צ
צ' היא האות ה-18 באלפבית העברי. שמה של האות הוא צָדִי[1] (בפי יהודי תימן צאד, כבערבית)[2]. רבים קוראים לאות צַדִּיק. מקורה של הגייה זו הוא כנראה בטעות הנובעת מהאות ק' העוקבת לאות צדי בסדר האלף-בית, אך היא מתועדת החל מן המאה ה-11.
| צ (ץ) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
  | ||||||||||||
| אלפבית עברי | ||||||||||||
| א | ב | ג | ד | ה | ו | |||||||
| ז | ח | ט | י | כ | ל | |||||||
| מ | נ | ס | ע | פ | צ | |||||||
| ק | ר | ש | ת | |||||||||
| אותיות סופיות | ||||||||||||
| ||||||||||||
| סימנים נוספים | ||||||||||||
| ||||||||||||
| ניקוד ופיסוק | ||||||||||||
| קמץ • פתח • צירי • סגול | ||||||||||||
| חיריק • חולם • קובוץ ושורוק | ||||||||||||
| שווא • חטף | ||||||||||||
| דגש: קל • חזק • מפיק • רפה | ||||||||||||
| קו מפריד • מקף | ||||||||||||
| טעמי המקרא | ||||||||||||
הגייה
עריכהההיגוי המסורתי בקרב יהודי ארצות ערב היה כשל האות המקבילה הערבית - ص - המבוטאת כמעין ס' כבדה או עיצור מכתשי מלועלע, חוכך שורק, אטום (IPA: /sˤ/). ההיגוי הנפוץ במאה ה־21 מייצג שילוב של העיצורים תּ+ס או עיצור מכתשי, מחוכך שורק, אטום (IPA: /ʦ/).
בקרב החוקרים קיימת מחלוקת בדבר ההגייה העברית המקורית של האות צ'. מצד אחד יש הקובעים כי במקור נהגתה האות צ' כדרך יהודי ארצות האסלאם וכי ההגייה הנפוצה כיום מקורה בהשפעת שפות אירופיות, ומצד שני יש הקובעים כי ההגייה המקורית הייתה כפי שמקובל במאה ה־21[3].
בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, צ' נמנית עם חמש האותיות השיניות: זסשר"צ.
צד"י עם גרש (צ') נהגית /ʧ/ (ch, כבמילה צ'ילה), וזאת על פי כללי התעתיק של האקדמיה ללשון העברית[4]. מקור הסימון הזה חדש, מימי תחיית הלשון, אך השימוש בגרש מקורו בלאדינו, שם הוא משמש על האותיות ב׳ (v), ג׳ (j ו־ch אנגליות), ד׳ (th במילה האנגלית other), ז׳ (j צרפתית), פ׳ (f) ו־ש׳ (sh) אך לא על האות צ. האות צ נבחרה ככל הנראה בגלל צורת הגייתה האשכנזית ts הדומה לצליל ch האנגלי, וגם בהשפעת הרוסית, בה האות Ц (נהגית צ) דומה לאות Ч (נהגית צ')[5] או שפות כמו צ'כית ופולנית, בהן הצליל צ' נוצר משילוב של c (נהגית צ) עם סימן דיאקריטי או אות כלשהי.[דרוש מקור] בסופי מילים לפי התקן צד"י גרושה נכתבת כאות סופית, אך כיום מתחילים לכתוב אותה כצד"י רגילה לפעמים. עלית לדוגמה קוראת לחטיף שלה "פיתה קראנצ'" בניגוד לתקן.
בפעלים שהאות הראשונה שלהם היא צ' חל, כמו באותיות: 'ז', 'ס' ו'ש', שיכול עיצורים בבניין התפעל. בנוסף מתרחשת הידמות הגורמת להחלפת האות ת' באות ט', לדוגמה: הצטער, הצטרף.
ייצוג האות צ'
עריכה
|
|
|
| צ' (צַד=צמח/שתיל, או קרס דיג במשמעות של ציד) באלפבית הפרוטו-כנעני | צ' באלפבית הפיניקי | צ' באלפבית הארמי |
צ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך, שצורתן משתנה בסוף מילה - "ץ" (כבמילה "עץ").
ב-Unicode האות צ מיוצגת על ידי 05E6, והאות ץ על ידי 05E5. הצורה הסופית קודמת לצורה התוכית, כמו בקידודים אחרים הכוללים עברית, משום שזה מאפשר מיון מילוני פשוט של מילים לפי ערכי התווים שלהם: המילה ***קץ*** תבוא לפני המילה ***קצה*** כי הערך של ץ נמוך מזה של צ.
בקוד מורס מיוצגת האות צ' באמצעות הרצף (משמאל לימין): .-- (קו קו נקודה).
הוא ייצוגה של צ' בכתב ברייל.
באלפבית צלילי מיוצגת האות צ' באמצעות המילה "ציפור".
באיתות בדגלי סמפור צ' מיוצגת על ידי דגל אחד הפונה מערבה (שמאלה) ודגל שני הפונה דרום-מזרחה.
שימוש
עריכהבגימטריה ערכה של צ' הוא 90. ערכה של ץ הוא 900, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 900 מיוצג על ידי הצירוף תת"ק.
האות צ' מהווה לרוב קיצור למילה "צפון". בישראל האות צ', המוטבעת על מוצר או רכיב כלשהו, מסמלת את היותו שייך לצה"ל.
בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות צ' היא כ־1.28% מכלל אותיות האלפבית העברי ושל הצורה הסופית ץ היא כ־0.14%. ץ סופית היא הנדירה ביותר בשימוש בעברית מודרנית.
ראו גם
עריכה- ص – האות צאד בערבית
- ض – האות דאד בערבית
- ظ – האות טַ'א בערבית
לקריאה נוספת
עריכה- חיים נחמן שפירא, הַסִּיוּם הַווֹקַלִי שֶׁל שֵׁם הָאוֹת צָדֵי, מזרח ומערב, כרך ג (ז-יב), ירושלים תרפ"ט, עמ' 188–190
קישורים חיצוניים
עריכה
- הערך "צ (האות)", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
אילון גלעד, אז איך בעצם אומרים, צדי או צדיק?, באתר הארץ, 13 ביולי 2022- גלגוליה של צד"י, באתר האקדמיה ללשון העברית, 19 בדצמבר 2022
הערות שוליים
עריכה- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ג, עמוד ב'.
- ^ אוצר מילים, מנוקדות על פי המסורת ההגוי של ק"ק תימן, באתר "מתימן יבוא - פורטל יהדות תימן" (הערך "צַאדּ")
- ^ Steiner Richard C: Affricated Sade in the Semitic Languages (American Academy for Jewish Research Monograph Series, 3), New York, 1982.
- ^ כללי התעתיק, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ כשקירילוס ומתודיוס שאלו את הכתב היווני היו חסרות להם אותיות לצלילים סלאביים שלא קיימים ביוונית, אז השם לקחו מן האלפבית העברי, כך למשל Ш מקורה באות העברית ש. משערים שמקור שתי האותיות האלו באות העברית צ.