שרפת ספרים
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
שרפת ספרים היא צעד טקסי שבו בני אדם שורפים במכוון ספרים מסוימים, כאות לסלידה גמורה מספרים אלה ומהתרבות שהם מייצגים. פעולה זו עשויה לנבוע ממניעים דתיים או פוליטיים, ונחשבת כצעד קיצוני ביותר כנגד התרבות וכנגד הקבוצה שאת ספריה שורפים.
לעיתים מושמדים ספרים גם בסתר, צעד שמביא להיעלמותם, אך לא מתקיימת בו ההתרסה שבשרפה פומבית. עם התפתחות הטכנולוגיה מופנה לעיתים צעד דומה כלפי אמצעים אחרים להפצת מידע, כגון תקליטים וקלטות וידאו.
מקרים מסוימים של שרפת ספרים זכורים במיוחד לרעה בתודעתם של עמים, בין אם עקב היעלמותם הגמורה של הספרים שנשרפו, ובין אם משום ששרפת הספרים מסמלת את תמציתו של השלטון העריץ שהביא לביצוע אקט השרפה.
שרפת ספרים לאורך ההיסטוריה
עריכההעת העתיקה
עריכהמקרים ידועים של שרפת ספרים בעת העתיקה הם שרפת הספרים וקבורת המלומדים (אנ') הקונפיציאנים בסין במאה ה-3 לפנה"ס בתקופת שושלת צ'ין, וחורבנה של הספרייה של אלכסנדריה.
הסיני שיהואנגדי ציווה לשרוף את כל הספרים בממלכתו והתיר שימור של חיבורים על חקלאות, רפואה ונבואה בלבד, כי ביקש שההיסטוריה תתחיל בו, כי יריביו סיכנו את שלטונו בהעלאתם כמיהה לקיסרים קדומים. מתנגדים הוצאו להורג עם משפחותיהם ומחביאי ספרים סומנו בברזל לוהט ונדונו לעבודות כפייה. מיליוני ספרים הושמדו, בהם כתבי קונפוציאניזם.
כשאלכסנדר כבש והצית את העיר פרספוליס, אנשים שרפו את כל עותקי הספר הקדוש של הזורואסטריות שאותם מצאו. [1]
ימי הביניים והרנסאנס
עריכהמדורת ההבלים
עריכה
ערך מורחב – מדורת ההבלים
מדורת ההבלים של הנזיר הדומינקני ג'ירולמו סבונרולה, אשר הובערה ב-7 בפברואר 1497. סבונרולה ואנשיו אספו מדלת לדלת מראות, קוסמטיקה, תמונות, ספרים אליליים, שולחנות הימורים, בגדים נאים, עבודותיהם של משוררים בלתי מוסריים (לפי הגדרתו) ואף יצירות אומנות. הכל הובער במרכז העיר פירנצה. עם זאת, אופן פעולה זה לא הומצא בידי סובנרולה, ובאותה מאה הבעיר גם ברנרדינו מסיינה מדורה דומה.
שרפת התלמוד
עריכה- ערך מורחב – שרפת התלמוד
בימי הביניים נטען באירופה שבתלמוד מופיעים דברים בגנות הנצרות, דבר שהוביל לשרפה של ספרי התלמוד.
במשפט פריז מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין ודן אותו לשרפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת 1242 שרפו הצרפתים בפריז את כל ספרי התלמוד במשך כשתי יממות.
שרפה נוספת של ספרי תלמוד ארעה בשנים 1553–1554 ברומא, ובעקבותיה גם בוונציה ובערים אחרות באיטליה. כמו כן נשרפו ספרים עבריים רבים כגון ספרי הרמב"ם פרט לספרי התלמוד.
שרפת ספריו של מרטין לותר
עריכהבשנת 1521, ב"צו מוורמס", הורה הקיסר הקתולי קרל החמישי על שרפת ספריו של מרטין לותר:
אנו רוצים כי כל ספריו של לותר ייפסלו וייאסרו בעולם כולו, ואנו גם רוצים כי יישרפו... בכך אנו דבקים בתקנה ובמנהג הראויים לכל שבח של הנוצרים הטובים מימי קדם, שציוו לשרוף ולהשמיד את ספריהם של מינים [כופרים] כמו האריאנים, הפריסקיליאנים, הנסטוריאנים, האאוטיכיאנים וכיוצא באלה, לרבות כל מה שהכילו הספרים הללו, בין אם טוב ואם רע. וטוב הדבר, משום שאם איננו מורשים לאכול בשר המכיל ולו טיפה יחידה של רעל בשל הסכנה להרעלת הגוף, הרי שלבטח שומה עלינו לסלק כל דוקטרינה (גם אם טובה היא) הכוללת את רעל המינות והטעות, המזהמות ומשחיתות ומחריבות במסווה של צדקה את כל אשר הוא טוב.[2]
העת החדשה
עריכהבאמצע המאה ה-18 הצטווה התליין המלכותי בצרפת לשרוף את ספרו הפילוסופי של דני דידרו "מחשבות על הבנת הטבע".[3]
בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת וילנה, תחת הנהגתו של הגר"א, מרכזה של ההתנגדות לחסידות. הגר"א קבע שמצווה לגרש את החסידים מהקהילות, ועד הקהילה הגביל את הסחר עמם ובית הדין של הקהילה הורה לשרוף את כתביהם וחייב את מנהיגיהם להתוודות בפני ארון הקודש.[4]
בתחילת המאה ה-19 הוטל איסור בקז'ימייז' על התרגום הגרמני של התורה, אותו הביא הסוחר היהודי אברהם גומפלוביץ', אביו של המדען לודוויג גומפלוביץ' ליישוב, והספר נשרף בשרפה פומבית.[5]
בתקופה זו (תחילת המאה ה-19) היה גתה עד לשרפת ספרים. הוא כתב:
הייתי נוכח בהעלאת ספר על המוקד. היתה זו מהדורה של רומן היתולי צרפתי, שאמנם לא פגע ביסודות המדינה אך פגע ביסודות הדת והמוסר. היה משהו מחריד במראה העונש שהוטל על חפץ שאין בו רוח חיים. החבילות נתפקעו באש, ופוצלו ורוטשו ביתוכים [במלקחיים], כדי שהלהבות תאחזנה בהן ביתר שאת. עד מהרה נתעופפו דפים דולקים באוויר והציבור חטף אותם בלהיטות. גם אנו לא שקטנו עד שיכולנו לצרף יחד עותק שלם כדי ליהנות מן המים הגנובים, ולא מעטים עשו כמונו. בדיעבד, אם היה המחבר מעונין בפרסומו, לא היה יכול למצוא לו דרך טובה מזו.[6]
ב-1817 יזמו ארגוני סטודנטים גרמניים עצרת המונית בהר וארטבורג שבגרמניה לציון 300 שנה להופעתו של מרטין לותר. העצרת לוותה בתביעה לאיחוד גרמניה תוך הבעת עוינות כלפי זרים - צרפתים, רוסים, אך גם יהודים. בעצרת העלו הסטודנטים באש ספרים וחיבורים של סופרים שלא מצאו חן בעיניהם.[7]
כשהצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה נשרפו ספרים גרמניים במדורת ענק במתחם ציבורי.[8]
בשנת 1918 החלו שתי העורכות של המגזין האמריקאי "The Little Review", מרגרט אנדרסון וג'יין היפ, לפרסם בהמשכים פרקים מספרו של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס". משרד הדואר האמריקאי החרים שלושה גיליונות של המגזין והעלה אותם באש, בתואנה ש"יוליסס" כולל דברי תועבה. על כך אמר ג'ויס, ברומזו לעותקי "דבלינאים" שנשרפו בדבלין כעשור קודם לכן: "זו הפעם השנייה שנפל בחלקי העונג להישרף בעודי בחיים".[9]
אירוע בולט במאה העשרים הוא שרפת ספרים פומבית שנערכה ב-10 במאי 1933 בכיכר האופרה (Opernplatz, מאז נפילת גרמניה הנאצית כיכר בבל) בברלין שבגרמניה הנאצית. אנשי אס אה ועימם סטודנטים, שרפו כ-20,000 ספרים של סופרים ממוצא יהודי וכאלו שנאסרו לקריאה על ידי המשטר הנאצי. במהלך מלחמת העולם השנייה קיימו הנאצים עשרות טקסים שבהם נשרפו מאות אלפי ספרים שאותם בזזו מספריות ואוספים פרטיים רבים.
ב-1956 נשרפו כתביו של וילהלם רייך בידי מנהל התרופות והמזון האמריקאי.
במהלך המהפכה התרבותית בסין של מאו, נשרפו ספרים רבים - בעיקר ספרי דת בודהיסטיים ואסלאמיים - כחלק ממאמץ רחב יותר להשמיד כל שריד הקשור לתרבות הסינית העתיקה.
ב-1972 שרפו רשויות העיר סאן חאווייר באורוגוואי את הספרייה על שם מקסים גורקי של כת "ישראל החדשה" (אנ'), כת נוצרית שחבריה היגרו מרוסיה.
ב-2 בדצמבר 1988 נשרף הספר פסוקי השטן בבולטון, אנגליה, כחלק ממצעד של כ־7,000 מוסלמים, במחאה על אופן הצגתו של הנביא מוחמד. הספר נשרף בצורה טקסית בברדפורד שבאנגליה ב-14 בינואר 1989.
מספר קבוצות נוצריות בארצות הברית הכריזו כי ספרי הארי פוטר פועלים לקידום סגידה לשטן ולכישוף, ולפיכך הוקיעו אותם ואף שרפו אותם בפומבי.
בשנת 2002 הכריזו רבנים חרדים בארצות הברית כי יש להחרים את ספרו של הרב נתן קמנצקי, גידולו של גדול, הדן ברבנים בדרך בלתי מחמיאה, לטענתם. עותקים של הספר נשרפו בישיבת לייקווד.
בשנת 2022 שרפו חרדים בבני ברק את ספריו של חיים ולדר בעקבות פרסום עדויות לפיהן ניצל מינית נשים, נערות ונערים.[10]
התייחסות ספרותית
עריכהבמחזהו האלגורי "אלמנסור" (1820) כתב היינריך היינה: "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". במישור העלילתי של המחזה מכוון המשפט לשרפת ספרי הקוראן בידי הנוצרים בספרד של המאה ה-16, אך הוא מתייחס לשרפת ספרים שנחשבו "אנטי גרמניים", שנערכה בווארטבורג שבגרמניה ב-1817. הדברים התגלו כנבואיים כאשר שנים ספורות לאחר שרפת הספרים בגרמניה הנאצית, החלו המשרפות במחנות ההשמדה בחיסול שיטתי של העם היהודי.
ביטוי ספרותי לחברה השורפת ספרים ניתן בספרו של ריי ברדבורי (שהפך גם לסרט קולנוע) "פרנהייט 451".
עלילתו של הסרט הישראלי "ברוריה" סובבת סביב שרפתו של ספר שהוחרם על ידי הקהילה החרדית.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- קנת ר. שאפר, "חורבן הספר במלחמת-העולם השנייה", יד לקורא, כרך א' חוברת ג'-ד'
קישורים חיצוניים
עריכה
- ריי ברדבורי, פרנהייט 451, הפרק הראשון מהספר (הקישור אינו פעיל)
- יצחק טסלר, בין טראומות למחלוקות פנימיות: ההיסטוריה של שריפת ספרים יהודיים, באתר ynet, 11 ביולי 2024
- ד"ר יוסף נדבה, גזרות על ספרים עבריים, מחניים, ק"ו, תשכ"ו, באתר "דעת"
שריפת ספרים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ אירנה ואייחו, Papyrus: The Invention of Books in the Ancient World, פרק 47.
- ^ סטיבן ג'יי גולד, הר הצדפות של ליאונרדו והדיאט של וורמס, אור יהודה: דביר, 2002, עמודים 279–281
- ^ דידרו, דיאלוגים, הוצאת מאגנס, 2005, מבוא, ע' 11
- ^ ירושלים דליטא: סיפורה של יהדות וילנה, באתר יד ושם
- ^ חנה קוז'יסקה-ויט, "הבלתי מוכר והנשכח: לודוויג גומפלוביץ' ושורשיו בקרקוב היהודית", בתוך גלעד: מאסף לתולדות יהדות פולין, כרך י"ז (2000), ע' סה
- ^ גתה, מחיי: פיוט ומציאות, ספר רביעי - אמנים ואומנים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, ע' 107
- ^ שלמה אבינרי, חוזה המדינה המודרנית, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2011
- ^ אנדריאה וולף, המצאת הטבע (הוצאת שוקן, 2017), ע' 331
- ^ מקור:סטן גבלר דייוויס, ג'יימס ג'ויס -דיוקן האמן, עמוד 214
- ^ מרים אגדי, מחאה חריפה: שריפת ספריו של חיים ולדר | צפו, באתר "סרוגים", 3 בינואר 2022