נובמבר 1947. כבר בעקבות פרסום מסקנות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל בתחילת מאי 1946, פתח הוועד הערבי העליון במתקפת תעמולה בדבר כוונה לפתוח במרד מזוין, תוך פינוי הנשים והילדים למדינות ערב השכנות. אפשרות פינוי האוכלוסייה הבלתי-לוחמת נזכרה שוב בהחלטות כינוס הוועדה המדינית של הליגה הערבית בצופר, לבנון, בספטמבר 1947, שבין השאר קראו לפתוח את שערי מדינות ערב בפני נשים, ילדים וזקנים פלסטינים, שיזדקקו למקלט במקרה של מלחמה. אברהם סלע מציין כי מהקריאות הללו משתמע כי הגברים אמורים להישאר במקומם ולהילחם ביהודים, אך טוען "שיש ספק אם בחברה מסורתית המקדשת את ערכי כבוד המשפחה, ובמיוחד את כבוד האישה, ניתן היה להפריד בין אבי המשפחה לבני ביתו".[60]

ב-16 באוגוסט 1948, סמוך לסיומה של היציאה ההמונית, הסביר הבישוף היווני-קתולי של הגליל, ג'ורג' חכים את פשרה לעיתון "צדא אל-ג'נוב" מביירות: "הפליטים היו סמוכים ובטוחים כי לא ימים רבים ייעדרו, וכי שוב ישובו בתוך ימים מעטים, בתוך שבוע או שבועיים. מנהיגיהם הבטיחו להם כי קל-מהרה ימחצו הצבאות הערביים את 'הכנופיות הציוניות' וכי אין כל מקום לבהלה או לחשש של גלות ממושכת". ב-2 באוקטובר 1948 הסביר השבועון הלונדוני "האקונומיסט" את הגורמים לבריחת הערבים מחיפה: "כמעט אין כל ספק שהאדיר בגורמים הללו היו ההכרזות שהושמעו על גלי האתר על ידי הוועד הערבי העליון, שדרש מן הערבים לצאת... נרמז בבירור כי אותם ערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסות היהודים ייחשבו כבוגדים".[61] ב-19 בפברואר 1949, הסביר העיתון הירדני "פלסטין": "המדינות הערביות עודדו את ערביי פלסטין לעזוב את בתיהם באופן זמני כדי שלא יפריעו לצבאות הפלישה הערביים".[62] ב-3 באפריל 1949, בתחנת השידור הערבית של המזרח התיכון מקפריסין נאמר: "אין לשכוח שהוועד הערבי העליון עודד את בריחת הפליטים מבתיהם ביפו, חיפה וירושלים". העיתונאי האמריקאי קנת בילבי, ששהה בארץ ישראל וסיקר את המלחמה, הסביר בספרו שיצא זמן קצר אחריה, את ההיגיון, לדעתו, שעמד מאחורי עידוד הבריחה בתחילתה על ידי ההנהגה הפלסטינית: "יציאת הערבים, לפחות בתחילתה, קיבלה עידוד מצד הרבה מנהיגים ערביים כגון חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי הפרו-נאצי הגולה, ומצד הוועד הערבי העליון לארץ ישראל. הם ראו בגל הראשון של תבוסות הערבים תופעה חולפת בלבד. יברחו ערביי ארץ ישראל אל הארצות השכנות. דבר זה יסייע לעורר את יתר העמים הערביים למאמץ מוגבר, וכאשר תהלום הפלישה הערבית יוכלו הפלסטינים לשוב לבתיהם ולקבל פיצוי מרכושם של היהודים שייזרקו לים".[61]

ב-8 ביוני 1951, כתב חביב עיסא ביומון הלבנוני הניו-יורקי "אל-הודא", על התפקיד שמילא עזאם פאשה, המזכיר הכללי של הליגה הערבית: "עצת אחים ניתנה לערביי פלסטין לעזוב את אדמתם, בתיהם ורכושם ולשבת ישיבת-ארעי במדינות-אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים הפולשים ויקצרו בהם קציר". תזכיר של הוועד הערבי העליון אל מדינות הליגה הערבית ב-1952, האשים אותן בעידוד היציאה: "אחדים מן המנהיגים הערביים ומווזיריהם בבירות הערביות... הכריזו שהם מקדמים בברכה את הגירתם של ערביי פלסטין לארצות הערביות עד אשר יושיעו את פלסטין. רבים מערביי פלסטין הלכו שולל אחר הכרזותיהם... טבעי היה הדבר שאותם מערביי פלסטין שראו הכרח לעצמם לעזוב את ארצם יתורו להם מפלט בארצות ערביות... ויישארו במקומות קרובים מעין אלה כדי לקיים את המגע עם מולדתם למען יקל עליהם לשוב אליה כאשר תכשר השעה לכך, לפי ההבטחות של רבים מן האחראיים בארצות הערביות". נימר אל-חווארי, מפקד ה"נג'אדה", ארגון הנוער הפלסטיני, ציטט בספרו "סוד הנכבה" (נצרת, 1952) את דבריו של נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק: "נמחה כל מקום בו יתורו להם היהודים מפלט. הערבים צריכים להוליך את נשיהם וילדיהם למקומות בטוחים עד שוך הקרבות".[62]

ח'אלד אל-עזם (אנ'), שכיהן כראש ממשלת סוריה בשלהי המלחמה, כתב בזיכרונותיו: "המטנו חורבן על מיליון פליטים ערבים, היות שחזרנו וקראנו להם והפצרנו בהם לנטוש את אדמותיהם ואת בתיהם".[63] ב-1954 סיפר פליט פלסטיני לעיתון הירדני "אל-דפאע": "הממשלות הערביות אמרו לנו: צאו כדי שנוכל אנחנו להיכנס. וכך יצאנו, אבל הן לא נכנסו".[62] אדוארד עטיה, מזכיר המשרד של הליגה הערבית בלונדון ואחד התועמלנים הראשיים בזמן המלחמה, הסביר בספרו מ-1955: "היציאה הסיטונית הזאת נבעה בחלקה מאמונתם של הערבים, ששאבה עידוד מדברי-הרהב של עיתונות ערבית בלתי-מציאותית ומן הדיבורים חסרי-האחריות של כמה מן המנהיגים הערבים, שכעבור שבועות אחדים לכל היותר יוכו היהודים על ידי צבאות המדינות הערביות וערביי ארץ ישראל יוכלו לשוב ולהיכנס ליטול לידיהם את מולדתם".[61] יהושפט הרכבי טען כי ייתכן שאכן לא הייתה פנייה רשמית הקוראת לפלסטינים לעזוב, אולם ישנן עדויות רבות שבקרב הפלסטינים "רווחה אמונה שפנייה כזו הופנתה אליהם מצד מנהיגים ערבים ופלסטינים, ולפיה פעלו".[64] אולם כבר ביולי 1948 טען אמיל אל-ע'ורי כי הפליטים הפלסטינים עצמם הם אלה שהפיצו את הסיפורים על הוראות שקיבלו מההנהגה הפלסטינית לפנות את בתיהם, וזאת כדי להצדיק את "עריקתם" ובריחתם.[65]

לדברי בני מוריס, "אין עדויות המצביעות על כך שמדינות ערב והוועד הערבי העליון היו מעוניינים ביציאה ההמונית, או שהורו או קראו לפלסטינים להימלט מבתיהם".[66] כמו כן, הוא מציין כי לא מצא "שום עדות" ל"קריאות" רשמיות מטעם ממשלה ערבית כלשהי לערביי ארץ ישראל לעזוב. לטענתו, לו ניתנו הוראות כאלה על ידי מנהיגי מדינות ערב או המנהיגים פלסטינים מחוץ לארץ ישראל, הרי שהן היו בוודאי נזכרות במסמכי הצבא, המודיעין ומשרדי הממשלה של ישראל או בדיווחים מנציגי ארצות הברית ובריטניה במזרח התיכון ובדוחות משרדי המנדט הבריטי, שכן כל הגורמים הללו היו קשובים לשידורי תחנות הרדיו הערביות.[63] בדוח היומי של הש"י הערבי מ-27 באפריל 1948 נכתב: "שמועות כי פקודה ניתנה מטעם הועד הערבי העליון בירושלים לפנות כמה מקומות בארץ מהתושבים הערבים, היו והממשלות הערביות רוצות לשלוח כוחות חזקים של טנקים ואוירונים ולפוצץ את כל ערי הארץ, ואינם רוצים לפגוע בתושבים הערבים. מייעצים לתושבים הערבים לברוח מהארץ בהקדם האפשרי ואחרי כיבוש הארץ על ידי הממשלות הערביות יחזירו את התושבים הערבים ויכניסום לארץ בתור מנצחים". מוריס מציין כי זהו הדוח היחיד מבין דוחות המודיעין של היישוב או הדוחות של נציגויות המעצמות במזרח התיכון, המזכיר פקודה ערבית לערביי הארץ לנטוש את בתיהם, אלא שגם דוח זה מדבר על "שמועות", ומתייחס לוועד הערבי העליון בירושלים בעוד שבאותה העת 90% מחבריו ישבו מחוץ לארץ ישראל.[63] לדברי מוריס, אמנם "מדי פעם הורו מפקדים או פוליטיקאים ערבים מקומיים על פינוי של נשים וילדים מאזורי הקרב", אולם בשום שלב לא היו הוראות ערביות כוללות או מערכות הסברה, ברדיו או בעיתונות, שקראו לתושבים לעזוב את בתיהם או לברוח. לעומת זאת, בתחילת מאי 1948, כחלק מן ההכנות לפלישה הערבית, "קראו מנהיגי ארצות ערב ותחנות הרדיו הערביות (רדיו רמאללה, המלך עבדאללה ומפקד צבא ההצלה הערבי, קאוקג'י) לפלסטינים להישאר במקומם, ובמקרה שהם כבר בגלות - לחזור לבתיהם בפלסטין. התייחסויות לשידורים האלה ניתן למצוא בתיעוד של ההגנה ומפ"ם וברשומות הבריטיות".[67] גם החוקרים וליד ח'אלידי וארסקין צ'ילדרס לא מצאו אישור לקיומן של קריאות לעזיבה ברישומם של שידורי הרדיו והעיתונות הערבית.[68] ג'ון צימרמן בחן דוחות האזנה של רשות השידור הבריטי,[69] ומתייחס אמנם לשידורי תחנות ערביות שמשתמע מהם עידוד לצאת מאזורים שנכבשו על ידי יהודים,[68] אך לא מצא אף שידור המלמד על הוראה של מנהיג ערבי לערביי ארץ ישראל לעזוב את יישוביהם.[69] עם זאת, מוריס מעריך כי ייתכן שתומכיהם של הוועד הערבי העליון ושל אמין אל-חוסייני באזורים מסויימים בארץ הורו לברוח או עודדו זאת מתוך שיקולים שונים, לעתים מתוך אמונה כי זהו רצונו של הוועד הערבי העליון.[70]

התייחסות ערבית לבעיה מקיץ 1948 ואילך

עריכה

ב-6 באוגוסט 1948 פרסם אמיל אל-ע'ורי מאמר על שאלת הפליטים ב"טלגרף" בביירות, בו הציע לרכז את הפליטים בבקעת הירדן ובנגב – כך יהיו קרובים לחזית ויוכלו לתרום למאמץ המלחמתי, ותיחסך מהם העוינות שהופגנה כלפיהם בארצות ערב.[71] ע'ורי האשים בדבריו לעיתון את מנהיגי מדינות ערב בהיווצרות בעיית הפליטים וטען כי ניתן לפתור את הבעיה "רק על ידי כיבוש מחדש של השטח שנכבש בידי היהודים והחזרת יושביהם", אולם שלל את אפשרות החזרת הפליטים "לבתיהם הכבושים", מאחר שהיהודים "יחזיקום כבני ערובה ויענום קשות". הוא טען כי הסכמה פוליטית להחזרת פליטים תהיה "התחמקות האחראים מן האחריות לעניין, ותשמש צעד ראשון להכרת הערבים במדינת ישראל ובחלוקה... עלינו עתה לחזור ולהפוך את העניין לעניין של ג'יהאד. שומה עלינו לטעת בלב כל ערבי את האיבה ליהודים".[72]

ע'ורי הטיל את האחריות לפתרון בעיית הפליטים על מדינות ערב. ב-6 בספטמבר 1948, עוד בעיצומה של המלחמה, אמר מזכיר הוועד הערבי העליון בריאיון לדיילי טלגרף בביירות: "העובדה שפליטים אלה מצויים היא תוצאה הישרה מפעולתן של המדינות הערביות בהתנגדן לחלוקה...המדינות הערביות הסכימו פה-אחד על המדיניות הזאת והן חייבות להשתתף בפתרון הבעיה".[62]

בתחילת 1949 היה מנהיג הפלסטינים, אמין אל-חוסייני, בין המתנגדים הבולטים לשובם של הפליטים לאזורי השלטון הישראלי.[73] בני מוריס מסביר כי אל-חוסייני "חשש כי הפליטים שיוחזרו יקבלו את מרות מדינת ישראל ובכך יבוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פתרונו בלא חיסולה של המדינה היהודית".[74]

מספר הפליטים

עריכה
 
יציאת הערבים מרמלה, יולי 1948

בסוף שנת 1947 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל המנדטורית כ-1,970,000 תושבים,[75] מתוכם 1,294,000 ערבים.[76] כ-826,000 ערבים מתוכם חיו בשטח שהפך בתום מלחמת העצמאות למדינת ישראל.[75] בשלהי 1949 נפקדו במדינת ישראל 146,000 ערבים בלבד (מוסלמים ונוצרים בלבד, לא כולל דרוזים ואחרים).[76] מאות אלפי ערבים הפכו בתקופה זו לפליטים: חלקם עבר לחלקים אחרים של ארץ ישראל, שנמצאו תחת שלטון כיבוש ערבי, וחלקם למדינות ערב השכנות.[75] מספר הפליטים והתפלגותם לפי האזורים בהם השתכנו בתום המלחמה, מבוססים על אומדנים בלבד, ואין נתונים מבוססים על הפזורה הפלסטינית בתחילת 1949.[76] הקושי העיקרי בקביעת מספרם המדויק של הפליטים נובע מחוסר המידע לגבי מספר הערבים הזרים שחיו באופן לא-חוקי בזמן שפרצה המלחמה, מאי-סדרים ברישום הפליטים, ממעברם ממקום למקום ומנטיית הפקידים האחראים על חלוקת האספקה לנפח את מספרם.[55]

מספר הפליטים הפלסטינים שעזבו במהלך מלחמת העצמאות נע ככל הנראה סביב 710,000.[דרוש מקור]

כאשר הוקם אונר"א ב-1950 נרשמו כ-750 אלף נפש כפליטים ברישומיו.[81] אחרי מעל 60 שנה, נוסף לדור הראשון של הפליטים דור שני, שלישי ורביעי. ריבוי טבעי מהגדולים בעולם הכפיל את מספרם פי שישה לפחות. האוכלוסייה הפלסטינית מנתה נכון ל-2006 כעשרה מיליון בני אדם לפי מפקד האוכלוסין הפלסטיני ורישומי אונר"א.[82] אונר"א אמד את מספר הפליטים הפלסטינים בשנת 2001 ב-3.7 מיליון, אולם ההערכה היא כי נתוני הארגון נוטים להפרזה[79] מספרם של הפליטים ב-2005 נאמד בכ-4.25 מיליון.[83] לפי הערכות של גורמים פלסטינים המספר עומד על חמישה מיליון,[84] ולפי הערכות של גורמים ישראליים,[79] כשלושה מיליון אם סופרים לשיטתה של אונר"א, ועל פי רות לפידות,[85] אם סופרים לשיטתה של נציבות הפליטים של האו"ם שהגדרת הפליט שלה אינה כוללת את צאצאיו ושוללת את מעמד הפליט מפליטים שקיבלו אזרחות במקום מושבם החדש מספר הפליטים קטן משמעותית מחצי מיליון איש.

על פי נתוני אונר"א, מספר הפליטים ב-2014 הוא כ-5 מיליון. להלן חלוקת מספר הפליטים לפי מדינות, בהתאם לנתוני אונר"א לשנת 2013:[86]

בנוסף למספרים אלה קיימים פליטים שאינם מתגוררים במדינות הרשומות מעלה (למשל במצרים, ערב הסעודית ומדינות המפרץ) ולא מופיעים ברישומי אונר"א כי המנדט של הארגון לא כולל מדינות אלו.

מרכיבים עיקריים של בעיית הפלסטינים

עריכה
  • זכות השיבה – התביעה לשיבה של הפליטים וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל נסמכת, לטענתם, על החלטת עצרת האו"ם ועל תביעה כלל ערבית. פרשנות ישראלית לסוגיה שוללת קיומה של הוראת או"ם מחייבת בנושא זה.[87]
  • התביעה לרכוש – התביעה לרכוש אשר נעזב או ננטש או לפיצויים תמורתו. תביעה זו כוללת בעלות על חלק גדול מקרקעות מדינת ישראל, שהיו רכוש הפליטים והועברו לבעלות המדינה אחרי עזיבת הפליטים באמצעות חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין.
  • שיקום ותמיכה באוכלוסיות הפליטים אשר נמצאות לרוב במצוקה כלכלית בולטת.
  • שאלת אזרחותם של הפליטים

הפלסטינים טענו לאורך השנים שזכות השיבה הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. להוכחת טענתם הסתמכו על כמה אמנות בינלאומיות (ובהן הצהרת זכויות האדם), החלטות של מועצת הביטחון (ובהן החלטה 242) ועל כמה החלטות של עצרת האו"ם, שדרשה לאפשר לפליטים לשוב. העוגן המשפטי העיקרי של הפלסטינים הוא החלטת עצרת האו"ם מדצמבר 1948 (החלטה 194) אשר הדרישה לזכות השיבה או תשלום פיצויים זכתה בה לתמיכה:

"הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי."

לעומת זאת, ישראל מתנגדת לכך בחריפות וטוענת כי לא ניתן להשיב את הפליטים הן מסיבות מעשיות (ישראל טוענת שהגירת הפליטים לישראל תביא לחיסולה כמדינה יהודית ותגרור מלחמת אזרחים) והן מסיבות מוסריות (ישראל טוענת שמדינות ערב והפלסטינים עצמם הם האחראים לבעיית הפליטים[88]).

בעיית הפליטים לאחר מלחמת העצמאות

עריכה

בדצמבר 1948 החליטה העצרת הכללית של האו"ם להקים את "ארגון הסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח התיכון" (UNRPR), שהחל לפעול לחלוקת סיוע לפליטים הנזקקים בתיאום עם מוסדות אחרים: "הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום" לפליטים בישראל ובאזורי ארץ ישראל שהוחזקו בידי עבר הירדן; "הליגה של חברות הצלב האדום" בעבר הירדן עצמה, בסוריה ובלבנון; ו"ועדת השירות של הידידים האמריקנים (הקווייקרים) ברצועת עזה שהייתה תחת שליטת מצרים. בדצמבר 1949 הוקמה במקום ה-UNRPR "סוכנות הסעד והתעסוקה של האומות המאוחדות למען פליטים פלסטינים במזרח הקרוב" (UNRWA, אונר"א), שלקחה על עצמה את הטיפול במחנות הפליטים.[89]

ב-28 ביולי 1949, במהלך דיוני ועידת לוזאן וכתוצאה מלחץ אמריקאי כבד, הודיעה ממשלת ישראל רשמית בפני ממשלת ארצות הברית על נכונותה לקלוט 100 אלף פליטים,[90] כ-15% מכלל הפליטים הפלסטינים באותה שנה. הובהר כי הוצאתו לפועל של הצעד הישראלי מותנית בהשגת הסדר שלום עם הערבים ובמציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים.[88] ב-3 באוגוסט הגישה ישראל רשמית לוועדת הפיוס של הוועידה את הצעתה, בתנאי שיישארו בידיה כל השטחים שכבשה ושתוכל ליישב את הפליטים בכל מקום שתראה לנכון. המשלחות הערביות דחו את ההצעה, וגם הרוזן ברנדוט דחה את התוכנית.[91] כ-30 אלף חזרו במסגרת איחוד משפחות, אבל בעייתם של שאר הפליטים לא נפתרה.[88]

בשנת 1952 אונר"א העבירה למדינת ישראל את האחריות על הפליטים בשטחה, שמספרם עמד אז על כ־17,000 (מתוכם כ־16,500 ערבים).[92]

בינואר 1963 הגישה מחלקת המדינה של ארצות הברית לישראל תוכנית לפתרון בעיית הפליטים. הנשיא ג'ון קנדי הציע כי במהלך עשר שנים, תקלוט ישראל בשטחה 10% מהפליטים הפלסטינים והשאר ייקלטו במדינות ערב. כך, בסוף התקופה, תחוסל בעיית הפליטים. הנשיא הבטיח אמנם ערבויות ביטחוניות, אולם התוכנית לא כללה אפילו הכרה ערבית בישראל או הכרה ערבית בהסדר בעיית הפליטים עצמה. בלחץ אמריקאי, הסכימה ישראל למשא ומתן עמה, אולם בנובמבר אותה שנה, נרצח קנדי והתוכנית ירדה מהפרק.[93]

בשנת 2004 הכירה ארצות הברית רשמית בעמדת ישראל שבמסגרת הסדר הקבע לא יחזרו פליטים פלסטינים לישראל.[94]
אחת מהטענות המועלות כנגד זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים היא סוגיית הפליטים היהודים ממדינות ערב, שמספרם לפי הערכות היה דומה לזה של הפליטים הפלסטינים.[ג]

במהלך ועידת אנאפוליס, התקיימו מגעים להגעה להסדר קבע בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית, ובו דנו בין היתר בבעיית הפליטים. בין הצדדים נותרו פערים, כאשר ישראל סירבה לדרישת ישראל לקבלת פליטים פלסטינים ונמנעה מלהכיר בטענתם לזכות השיבה. מנגד, אבו מאזן גרס שאין לו אפשרות לוותר על זכות השיבה, ויש להגיע לפתרון "צודק ומוסכם" בהקשר הזה. תחילה הציעו הפלסטינים מתווה לפיו ישראל תקלוט 10,000 פליטים מדי שנה למשך עשר שנים, ובהמשך הסכימו להתפשר על 80,000. ישראל מצדה טענה כי היא מוכנה לקבל כמה אלפים בודדים כמחווה הומניטרית, אך גרסה כי אף אם ישנה זכות שיבה, הרי שעם הקמת המדינה הפלסטינית ניתן לממשה בתחומיה. ביוזמת ארצות הברית, הוצע כי יוקם מנגנון פיצוי בינלאומי לפליטים הפלסטינים, שיהיה אחראי על שיקום כלכלי שלהם וסיוע בקליטתם במדינות ערב בהם נקלטו. עוד הסכימו הצדדים כי לאחר יישום הפתרון תפורק סוכנות האו"ם לפליטים פלסטיניים UNRWA.

בשנת 2008 פרסם ה"וושינגטון פוסט" מאמר מאת היועצים לביטחון לאומי לשעבר בממשלי ג'רלד פורד, ג'ורג' בוש האב וג'ימי קרטר, ברנט סקאוקרופט וזביגנייב בז'ז'ינסקי שהציע תוכנית לנשיא הנבחר ברק אובמה הכוללת ארבע נקודות עיקריות, בהן ש"לא תהיה שיבת הפליטים, שכמוה כ"התאבדות לאומית" לישראל, ובמקומה תתגייס הקהילה הבינלאומית לפצות את הפלסטינים".[95][96]

הפזורה הפלסטינית

עריכה
  ערך מורחב – הפזורה הפלסטינית

לפי הערכת המתווך האמריקאי ראלף באנץ' ב-18 באוקטובר 1948, כך התפלגו הפליטים הפלסטינים: 32.63% הגיעו להגדה המערבית, 18.64% לעבר הירדן, 17.58% לרצועת עזה, 15.46% לסוריה, 12.93% ללבנון, 1.91% לשטח מצרים (אוהלי בדווים), ו-0.85% לעיראק.[97]

כשליש מהפליטים שהתיישבו בשטח ממלכת ירדן התרכזו במחנות פליטים. בגדה המערבית עלה מספר המחנות ל-20: עסכר, בלאטה, אל-פארעה, מחנה מס' 1, נור שמס, טולכרם, ג'נין, שועפאט, אל-אמערי, דיר עמאר, אל-ג'לזון, קלנדיה, אל-דהיישה, עאידה, בית-ג'ברין, אל-פוואר, אל-ערוב, עקבת ג'בר, עין א-סולטאן ונועימה. בעבר הירדן קמו חמישה מחנות: ג'בל-חוסיין, מחנה עמאן החדש, זרקה, אירביד וכראמה. לאחר 1956 התוספו עוד שישה מחנות בעבר הירדן המזרחי: אל-טאלהיה בעמאן, מארכא בזרקא, אל-חצן באירביד, ואל-בקעה, ג'רש וסוף בצפונה של הממלכה. מרבית הפליטים התיישבו ביישובים קיימים, רובם בגדה המערבית. כ-60% מהפליטים שהגיעו לרצועת עזה התרכזו בשמונה מחנות פליטים: דיר אל-בלח, מע'אזי, ח'אן יונס, נוסייראת, אל-בורייג', רפיח, א-שאטי וג'באליה. שאר הפליטים שהגיעו לרצועה התיישבו בעריה ובכפריה. כ-40% מהפליטים שהגיעו ללבנון התיישבו במחנות פליטים סביב הערים צור, צידון, ביירות, בעל-בק וטריפולי. רוב הפליטים שהגיעו לסוריה התיישבו במחנות פליטים שקמו סביב דמשק.[78]

ירדן

עריכה

מספר הפלסטינים בירדן נע בין שלושה מיליון לארבעה מיליון וחצי לפי הערכות שונות, כלומר כ-35%-60% מאוכלוסיית ירדן, וכשני שלישים מתוכם נחשבים לפליטים. רוב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, כולל הפליטים שהגיעו משומרון ומיהודה, אשר היו תחת שלטון ירדני לפני מלחמת ששת הימים, נהנית מזכויות אזרחיות וחופש עיסוק אך יחסה של המדינה אליהם מורכב. כיוון שמרבית הפליטים נחשבים לאזרחים, המלך מעוניין בנאמנותם ומנסה לתמוך בהם, אך חשוב לו לשמור על הזכות לסיוע הכלכלי אותו נותן האו"ם. הפליטים עצמם חושדים בכל תוכניות לשיפוץ או מעבר ממחנות הפליטים כניסיון לגרום להם לוותר על תביעתם לזכות השיבה. ירדן מצהירה בעקביות נאמנות לתביעה הערבית לזכות השיבה ולפיצויים לפליטים.

בירדן יש עשרה מחנות פליטים. ירדן הייתה למדינה הערבית היחידה אשר העניקה אזרחות לפליטים הפלסטיניים. זאת, כחלק משאיפתו של המלך עבדאללה הראשון, ואחריו המלך חוסין, לגרום לכך שהגדה המערבית, על תושביה, יהפכו לחלק אינטגרלי מהממלכה ההאשמית של ירדן.

מחנות שהוקמו לאחר מלחמת העצמאות:

  • מחנה אל-זרקאא: המחנה הוקם על ידי הוועדה הלאומית של הצלב האדום ב-1949 עבור 8,000 פליטים על שטח של 180 דונם בסמוך לעיירה זרקא. בתחילה התגוררו הפליטים באוהלים ובהמשך סופקו על ידי אונר"א מקלטי בטון, והפליטים עצמם הוסיפו חדרים. המחנה כעת דומה לרובע עירוני כמו בעיירה אל-זרקאא.
  • מחנה ארביד: המחנה הוקם בשנת 1951 ל-4,000 פליטים על שטח של 244 דונם בסמוך לעיירה ארביד בצפון ירדן. מאז 1954 סופקו על ידי אונר"א מקלטי בוץ במקום אוהלים. במהלך השנים החליפו הפליטים את מקלטי הבוץ במקלטי בטון, והמחנה נעשה דומה לרובע עירוני כמו ארביד עצמה.
  • מחנה ג'בל אל-ח'סין: המחנה הוקם בשנת 1952 על שטח של 421 דונם עבור 8,000 פליטים, וממוקם צפונית-מערבית לרבת-עמון. הפליטים המקוריים התגוררו תחילה באוהלים עם קירוי אזבסט, שסופקו על ידי אונר"א. מאז גדל המחנה והפך דומה לרובע עירוני ולחלק מרבת-עמון.
  • מחנה עמאן החדש: המחנה נוסד בשנת 1955 לכ-5,000 פליטים, על שטח של 488 דונם דרומית מזרחית לרבת-עמון. הפליטים שוכנו בתחילה ב-1,400 מקלטים, שהוקמו על ידי אונר"א, וב-1957 שוכנו ב-1260 מקלטים נוספים, שהוקמו גם כן על ידי הסוכנות. במהלך השנים הפליטים הוסיפו חדרים כדי לשפר את תנאיהם והמחנה התרחב לתוך האזור האורבאני.

מחנות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים:

  • מחנה אל-בקעה: זהו המחנה הגדול בירדן, הממוקם כ-20 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בין יוני 1967 לפברואר 1968 היו במחנות זמניים באזור בקעת הירדן, אך בעקבות הסלמה צבאית באזור הם עברו לאל-בקעה, שכבר היו בו חמשת אלפים אוהלים ל-26,000 פליטים על שטח של 1.4 קמ"ר. בין 1969 עד 1971 החליפה אונר"א את האוהלים ב-848 מקומות מחסה בשל החורף הקשה, הודות לתרומות שהגיעו מגרמניה.
  • מחנה מארכא: נודע גם בשם "חיטין". הוקם ב-1968 עבור 15,000 פליטים. אוהליו הוקמו על שטח של 917 דונם במרחק 10 ק"מ צפונית מזרחית לרבת-עמון. כ-4,000 מבנים נבנו בין השנים 1969–1971 תוך תמיכה של גרמניה, איטליה, ירדן ותרומות מהמזרח הקרוב.
  • מחנה סופ: המחנה משתרע על-פני 500 דונם וממוקם ליד החורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש, 50 ק"מ צפונית לרבת-עמון. באוקטובר 1967 ננטש המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים, והתושבים שוכנו באוהלים בבקעת הירדן. בעקבות הסלמה של פעילויות צבאיות בבקעת הירדן ב-1968 הוחזרו הפליטים חזרה לסופ.
  • מחנה ג'רש: ידוע גם בכינוי מקומי "מחנה עזה", שהוקם ב-1968 עבור 11,500 פליטים פלסטינים ועקורים שיצאו מרצועת עזה כתוצאה ממלחמת ששת הימים. המחנה משתרע על שטח של 750 דונם וממוקם כ-5 ק"מ מהחורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש. מ-1967 דואגת הסוכנות למתקני מזון, לשיפור איכות הסביבה, לשרותי בריאות, לחינוך ולתברואה. הוחלפו 1,500 אוהלים במקלטים טרומיים עמידים בין השנים 1968–1971 ונבנו עוד כ-2,000 מקלטים בתמיכה ובסיוע המזרח הקרוב.
  • מחנה אל-טאלביה: הוקם ב-1968 עבור 5,000 פליטים. בניגוד למחנות אחרים בירדן, תושבי אל-טאלביה הם בעיקר עקורים. המחנה הוקם על שטח של 130 דונם כ-35 ק"מ דרומית לרבת-עמון. האוהלים נתרמו על ידי איראן וחברת סאן. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים במקלטי בטון.[98]
  • מחנה אל-חצן: המחנה ידוע גם בכינוי מקומי כמחנה "עזמי אל-מופתי", הוקם בשנת 1968 עבור 12,500 פליטים. הוא ממוקם 80 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בתחילה גרו הפליטים באוהלים על שטח של 774 דונם. את האוהלים החליפו במקלטים טרומיים בשנים 1969–1971 במימון תרומות מגרמניה ומתוכנית לפיתוח ירדן המערבית.

לבנון

עריכה

בלבנון הוקמו 15 מחנות פליטים: שישה בדרום לבנון, חמישה בביירות, שניים בצפון לבנון, אחד בבקעת הלבנון ואחד בהר הלבנון. רוב תושביהם הגיעו מאזורי עכו, חיפה והגליל. ההערכות לגבי מספר הפליטים שהגיעו ללבנון נעות בין 120,000 ל-200,000. המחלקה לענייני פליטים במשרד הפנים של לבנון אמדה את מספרם בשנת 1952 – כ-140,000 פליטים.[99]

על פי נתוני האו"ם, יש כיום בלבנון כ-350,000 פלסטינים. כרבע מהפליטים קיבלו אזרחות לבנונית באמצעות נישואים ולחצים של עדות שונות בלבנון. בשנת 1994 הוענקה אזרחות לבנונית למתואלים משבעת הכפרים ומעט לאחר מכן הוענקה אזרחות לבנונית לקבוצה של פליטים סונים ולפליטים הנוצרים.[100] בלבנון קיימת התנגדות רבה להימצאות הפליטים בשטחה, בשל החשש מערעור שיווי המשקל העדין בין העדות השונות. רוב הפליטים בשטח לבנון יושבים במחנות, ללא זכויות אזרחיות, ללא שירותי בריאות וחינוך ממשלתיים, מוטלות עליהם הגבלות רבות בנושאים כגון חופש התנועה ונאסרת עליהם העבודה במקצועות רבים. הגבלות רבות נוספות מוטלות על שיפוצים ובנייה במחנות הפליטים.

בשנת 1993, לאחר הסכמי אוסלו, הודיעה ממשלת לבנון כי אין בכוונתה להרשות לפליטים להישאר בתחומה עוד זמן רב. תוכניות רבות הועלו במהלך השנים לגבי פינוי הפלסטינים מלבנון לארצות אחרות תוך מתן סיוע כספי למדינות אלו.

בעקבות לחץ של פליטים מתואלים תושבי שבעת הכפרים, תובע חזבאללה את שטח הכפרים הללו כחלק מלבנון, והם אינם רואים את עצמם עוד כפלסטינים.

הסופרת המצרית רדווא עאשור מספרת בספרה "אל-טנטוריה" על פלסטינים תושבי הכפר טנטורה, שחלקם גורשו ללבנון ומאוחר יותר נהרגו בטבח סברה ושתילה.[101]

סוריה

עריכה

בסוריה קמו 14 מחנות פליטים: שבעה בנפת דמשק, שניים בנפת חלב, שניים בנפת דרעא, אחד בנפת חומס, אחד בנפת חמאת ואחד בנפת לאד'קיה.[102] בסוריה יש כיום כ-300,000 פליטים. שיעורם בכלל האוכלוסייה הוא 2.4%, והם מהווים כ-11% מכלל הפליטים הפלסטינים בעולם. רובם באו משלושה אזורים: 40% מסביבת העיר צפת, 22% מסביבת העיר חיפה, ו-16.5% מסביבות העיר טבריה.[102] רובם הגדול של הפליטים הפלסטינים נהנים מזכויות תעסוקה וחינוך ומצבם דומה למצב יתר האוכלוסייה, אך הם חסרי אזרחות וזכויות פוליטיות. סוריה מצהירה כי היא תומכת בתביעה הערבית לזכות השיבה. המגבלה העיקרית שהוטלה על הפליטים היא שלכל פליט בעל משפחה הותר להיות בעלים של בית אחד בלבד, בתנאי שיהיה רשום כפליט. כמו כן, נאסר על הפליטים לקנות אדמה חקלאית, וזאת כדי למנוע מהם התבססות של קבע בסוריה.[102]

ערב הסעודית

עריכה

לפליטים הגרים בערב הסעודית אין אזרחות סעודית ואף אסור להם לבקש אזרחות זו.

עיראק

עריכה

לעיראק הגיעו פליטים מעטים בשנת 1948. האומדנים הם 3,000–5,000. רובם המכריע הגיע מהכפרים ג'בע, אג'זם ועין ע'זאל שברצועת החוף מדרום לחיפה. תושבי הכפרים האלה יצרו קשרים עם כוחות צבא עיראק שנלחמו באזור "המשולש הקטן", ולאחר שנכבשו כפריהם, הובילו אותם העיראקים במשאיות לבגדאד.[103]

עיראק סירבה להעניק לפלסטינים אזרחות, ואסרה עליהם לרכוש אדמה ובתים. עיראק גם נמנעה מלהעניק לפלסטינים מעמד של פליט וסירבה לאפשר לאונר"א להעניק לפליטים סיוע.

בשנת 1950, הוקמה במשרד העבודה והרווחה מנהלה מיוחדת שעליה הוטל ניהול ענייני הפליטים. תפקידה היה חשוב, מכיוון שלא הוקמו בעיראק מחנות פליטים ולכן גם הפליטים בעיראק לא זכו לטיפולה של סוכנות הסעד של האו"ם. מאוחר יותר הכירו שלטונות עיראק במעמד של פליט על בסיס שני תנאים: הגעה מיישוב פלסטיני שנכבש ב-1948, או כניסה לעיראק לפני 25 בספטמבר 1958 – תנאי שנקבע עקב ריבוי מספר המסתננים בסוף שנות ה-50, כשבעיראק החלה לשגשג תעשיית הנפט. לאחר תאריך זה פלסטינים שהגיעו נרשמו כזרים. בשנת 1958 נקבעו קריטריונים לסיוע כספי לפליטים.[103]

גל נוסף של פליטים הגיע ב-1967. באמצע שנות ה-70 הושלם מפעל ממשלתי לבנייה עממית, הפליטים קיבלו דירות קטנות, והופסק הסיוע הכספי.[103] פלסטינים קיבלו תעודות מסע לצורך נסיעות לחוץ לארץ וזכו לזכויות סוציאליות, כולל שירותי חינוך ובריאות. מצב זה הביא את האוכלוסייה הפלסטינית בעיראק המונה עשרות אלפים לתמוך בשלטון ובתקופת סדאם חוסיין אף נחשבה לתומכת הנלהבת ביותר של השליט. לאחר מלחמת עיראק הורע מצבם באופן דרמטי, כאשר מתנגדי סדאם חוסיין, במיוחד שיעים, מתנכלים להם בגלל היחס המועדף שקיבלו ממשטרו של סדאם חוסיין.[104] בשנת 1991 הגיעו לעיראק פלסטינים שעבדו בכווית וגורשו משם בגלל תמיכתם בפלישה העיראקית לכווית. בסך הכל כ-450,000 פלסטינים גורשו מכווית ב-1991.

כווית

עריכה

עד 1991 היוו הפליטים הפלסטינים כ-30% מאוכלוסייתה של כווית (כ-2 מיליון איש). בעקבות התמיכה הגלויה של אש"ף בראשות יאסר ערפאת בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, גורשו כ-450,000 פלסטינים מכווית, בעיקר לעיראק. עד 2006, מעטים חזרו אליה, והיום חיים בכווית כ-40,000 פלסטינים, המהווים פחות מ-3% מאוכלוסייתה. ב-12 בדצמבר 2004, התנצל מחמוד עבאס על תמיכת הפלסטינים בכיבוש כווית ב-1991.[105]

צ'ילה

עריכה

לצ'ילה מסורת של קליטת מהגרים ופליטים מקרב ערביי ארץ ישראל.

ב-2008 החל מבצע לקליטתם ויישובם מחדש בצ'ילה של 20,000 פליטים מקרב ערביי ארץ ישראל אשר שהו מאז 2003 במחנה הפליטים המדברי אלטאנף על גבול עיראק סוריה. אל המחנה הגיעו הפליטים (המתגוררים בעיראק מאז 1948) כתוצאה מרדיפתם על ידי מיליציות עיראקיות לאחר נפילתו של סדאם חוסיין. את המבצע יזמה והובילה נציבות האו"ם לפליטים, בשיתוף פעולה עם שלטונות צ'ילה וארגונים אזרחיים צ'יליאנים. לנציבות האו"ם לפליטים יש מנדט לשקם את הפליטים במקומות אליהם הגיעו, או למצוא עבורם פתרונות אחרים שלא בארץ ממנה באו – בניגוד לאונר"א (האחראית על הטיפול במרבית הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל), שהמנדט שלה אוסר עליה שיקום קבע של הפליטים שלא במקום ממנו באו, ארץ ישראל. הפליטים שוכנו בדירות מאובזרות במתחמי דירות מרווחים בשכונות צ'יליאניות רגילות, רכשו מיומנות בשפה הספרדית בפרק זמן קצר יחסית והחלו להשתלב בשוק העבודה בסיועה של קהילת הפליטים הוותיקה הנחשבת לעשירה ובעלת השפעה בצ'ילה. בחלוף שנה לשהותם בצ'ילה יקבלו הפליטים תעודת פליט ובתום שבע שנים יקבלו דרכון צ'יליאני.[106]

ירושלים

עריכה

מחנה הפליטים היחיד בתחומה המוניציפלי של העיר ירושלים הוא מחנה פליטים שועפאט, הממוקם בצפון-מזרח ירושלים. המחנה הוקם בשנים 1966-1965, עת שלטה ירדן על מזרח ירושלים והגדה המערבית, במטרה לפנות אליו את תושבי מחנה הפליטים אל-מועסכר ששכן בעיר העתיקה של ירושלים, בתחומי הרובע היהודי הנטוש. המחנה הוקם על קרקע שהוקצתה לארגון אונר"א על ידי שלטונות ירדן והיה המחנה האחרון שהוקם עבור הפליטים. זמן קצר לאחר הקמתו פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוכלס המחנה בפליטים נוספים ממלחמה זו. שינוי גבולותיה המוניציפליים של ירושלים לאחר המלחמה כלל את מחנה הפליטים בשטחה המוניציפלי של העיר, והקנה זכות תושבות ישראלית לאוכלוסייתו.

הערכות שונות קיימות על מספר תושביו, החל מ-8,000 (לפי עיריית ירושלים[107]), ועד 20,000 (לפי עמותת עיר עמים[108]).

הרשות הפלסטינית

עריכה

מבחינת הרשות הפלסטינית מעמדם של הפליטים הפלסטינים, כלומר הפלסטינים שגרו בשטחי 48 ובחלק משטחי 67 שלא הועברו לשליטת הרשות, ארעי בדיוק כמו מעמדם בשאר המדינות. מעמדם של הללו כ"פליטים" נשמר בקפדנות על ידי הרשות בעזרת הפליטים עצמם ובתמיכתם, כדי לאשש את התביעה לזכות השיבה. אף כי הרשות מנסה לשפר את מצב הפליטים, היא עושה זו בהסתייגות רבה, ועל כן השיפורים עצמם נעשים בצורה ארעית במכוון.

רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. נכון לשנת 2021, גרים ברצועה כשני מיליון איש[109][110] מתוכם 700,000 מוגדרים כפליטים, ומתוכם 400,000 יושבים במחנות הפליטים. ברצועה גרה חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.

אזור הרצועה הוא אזור עני, מיושב בצפיפות שכלכלתו הולכת וקורסת, הן בשל הריבוי הטבעי הגבוה ומיעוט העבודה והן בשל האינתיפדה השנייה. אחוזי האבטלה והמצוקה הכלכלית גבוהים יותר בקרב הפליטים מאשר בקרב שאר התושבים.

באזור יהודה ושומרון גרים כשלושה מיליון פלסטינים,[111] מהם מוגדרים 400,000 כפליטים וכ-100,000 מתוכם מתגוררים במחנות הפליטים. מרבית הפלסטינים אינם עובדים במחנות עצמם אלא בעבודות שונות בישראל[דרוש מקור].

מדינת ישראל – עקורים

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חלק מערביי ישראל הם עקורים או צאצאי עקורים כתוצאה ממלחמת העצמאות, כלומר אנשים שעזבו את מקום יישובם ולא הורשו לחזור אליו. לעיתים האנשים עקרו ליישוב אחר בתחילת המלחמה וכשמקום מושבם השני נכבש הם נשארו תחת שלטון ישראלי וקיבלו אזרחות ישראלית ואדמותיהם נתפסו על פי חוק נכסי נפקדים. דוגמה כזאת הם עקורי מיסכה החיים בטירה. לעיתים הם הקימו יישובים לא מוכרים, כדוגמת עין חוד (שהוכר לאחר שנים). במקרים אחרים פונו יישובים ערביים מסיבות שונות ותושביהם עברו לשטח אחר שליטת ישראל. דוגמה ידועה היא עקורי איקרית ובירעם. על פי הלל כהן, כ-25,000 מ-165,000 הערבים שקיבלו אזרחות ישראלית לאחר הקמת המדינה היו עקורים. נתונים אלה אינם כוללים את הבדווים בנגב שתחום מחייתם הוגבל.[112] ב-1984 העריך סמי סמוחה כי שיעור "פליטי הפנים" מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל הוא 23.1%.[113]

על פי דוח של המרכז לניטור עקירה פנימית (IDMC) מיסודה של מועצת הפליטים הנורווגית (NRC) מנובמבר 2009 יש הרואים ב-150,000 עד 300,000 איש מהאוכלוסייה הערבית בישראל כעקורים וצאצאיהם.[114]

ארצות אחרות

עריכה

פליטים שיכלו להרשות לעצמם והשיגו ויזה מתאימה, עברו למדינות שונות בעולם. ברוב המקרים כלל המעבר מתן אזרחות לפליטים אלה או לדור הבא. בין המדינות שקלטו פליטים: אוסטרליה, אנגליה, ארצות הברית, ברזיל, צרפת וקנדה. אף על פי שפליטים אלה כבר איבדו את מעמד הפליט על פי הגדרת נציבות הפליטים של האו"ם, רובם חשים עדיין כפליטים ותומכים במאבק הפלסטיני, ונמנים במצבת הפליטים של אונר"א.

פליטים פעם נוספת

עריכה

מלחמות נוספות במזרח התיכון הפכו פעמים אחדות פליטים פלסטינים, לאחר שהתיישבו במחנות פליטים ובערים, לפליטים פעם נוספת או לעקורים פנימיים. אחדות ממלחמות אלה:

טענות הכופרות בקיום בעיית הפליטים

עריכה

בשיח הפוליטי והציבורי יש הטוענים כי בעיית הפליטים הפלסטינים היא בעיה שנפתרה למעשה, והצגתה כבעיה פתוחה נובעת אך ורק ממניעים פוליטיים. גישה זו גורסת כי מאחר שהפליטים הפלסטינים גרים כיום ברובם בבתי קבע, יהיה זה לא מדויק ולא נכון לכנותם בהגדרה 'פליטים' וכן להתייחס לתנאי חייהם כתנאי חיים של פליטים. המצדדים בגישה זו מצביעים על כך שההגדרה 'פליט' בכל מקום אחר חלה על האנשים עצמם שאיבדו את ביתם, ולא על בניהם וצאצאיהם כפי שמחילים הגופים הבינלאומיים על הפלסטינים שבפזורה. בנוסף נטען שהגדרת האו"ם את המונח 'פליט' נוצרה לצרכים הפוליטיים של המדינות הערביות – שעשו לכאורה בפליטים הפלסטינים שימוש ציני ולא עשו כל מאמץ לשקמם, זאת כדי להשאיר אותם כקלף פוליטי.

חלק מהטענות נגד אונר"א, שמתחזק את הבעיה באופן תמידי, בתמצית, הן:

  • עצם קיומו של ארגון לטיפול בפליטים מיוחד רק לפלסטינים, בנפרד לארגון הכללי שמטפל בכל שאר הפליטים (נציבות האו"ם לפליטים).
  • הארגון מחשיב כפליט כל אדם ששהה בארץ ישראל שנתיים בלבד לפני מלחמת השחרור, בניגוד להגדרה של הנציבות הכללית שהיא: "מאז ומקדם".
  • הארגון משמר את הבעיה ומנציח אותה.

כמו כן נשמעת הטענה כי הליך איחוד המשפחות[115] בצד תביעת השיבה – הם אסטרטגיה שמטרתה להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית ובהמשך למדינה פלסטינית. הפליטים הפלסטינים הם הפליטים היחידים בעולם מהשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שחרף עשרות השנים שחלפו מאז האירוע שהביא לפליטותם, לא שוקמו עדיין ולא זכו למעמד.

ההיסטוריון יואב גלבר טען שעד אפריל 1948 עזבו הערבים בעיקר בגלל המצב הכלכלי הגרוע אליו נקלעו. בחודשים אלו ניהלו שני הצדדים בעיקר "לוחמה כלכלית" שכוונה להרס התשתית הכלכלית של היריב ופגיעה במורל וכושר העמידה שלו. לטענתו, כתוצאה מלוחמה זו קרסה החברה הפלסטינית, שהייתה "מלוכדת פחות וחלשה יותר". הקריסה הארגונית, הכלכלית והחברתית הביאה למנוסה המונית, וזה הסימן המובהק ביותר לתבוסתם במלחמה.[116]

הפליטים היהודים ממדינות ערב

עריכה
  ערך מורחב – הפליטים היהודים ממדינות ערב

החלטה של הקונגרס של ארצות הברית משנת 2008 יוצרת זיקה בין שיח הפליטות של היהודים ממדינות ערב ובין שיח הפליטות הפלסטיני, ויש הרואים בהקבלה זו סוג של חילופי אוכלוסין.[117] גם המשפטן המומחה לזכויות האדם ארווין קוטלר גורס כי קיימת סימטריה בין שני הנושאים לעניין הזכויות הלגיטימיות וההכרה בסבל.[118] לנרטיב זה, שמוזכר לעיתים במסגרת ההסברה הישראלית, יש מבקרים הן בתנועות חברתיות והן באקדמיה בישראל ומחוצה לה.

ראו גם

עריכה
עיינו גם בפורטלים:
  פורטל המזרח התיכון
  ההיסטוריה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בעיית הפליטים הפלסטינים

ביאורים

עריכה
  1. ^ הגדרת אונר"א לא אושרה על ידי העצרת הכללית של האו"ם והיא השתנתה עם הזמן; הכתוב מבוסס על המסמכים הנוכחיים
  2. ^ לעומת זאת, בני מוריס כתב: "עד פברואר-מרס 1948 נמלטו כ-75,000 ערבים – בעיקר מקרב המעמדות העליון והבינוני ביפו, בחיפה ובירושלים, וכן כפריים מן הכפרים בעיבורה של ירושלים ובמישור החוף – אל מרכזי אוכלוסייה ערביים מזרחה יותר... או אל מחוץ לתחומיה של ארץ ישראל".[11]
  3. ^ להרחבה ראו פליטים יהודים ממדינות ערב

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ איל זמיר, איל בנבנישתי, 'אדמות היהודים' ביהודה, שומרון חבל עזה ומזרח ירושלים, עמ' 30
  2. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 92.
  3. ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, עמ' 29
  4. ^ מוריס 1991, עמ' 13
  5. ^ 1 2 סלע, עמ' 168
  6. ^ גלבר, עמ' 285
  7. ^ מוריס 1991, עמ' 95
  8. ^ 1 2 3 מוריס 1991, עמ' 87.
  9. ^ מוריס 1991, עמ' 65–66.
  10. ^ סלע, עמ' 168–169.
  11. ^ מוריס 1991, עמ' 51.
  12. ^ 1 2 3 4 סלע, עמ' 169.
  13. ^ 1 2 3 כץ, עמ' 24–25.
  14. ^ 1 2 3 מוריס 1991, עמ' 80–81.
  15. ^ מוריס 1991, עמ' 86–87.
  16. ^ דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 173–174.
  17. ^ מוריס 1991, עמ' 87–88.
  18. ^ מוריס 1991, עמ' 88–89.
  19. ^ מוריס 1991, עמ' 89–90.
  20. ^ מוריס 1991, עמ' 232.
  21. ^ 1 2 3 סלע, עמ' 170
  22. ^ 1 2 3 מוריס 2000, עמ' 36
  23. ^ מוריס 1991, עמ' 93
  24. ^ מוריס 1991, עמ' 94
  25. ^ כץ, פרק 2: פליטים, עמ' 28
  26. ^ כץ, פרק 2: פליטים, עמ' 29
  27. ^ מוריס 1991, עמ' 97
  28. ^ מוריס 2000, עמ' 34–35
  29. ^ מוריס 1991, עמ' 96–97
  30. ^ מוריס 1991, עמ' 98–99
  31. ^ מוריס 1991, עמ' 100
  32. ^ מוריס 1991, עמ' 97–98
  33. ^ מוריס 2000, עמ' 33
  34. ^ מוריס 1991, עמ' 101.
  35. ^ 1 2 מוריס 1991, עמ' 102.
  36. ^ סלע, עמ' 170–171
  37. ^ 1 2 סלע, עמ' 171
  38. ^ מוריס 1991, עמ' 103.
  39. ^ מוריס 1991, עמ' 179.
  40. ^ מוריס 1991, עמ' 182.
  41. ^ מוריס 1991, עמ' 216.
  42. ^ גלבר, עמ' 283.
  43. ^ 1 2 3 מוריס 1991, עמ' 195.
  44. ^ 1 2 3 4 5 6 גלבר, עמ' 284.
  45. ^ 1 2 מוריס 2000, עמ' 133–134.
  46. ^ 1 2 3 4 5 6 סלע, עמ' 172.
  47. ^ מוריס 1991, עמ' 265.
  48. ^ מוריס 1991, עמ' 266.
  49. ^ מוריס 1991, עמ' 200.
  50. ^ מוריס 1991, עמ' 197–198.
  51. ^ סלע, עמ' 179–180.
  52. ^ מוריס 1991, עמ' 204–206.
  53. ^ מוריס 1991, עמ' 208.
  54. ^ מוריס 1991, עמ' 315.
  55. ^ 1 2 סלע, עמ' 173.
  56. ^   הגר שיזף, מערכת הביטחון מסתירה בכספות מסמכים על הנכבה. זה מה שהם מספרים, באתר הארץ, 4 ביולי 2019
  57. ^ מוריס 1991, עמ' 213–214.
  58. ^ מוריס 1991, עמ' 231.
  59. ^ מוריס 1991, עמ' 316.
  60. ^ סלע, עמ' 166–167.
  61. ^ 1 2 3 כץ, עמ' 26-25.
  62. ^ 1 2 3 4 כץ, עמ' 28-27.
  63. ^ 1 2 3 מוריס 1991, עמ' 470–471, הערה 12.
  64. ^ יהושפט הרכבי, הפלסטינים – מתרדמה להתעוררות, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 246–247.
  65. ^ גלבר, עמ' 184.
  66. ^ מוריס 1991, עמ' 180.
  67. ^ מוריס 2000, עמ' 33–34.
  68. ^ 1 2 סלע, עמ' 166; עמ' 199, הערה 140: Walid Khalidi, "Why did the Palestinians Leave?", 1959; Erskin Childers, "The other Exodus", 1961; John Zimmerman, "Radio Propaganda in the Arab-Israeli War, 1948", 1973/74.
  69. ^ 1 2 מוריס 1991, עמ' 476, הערה 63.
  70. ^ מוריס 1991, עמ' 387.
  71. ^ גלבר, עמ' 253, 540 (הערה 85)
  72. ^ בני מוריס, 1948, עמ' 426–427
  73. ^ מוריס 1991, עמ' 339.
  74. ^ מוריס 1991, עמ' 527, הערה 1.
  75. ^ 1 2 3 סלע, עמ' 115
  76. ^ 1 2 3 4 גד גילבר, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים – 1987-1870 (ספטמבר 1989), בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 203–204
  77. ^ 1 2 3 4 מוריס 1991, נספח א': מספר הפליטים הפלסטינים, עמ' 397–399. מספר הפליטים הפלסטינים, בספרייה הווירטואלית של מטח (הקישור אינו פעיל)
  78. ^ 1 2 בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עמ' 19–20.
  79. ^ 1 2 3 אוריה שביט וג'לאל בנא, החלום הפלסטיני הסיוט הישראלי, באתר הארץ, 5 ביולי 2001
  80. ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, עמ' 15
  81. ^ [1]
  82. ^ Drummond, Dorothy Weitz (2004). Holy Land, Whose Land?: Modern Dilemma, Ancient Roots. Fairhurst Press. ISBN 0974823325עמ' 50,
    Cohen, Getzel M. (2006). The Hellenistic settlements in Syria, the Red Sea Basin, and North Africa (Illustrated ed.). University of California Press. ISBN 0520241487, 9780520241480. עמ' 415
    מפקד האוכלוסין הפלסטיני ורישומי אונר"א
  83. ^ 4,255,120 פליטים נכון ל-2005 לפי TOTAL REGISTERED REFUGEES PER COUNTRY AND AREA As at 31 March 2005
  84. ^ יונתן גונן, "דיווח: ארצות הברית שלחה למזרח התיכון צוות שיבחן את יישוב הפליטים", נענע10, 04/04/2010
  85. ^ The Loopholes in 194
  86. ^ אונר"א במספרים, דו"ח מעודכן ל-1 בינואר 2013
  87. ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל;
    רות לפידות, מתוך אספקטים חוקיים של שאלת הפליטים הפלסטינים: "לא קיימת חקיקה בינלאומית, הוראות מחייבות של האו"ם או הסכמים בין ישראל לפלסטינים הדורשים את שיבת הפליטים"
  88. ^ 1 2 3 תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל [דרושה הבהרה]
  89. ^ מוריס 1991, עמ' 417.
  90. ^ מוריס 1991, עמ' 373.
  91. ^ מוריס 1991, עמ' 377.
  92. ^ אלכסנדר בליי, From UNRWA To Israel: The 1952 Transfer of Responsibilities for Refugees in Israel, Refuge: Canada’s Journal on Refugees, 6 14, Centre for Refugee Studies, York University, 1994, עמ' 7-10 doi: https://doi.org/10.25071/1920-7336.21835 (באנגלית)‏, JSTOR https://www.jstor.org/stable/45412426
  93. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק טז, עמ' 1525–1526
  94. ^ אלוף בן ונתן גוטמן, "מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל, באתר הארץ, 15 באפריל 2004
  95. ^ אמיר אורן, קווי 67', ללא שיבה לפליטים: האם זוהי תוכנית אובמה למזרח התיכון?, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2008
  96. ^ Brent Scowcroft ו־Zbigniew Brzezinski,‏ Middle East Priorities For Jan. 21, באתר עיתון הוושינגטון פוסט, 21 בנובמבר 2008
  97. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 90
  98. ^ אתר אונר"א
  99. ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 162
  100. ^ Julie Marie Peteet, Landscape of hope and despair: Palestinian refugee camps, page 177
  101. ^   עודה בשאראת, אמא תרזה על טנק בג'נין, באתר הארץ, 18 בינואר 2021
  102. ^ 1 2 3 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 162–163
  103. ^ 1 2 3 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 164
  104. ^ Iraq: Human rights abuses against Palestinian refugees, Amnesty International, pages 4-5
  105. ^ בן-דרור ימיני - האפרטהייד הערבי
  106. ^ פליטים פלסטינים מעיראק מצאו מקלט בצ'ילה, באתר ynet, 5 באפריל 2008
    אורנית עצר, 'אונר"א מפריעה לצ'ילה לשקם פליטים', באתר ערוץ 7, 2 בספטמבר 2009
    נועם בדין, עדי רבינוביץ', צ'ילה מציגה: פליטים פלשתינים סוג א', באתר News1 מחלקה ראשונה, 6 במאי 2011
    נדב שרגאי, פלסטין דצ'ילה, ישראל היום, 20 במאי 2011
  107. ^ שועפט באתר עיריית ירושלים
  108. ^ פרופיל שכונה ירושלמית: מחנה הפליטים שועפאט – סקירה, לארה פרידמן ועו"ד דן זיידמן, לקוח מתוך Ir Amim Jerusalem Bulletin מ-28 באוגוסט 2006
  109. ^ الجهاز المركزي للاحصاء الفلسطيني, באתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, ‏2021 (בערבית)
  110. ^ Gaza Strip, in the CIA World Factbook
  111. ^ Estimated Population in Palestine Mid-Year by Governorate,1997-2021
  112. ^ Land, Memory, and Identity: The Palestinian Internal Refugees in Israel
  113. ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 159
  114. ^ ISRAEL: Short-term and protracted displacements following various conflicts, Internal Displacement Monitoring Centre
  115. ^ מתוך [2]
  116. ^ גלבר, עמ' 131–133
  117. ^ החלטה 185 של הקונגרס האמריקאי להכיר ביהודים ממדינות ערב כפליטים
  118. ^ Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -4


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=בעיית_הפליטים_הפלסטינים&oldid=40107568"