שרפת התלמוד
שרפת התלמוד היא אוסף מאורעות שהתרחשו באירופה בתקופת ימי הביניים והעת החדשה, של שרפת כרכים של התלמוד בידי אנשי כמורה נוצריים, לרוב בטקס פומבי תוך שלהוב ההמונים. העילה לאותם מאורעות הייתה ההאשמה שהתלמוד מלא דברי גנאי כנגד הנצרות ולפיכך ניתן לראות בהם אירועי עלילת דם. מעשי שרפת התלמוד היוו חידוש בדרכי הרדיפות של הנצרות כלפי היהדות, שכן הייתה זו רדיפה דתית באמצעות פגיעה לא בגופם של היהודים, כי אם באוצרותיהם הרוחניים, בספרי הקודש שלהם. בעקבות שרפת התלמוד התקיימה גם צנזורה על ספרים עבריים, אשר היוותה לימים כחלופה לשרפה.
שרפות מוקדמות של ספרי יהדות
עריכהעל פי המשנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו', שרף אפוסטמוס את התורה בשבעה עשר בתמוז. יש המשערים שסיפור זה זהה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו על חייל שמצא ספר תורה באחד הכפרים שבסביבת בית חורון וקרע ושרף אותו לעיני כל, בימיו של הנציב הרומאי קומאנוס (48–52 לספה"נ).[1]
את רבי חנינא בן תרדיון שרפו באש יחד עם ספר תורה: "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה."[2]
שרפת התלמוד בפריז
עריכהשרפת התלמוד הגדולה הראשונה אירעה בפריז בט' בתמוז שנת ה'ד'[3] (היינריך גרץ הקדים את תאריך השרפה לשנת ה'ב', 1242, אך חוקרים מאוחרים חלקו עליו) ביום שישי, ערב שבת פרשת חקת – 25 ביוני 1244. במאמר שיצא ב-2014, הוכיח ההיסטוריון שמעון שוורצפוקס שהשרפה התבצעה ב-13 ביוני 1242.[4]
הייתה זאת תוצאה של משפט פריז, בו נאלצו חכמי היהדות בצרפת באותו הדור, ובראשם רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי, להתעמת עם חכמים נוצרים, בעקבות השתדלותו של תלמידו לשעבר של רבי יחיאל מפריז, המשומד ניקולס דונין. הוויכוח נסב סביב השאלה האם התלמוד מצווה על שנאת הגויים והנוצרים. התוצאה המתבקשת מה"הפסד" של היהודים בוויכוח הייתה שרפת התלמוד. ספרי התלמוד הובאו אל Place de Grève (כיום כיכר העירייה של פריז)[5] בעשרים (יש מקורות המזכירים עשרים וארבע[6]) עגלות ונשרפו שם. בן התקופה רבי הלל בן שמואל מורונה מציין כי מספר הספרים שנשרפו היה "אלף ומאתים ספרי תלמוד ואגדה".[7]
אירוע זה הותיר רושם רב על בני התקופה. המהר"ם מרוטנבורג, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה שאלי שרופה באש לשלום אבליך. במיוחד מכוונות לכך המילים בקינה: ”עוד תגזרי לשרוף דת אש וחקים ולכן אשרי שישלם לך כגמוליך”. נהוג לומר קינה זאת בתשעה באב בבוקר.
בפוסקים הובא כי יש הנוהגים להתענות בערב שבת פרשת חקת משום ששרפת הספרים הייתה ביום זה.[8]
וכן כתב בעל ספר "שיבולי הלקט"[9]:
ועל זה שאנו עסוקין בהלכות תענית ובעניין שרפת התורה כתבנו זה, לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם, ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו למשמע אוזן וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם 'ודא גזירת אורייתא', ופירושו ביום ו' זאת חוקת התורה היא הגזירה, ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה, ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה.
רבי חיים פלאג'י[10] הביא על כך עדות:
ובעירנו אזמיר יע"א, נהירנא מכד הוינא טליא, דהיו כמה אנשים סוחרים דהיו נזהרים שלא לצאת אפילו לשוק לעסקיהם בערב שבת חוקת. ומה שהיה להם לעשות בערב שבת, היו עושים ומתקנים מיום חמישי. והן עוד היום רבים נזהרים שלא לילך מעיר לכפר ביום הזה".
וסיים על כך בברכה: "וה' שומר את עמו ישראל ובכל מקום ובכל זמן שלא תאונה שום רעה. אמן כן יהי רצון."
לאחר שרפת התלמוד בצרפת עלו תלמידי רבי יחיאל לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, התיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.
שרפות התלמוד באיטליה
עריכה
השרפה השנייה בגודלה הייתה בשנת ה'שי"ד (1553–1554) באיטליה. בעיר ונציה שבאיטליה התקיימו זה לצד זה שני בתי דפוס שהדפיסו ספרים עבריים, והיו בבעלות נוצרית: האחד של מארק אנטוניו יושטיניאני והשני של אליזה בראגאדיני. בין בתי הדפוס שררה תחרות עזה. בעקבות סכסוך סביב הדפסת ספרו של הרמב"ם, פנו שני בעלי בתי הדפוס לאפיפיור יוליוס השלישי, בטענה שבבית הדפוס השני מדפיסים דברים בגנות הנצרות. ההלשנה העיקרית הייתה על התלמוד שנדפס בדפוסו של יושטיניאן בין השנים ה'ש"ו–ה'שי"א[11].
מומרים שונים הצטרפו להלשנה, בהם יוסף מורו צרפתי, וכן חננאל דה פוליניו ושלמה רומאנו, נכדיו של אליהו בחור. בעקבות ההלשנה הקים האפיפיור ועדת בירור, שקבעה שיש בתלמוד דברי הסתה נגד הנצרות, ובעקבות קביעה זו יצאה בולה מאת האפיפיור הקוראת להשמיד ולשרוף את כל ספרי התלמוד, הבבלי והירושלמי. הממונים על מלאכת איסוף הספרים אספו והחרימו בתוך כך גם ספרים עבריים רבים שאינם ספרי תלמוד.
הספרים שהוחרמו נאספו אל הכיכר המרכזית ברומא, קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים באש; תאריך זה נבחר כדי שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל. חמישה ימים לפני השרפה הועלה על המוקד באותו מקום גר בשם קורנילייו ממולטאלצינו.
בעקבות השרפה ברומא בוצעו שרפות דומות בערים אחרות באיטליה: בחג הסוכות התקיימה השרפה בבולוניה, בי"ג בחשון ולמחרת בוונציה, בחודש שבט באנקונה, ומאוחר יותר בפיררה, ראוינה ומנטובה, ואף באיים כרתים וקורפו.
מספר שנים אחר כך, בשנת ה'שי"ט (1559) הצליח האפיפיור פאולוס הרביעי להחיל את גזירת שרפת התלמוד גם בקרמונה, שהייתה נתונה בתחילה תחת שלטון ספרדי ולא חלה בה הגזירה הראשונה. בקרמונה נשרפו 12,000 ספרים עבריים.
בעקבות פרשה זו ולאחר שתדלנות יהודית, המיר האפיפיור את גזירת השרפה בחובת צנזורה על כל ספר יהודי, שייבדק לפני הדפסתו אם אין בו דברים בגנות הנצרות.
תיאורים של מאורעות הימים השתמרו בספרים שונים של בני אותה תקופה: "מנחה בלולה" של רבי אברהם מנחם רפאפורט מהעיר פורטו (מ-1261 לניאגו – Legnago) שבנפת ורונה; "דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן התוגר" ו"עמק הבכא" של רבי יוסף בן רבי יהושע הכהן; וספר "לחם יהודה" של רבי יהודה בן שמואל לירמה, שהדפיס את ספרו לפני הגזירה, וכל 1,500 העותקים של הספר נשרפו והוא נאלץ לכתוב את ספרו מחדש, ואחר כך השיג עותק בודד של ספרו שניצל מהשרפה.
שרפת התלמוד בקמניץ-פודולסקי
עריכההתרחשה בפולין בסתיו 1757, בעקבות התפשטות תנועת הפרנקיסטים בפודוליה. הבישוף ניקולאוס דמבובסקי הורה על ויכוח פומבי בין הפרנקיסטים והמנהיגים היהודים, בעקבותיו הוא הורה לאסוף את כל עותקי התלמוד שנמצאו במחוזו. קרוב ל-1,000 עותקים של התלמוד הושלכו לבור בקמניץ ונשרפו.
הנמקות וסיבות מצד היהודים
עריכההיהודים חיפשו ומצאו סיבות שונות שגרמו לגזירת שמים זו. על שרפת הספרים בפריז היו שטענו שהיא באה בגין התנגדותם של חכמי צרפת לספרי הרמב"ם;[12] על שרפת הספרים באיטליה היו שטענו שהיא באה בעקבות לימודי החול שפשטו במדינה זו[13] או בגין לימודי הפילוסופיה,[14] או בגלל ההליכה אחר הנאות העולם.[15] בעקבות הנמקה זו ייסד הרמח"ל את חבורתו, שבה למדו תורה ברציפות ובלי הפסק, כדי לתקן את העוון הזה.
לקריאה נוספת
עריכה- מאיר בניהו,"הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה", ירושלים תשל"א
- ישראל פנחס טירנואר, "גוילין נשרפין", המודיע: תוספת לשבת קודש י"ד במרחשון תשס"ח, עמ' טז-יז
- אברהם יערי. שרפת התלמוד באיטליה. במלאת ארבע מאות שנים לגזרה. תל אביב תשי"ד
- אברהם יערי. שריפת התלמוד בקאמניץ פודולסק (במלאת מאתים שנה לגזירה), באתר "דעת", סיני מ"ב, תשי"ח
- הרב דויד שלם. קהילת הרמח"ל. ספר הברית לישיבת הרמח"ל. תשובת הרמח"ל בגין גזירת החרמת הספרים על ידי הצנזורה.
קישורים חיצוניים
עריכה- Christian-Jewish Relations: Burning of the Talmud, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- Allan Temko, The Burning of the Talmud in Paris:Date: 1242, Commentary, May 1954
הערות שוליים
עריכה- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב, פרק 12, פסקה ב, סעיפים 228–231: "בפעולה זו מצא חייל באחד הכפרים ספר תורה וקרע ושרף אותו. היהודים נחרדו כאילו עלתה הארץ כולה בלהבות, ומיד עם פרסום המאורע התקבצו כולם כאחד, בכוח אמונתם הדתית [שהיתה] כאבן שואבת, נחפזו אל קומנוס בקיסריה והתחננו שלא יפטור ללא עונש את האיש שפגע פגיעה כה חמורה באלוהיהם ובתורתם... (קומנוס) ציווה להביא את החייל ולהוליכו אל מותו בין שורות האנשים שתבעו את עונשו".
קדמוניות היהודים, ספר כ, פרק ה, פסקה ד, סעיפים 113–117: "ובשעת מעשה הביזה לקח אחד החיילים את תורת משה, שהייתה מונחת בכפר אחד, והביאה לעיני כול וקרעה מתוך דברי חירופים וגידופים רבים... (היהודים) התחננו שייקום (קומאנוס)... את נקמת אלוהים שחוקיו נעלבו: כי לא (יוכלו) לשאת את חייהם כשחוקי אבותיהם נעלבים באופן כזה. וקומאנוס... המית בקרדום את החייל, שנהג ביזיון בחוקים". - ^ תלמוד בבלי, מסכת ע"ז, יח
- ^ שיבולי הלקט סימן רסג
- ^ Simon Schwarzfuchs, Le vendredi 13 juin 1242: Le jour où le Talmud fut brûlé à Paris, Revue des Études Juives 173, juillet-décembre 2014, עמ' 365–369 doi: 10.2143/REJ.173.3.3062106
- ^ Andrei Oișteanu, Inventing the Jew, 2009
Simon Schwarzfuchs, Les Juifs de France, 1975 - ^ ראה לדוגמה בשיבולי הלקט סימן רסג
- ^ איגרת ר' הלל החסיד אל ר' יצחק הרופא בתוך: משה בן מימון (רמב"ם), אגרות קנאות - אגרות הרמב"ם, באתר היברובוקס; ובתוך: אשכנזי, אליעזר, מתונס, טעם זקנים, באתר היברובוקס
- ^ מגן אברהם, שולחן ערוך אורח חיים, סימן תק"פ סעיף קטן ט, בשם ספר תניא לרבי יחיאל בן יקותיאל
- ^ סדר תענית סימן רסג
- ^ בספרו 'מועד לכל חי' סימן ט, אות ד
- ^ ראה מאיר בניהו, הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה, ירושלים תשל"א, עמ' 27-30
- ^ רבי הלל מורונה (תלמידו של רבי יונה גירונדי), חמדה גנוזה, עמ' י"ח
- ^ רבי יצחק שלמה ירושלמי, הקדמה לפרדס רימונים
- ^ רבי אהרן ב"ר גרשון אב"ד פוזן, סיני כרך ז, עמ' שי"ז
- ^ רמח"ל, אגרות רמח"ל, איגרת פ"ו