תאודור מורל
תאודור גילברט מורל (גרמנית: Theodor Gilbert Morell; 22 ביולי 1886 - 26 במאי 1948), היה רופאו האישי של אדולף היטלר.
 | |
| לידה |
22 ביולי 1886 טרייס, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
26 במאי 1948 (בגיל 61) טגרנזי, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
גרמניה, רפובליקת ויימאר, גרמניה הנאצית, הקיסרות הגרמנית |
| השכלה |
אוניברסיטת מינכן |
| מפלגה |
המפלגה הנאצית |
| פרסים והוקרה | |
| |
  | |
חייו
עריכהמורל למד רפואה בגרנובל ובפריז, ובשנת 1913 הוסמך כרופא. במלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי. בשנת 1919 פתח מרפאה בברלין, ושנה לאחר מכן נישא לשחקנית עשירה. הוא מיקד עצמו בשיטות רפואיות בלתי מקובלות, ודחה הזמנות לשמש רופא אישי של השאה הפרסי ומלך רומניה.
עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 היה מורל בבעיה: רבים ממטופליו היו יהודים, וגם חזותו החיצונית דמתה לסטריאוטיפ הנאצי של יהודי. הוא פתר את הבעיה בכך שהצטרף למפלגה הנאצית באפריל 1933, העביר את מרפאתו למקום יוקרתי בברלין, ופרסם עצמו כמומחה לטיפול במחלות מין.
בשנת 1936 טיפל מורל בהיינריך הופמן, צלמו האישי של היטלר, שחלה בזיבה. האסיסטנטית של הופמן בסטודיו לצילום הייתה אווה בראון, והיא הציגה אותו להיטלר. היטלר התרשם מהשיטות הבלתי מקובלות של מורל ומינה אותו לרופאו האישי, תפקיד שאותו מילא כמעט עד סיום מלחמת העולם השנייה.
כשגרמניה הובסה מורל הצליח לברוח מברלין לדרום גרמניה באחת הטיסות האחרונות שיצאו משם. הוא נתפס על ידי האמריקנים, והובא לחקירות במחנה מעצר אמריקני באתר מחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא לא הואשם בשום פשע. בריאותו התדרדרה במהירות, והוא מת משבץ מוחי ב-26 במאי 1948.
טיפולו בהיטלר
עריכההיטלר סבל מפריחה בעור הרגליים, מעוויתות בקיבה, מגזים בבטן ומירידה במשקל. מורל טיפל בו בתכשירים של ויטמינים שונים ובחיידקי קולי. היטלר הרגיש הקלה, הפריחה נעלמה ומשקלו עלה. אמונו במורל גבר ונשאר עד לימים האחרונים בפיהררבונקר בברלין ב-1945. מורל רצה לטפל גם ביתר הצמרת הנאצית, אך הם זלזלו בו והחשיבו אותו כרופא אליל. הרמן גרינג כינה אותו בלעג "אמן המזרקים של הרייך".
אלברט שפר סיפר בזיכרונותיו כי בשנת 1936 פנה אל מורל בגלל עוויתות קיבה. לאחר בדיקה שטחית רשם לו מורל טבליות של חיידקי מעיים, דקסטרוז, ויטמינים והורמונים. שפר לא לקח טיפול זה, ונועץ בפרופסור לרפואה פנימית בברלין אשר קבע כי התסמינים של שפר נובעים מעבודת יתר. לאחר שהוריד שפר מעומס העבודה אכן נעלמו התסמינים, אך כדי לא לפגוע בהיטלר הוא הודיע לו שהריפוי היה בזכותו של מורל והיטלר נהג לצטט תכופות קביעה זו.
במרץ 1939 הוזעק נשיא צ'כיה אמיל האכה לברלין, והופעל עליו לחץ פסיכולוגי מצד היטלר ועוזריו כדי שיחתום על כתב כניעה. האכה לא עמד בלחץ, והתעלף. מורל, שהיה בחדר סמוך, הוזעק והזריק לו זריקת מרץ. האכה חזר להכרה וחתם על כניעת צ'כיה.
ב-20 ביולי 1944 נפצע היטלר וניצל מהתנקשות בחייו, באירוע שנודע כ"קשר ה-20 ביולי". ד"ר מורל הוזעק וטיפל בו. היטלר סבל מכוויות ברגליו, חתכים במצחו ועור תוף קרוע באוזנו. ד"ר ארווין גיזינג, מומחה לאף אוזן גרון, נקרא לטפל בו. שמיעתו באוזן הימנית נפגעה, והפגיעות באוזן הפנימית פגעו בשיווי משקלו כך שבשעת הילוכו ניכרה בו הטיה לצד ימין.
ב-22 באפריל 1945 היה היטלר במצב של התמוטטות עצבים, לאחר שהבין שהמצב אבוד. הוא נסגר בחדרו שפוף ומדוכדך. מורל נכנס לחדרו ורצה לתת לו גלוקוז בלתי מזיק, אך היטלר הגיב בהתפרצות משולחת רסן והאשים את מורל בניסיון לסמם אותו במורפיום. הוא איים להוציא להורג את מורל הרועד מפחד, ופיטר אותו בחמת זעם. את מקומו תפס רופא האס אס ד"ר לודוויג שטומפפגר, שהמית כעבור מספר ימים את ילדיו של יוזף גבלס בכמוסות ציאניד.
לקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- תאודור מורל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)