רובר ברסון

רובר ברסון
Robert Bresson
	אין תמונה חופשית
לידה	25 בספטמבר 1901; פויי-דה-דום, אוברן, צרפת
פטירה	18 בדצמבר 1999 (בגיל 98); פריז, צרפת
שם לידה	Robert Bresson
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1933–1983 (כ־50 שנה)
מקום לימודים	בית הספר התיכון לקנאל
פרסים והוקרה	פרס לואי דלוק (1950); פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1983); פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לבימוי הטוב ביותר (1984); פרס מפעל חיים של האקדמיה האירופית לקולנוע (1994); פרס לוצ'ינו ויסקונטי (1977); פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן (1962); גביע סאת'רלנד (1971); פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1957); פרס רנה קלייר (1995) ;
	פרופיל ב-IMDb

רובר בְּרֵסוֹן (בצרפתית: Robert Bresson;‏ 25 בספטמבר 1901 – 18 בדצמבר 1999) היה במאי קולנוע צרפתי שביים בעיקר סרטים מינימליסטיים, ונחשב לאחד מהבולטים בבמאי צרפת. הוא נודע בגישתו הדקדקנית והבלתי-מסחרית ליצירת קולנוע, עד כדי כך שהוא מתואר לעיתים קרובות כ"קדוש מגן" של אמנות הקולנוע. סרטו המפורסם ביותר הוא "הנידון למוות ברח". הסרט מושפע, ככל הנראה, מתקופת שהותו של ברסון בשבי הנאצים כחבר בתנועת ההתנגדות הצרפתית (אם כי הסרט מבוסס על סיפורו של אדם אחר). ברסון נודע גם בשימושו בשחקנים בלתי-מקצועיים, בשימוש מועט במוזיקה בסרטיו, ובמוטיבים חוזרים מתוך הנצרות הקתולית כמו גאולה והתגלותה של הנפש.

סגנונו

ברסון הוציא ב-1975 ספר בשם "הערות על הסינמטוגראף", הנחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר בתחום התאוריה וביקורת הקולנוע, ובו שטח את דעותיו על אמנות הקולנוע ושיטות עבודתו. ברסון האמין כי המפתח ליצירת אמנות הקולנוע, בדומה לאמנויות המוזיקה והציור, הוא הקצב בו מתנהל הסרט: "הריתמוס הוא אשר עושה את הסרט. העלילה והאירועים על הבד משמשים רק כדי להראות את התנועות בתוך נפש האדם". ^[1] ברסון גם האמין שקיים הבדל תהומי בין אמנויות התיאטרון והדרמה לבין אמנות הקולנוע. הוא הבחין בין ה"סינמטוגרפיה", ניסיון ליצור שפה חדשה מתמונות נעות וצלילים, לבין סרט שהוא לא יותר מ"תיאטרון מצולם" המשתמש בנוסחאות מקובלות ונשען על הופעותיהם של השחקנים. לעיתים קרובות הוא צילם סצנה כלשהי פעמים רבות, עד ששחקניו (אותם נהג לכנות "מודלים") הופשטו מכל "הדגשות-המשחק" שלהם, שיטת עבודה שעמדה בניגוד מוחלט לגישות מקובלות למשחק כמו שיטת סטניסלבסקי. המבקר זאב רב-נוף אמר על ברסון: "הוא סנסציוני פחות מכל אמני הקולנוע האחרים. אבל הפעולות הפשוטות על הבד יוצרות מתח מסוג מיוחד, מתח פנימי, שקט ושקול, התופס את הקהל... בראסון מתעניין בבעיות המוסר החברתי, אך הוא אינו מטיף, הוא רק רומז. אין בו מוסריות קולנית וצדקנית ואף לא המוסריות הציבורית, אלא הקול הדק, ההססני והקובע יותר מכל, קולו של המצפון". ^[2]

השפעתו ופרסים בהם זכה

במאים ותסריטאים שהושפעו מברסון כוללים את במאי תנועת "הגל החדש" הצרפתית, וכן אנדריי טרקובסקי, מיכאל הנקה, ברונו דומון, האחים דארדן, פול שרדר, אקי קאוריסמקי וג'ים ג'ארמוש.

ברסון זכה במספר פרסים חשובים, ביניהם פרס אריה הזהב על מפעל חיים בפסטיבל ונציה, פרס על מפעל חיים מטעם האקדמיה האירופאית לקולנוע, פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן על "הנידון למוות ברח" ו"הכסף", פרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל קאן על "משפטה של ז'אן ד'ארק", פרס הבמאי הטוב ביותר מטעם איגוד המבקרים האמריקני על "הכסף", ופרס חבר המבקרים הבינלאומי בפסטיבל קאן על "לנסלוט דו לאק", אותו סירב לקבל.

סרטיו

כל אחד מסרטיו של ברסון מלבד "מלאכי החטא" מבוסס באופן חופשי על מקור כתוב כלשהו, כאשר ברסון מעביר בדרך כלל את מקום ותקופת התרחשות העלילה אל צרפת של ימיו. ^[3]

מלאכי החטא (1943)
הגברות מיער בולון (1945) - מבוסס על הספר "ז'אק הפאטליסט ואדונו" מאת דני דידרו.
יומנו של כומר כפרי (1951) - מבוסס על הספר "יומנו של כומר כפרי" מאת ז'ורז' ברנאנוס.
הנידון למוות ברח (1956) - מבוסס על ספר זיכרונותיו של החייל הצרפתי אנדרה דביני שנשבה בידי הנאצים.
הכייס (1959) - לדעת רבים מושפע מהספר "החטא ועונשו" מאת פיודור דוסטויבסקי.
משפטה של ז'אן ד'ארק (1962) - מבוסס על תיעוד משפטה של ז'אן ד'ארק.
מקרה בלתזר (1966) - לדעת רבים מושפע מהספר "האידיוט" מאת דוסטויבסקי.
סופה של נערה (1967)^[4] - מבוסס על הספר "מוּשֶט" מאת ז'ורז' ברנאנוס.
אישה עדינה (1969) - מבוסס על הסיפור הקצר "יצור עדין" מאת דוסטויבסקי.
ארבעה לילות של איש חולמני (1971) - מבוסס על הסיפור הקצר "לילות לבנים" מאת דוסטויבסקי.
לנסלוט דו לאק (1974) - מבוסס על סיפורו של סר לנסלוט דו לאק מתוך אגדות המלך ארתור.
כנראה השטן (1977) - מבוסס על כתבה עיתונאית, כפי שמצוין בתחילת הסרט.
הכסף (1983) - מבוסס על חלקו הראשון של הספר "הקופון המזויף" מאת לב טולסטוי.

לקריאה נוספת

רובר ברסון, הערות על הסינמטוגראף, הוצאת כרמל, תרגם לעברית אריאל שוייצר
יעל מונק, אדם זסלבסקי ואורי שין, הבמאים הנבחרים: רובר ברסון, בעריכת נסים דיין ודני ורט, הוצאת אמי"ת בשיתוף קרן הקולנוע הישראלי וסינמטק תל אביב

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רובר ברסון בוויקישיתוף

רובר ברסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
רובר ברסון, באתר AllMovie (באנגלית)
רובר ברסון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
רובר ברסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
רובר ברסון (1901-1999), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ אבי "הגל החדש", דבר, 12 באוגוסט 1960
^ זאב רב-נוף, ראסקולניקוב קטן של ימינו, דבר, 15 בספטמבר 1967
^ אלן פאבלין, רובר ברסון, באתר "Senses of Cinema" (באנגלית)
^ הוקרן תחת שם זה בישראל. מוכר יותר בשם "מושט".

[1] אבי "הגל החדש", דבר, 12 באוגוסט 1960

[2] זאב רב-נוף, ראסקולניקוב קטן של ימינו, דבר, 15 בספטמבר 1967

[3] אלן פאבלין, רובר ברסון, באתר "Senses of Cinema" (באנגלית)

[4] הוקרן תחת שם זה בישראל. מוכר יותר בשם "מושט".

[1]

[2]

[3]

[4]

אין תמונה חופשית
לידה	25 בספטמבר 1901 פויי-דה-דום, אוברן, צרפת
פטירה	18 בדצמבר 1999 (בגיל 98) פריז, צרפת
שם לידה	Robert Bresson
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1933–1983 (כ־50 שנה)
מקום לימודים	בית הספר התיכון לקנאל
פרסים והוקרה	פרס לואי דלוק (1950) פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1983) פרס אגודת מבקרי הסרטים הלאומית לבימוי הטוב ביותר (1984) פרס מפעל חיים של האקדמיה האירופית לקולנוע (1994) פרס לוצ'ינו ויסקונטי (1977) פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן (1962) גביע סאת'רלנד (1971) פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1957) פרס רנה קלייר (1995)
פרופיל ב-IMDb