פרשת דווימה

אין לבלבל ערך זה עם הערך "תקרית דווימה", העוסק בתקרית גבול שהתרחשה ב-1956.

פרשת דווימה (הידועה גם בשם טבח דווימה או קרב דווימה, בהתאם לדעות שונות על האירוע) היא מקרה של הרג נרחב של אזרחים שבוצע במהלך כיבוש הכפר דווימה (الدوايمة, אל-דווימה) על ידי כוח מגדוד 89 של חטיבה 8 של צה"ל ב-29 באוקטובר 1948, במהלך מבצע יואב של מלחמת העצמאות.

ההיסטוריון בני מוריס מונה את האירוע בין ארבעת אירועי הטבח החמורים של המלחמה.^[1] הכפר מנה ארבעת אלפים תושבים,^[2] ובמהלך כיבושו נרצחו, על פי הערכות שונות, בין כמה עשרות למעל מאה אזרחים שלא היו מעורבים בלחימה.

לפי מספר מקורות, על אירוע זה כתב נתן אלתרמן את שירו "על זאת", העוסק בטוהר הנשק.^[3]

האירועים בכפר

כיבוש הכפר

ההיסטוריון בני מוריס מציין כי שלושה ימים לפני ההתקפה על הכפר הזהירה מפקדת חזית הדרום את כל יחידותיה "לא לנגוע לרעה באוכלוסייה", להימנע מביזה ולשמור על "המקומות הקדושים". על הכפר הסתערה משלושה כיוונים פלוגה מוקטנת שנעה בשבעה זחל"מים. אל מול האש שהמטירו על הכפר, נתקלו החיילים הישראלים בהתנגדות קלה, וככל שהזחל"מים התקרבו אל הכפר כוסה המישור ממזרח לו באלפי ערבים נמלטים. הזחל"מים רדפו אחריהם וירו עליהם במקלעים. חיילי הפלוגה הניחו שתושבי הכפר השתתפו בכיבוש גוש עציון. אחר כך עצרו כמה עשרות כפריים והוציאו אותם להורג בשתי קבוצות.^[2]

בשנת 1950 הסביר בספרו אחד מיוצאי גדוד 89, אברהם ורד, כי בתי הכפר "היו מלאים בביזה מגוש עציון. הלוחמים היהודים שתקפו את אדאווימה ידעו זאת... דם הנטבחים קורא לנקמה; ואנשי א-דאווימה היו בין אלו שלקחו חלק בטבח".^[4] ורד ציין גם את מיקומו של הכפר, בהרי חברון, ממנו יצאו הערבים שביצעו את טבח חברון (תרפ"ט) ב-1929, כמניע נוסף לנקמה. ורד גם ציטט בספרו פסקה מתוך עלון חטיבה 8, שפורסם מספר ימים לאחר הפרשה, בו נכתב: "יראו חורבות יישובינו את נשק העברי הגואל. יחושו כפרי הר-חברון את חרב ישראל הנוקמת".^[5]

ההיסטוריון אילן פפה טוען כי הכפר נשמר על ידי 20 אנשים שהיו משותקים מפחד כשראו את הכוחות הישראליים, וכי תנועת המלקחיים בצורת חצי עיגול נועדה לתת ל-6,000 התושבים את האפשרות להימלט מזרחה. הטבח אירע כאשר גל הבריחה הצפוי לא התקיים. הוא מוסיף כי עמוס קינן, שהשתתף בקרב דיר יאסין, לקח חלק בתקיפה.^[6]

המכתב של ש. קפלן

גרסה אחת של האירוע נמסרה על ידי חייל ישראלי, שהגיע לדווימה למחרת כיבושו, לש' קפלן, חבר מפ"ם, שהעביר אותה ב-8 בנובמבר 1948 במכתב לאליעזר פרי, עורך "על המשמר". קפלן מספר שהחייל-העד הגיע לכפר עם גל הלוחמים השני, והוא מתאר אותו כ"איש משלנו, אינטלקטואלי, מהימן בכל מאה האחוזים". המכתב המדובר של קפלן פורסם במלואו ב"הארץ" בפברואר 2016.^[7] בין השאר נאמר במכתבו של קפלן:

לא היה קרב ולא התנגדות. הכובשים הראשונים הרגו משמונים עד מאה ערבים נשים וטף. את הטף הרגו תוך כדי ריצוץ גולגולותיהם במקלות. לא היה בית שאין בו הרוגים... בכפר נשארו ערבים וערביות שהכניסו אותם לבתים וסגרום בלי לתת להם אוכל ושתייה. אחר כך באו חבלנים לפוצץ בתים. מפקד אחד ציווה על חבלן להכניס שתי זקנות ערביות לבית המסוים העומד להפצץ עליהן. החבלן סירב... אז ציווה המפקד על חייליו להכניס את הזקנות והנבלה בוצעה.. חייל אחד התפאר שאנס ערבייה ואחר כך ירה בה. ערבייה אחת עם תינוק בן יומו בחיקה, העסיקו בניקוי החצר, איפה שהחיילים אוכלים. יום יומיים עבדה בשירות, ולבסוף ירו בה ובתינוקה".^[7]

החייל-העד, על-פי קפלן, טען "שמפקדיהם בעלי תרבות ונימוסים הנחשבים כבחורים טובים בחברה, הפכו רוצחים שפלים", ולטענת קפלן, "זה לא בסערת קרב ויצרים, אלא מתוך שיטה של גירוש והשמדה. כל שפחות ערבים יישארו — הרי זה משובח. עיקרון זה הוא המניע הפוליטי בגירושי ומעשי זוועה שאין מתנגד להם לא בפיקוד המבצע ולא בפיקוד העליון".^[7]

עדותו של מוח'תאר הכפר

על פי מוח'תאר הכפר, חסן אבו אחדיב, חצי שעה אחרי תפילות הצהריים, שלוש קבוצות של חיילים ניגשו לכפר, ממערב, מצפון ומדרום: 20 רכבים משוריינים על כביש קוביבה-דאווימה, קבוצה שנייה על כביש בית ג'יברין-דאווימה, וקבוצה שלישית על כביש נוסף. לטענת המוח'תאר לא נשמעה קריאה לכניעה ולא הייתה התנגדות. הירי של הכוחות הישראליים החל ממרחק של 1/2 ק"מ כשהכוחות החלו לסגור על הכפר בצורת חצי מעגל. הכוחות הישראליים ירו ללא אבחנה במשך כשעה, שבמהלכה רבים ברחו. שתי קבוצות פלסטיניות תפסו מקלט במסגד ובמערה סמוכה. למחרת חזר המוח'תאר לכפר, ולטענתו מצא כ-60 גופות במסגד, רובן של מבוגרים שהסתתרו בו. גופות רבות של גברים, נשים וילדים, היו זרוקות ברחובות. כ-80 גופות של גברים, נשים וילדים נמצאו בכניסה למערה. במפקד שבוצע באותו יום, התברר כי 455 אנשים היו חסרים – מתוכם 280 גברים, והשאר נשים וילדים.^[8] היו גם נפגעים בקרב הפליטים ששהו בכפר, אבל את מספרם המוחת'אר לא ידע להעריך. המוח'תאר טוען באופן עיקש שלא נשמעה קריאה לכניעה ולא הייתה כל התנגדות. המוח'תאר הצהיר בשבועה שההערכה היא שמספר ההרוגים עומד על 145.^[9]

ההיסטוריון הפלסטיני סאלח עבד אל-ג'וואד (אנ') מעריך את סך ההרוגים "בין 100 ל-200".^[10]

דיווחי הפליטים

בעקבות המאורעות, מאות פליטים תושבי דווימה יצאו לעבר חברון.^[11] הלגיון הערבי ניסה לחסום את תנועתם לעבר הר חברון, משום שהאזור כבר היה מוצף בפליטים מבית ג'יברין והכפרים שמצפון לו. כדי לעורר את אהדת חיילי הלגיון וכך לשכנעם להתיר להם להיכנס לתחום שלטונם, סיפרו הפליטים מהכפר סיפורי זוועה על טבח שנעשה בו והשוו אותו לטבח דיר-יאסין. אנשיו של המופתי אמין אל-חוסייני בבית לחם דיווחו על כך בתחילת נובמבר לחברי הוועד הערבי העליון בקהיר ובדמשק: "היהודים עשו חזרה על הפוגרום של דיר יאסין באל-דווימה. נהרגו כאלף נשים, ילדים וגברים, ובקעו את בטנן של הנשים לאחר שחיללו את כבודן. המשוריינים שלהם עברו על הגופות". המופתי שאל את איש-אמונו בבית לחם, מוניר אבו פדל, אם האירוע אכן חמור כל כך, וזה ענה לו תשובה הכוללת מספר שונה: "היהודים הרגו...חמולה בת 27 נפשות בדווימה והם עדיין הורסים בה את הבתים". לדמשק נשלח עד-ראייה, שסיפר לראש משרד הוועד הערבי העליון בסוריה, רפיק אל-תמימי, על האירועים בכפר. בעקבות זאת דיווח תמימי למופתי: "הבינותי היום מפי עד ראייה שהידיעה על שחיטת דווימה היא מוגזמת. לדעתי, רצוי היה לשלוח את כל הידיעות לקהיר, ושם ימיינו מה כדאי לשדר אל התחנות האחרות".^[12] מספר ימים לאחר הטבח, הוא פורסם על ידי משרדי הליגה הערבית בפריז על סמך עדויות שנאספו מפליטים שהגיעו להרי חברון.^[5]

הידיעות על הטבח הגיעו לקהילות הכפרים במערב הר חברון, ובני מוריס משער שתרמו "להגברת הבריחה".^[13] עם זאת, ייתכן והסיבה שבגללה ידוע כל כך מעט על הטבח, היא הפחד של הלגיון הערבי לפיו אם יופצו השמועות תהיה לפרשה השפעה מורלית דומה לזו של דיר יאסין, והיא עלולה לגרום לגל נוסף של נטישת כפרים.

חקירת האירוע בצה"ל

יומיים לאחר כיבוש הכפר הוא הועבר לשליטתה של פלוגה א' של גדוד 151.^[14] לאחר הקרבות באזור נפוצו בצה"ל שמועות על טבח שבוצע בכפר.^[12] ב-3 בנובמבר שלח מפקד החזית, יגאל אלון, מברק למפקד חטיבה 8, האלוף יצחק שדה, בו הורה לו לבדוק את ה"שמועות" לפיהן גדוד 89 "הרג עשרות רבות של שבויים ביום כיבוש דווימה", ולהודיע לו על תוצאות הבדיקה.^[15] ב-4 בנובמבר שלח קצין המודיעין של גדוד 151, אילן ברוך, דיווח לפיו בבתים רבים נמצאו גופות, ובסך הכל כ-120 הרוגים. הוא ציין: "היות אנשינו בסביבה של הגוויות מביא לדמורליזציה הולכת וגוברת".^[14] ב-5 בנובמבר, כנראה מודאג מחקירת האו"ם, אלון הורה לשדה להורות ליחידה "שמואשמת ברצח אזרחים ערביים בא-דאווימה ללכת ולקבור במו ידיהם את הגופות של אלו שרצחו". אף על פי שעובדה זו לא הייתה ידועה לאלון, גדוד 89 כבר ניקה את אתר הטבח ב-1 בנובמבר 1948.^[16]

בעקבות לחץ מצד שרי מפ"ם נערכו מספר חקירות.^[2] ב-5 בנובמבר הורה הרמטכ"ל לאיסר בארי, ראש שירות המודיעין של צה"ל, לחקור את האירועים בכפר,^[12] כעבור יומיים^{[דרושה הבהרה]} נמסר לאלון דו"ח ובו ממצאי חקירה שהוביל התובע הצבאי של חזית ד', שלמה אלקיים,^[^{דרוש מקור]} ואלון מסר לבארי את הדו"ח של אלקיים.^[17] נחקרו מפקד גדוד 89, דב צסיס, סגנו, יעקב אליאב, מפקד הפלוגה, מפקד המחלקה מאותה פלוגה ושני קצינים מגדוד 151 של מחוז השפלה, שהחליף את גדוד 89 לאחר הכיבוש ונשאר בו כחיל מצב. העדויות העלו כי אמנם היו במקום מעשי זוועה, אולם לא כפי השמועות. צסיס הגיע לכפר רק שלושה ימים לאחר הקרב וטען כי חייליו לא ביצעו שום מעשי זוועה, אולם "ייתכן שיצר הנקמה פעל במידה מופרזת", בכוונתו לכך שהחיילים מצאו בכפר מכתבים ותרמילים מגוש עציון. מפקד הגדוד הכחיש כי היו מעשי אונס ודחה את ייחוס מעשי הזוועה לחיילים יוצאי לח"י, וטען כי התנהגותם אינה שונה מזו של שאר החיילים ילידי הארץ, בניגוד לזו של הפלוגה האנגלו-סקסית. מפקד פלוגה מהגדוד של מחוז השפלה, ששימשה חיל מצב לאחר כיבוש הכפר, סיפר שבהגיעו לקבל את האחריות על הכפר, מצאו בו חייליו כ-70 גופות של ערבים, וגם שבויים שבתוכם גם זקנים, נשים וילדים קטנים. 50 מהגופות נמצאו בתוך בור ונראה היה לו כי הם הוצאו להורג במקום ונקברו שם. חיילי גדוד 89 לקחו איתם, כשעזבו את הכפר, 15 שבויים חיים. הוא סיפר על הריגת שני ערבים על ידי אחד מחייליו, שעשה זאת משום שהבין "שההוראה היא לא להשאיר עדים חיים". המ"פ רמז כי גם 15 השבויים הוצאו להורג, אולם היו עדויות סותרות לגבי קבוצה זו. מספר עדים סיפרו כי השבויים נלקחו לקבור גופות ולאחר מכן נשלחו למחנה שבויים, ועדים אחרים טענו כי לשבויים נאמר ללכת מזרחה, תוך זירוזם בעזרת יריות סביבם ומעל ראשיהם. בארי כתב בדו"ח ביניים כי הכפר נכבש תוך כדי קרב, גילה התנגדות ולא נכנע, וכך ספג אבדות כבדות: 80 הרוגים. מאוחר יותר הודה בחקירתו מ"מ מגדוד חיל המצב כי הוא אחראי להריגת 12 איש שנעלמו יומיים לאחר כיבוש הכפר. בארי המליץ להעמיד אותו בפני בית דין שדה, משום שאין מספיק ראיות למשפט מסודר: "מעדויותיהם של המפקדים... בולטת השאיפה לעזור לו... לא תהיה אפשרות להוכיח כי אמנם הומתו השבויים על ידי עדי ראייה, לאחר שחיילי המחלקה לא יעידו אמת. לדעתי, הודאתו...ועדות מסייעת של המפקדים והחיילים... מספיקות לקבוע את אשמתו של אותו מ"מ".^[12]

ב-10 בנובמבר מזכיר ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביומן המלחמה שלו את דברי האלוף אלימלך אבנר, מפקד הממשל הצבאי, כי "גדודו של יצחק [שדה] בדווימה לפי השמועה 'שחטו' כ-80-70 איש".^[18]^[7] ב-11 בנובמבר מסר ישראל גלילי בישיבת הוועדה המדינית של מפ"ם, כי על סמך בדיקה שערך, גדוד 89 אכן ביצע את מעשי הזוועה, אך הסביר כי בגדוד זה "רבים מלח"י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה". גם בני מרשק הטיל את האשמה במעשים על חיילים יוצאי לח"י.^[5] ב-14 בנובמבר הורה הקבינט לראש הממשלה דוד בן-גוריון על פתיחת חקירה.^[7]

ב-18 בנובמבר מסר בארי לרמטכ"ל את הדו"ח המסכם שלו, ובו עדויות על עשרות הרוגים בכפר, יחד עם טענה של מפקד גדוד 89 לפיה בכפר הייתה התנגדות מלווה ביריות לכוחותיו. בארי העריך שלא תהיה אפשרות להוכיח שהומתו שבויים.^[19] בעקבות החלטת הקבינט, ב-19 בנובמבר מינה בן-גוריון את היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא, לחקור את האירועים.^[7] ממצאי החקירה הושארו סודיים. לא ידוע על העמדה לדין בעקבות החקירה. צבי ענבר משער שההליך המשפטי שהחל בחקירות אלה דעך בעקבות החנינה הכללית שהוכרזה בפברואר 1949.^[20]

חקירת פקחי האו"ם

ב-7 בנובמבר הגיעו פקחי האו"ם לכפר כדי לבחון את ההאשמות לטבח, שהועלו על ידי המצרים ופליטים מהכפר. דוחות ערביים שהגיעו אליהם נקבו במספרים מוגזמים של 500 ואף 1,000 הרוגים. אף על פי שנטו להאמין לסיפורים על מעשי זוועה שסיפרו הפליטים שהגיעו לחברון, לא הצליחו חוקרי האו"ם למצוא הוכחות לטבח.^[2] הצוות מצא "מספר בתים הרוסים וגופה אחת, ללא ממצאים פיזיים נוספים שיכולים להעיד על טבח". הצוות כן לקח את עדותו של מוח'תאר הכפר. לוטננט-גנרל ג'ון באגוט גלאב, המפקד הבריטי של הלגיון הערבי, ציטט דו"ח של האו"ם לפיו רק 30 נשים וילדים נהרגו.^[21] דו"ח המשך שנמסר לאו"ם על ידי משלחת מקונגרס הפליטים הערבי דיווח כי ללגיון הערבי היה אינטרס להמעיט מחומרת הטבח, אשר היה, לטענתם, גרוע מטבח דיר יאסין, על מנת להימנע מיצירת פאניקה נוספת שתגרום לגל בריחות נוסף.^[8]

הקונסול האמריקאי בירושלים, ויליאם ברדט, שקיבל את הדיווחים על הטבח, דיווח ב-16 בנובמבר לוושינגטון: "החקירה על ידי האו"ם מצביעה על טבח שאירע אבל החוקרים לא יכולים לקבוע את מספר האנשים המעורבים."

ראו גם

הנכבה

לקריאה נוספת

צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 1001–1004.
בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 295–298.

קישורים חיצוניים

יאיר אורון, סיפורה של שבירת שתיקה בת 68 שנים, באתר הארץ, 7 בפברואר 2016

הערות שוליים

^ ארי שביט, מחכה לברברים, באתר הארץ, 5 בינואר 2004
^ ¹ ² ³ ⁴ בני מוריס, 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עמ' 362.
^ על זאת באתר הספרייה הלאומית
מנחם פינקלשטיין, "הטור השביעי" ו"טוהר הנשק" - נתן אלתרמן על ביטחון מוסר ומשפט, משפט וצבא 20 (א), 2009, עמ' 151
זיוה שמיר, משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט, באתר נתן אלתרמן (פורסם לראשונה בכתב העת גג 25, חורף 2011)
^ אברהם ורד, סנה בער באש : עלילות מלחמה וכבוש, הוצאת תנופה, 1950, עמ' 226
^ ¹ ² ³ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 297.
^ Ilan Pappe, The Ethnic Cleansing of Palestine, (2007) Oneowlrd Publications 2011, pp.195-198.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ יאיר אורון, סיפורה של שבירת שתיקה בת 68 שנים, באתר הארץ, 7 בפברואר 2016
^ ¹ ² 'The Dawaymeh Massacre,' United Nations Conciliation Commission for Palestine Technical Committee, United Nations A/AC.25/Com, 14 June 1949.
^ Jonathan Ofir, 'The Mukhtar’s sworn testimony,' Mondoweiss, February 12, 2016.
^ Saleh Abdel Jawad (2007), Zionist Massacres: the Creation of the Palestinian Refugee Problem in the 1948 War, in E. Benvenisti & al, Israel and the Palestinian Refugees, Berlin, Heidelberg, New-York : Springer, pp. 59–127 See page 67.[1]
^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 295.
^ ¹ ² ³ ⁴ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, 2004, עמ' 349-348.
^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 298.
^ ¹ ² צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 1001
^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 296–297.
^ Morris, 2004, p. 495. endnote 49
^ צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 1002
^ דוד בן-גוריון, יומן מלחמה ג, עמ' 807
^ צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 1003
^ צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 1004
^ John Bagot Glubb, A Soldier with the Arabs, London 1957, pp. 211-212.

[1] ארי שביט, מחכה לברברים, באתר הארץ, 5 בינואר 2004

[בני_מוריס_362-2] ¹ ² ³ ⁴ בני מוריס, 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עמ' 362.

[3] על זאת באתר הספרייה הלאומית
מנחם פינקלשטיין, "הטור השביעי" ו"טוהר הנשק" - נתן אלתרמן על ביטחון מוסר ומשפט, משפט וצבא 20 (א), 2009, עמ' 151
זיוה שמיר, משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט, באתר נתן אלתרמן (פורסם לראשונה בכתב העת גג 25, חורף 2011)

[4] אברהם ורד, סנה בער באש : עלילות מלחמה וכבוש, הוצאת תנופה, 1950, עמ' 226

[לידתה_297-5] ¹ ² ³ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 297.

[6] Ilan Pappe, The Ethnic Cleansing of Palestine, (2007) Oneowlrd Publications 2011, pp.195-198.

[סיפורה_של_שבירת_שתיקה-7] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ יאיר אורון, סיפורה של שבירת שתיקה בת 68 שנים, באתר הארץ, 7 בפברואר 2016

[Unispal-8] ¹ ² 'The Dawaymeh Massacre,' United Nations Conciliation Commission for Palestine Technical Committee, United Nations A/AC.25/Com, 14 June 1949.

[9] Jonathan Ofir, 'The Mukhtar’s sworn testimony,' Mondoweiss, February 12, 2016.

[10] Saleh Abdel Jawad (2007), Zionist Massacres: the Creation of the Palestinian Refugee Problem in the 1948 War, in E. Benvenisti & al, Israel and the Palestinian Refugees, Berlin, Heidelberg, New-York : Springer, pp. 59–127 See page 67.[1]

[11] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 295.

[קוממיות_ונכבה_348-12] ¹ ² ³ ⁴ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, 2004, עמ' 349-348.

[13] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 298.

[מאזניים_וחרב-14] ¹ ² צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 1001

[15] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 296–297.

[16] Morris, 2004, p. 495. endnote 49

[17] צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 1002

[18] דוד בן-גוריון, יומן מלחמה ג, עמ' 807

[19] צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 1003

[20] צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, תל אביב: מערכות; צה"ל – הפרקליטות הצבאית הראשית, 2005, עמ' 1004

[21] John Bagot Glubb, A Soldier with the Arabs, London 1957, pp. 211-212.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]