פרדריק אשטון
סר פרדריק ויליאם מאלאנדיין אשטון (באנגלית: Sir Frederick William Mallandaine Ashton; 17 בספטמבר 1904 – 18 באוגוסט 1988) היה רקדן בלט וכוריאוגרף בריטי. כמו כן, עבד כבמאי וכוריאוגרף באופרה, בקולנוע ובמופעי רביו.
 | |
| לידה |
17 בספטמבר 1904 גואיאקיל, אקוודור  |
|---|---|
| פטירה |
18 באוקטובר 1988 (בגיל 84) סאפוק, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| השכלה |
קולג' דובר |
| תקופת הפעילות |
מ-1926 |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אשטון, שהתעקש להיות רקדן, על אף התנגדות משפחתו השמרנית בת המעמד הבינוני, התקבל כתלמיד אצל לאוניד מאסין ואחר אצל מארי ראמבר. בשנת 1926 עודדה אותו ראמבר לנסות את כוחו בכוריאוגרפיה, ואם כי המשיך והצליח בקריירה של רקדן מקצועי, הרי את פרסומו רכש ככוריאוגרף.
אשטון היה כוריאוגרף ראשי לנינט דה ולואה, מ-1935 עד לפרישתה בשנת 1963, בלהקה שנודעה בזה אחר זה בשמות ויק-ולס בלט, בלט סדלר'ס ולס והבלט המלכותי. הוא החליף את דה ולואה כמנהל הלהקה, ובכך התמיד עד לפרישתו בשנת 1970.
אשטון קנה לו שם בעיקר הודות ליצירת סוגה אנגלית ייחודית של בלט. בין יצירותיו הנודעות ביותר הבלטים "פאסאד" (1931), "וריאציות סימפוניות" (1946), "סינדרלה" (1948), "La fille mal gardée" (1960), "מונוטונס" I ו-II (1965), "וריאציות אניגמה" (1968) וסרט הבלט "סיפורי ביאטריקס פוטר" (1970).
ביוגרפיה
עריכהילדות ונעורים
עריכהאשטון נולד בגוויאקיל, אקוודור, הרביעי בחמשת ילדיהם של ג'ורג' אשטון (1924-1864) ואשתו השנייה, ג'ורג'יאנה (1939-1869). ג'ורג' אשטון היה מנהל חברת הכבלים של מרכז ודרום אמריקה וסגן-קונסול בשגרירות הבריטית בגווייאקיל.[1]
בשנת 1907 עברה המשפחה ללימה, פרו, שם למד אשטון בבית הספר הדומיניקני. כשחזרו לגוויאקיל ב-1914, המשיך את לימודיו בבית הספר לילדי המושבה האנגלית. אחת ההשפעות המעצבות עליו הייתה השירות כנער מזבח לארכיבישוף ההכנסייה הקתולית, שנטע בו אהבה לטקסיות. השפעה אחרת, חזקה עוד יותר, הייתה לצפייה בריקודה של הפרימה בלרינה אנה פבלובה ב-1917. בו ביום גמר אומר להיות לרקדן בלט.
ריקוד לא נחשב באותן שנים לקריירה מקובלת במשפחה אנגלית שמרנית. אשטון נזכר כעבור שנים, ,אבי נחרד. תוכלו לתאר לעצמכם את גישת המעמד הבינוני. אמי הייתה אומרת, ,הוא רוצה להיות על הבמה." היא לא יכלה להביא את עצמה לכלל אמירה, "בבלט.'"[2] אביו של אשטון שלח אותו לאנגליה ב-1919, ללמוד בדובר קולג', שם היה אומלל. הומוסקסואל בעל מבטא ספרדי בולט שחבריו צחקו לו בשלו, הוא לא התאים לבית ספר קטן מסוג זה בראשית שנות ה-20'.[3]
אשטון לא גילה נטיות אקדמיות, ואביו החליט, שעם סיום בית הספר, ב-1021, יהיה עליו להצטרף לחברה מסחרית. הוא עבד בחברת יבוא-יצוא בסיטי של לונדון, שם היה יתרון לשליטתו הן בספרדית והן בצרפתית לצד האנגלית. בינואר 1924 התאבד ג'ורג' אשטון. אשתו נשארה תלויה כלכלית בבניה הבוגרים, שניהלו עסק מצליח בגוייאקיל. היא עברה ללונדון לחיות עם פרדריק ועם אחותו הצעירה, אדית.
מאסין וראמבר
עריכה_-_1914_-_Ritratto_da_Leon_Bakst.jpg)
על אף התנגדות המשפחה (ותחילה בסתר), התחיל אשטון לקדם את שאיפתו לרקוד באופן מקצועי. הוא ניגש לאודישן אצל ליאוניד מאסין, ובגיל עשרים, מאוחר בהרבה מן המקובל, התקבל כתלמיד. אחרי שמאסין עזב את לונדון, קיבלה מארי ראמבר את אשטון כתלמיד. היא עודדה אותו לנסות את כוחו בכוריאוגרפיה. ניסיונו הראשון היה ב-1926 לרביו, שביימו נייג'ל פלייפר ובעלה של ראמבר, אשלי דיוקס. האובזרבר כתב על "בלט קטן ומלבב בשם, טרגדיה של אופנה: או מספריים בצבע שני", שמר יוג'ין גוסנס כתב לו מוזיקה מתאימה ביותר. מיס מארי ראמבר, כבובת-תצוגה מחוצפת ושובבה, ומר פרדריק אשטון כמעצב אופנה פזור נפש, הובילו את המחול. זו זוטה, שהשיק שלה תואם בדיוק את מה שאפשר לצפות מן המוסד האופנתי של מר פלייפר."[4] על התלבושות והתפאורה הייתה ממונה סופי פדורוביץ', שהמשיכה לעבוד עם אשטון יותר מעשרים שנה והיתה, במילותיו הוא, "לא רק חברתי היקרה ביותר אלא גם מי שתרמה לי יותר מכל בעבודתה לצדי, כאמנית וכיועצת".[5]
ראמבר שאפה להרחיב את אופקי תלמידיה, ולקחה אותם להצגות של בלט דיאגילב בלונדון. השפעתן על אשטון היה רבה - בייחוד הבלט של ברוניסלבה ניז'ינסקה "האיילות". בשנת 1930 יצר אשטון בלט חדשני, "סוויטת קפריול", שבה השתמש במוזיקה באותו שם של פיטר וורלוק משנת 1926. המוזיקה הייתה מבוססת על מוזיקה צרפתית מן המאה ה-16, ואשטון חקר את מחולות תקופת הרנסאנס וחיבר יצירה תקופתית עם "מחול באס", "פאוואן", "טורדיון" ו"בראנסלה" - שבהם שילב בהצלחה ניתורים גבריים רבי-עוצמה עם דואטים מעודנים. בשנה הבאה ייסדה ראמבר את "מועדון הבלט", מבשר בלט ראמבר, עם אליסיה מרקובה כפרימה בלרינה ואשטון ככוריאוגרף ראשי ואחד הרקדנים המובילים.
הבלטים של אשטון מראשית שנות ה-30' כוללים את "לה פרי" (1931), "הגבירה משאלוט" (1931), "פאסאד" (1931) למוזיקה מאת ויליאם וולטון, "טרקלין מחולות" (1932) ו"המסיכות" (1933). כמו כן תרם להצגות רביו ומחזות זמר של וסט אנד.
ויק-ולס
עריכההקשר של אשטון עם נינט דה ולואה, מייסדת בלט ויק-ולס, החל בשנת 1931, כאשר יצר בשבילה את הבלט הקומי "רגאטה". הבלט קיבל ביקורות מעורבות: הטיימס חשב שהוא מוצלח כ"קטע של שעשוע קליל",[6] אבל המנצ'סטר גרדיאן ראה בו "כישלון חרוץ - הצגה גרועה בתכלית".[7] אף על פי כן, אשטון הוכר עכשיו ככוריאוגרף בעל כישרון בלתי מבוטל ורכש לו מוניטין לאומי, אף כי עדיין לא בינלאומי.
.jpg)
אשטון עיצב עוד יצירה בשביל דה ולואה ולהקתה, הבלט-דיברטיסמאן "הרנדוו", 1933. רוברט גרשקוביץ מתאר את היצירה כ"טיול מדויק מבחינה קלאסית אך קליל, המציג לראווה "נערות בלט" בחצאיות שופעות ובני זוגן המרהיבים." היצירה זכתה להצלחה מיידית, זכתה להפקות מחודשות למכביר וב-2013 עודנה ברפרטואר של הבלט המלכותי, שמונים שנה לאחר חיבורה. בשנת 1935 מינתה דה ולואה את אשטון לכוריאוגרף הבית של להקתה, שם עבד לצד קונסטן לאמבר, המנהל המוזיקלי מ-1931 עד 1947, ולהקה שכללה את מרקובה, אנטון דולין ורוברט הלפמן. "הטיימס" מתאר את שנותיו הראשונות של אשטון עם הוויק-ולס כתקופת יצירה עשירה: "רבים השוו לטובה את "רוחות רפאים" שלו מ-1936 ל"סימפוניה הפנטסטית" של מאסין על נושא דומה, ובאותה שנה הופיעו גם "נוקטורן" הנוגע ללב ל"פריז" של דיליוס. היצירות האלה נעלמו, אבל "זר כלולות" השנון ו-Les Patineurs מ-1937 עודם קיימים גם כיום.
בעונת 1936–1937, על אף ההומוסקסואליות שלו, ניהל אשטון פרשיית אהבים עם יורשת ואשת חברה אמריקאית, אליס פון הופמנסתאל. אהבתה אליו נמשכה גם לאחר תום הפרשייה, אם כי היא נישאה פעמיים, בשתיהן לגברים הומוסקסואלים אנגלים.
בהמשך שנות ה-30', החלה הקריירה של אשטון להסתעף למדינות העולם. ב-1934 יצר בניו יורק כוריאוגרפיה לאופרה "ארבעה קדושים בשלוש מערכות" של וירג'יל תומסון, וב-1939 יצר את הבלט הראשון שלו ללהקה זרה: "חופשת השטן" (Le Diable s'amuse) לבלט רוס דה מונטה קרלו.[3] הוא המשיך ליצור מחולות לצורות אחרות של תיאטרון, החל בהצגות רביו כגון "שיחות העיר" ו"בית ויופי", והמשך באופרות, בהן הפקה של קלייב קארי לעטלף בסדלר'ס ולס ועד לקולנוע, "לעולם אל תברח ממני" מ-1935, עוד שיתוף פעולה עם ויליאם וולטון לאחר "פאסאד", ארבע שנים קודם לכן. [8]
סדלר'ס ולס וקובנט גרדן
עריכהזמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוצעה לאשטון משרה בניו יורק במה שנועד להיות תיאטרון הבלט האמריקאי. הוא סירב, וחזר ללהקה של ולואה, ששינתה את שמה ל"בלט סדלר'ס ולס". הוא יצר כמה בלטים בנימה רצינית יותר, בהם "סונאטת דנטה", המסמל את המאבק שאין לו קץ בין ילדי האופל לילדי האור.[9] היצירה הוסרה מן הרפרטואר ונחשבה לאבודה עד שנת 2000, כאשר הבלט המלכותי של בירמינגהם העלה הפקה משוחזרת בידי ג'ין בדלס ופולין קליידן, בעזרת פמלה מיי.[10]
ב-1941 גויס אשטון לשירות מלחמתי. הוא מונה לקצין בחיל האוויר המלכותי, תחילה כמנתח תצלומי אוויר ואחר כקצין ביון. בתקופת שירותי בחיל האוויר ניתנו לו מדי פעם חופשות להמשיך בעבודתו עם הבלט. שיתוף הפעולה של עם וולטון נמשך ב"החיפוש" (The Quest) (1943). הבלט נוצר ועלה על הבמה בחיפזון, ו-וולטון אמר לאחר זמן, שלא הייתה זו הצלחה משום נקודת ראות. הנושא היה מעשה גבורה אבירי, אך וולטון בעיר, שהלפמן בתפקיד הראשי דמה יותר לדרקון מאשר לג'ורג' הקדוש. כמו ביצירה המשותפת של אשטון-וולטון מ-1940, "הבתולות החכמות", המוזיקה שרדה אך לא כן הבלט.[11]
לאחר תום המלחמה, הזמין מנהל האופרה דייוויד ובסטר את דה ולואה להעביר את להקתה מסדלר'ס ולס לבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן, כלהקת הבית של האופרה, לצד להקת האופרה החדשה שבהקמתה עמד אותו זמן. דה ולואה קיבלה חופש-פעולה רב בניהול הלהקה, אבל נדרשה לתת דין וחשבון לוועד המנהל, שאת תמיכתו הייתה צריכה למעבר, וקיבלה אותה. אשטון, שהכיר את ובסטר וראה אותו בחיוב, צידד בכל לבו במעבר, ותמך בו במידת ההשפעה שהייתה לו אותו זמן. אף כי לא הייתה עוד להקת הבית של תיאטרון סדלר'ס ולס, המשיכה הלהקה להיקרא סדלר'ס ולס בלט עד 1957. הבלט הראשון של אשטון ללהקה בביתה החדש היה "וריאציות סימפוניות" (1946). ההיסטוריון מונטגיו הלטרכט כותב על הבלט, "זו יצירת מופת שנוצרה למען בית האופרה ולמען רקדני הלהקה ומהווה כמעט בפני עצמה את סגנון הריקוד האנגלי." אף כי הבמה בקובנט גארדן הייתה גדולה בהרבה מזו של סדלר'ס ולס, אשטון הגביל את עצמו לשישה רקדנים, שבראשם מרגוט פונטיין ומייקל סומס. היצירה, שנשארה ברפרטואר עד 2013, נחלה הצלחה מן ההופעה הראשונה.[12]
עוד בלט נטול-עלילה היה "תמונות בלט" (1947) של אשטון, שנשאר ברפרטואר. תחילה יצר "תמונות בלט" מחלוקת בדעת הביקורת. הטיימס ציין, כי "מעלתו האחת היא הקיצור".[13]ריצ'רד באקל מן האובזרבר כתב, "החיסרון היחיד _ הוא שזו איננה המערכה האחרונה של בלט קלאסי ארוך. תצוגה כזאת של תנועה אצילה צריכה להוות את שיאו של מחזה ראווה: אלא שלפני שאנחנו עומדים על יופיה, פנינה יקרת-ערך זו מתפוגגת לאין - תוך שמונה-עשרה דקות."[14] אשטון עצמו תיאר את הבלט במילים: "יש בו יופי מרוחק, בלתי-מתפשר, האומר: אני כאן, יפהפייה, אבל לא אעשה שום מאמץ להקסימך." בשנת 2004 הגדירה דברה קריין את היצירה "קלאסיציזם טהור, מרענן במידה שאין למעלה ממנה".[15] ב-1948, בהמרצת דה ולואה, יצר אשטון את הבלט הראשון הגדול שלו בשלוש מערכות ללהקה בריטית, הגרסה שלו ל"סינדרלה" של סרגיי פרוקופייב. הצוות המקורי כלל את מוירה שירר כסינדרלה, סומס כנסיך, אלכסנדר גרנט כליצן, ואשטון והלפמן כאחיותיה החורגות של סינדרלה.[16][17] היו מבקרים שחיוו את דעתם, כי אשטון לא השיג עדיין שליטה מלאה בבלט באורך מלא, והיו לו נקודות תורפה פה ושם בכוריאוגרפיה, אבל הצד הקומי של האחיות החורגות היה, ועודנו, חביב הקהל. מבקרת הבלט לורה ג'ייקובס כינתה אותו "סלפסטיק בסדר גודל שמיימי" וציינה, שהיא ועמיתיה הניו-יורקיים הוכו באלם לנוכח הבלט המזהיר הזה.
בשלהי שנות ה-40' וראשית ה-50', עבד אשטון לעיתים קרובות יותר בשביל להקות בלט אחרות; הוא יצר כוריאוגרפיות לבלט של פריז ("Le Rêve de Léonor" 1949, לווריאציות על נושא של פרנק ברידג' מאת בנג'מין בריטן) ולניו יורק סיטי בלט ("Illuminations", 1950, ל"Les Illuminations" של בריטן, ו"Picnic at Tintagel", 1952, ל"The Garden of Fand" מאת ארנולד באקס. הוא יצר ריקודים לסרטי קולנוע, בהם הסרט סיפורי הופמן (1951), שבו הופיעו הלפמן, מאסין ואשטון. מאסין, בתפקיד ספאלאנצאני, יצר בעצמו את הכוריאוגרפיה לתפקידו הוא.[18] ו"סיפור שלוש אהבות" (1953), וביים אופרות בפסטיבל גליינדבורן, ("אלברט הרינג" של בריטן, 1947) ובקובנט גארדן ("מאנון" של ז'יל מאסנה, 1947, ו"אורפיאוס ואורידיקה" של כריסטוף ויליבלד גלוק, 1953, בניצוח ג'ון ברבירולי עם קתלין פרייר בתפקיד אורידיקה.)[19]
הבלט השני באורך מלא של אשטון ללהקה של דה ולואה היה "סילביה" (1952). הביוגרפית של אשטון, קתרין סורלי ווקר, סבורה, שהוא הצליח "אפילו פחות" מ"סינדרלה", אבל ביקורות מאותו זמן שיבחו אותו במעט מאוד הסתייגויות, אם בכלל.[20] בשנת 2005, בביקורת של הפקה מחחודשת בניו יורק, כינתה אותו המבקרת ג'ני שולמן "שובר קופות", "קורן" ב"שפעה כוריאוגרפית שתרצה גם את אנין הטעם ביותר בין האלים ואת התובעני ביותר בחסידי הבלט."
הבלט השלישי באורך מלא של אשטון היה "רומיאו ויוליה" בשביל הבלט המלכותי הדני ב-1955. הבלט קצר הצלחה בלתי מבוטלת, אבל אשטון דחה ניסיונות להציג אותו בקובנט גארדן, שנראה לו גדול מדי, הן כאולם והן כבמה, לטיפול האינטימי שלו בסיפור. הבלט לא הוצג בלונדון עד 1985, בהפקת לונדון פסטיבל בלט, ולא בקובנט גארדן.[21]
הבלט המלכותי
עריכהבאוקטובר 1956 העניקה אליזבט השנייה לבלט סדלר'ס ולס זיכיון, שהקנה לו את התואר הבלט המלכותי החל ב-15 בינואר 1957. תואר זה הכיר במעמד המכובד שהשיגה הלהקה: בארצות העולם הכירו בה כ"הלהקה הראשונה במעלה מחוץ לרוסיה".[22] דה ולואה נשארה מנהלת הלהקה, עם אשטון ככוריאוגרף הראשי.
אחד הבלטים המהוללים ביותר של אשטון נוצר בשביל הבלט המלכותי ב-1960: "הנערה הסוררת" (La fille mal gardée). הבלט הראשון בשם זה הוצג בצרפת ב-1789, וכמה גרסאות מאוחרות יותר הוצגו במאה ה-19, למוזיקה מאת מלחינים שונים. אשטון ערך מחקר קפדני, כדרכו, והחליט להשתמש במוזיקה של פרדיננד ארול מ-1828, בעריכתו של ג'ון לנצ'ברי, בתוספת מגרסאות אחרות. ווקר אומרת על היצירה, "הוא נשאר צמוד לתרחיש המקורי, אבל יצר כוריאוגרפיה מענגת בעושר ההמצאה שלה, המהווה היתוך מרנין לב ביותר של בלט קלאסי ומחול עממי אנגלי, ואילו התפאורות המלבבות של אוסבר לנקסטר משכנעות בהצגתן את חיי הכפר הצרפתי." הצלחת הבלט הייתה מיידית, והוא מוצג שוב ושוב מאז, לא רק בבלט המלכותי, אלא גם על ידי להקות בלט בעשר ארצות אירופאיות אחרות, וכן באוסטרליה, קנדה, הונג קונג, ניו זילנד, דרום אפריקה וארצות הברית.[23]
עם פרישתה של דה ולואה ב-1963, תפס אשטון את מקומה כמנהל. תקופת ניהולו נתפסת כמעין תור הזהב. בהנהגתו, הוכרה להקת הבלט כעומדת בתחרות ואף עולה על הלקות הטובות ביותר בכל מקום אחר בעולם. הוא המשיך להרחיב את הרפרטואר בהפקות חדשות משלו, שיכנע את מורתו משכבר הימים, ברוניסלבה ניז'ינסקה, להשיב לבמה את "האיילות" וכלולות שלה, והציג את "מדמואזל אנגו" של מורו השני, מאסין.[24] כמו כן הביא ללהקה את אנטוני טיודור, בן זמנו האנגלי, שהיה מוכר יותר בארצות הברית, לביים יצירות חדשות וישנות גם יחד. מבקר הבלט ג'ון פרסיבל חיווה את דעתו, שעל אף שלל הצלחותיה המזהירות של הלהקה בהנהגת אשטון, הוא איננו מתאים לניהול ואיננו מעוניין בו, וחסר לו הכישרון המיוחד של דה ולוראה לתכנון אסטרטגי (אף כי עלה משתי הבחינות הללו על מחליפו בניהול, קנת מקמילן). פרסיבל סבר, שעובדה זו מחלישה את הלהקה לטווח הארוך.[25] יצירותיו של אשטון ללהקה בתקופת ניהולו כללו את "החלום" (1964) (לאנתוני דואל ואנטואנט סיבלי), מחולת השלושה "מונוטונים II" (1965), "לוח שנה של ג'אז" (1968) ו"וריאציות אניגמה (תמונות חברי בפנים)" (1968).
ובסטר, שהיה אמור לפרוש ב-1970 מתפקידו כמנהל כללי של בית האופרה המלכותית, החליט שאל עזיבתו צריך להילוות שינוי בהנהגת שתי הלהקות. גאורג שולטי מנהל מוזיקלי של להקת האופרה, השתוקק להתרכז במשרתו החדשה כמנצח התזמורת הסימפונית של שיקגו, ולא היה מעוניין לחדש את החוזה שלו עם קובנט גארדן כשזה פג ב-1971. אשטון אמר לא פעם לעמיתיו, כמה הוא מייחל לפרישתו הוא, אך על אף זאת נפגע מן הפתאומיות שבה ארגן ובסטר את הפרישה והודיע עליה. הוא פרש מתפקידו ביולי 1970 לאחר הצגת פרידה חגיגית שארגנו מייקל סומס, ג'ון הרט ולזלי אדוארדס.[26]
לאחר פרישתו, יצר אשטון כמה בלטים קצרים כ"קטעים ד'אוקזיון", אבל יצירותיו הארוכות היחידות היו סרט הקולנוע "סיפורי ביאטריקס פוטר", שנוצר ב-1970 ויצא לאקרנים ב-1971, ו"חודש בכפר" (1976), בלט במערכה אחת, באורך כ-40 דקות, עיבוד חופשי מן המחזה "חודש בכפר, קומדיית גינונים" של איוון טורגנייב.[27] הבלט חוזר לבמה בקביעות, מדי עשור מאז הצגת הבכורה.[28]
שנותיו האחרונות של אשטון נפגמו עקב מות בן-זוגו, מרטין תומאס, בתאונת דרכים בשנת 1985 - מכה שאשטון לא התאושש ממנה לגמרי. הוא מת בשנתו ב-19 באוגוסט 1988, בבית הכפר שלו בסאפוק, ונקבר ב-24 באוגוסט בכנסיית סנט מארי ביאקסלי, סאפוק.
כוריאוגרפיות
עריכהאשטון יצר יותר משמונים בלטים. בערך שלו ב"מי הוא מי", הגדיר את יצירותיו הנודעות ביותר:
בלטים באורך מלא
עריכה- "סינדרלה" (אשטון) (1948)
- "סילביה" (1952)
- "רומיאו ויוליה" (1955) - לבלט המלכותי הדני
- "אונדין" (1958)
- "הנערה הסוררת" (1960)
יצירות קצרות יותר
עריכה- "פאסאד" (1931)
- "רוחות רפאים" (1936)
- "Les Patineurs" (1937)
- "זר כלולות" (1937)
- "הורוסקופ" (1938)
- "וריאציות סימפוניות" (1946)
- "תמונות בלט (אשטון)" (1948)
- "אילומנציות" (1950)
- "דפניס וכלואה" (1951)
- "מתנת יום הולדת" (1956)
- "שתי היונים" (1961)
- מרגריט וארמאן" (1963)
- "החלום" (1964)
- "סינפונייטה" (1967)
- "לוח שנה של ג'אז" (1968)
- "וריאציות אניגמה" (1968)
- "הליכה אל גן העדן" (1972)
- "חודש בכפר" (1976)
- "קולות האביב" (1978)
- "רפסודיה (אשטון)" (1980)
- "Varii Capricci" (1983)
.jpg)
עוד בלטים נודעים של אשטון הם:
- "הוואלס" (1958)
- "מונוטונים I ו-II" (1965)
- "סיפורי ביאטריקס פוטר" (סרט מ-1970)
- "הרהורים מתוך תאיס) (1971)
- "קולות אביב (אשטון)" (1977
מורשת
עריכהאשטון הניח את הזכויות לרבים מן הבלטים שלו לידידים ועמיתים, בהם מרגוט פונטיין ("דפניס וכלואה" ן"אונדין"), דאוול ("החלום" ו"חודש בכפר"), מייקל סומס ("סינדרלה" ו"וריאציות סימפוניות"), אלכסנדר גרנט ("הנערה הסוררת) ו"פאסאד"), אנטוני דייסון ("וריאציות אניגמה" ו"מונוטונים"), ובריאן שו ("Les Patineurs" ו"רנדוו").[29] את הזכויות לרוב הבלטים שלו ציווה לאחיינו, אנטוני ראסל-רוברטס, שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי של הבלט המלכותי מ-1983 עד 2009.[30]
להנצחת מורשת אשטון והבלטים שלו, הוקמה קרן פרדריק אשטון בשנת 2011. היא עובדת בצמידות לבלט המלכותי, אך ללא תלות בו.[31]
קישורים חיצוניים
עריכה
- אנציקלופדיה לבלט, ביוגרפיה של פרדריק אשטון
- פרדריק אשטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פרדריק אשטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פרדריק אשטון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ "Ashton, Sir Frederick William Mallandaine (1904–1988)" מילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד 2004
- ^ "Sir Frederick Ashton – Great Choreographer and founder-figure of British ballet" TheTimes הטיימס, "סר פרדריק אשטון - כוריאוגרף גדול ודמות מכוננת של הבלט הבריטי" 20 באוגוסט 1988
- ^ 1 2 טיימס
- ^ "ריברסייד נייטס", האובזרבר, 20 ביוני 1926, עמ' 13
- ^ "My Dearest Friend, My Greatest Collaborator – Ashton, Fedorovitch and Symphonic Variations" בת' ג'נה, "חברתי היקרה ביותר, משתפת הפעולה הגדולה ביותר שלי - אשטון, פדורוביץ' ווריאציות סימפוניות"
- ^ "אגודת הקאמארגו", הטיימס, 14 ביוני 1932, עמ' 12
- ^ לונדון מיוזיק - עונת הבלט בתיאטרון סבוי", המנצ'סטר גרדיאן, 22 ביוני 1932, עמ' 7
- ^ ארכיב אשטון, בלטים, 1934
- ^ הטיימס, 24 בינואר 1940, עמ' 4
- ^ "Birmingham Royal Ballet" (כתב עת לבלט, לינט הלווד, ארכיב הרשת של הבלט המלכותי של בירמינגהם, 29 באוקטובר 2014 אורכב] 29.10.2014 בארכיון Wayback Machine) במגזין "בלט" כתבה לינט הלווד בשנת 2000, "שום יצירה אחרת של אשטון איננה מטרידה וקודרת כל כך."
- ^ כריסטופר פלמר, הערות לתקליטור צ'אנדוס 8871 (1990)
- ^ "בלט חדש בקובנט גארדן", הטיימס, 25 באפריל 1946, עמ' 6
- ^ "קובנט גארדן", "הטיימס", 12 בפברואר 1948, עמ' 6.
- ^ באקל, ריצ'רד. "מטר זהוב", "האובזרבר", 15 בפברואר 1948, עמ' 2
- ^ קריין, דברה. "תרועת ניצחון לרב-אמן של המחול", "הטיימס", 16 בנובמבר 2004, עמ' 27
- ^ אשטון והלפמן המשיכו לשחק את האחיות החורגות בהרבה הפקות חוזרות עד סוף 1975. לעיתים, כשהלפמן לא היה זמין, הצטרף קנת מקמילן אל אשטון
- ^ "Cinderella (1948)" ו-"Cinderella (1965)" אוספי בית האופרה המלכותי אונליין, סינדרלה 1948 וסינדרלה 1965
- ^ דייוויד ווהן, פרדריק אשטון והבלטים שלו
- ^ "1949" ווהן, דייוויד, "פרדריק אשטון והבלטים שלו", ארכיב אשטון, 4 בפברואר 2012
- ^ "בלט סדלר'ס ולס", הופ-ואלאס פילים, הטיימס, 4 בספטמבר 1952, עמ' 6. ",סילביה' בקובנט גארדן", מנצ'סטר גרדיאן, 5 בספטמבר 1952, עמ' 5; ובאקל, ריצ'רד, "כרי דשא ותיקים וחדשים בבלט,, האובזרבר, 7 בספטמבר 1952, עמ' 6.
- ^ ארכיב אשטון, "פרדריק אשטון והבלטים שלו", 5 בפברואר 2012
- ^ "25 שנים מניצחון לניצחון: ההישגים של בלט סדלר'ס ולס", מנצ'סטר גרדיאן, 5 במאי 1956, עמ' 4
- ^ "1960" ווהן, דייוויד 1960
- ^ "האם תצליח הלהקה לשמור על רמתה?", פרסיבל, ג'ון, הטיימס, 15 באוקטובר 1988
- ^ פרסיבל, הטיימס
- ^ בלנד, אלכסנדר, האובזרבר, "בו ברומל של המחול" הגיבור שלי" 26 ביולי 1970 (דרוש מינוי)
- ^ "A Month in the Country" "חודש בכפר", ארכיב בית האופרה המלכותית
- ^ "A Month in the Country: productions" אוספי בית האופרה המלכותית: "חודש בכפר: הפקות", ארכיב בית האופרה המלכותית
- ^ אנדרו בילן, הטיימס, "אשטון מוריש את הזכויות ל,אונדין' לפונטיין" 3 בדצמבר 1988
- ^ "The Ballets "הבלטים". אשטון וראסל רוברטס
- ^ Frederick Ashton Foundation Launched" "קרן פרדריק אשטון יצאה לדרך" בית האופרה המלכותית, 10 באוקטובר 2011