פרס טוני למחזה הטוב ביותר
פרס טוני למחזה הטוב ביותר (רשמית, פרס אנטואנט פרי על מצוינות בתיאטרון) הוא פרס שנתי לציון הישגים בתיאטרון האמריקאי חי, לרבות תיאטרון מוזיקלי, בהצגות של הפקות בברודוויי, ניו יורק. הפרס מוענק למחזאים ולמפיקים של המחזה הזוכה.
 | |
| סמליל פרס הטוני | |
| מיקום הטקס |
ניו יורק  |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית |
| הגוף המעניק |
אגף התיאטרון האמריקאי |
| תקופת הפרס |
1948–הווה (כ־76 שנים) |
| אתר רשמי | |
  | |
בשנת 1947, השנה הראשונה שבה הוענקו פרסי טוני, לא היה זוכה בקטגוריה זו. "כולם היו בניי" סווג באופן שגוי, וזכה בפרס המחזאי הטוב ביותר עבור ארתור מילר. בשנה שלאחר מכן, "מר רוברטס" היה למחזה הראשון שזכה בפרס הטובי למחזה הטוב ביותר.
זוכים ומועמדים
עריכההמאה ה-20
עריכה| שנות ה-40 | ||
|---|---|---|
| שנה | שם המחזה | שם המחזאי/ם |
| 1948 | ||
| מר רוברטס | תומאס היגיהן, ג'ושוע לוגאן | |
| 1949 | ||
| מותו של סוכן | ארתור מילר | |
| שנות ה-50 | ||
|---|---|---|
| שנה | שם המחזה | שם המחזאי/ם |
| 1950 | ||
| מסיבת הקוקטייל | טי אס אליוט | |
| 1951 | ||
| השושנה המקועקעת | טנסי ויליאמס | |
| 1952 | ||
| The Fourposter | יאן דה הארטוך | |
| 1953 | ||
| ציד המכשפות | ארתור מילר | |
| 1954 | ||
| בית התה של ירח אוגוסט | ג'ון פטריק | |
| 1955 | ||
| שעות גורליות | ג'וזף הייז | |
| 1956 | ||
| יומנה של אנה פרנק | פרנסיס גודריץ', אלברט הקט | |
| תחנת אוטובוס | ויליאם אינג' | |
| חתולה על גג פח לוהט | טנסי ויליאמס | |
| מלחמת טרויה לא תפרוץ | ז'אן ז'ירודו | |
| גן הגיר | אניד בגנולד | |
| 1957 | ||
| מסע ארוך אל תוך הלילה | יוג'ין או'ניל | |
| שולחנות נפרדים | טרנס רטיגן | |
| The Potting Shed | גרהם גרין | |
| Waltz of the Toreadors | ז'אן אנוי | |
| 1958 | ||
| זריחה בקמפובלו | דורה סארי | |
| הבט אחורה בזעם | ג'ון אוסבורן | |
| הבט הביתה, מלאך | קטי פרינגס | |
| רומנוף וג'ולייט | פיטר יוסטינוב | |
| החושך במעלה המדרגות | ויליאם אינג' | |
| The Rope Dancers | מורטון ווישנגראד | |
| Time Remembered | ז'אן אנוי | |
| נדנדה בשניים | ויליאם גיבסון | |
| 1959 | ||
| J.B. | ארצ'יבלד מקליש | |
| ניצוץ של משורר | יוג'ין או'ניל | |
| כתובת על קברו של ג'ורג' דילון | ג'ון אוסבורן | |
| The Disenchanted | הארווי ברייט ובאד שולברג | |
| ביקור הגברת הזקנה | פרידריך דירנמאט | |
| שנות ה-70 | ||
|---|---|---|
| שנה | שם המחזה | שם המחזאי/ם |
| 1970 | ||
| Borstal Boy | פרנק מקמהון | |
| Child's Play | רוברט מראסקו | |
| Indians | ארתור קופיט | |
| The Last of the Red Hot Lovers | ניל סיימון | |
| 1971 | ||
| Sleuth | אנתוני שאפר | |
| Home | דייוויד סטורי | |
| Paul Sills' Story Theatre | פול סילס | |
| The Philanthropist | כריסטופר המפטון | |
| 1972 | ||
| Sticks and Bones | דייוויד ראבה | |
| Old Times | הרולד פינטר | |
| אסיר בלב העיר | ניל סיימון | |
| Vivat! Vivat Regina! | רוברט בולט | |
| 1973 | ||
| שנת האליפות ההיא | ג'ייסון מילר | |
| Butley | סימון גריי | |
| The Changing Room | דייוויד סטורי | |
| צמד בכותרות | ניל סיימון | |
| 1974 | ||
| '[The River Niger | ג'וזף א' ווקר | |
| In the Boom Boom Room | דייוויד ראבה | |
| The Au Pair Man | יו לאונרד | |
| Ulysses in Nighttown | מרג'ורי ברקנטין | |
| 1975 | ||
| אקווס | פיטר שאפר | |
| Same Time, Next Year | ברנרד סליד | |
| מפלט-ים | אדוארד אלבי | |
| Short Eyes | מיגואל פיניירו | |
| Sizwe Banzi Is Dead / The Island | אטול פוגארד, ג'והן קאני, וינסטון נצונה | |
| The National Health | פיטר ניקולס | |
| 1976 | ||
| Travesties | טום סטופארד | |
| Knock Knock | ג'ולס פיפר | |
| Lamppost Reunion | לואי לה רוסו | |
| The First Breeze of Summer | לזלי לי | |
| 1977 | ||
| תיבת הצללים | מייקל כריסטופר | |
| For Colored Girls Who Have Considered Suicide / When the Rainbow Is Enuf | נטוזקה שאנגה | |
| Otherwise Engaged | סימון גריי | |
| Streamers | דייוויד ראבה | |
| 1978 | ||
| דה | יו לאונרד | |
| פרק ב' | ניל סיימון | |
| מלכודת מוות | איירה לוין | |
| The Gin Game | דונלד ל' קובורן | |
| 1979 | ||
| איש הפיל | ברנארד פומרנץ | |
| Bedroom Farce | אלן אייקבורן | |
| של מי החיים האלה, לעזאזל? | בריאן קלארק | |
| Wings | ארתור קופיט | |
המאה ה-21
עריכה| העשור השלישי | ||
|---|---|---|
| שנה | שם המחזה | שם המחזאי/ם |
| 2020 | ||
| הירושה | מתיו לופז | |
| Grand Horizons | בס ווהל | |
| Sea Wall/A Life | סיימון סטפנס וניק פיין | |
| משחק עבדים | ג'רמי או. האריס | |
| The Sound Inside | אדם ראפ | |
| 2022 | ||
| The Lehman Trilogy | סטפנו מסיני ובן פאוור | |
| Clyde's | לין נוטאג' | |
| Hangmen | מרטין מקדונה | |
| The Minutes | טרייסי לטס | |
| Skeleton Crew | דומיניק מוריסו | |
| 2023 | ||
| לאופולד-שטאט | טום סטופארד | |
| Ain't No Mo' | ג'ורדן אי קופר | |
| Between Riverside and Crazy † | סטיבן אדלי גירגיס | |
| Cost of Living † | מרטינה מג'וק | |
| Fat Ham † | ג'יימס איג'מס | |
| 2024 | ||
| Stereophonic | דייוויד אדימי | |
| Jaja's African Hair Braiding | Jocelyn Bioh | |
| Mary Jane | Amy Herzog | |
| Mother Play | פולה ווגל | |
| תפילה לרפובליקה הצרפתית (אנ') | Joshua Harmon | |
שיאים
עריכההמחזאי הבריטי טום סטופארד זכה ארבע פעמים בפרס זה, יותר מכל מחזאי אחר. רק שבעה מחזאים אחרים (ארתור מילר, טרנס מקנאלי, טוני קושנר, אדוארד אלבי, ניל סיימון, יסמינה רזה ופיטר שאפר) זכו בפרס יותר מפעם אחת, כל אחד מהם זכה פעמיים.
ניל סיימון מחזיק בשיא של מספר המועמדויות הרב ביותר - עשר מועמדויות - יותר מכל מחזאי אחר. במקום השני נמצא אוגוסט וילסון עם תשע מועמדויות, ואחר כך טום סטופארד (שבע מועמדויות), אדוארד אלבי (שש מועמדויות) וארתור מילר (חמש מועמדויות).
ב-1994 הפך טוני קושנר למחזאי הראשון שזכה בפרסי טוני רצופים, שנה אחר שנה, עבור שני החלקים של "מלאכים באמריקה". טרנס מקנאלי חזר על הישג זה בשנתיים שלאחר מכן, עם מחזותיו "אהבה! אומץ! חמלה!" ו-"מאסטר קלאס".
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של פרסי הטוני
