ר
ר' היא האות העשרים באלפבית העברי. שמה רי"ש (רֵיש).
| ר | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 | ||||||||||||
| אלפבית עברי | ||||||||||||
| א | ב | ג | ד | ה | ו | |||||||
| ז | ח | ט | י | כ | ל | |||||||
| מ | נ | ס | ע | פ | צ | |||||||
| ק | ר | ש | ת | |||||||||
| אותיות סופיות | ||||||||||||
| ||||||||||||
| סימנים נוספים | ||||||||||||
| ||||||||||||
| ניקוד ופיסוק | ||||||||||||
| קמץ • פתח • צירי • סגול | ||||||||||||
| חיריק • חולם • קובוץ ושורוק | ||||||||||||
| שווא • חטף | ||||||||||||
| דגש: קל • חזק • מפיק • רפה | ||||||||||||
| קו מפריד • מקף | ||||||||||||
| טעמי המקרא | ||||||||||||
הגייה
עריכההמבטא המקורי של רי"ש היה כנראה עיצור מכתשי מקיש (IPA: [ɾ]) בנדנוד חוד הלשון ליד השיניים, כמו בשאר השפות השמיות, בדומה לעיצור R הנהגה בשפה הספרדית. הגייה זו נשתמרה ברוב עדות ישראל עד קום המדינה.[1] עם זאת, ישנם גם סימנים לכך שההגייה הקדומה של רי"ש בעברית הקדומה או בשפות שקדמו לה הייתה וילונית חוככת קולית [ʁ], כמו כ' רפה עם קוליות, הדומה יותר להגיית R בשפה הצרפתית.[2]
אילן אלדר ("תורת הקריאה במקרא") מביא עדות שבארץ ישראל בימי הביניים הייתה הרי"ש ענבלית, אך ההיסטוריה של תופעה זו אינה ברורה. בחלוקתן של אותיות בספר יצירה לחמשת מוצאי הפה שייכת הרי"ש לעצורי השיניים: זשסר"צ. ראיה זו משקפת את הגייתה המקורית כעיצור קדמי ולא ענבלי. עם זאת, בספר יצירה (פרק ד') יש גם התייחסות לקבוצת אותיות בג"ד כפר"ת, להבדיל מבג"ד כפ"ת כמקובל בדקדוק העברי, דבר המרמז על הגייה כפולה לאות ר' כמו שאר אותיות בג"ד כפ"ת, אם כי אין בכך הוכחה שההגייה הנוספת הייתה ענבלית.
בחוקי הדקדוק העברי האות ר' מתנהגת לעיתים כאות גרונית. כך, למשל, היא אינה מקבלת דגש. אמנם אין זו תוצאה של הגייה ענבלית של הרי"ש, רק שהיא נחלשה כגרונית (ראו דקדוק ברגשטרסר 28U). יש אמנם מסורות לשון של העברית (מסורת ההגייה התימנית ושל קהילות בגדאד, חאלב וג'רבה בקריאת לשון חז"ל),[3] שבהן רי"ש מקבלת דגש חזק לאורך כל הנטייה ככל עיצור אחר. במקרא עצמו יש שבעה עשר מקומות שבהם רי"ש דגושה בדגש חזק (בעיקר בנביאים הראשונים, שיר השירים ומשלי), ומדובר כנראה בשריד לשלב שבו הייתה רי"ש דגושה בנוסח המסורה, או בחדירה של הגיית לשון חז"ל לתוך הניקוד הטברני של המקרא.
במאות האחרונות הפך ההגה /r/ בכמה לשונות אירופאיות, כגון צרפתית וגרמנית (מלבד ניבים דרומיים), וכן גם בהרבה להגים של היידיש, לעיצור ענבלי רוטט [ʀ]. תופעה זאת חדרה עם הזמן גם לעברית המודרנית, ככל הנראה בהשפעת עולי אירופה, והחליפה את ההגייה המכתשית המקורית.
ההגיות הנפוצות בישראל כיום נשמעות כעיצור ענבלי קולי, חוכך [ʁ] או מקורב [ʁ̞] או כעיצור וילוני מקורב [ɰ]. בסופי מילים ר' אף נשמעת לעיתים כתנועה אחורית, סגורה ובלתי-מעוגלת [ɯ]. בדיבור פורמלי מאוד, כגון ברדיו, עדיין מקפידים על ההגייה המקורית.
ייצוג האות ר'
עריכההאות ר' תפתחה בכתב העברי העתיק מצורת הראש, מכאן שמה, רי"ש.
|
|
|
| ר' (רַאשׁ) באלפבית הפרוטו-כנעני | ר' באלפבית הפיניקי | ר' באלפבית הארמי |
בקוד ASCII מיוצגת האות ר' בערך F8, ובקוד Unicode היא מיוצגת בערך 05E8.
בקוד מורס מיוצגת האות ר' באמצעות הרצף: .-. (נקודה קו נקודה).
הוא ייצוגה של האות ר' בכתב ברייל.
באלפבית צלילי מיוצגת האות ר' באמצעות המילה "רות".
באיתות בדגלי סמפור ר' מיוצגת על ידי דגל אחד הפונה צפון-מזרחה ודגל שני הפונה צפון-מערבה.
שימושים
עריכהבגימטריה ערכה 200. בערכה זה היא מופיעה במושג "רמ"ח איברים". בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ר' היא כ־5.42% מכלל אותיות האלפבית העברי.
ר' הוא הקיצור של רב, רבי, רבן, רבנו, וכן של ראה או ראו (לצורך הפניה). האות ר' מופיעה בביטוי העברי "בשין-קוף-ריש" שמשמעו "בשקר", הנאמר בשפת הילדים לאחר דברים שאינם אמת.
ראו גם
עריכה- ر – האות רא בערבית
- غ – האות ע'ין בערבית
קישורים חיצוניים
עריכה
- סתיו מורן, גלגולה של הרי"ש המתגלגלת, סרט גמר שנה א' קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א, יוטיוב
בן שלו, משהו משתנה במוזיקה הישראלית, וקוראים לו האות רי"ש, באתר הארץ, 6 במרץ 2015
הערות שוליים
עריכה- ^ לדוגמה, עדות לקדמות ההגיה "הספרדית" של ר היא הקישור שלה לקבוצת האותיות השוטפות, אותיות למנ"ר (ראו ב"ר ויקימילון: למנ"ר) - הנוצרות כולן עם חוד הלשון, והמציגות במקרא, כמו בשפות שמיות אחרות, תופעות לשוניות דומות, וחילופי אותיות ביניהן. ראו הגיית הריש בעברית באתר האקדמיה ללשון.
- ^ עדות לעיצור ר חוככת במקורות נמצאת לדוגמה הקשורות בקולות היוצאים מן הגרון ובאיבר הגרון עצמו, במילים גרון, חרון, נחר, גרגר, וגרעין. עדות נוספת נמצאת בחילופי אותיות גרוניות חטופות חכ"ר, ראו למשל שינוי אותיות באתר שפה עברית.
- ^ קציעה כ"ץ, מסורות הלשון הספרדיות בקריאת המשנה, עמ' 94.