רופא נודד
רופא נודד היה כינוי לרופא בארץ ישראל אשר לא פעל מתוך מרפאת קבע, החל משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, בימי המנדט הבריטי ועד השנים הראשונות לקום המדינה.
המושג ה"רופא נודד", תואר לראשונה בארץ ישראל בשנת 1884. בשלוש המושבות המרכזיות ראש פינה, זכרון יעקב וראשון לציון, הוקם בשנים 1884–1887 במימונו של הברון רוטשילד שירות רפואי קבוע שכלל בית מרקחת וחובש-רוקח מקרב תושבי המקום. הממונים על השירות הרפואי הוסיפו להתגורר בעיר הקרובה אבל מעתה הם היו רופאים מוסמכים. הרוקחים במושבות הקטנות היו כפופים לרופא האזורי ששימש גם כ"רופא נודד" והיה מבקר במושבות פעם או פעמיים בשבוע.[1]
משנות העשרים של המאה ה-20, ה"רופא הנודד" היה מגיע לנקודות המרוחקות בהם לא היו שירותי רפואה. בדרך כלל היה מגיע רכוב על סוס או חמור או פרד, ובהליכה רגלית. התחבורה הייתה בעיה רצינית. לעיתים, כדי להגיע לאזור מסוים הרופא הנודד היה נעזר ברכבת או בקווי האוטובוסים הדלילים. באמתחתו נשא ארונית קטנה מיטלטלת ובה תרופות, שכן הרופא הנודד היה גם רוקח.
תפקידו של ה"רופא - הנודד" היה לבקר פעם או פעמיים בחודש בכל נקודת-יישוב, לבדוק באופן שיטתי את החולים הקודמים, לאבחן מקרים חדשים, לתת הוראות לחובשת או לאחות בקשר לטיפול, ולנתח בו במקום את החולים הזקוקים לכך. .[2]הרופא הנודד בדק תלמידים ודיווח על כך למועצה המדיצינית של הדסה. בהוראת "הדסה" הוא אף נטל על עצמו את העבודה ההיגיינית - סניטרית ביישובים אילו.
בשנת 1927 המשכורת ש"הדסה" הציעה ל"רופא הנודד" הסתכמה ב- עשרים ושבע לירות לחודש, ו - תשע לירות הוצאות אש"ל.
רופא עיניים נודד ראשון שמילא תפקיד זה היה ד"ר אריה פייגנבאום, ואחריו מילאו את התפקיד ד"ר נחום שימקין, ד"ר מרים נופך, ד"ר אפרים סיני, ד"ר חיים יסקי ואחרים. לאחר קום המדינה רופא העיניים ד"ר ישעיהו דרבאום היה רופא נודד בכל הדרום מטעם משרד הבריאות[3].[4] באמצע שנות ה-30 של המאה העשרים שירת הד"ר פנחס אפרתי כ"רופא נודד" בעמק יזרעאל.
המושבות, הקיבוצים ובתי הספר שה"רופא הנודד" היה מבקר : (רשימה חלקית, נכון לסוף שנות העשרים של המאה ה-20)[5]
ראשון לציון,[6] רחובות,[7] עקרון, כפר אוריה, גדרה, באר טוביה, קסטינה, הרצליה, נתניה,[8] פתח תקווה, חדרה, גבעת עדה, זכרון יעקב, שפיה, עפולה, בית שאן, נהריים, בת שלמה, עכו, כפר חסידים,[9] נהלל, כפר יהושע, כפר ברוך, בית וגן, יבנאל, כפר תבור, (כולל בית הספר היסודי שבכפר), טבריה, דגניה א', דגניה ב', סג'רה, כנרת, בית זרע, מנחמיה, גינוסר, מגדל, מצפה, כפר חיטים, צפת, ראש פינה, משמר הירדן, יסוד המעלה, בן שמן, (כולל כפר הנוער בן שמן), הר טוב, מקוה ישראל.
המקצוע לא היה נטול סיכונים. מלבד מקרי תקיפה ושוד בדרכים הרופא הנודד שבא במגע עם המוני חולים היה עלול להידבק. דווח על ד"ר סיני שנותח על ידי ד"ר אברהם טיכו בסוף שנות העשרים, לאחר שעבד "כרופא נודד" במושבות השפלה, היה חולה שלושה חודשים ונדבק באחת מעיניו בגרענת.
בשנות העשרים של המאה ה-19 בארץ היו לא יותר מששים נקודות עבריות לבקרן, ורופא נודד יחידי היה אחראי על מצב הבריאות והתברואה ב-15 - 20 נקודות יישוב.
מטולה הייתה המושבה הצפונית ביותר בארץ ובאר טוביה או קסטינה הייתה המושבה הדרומית ביותר בארץ.
הרופאים הנודדים היו בהכשרתם רופאים כלליים או רופאי עיניים, משום שרוב המחלות שאוכלוסיית הילדים והמבוגרים סבלה בשנים הללו היו מחלות עיניים, כולל מגפת הגרענת שהשתוללה בארץ. משימה קבועה של הרופא הנודד הייתה ביקור בבתי הספר. ד"ר סיני נזכר :
"הנקודה הראשונה שאותה הייתי מבקר היה בית-הספר החקלאי מקוה ישראל - מרכז גדול של מאות נערים שחלק מהם סבל בילדותו מדלקות-עיניים ומגרענת. פעמיים בשנה, לפחות הייתי מבקר שם, בתחילת שנת הלימודים ובסופה".
לקריאה נוספת
עריכה- אורית נבות, אברהם גרוס, המלחמה בגרענת: ראשית בריאות הציבור בארץ-ישראל, קתדרה 94, דצמבר 1999, עמודים 89–114, בעיקר עמוד 106.
הערות שוליים
עריכה- ^ שפרה שורץ, "קופת-חולים הכללית - עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל", המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמוד 10
- ^ אפרים סיני, "במלוא העין - מעולמו של רופא", צ'ריקובר הוצאה לאור, 1994, עמודים 117-118
- ^ הארכיון לתולדות רחובות, ד"ר דרבאום ישעיהו (1978-1894)
- ^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1848-1799", איתי בחור - הוצאה לאור, מהדורה שנייה, מרץ 2012, ערך : דרבאום, ישעיהו עמוד 171
- ^ ד"ר אפרים סיני, "במלוא העין - מעולמו של רופא", צ'ריקובר הוצאה לאור בע"מ, 1994, פרקים 57–61, עמודים 117-137
- ^ בראשון לציון נעזר בחובשת מקומית
- ^ ברחובות נעזר בסוף שנות העשרים בחובשת אסיה
- ^ בנתניה, בסוף שנות העשרים "היו צריפים בודדים"
- ^ כפר חסידים כלל עשרות צריפי עץ בסוף שנות העשרים