תומאס סטמפורד ראפלס

אנגלי (1781–1826) ששימש כמושל איי הודו המזרחיים ההולנדיים ומי שייסד את סינגפור.

תוֹמַאס סְטַמְפוֹרְד בִּינְגְלִי רַאפְלְסאנגלית: Thomas Stamford Bingley Raffles; 6 ביולי 17815 ביולי 1826) היה פקיד קולוניאלי בריטי ששימש כמושל איי הודו המזרחיים ההולנדיים בין 1811 ל-1816 ומושל בנקולן הבריטית (אנ') בין 1818 ל-1824. ראפלס היה מעורב בכיבוש האי האינדונזי ג'אווה מידי ההולנדים במהלך המלחמות הנפוליאוניות. האי הוחזר להולנד במסגרת האמנה האנגלית-הולנדית מ-1814 (אנ'). הוא גם כתב את הספר "ההיסטוריה של ג'אווה" ב-1817, שתיאר את ההיסטוריה של האי מימי קדם.[1] הפרח רפלסיה קרוי על שמו.[2]

תומאס סטמפורד ראפלס
Thomas Stamford Raffles
דיוקן מאת ג'ורג' פרנסיס ג'וזף, סביב 1817
דיוקן מאת ג'ורג' פרנסיס ג'וזף, סביב 1817
לידה 6 ביולי 1781
ג'מייקה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 ביולי 1826 (בגיל 44)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד המושל הכללי של איי הודו המזרחיים ההולנדיים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • אוליביה מריאמנה דבניש (1805–?)
  • סופיה, ליידי ראפלס (22 בפברואר 1817–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראפלס גם מילא תפקיד בביסוס ההתפשטות של האימפריה הבריטית במזרח ודרום-מזרח אסיה. הוא הבטיח את השליטה על סינגפור הממוקמת אסטרטגית מידי השליטים המקומיים בשנת 1819 כדי להבטיח גישה בריטית לאורך מצר סינגפור והימים הסמוכים באזור, במיוחד האוקיינוס ההודי וים סין הדרומי. פעולותיו לא זכו בתחילה לאישור ממשלת בריטניה והובילו למתיחות בין הבריטים לבין ההולנדים; מלחמה נמנעה תחת האמנה האנגלית-הולנדית מ-1824 שביססה היטב את תחומי ההשפעה שלהם, לפיה ההולנדים יוותרו על תביעותיהם כלפי סינגפור והבריטים העבירו את השליטה את בבנקולן הבריטית שבאי סומטרה להולנדים. לאחר מכן הוקם נמל אחסנה בסינגפור עבור הסחר הימי בין אירופה לאסיה.

בעוד שלזכותו של ראפלס נזקפת הקמתה של סינגפור, ההפעלה המוקדמת של הפעילות היומיומית נעשתה בעיקר על ידי ויליאם פארקר (אנ'), ששימש כמושל סינגפור הראשון בין השנים 1819 ל-1823.[3] ראפלס חזר עד מהרה לאנגליה בשנת 1824, שם מת ביום הולדתו בשנת 1826 בגיל 45. מורשתו בעודה מורכבת נותרה משמעותית בסינגפור, בעיקר אתר הנחיתה של ראפלס, כמו גם ששמו נפוץ באתרים ובמוסדות רבים ברחבי הארץ. אחרים טענו נגד יראת כבוד מופרזת שכן הוא היה אימפריאליסט שיזם שליטה קולוניאלית על אוכלוסיית סינגפור שקדמה לבואו.[4][5]

ראשית חייו

עריכה

תומאס סטמפורד בינגלי ראפלס נולד ב-5 ביולי 1781 על סיפון הספינה אן, מול חופי פורט מורנט (אנ'), ג'מייקה, לקפטן בנג'מין ראפלס (1739, לונדון - 23 בנובמבר 1811, דפטפורד) ואן ראפלס (לבית לייד) (1755 - 8 בפברואר 1824, לונדון). בנג'מין שימש כרב-חובל של ספינות שונות שעסקו במסחר הישיר בין אנגליה לאיי הודו המערבית. אף על פי שכמה ביוגרפים כתבו שבנג'מין היה מעורב בסחר העבדים האטלנטי, היסטוריונים מודרניים הפריכו טענות כאלה. כאשר בנג'מין סיים את מעורבותו בסחר של איי הודו המערבית בשנת 1800, זה גרם למשפחתו קשיים כלכליים ניכרים.

הכסף המועט שהיה למשפחה הושקע בשליחת ראפלס הצעיר לאקדמיית מנשן האוז, האמרסמית' (אנ'), פנימייה במחיר בינוני, שבה לימדו לטינית, יוונית, צרפתית, אריתמטיקה, הנהלת חשבונות וגאוגרפיה, ושהתמחתה בהכנת בנים לפקידות או לצבא. בשנת 1795, בגיל 14, החל ראפלס לעבוד כפקיד בלונדון בחברת הודו המזרחית הבריטית, חברת הסחר שעיצבה רבים מהכיבושים של בריטניה מעבר לים. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1804, ראפלס בן ה-23 התחתן עם אוליביה מרימן דבניש, אלמנה המבוגרת ממנו בעשר שנים,  שהייתה נשואה בעבר לג'ייקוב קאסילאון פנקורט, עוזר מנתח בנשיאות מדראס, שנפטר בשנת 1800.

בשנת 1805, הוא נשלח לאי הנסיך מוויילס (אנ'), במלאיה הבריטית, והחל את הקשר הארוך שלו עם דרום-מזרח אסיה. הוא התחיל כעוזר מזכיר, תחת פיליפ דונדאס (אנ'), המושל החדש של פנאנג.[6] בשלב זה הוא גם עשה היכרות עם תומאס אוטו טראברס (אנ'), שילווה אותו בעשרים השנים הבאות.

האי ג'אווה

עריכה

פלישה בריטית לג'אווה

עריכה

ידיעותיו בשפה המלאית, כמו גם שנינותו ויכולתו, זיכו אותו בחסד עם לורד מינטו (אנ'), המושל הכללי של הודו, והוא נשלח למלאקה.

ב-1811, לאחר סיפוח ממלכת הולנד על ידי צרפת במהלך המלחמות הנפוליאוניות, לא הייתה לראפלס ברירה אלא לעזוב את הארץ. הוא הוביל משלחת צבאית (אנ') נגד ההולנדים והצרפתים בג'אווה, באיי הודו המזרחיים ההולנדיים. המלחמה נוהלה במהירות על ידי האדמירל רוברט סטופפורד (אנ'), הגנרל פרדריק אוגוסטוס ות'ראול (אנ') והקולונל רוברט רולו גילספי (אנ'),[7] שהובילו צבא מאורגן היטב נגד צבא יריב שרובו מגויסים צרפתים חסרי מנהיגות ראויה.

המושל ההולנדי הקודם, הרמן וילם דאנדלס (אנ'), בנה מבצר מוגן היטב במיסטר קורנליס (אנ') (כיום ג'טינגרה). יורשו, המושל יאן וילם יאנסנס (אנ'), שבמקרה נכנע לבריטים חמש שנים קודם לכן במושבת הכף, ארגן הגנה אמיצה אך בסופו של דבר חסרת תועלת במבצר. הבריטים, בראשות קולונל גילספי, הסתערו על המבצר וכבשו אותו תוך שלוש שעות. המושל יאנסנס ניסה להימלט לתוך האי, אך נתפס.

הפלישה הבריטית לג'אווה ארכה בסך הכל ארבעים וחמישה ימים, שבמהלכם מונה ראפלס למושל של כמושל איי הודו המזרחיים ההולנדיים על ידי מושל הודו, הברון מינטו, לפני שפעולות האיבה פסקו רשמית. הוא מצא את מגוריו בבוגור, ואף על פי שהעסיק גם קבוצה קטנה של בריטים כצוות הבכיר שלו, הוא המשיך להעסיק רבים מעובדי המדינה ההולנדים במבנה הממשלתי.

שלטון

עריכה

במהלך השלטון הבריטי הקצר יחסית בג'אווה, ראפלס ניהל משא ומתן לשלום, וערך כמה משלחות צבאיות משמעותיות נגד נסיכים ג'אווניסים מקומיים כדי להכפיף אותם לשלטון הבריטי. המשמעותית שבהן הייתה ההתקפה על יוגיאקרטה ב-21 ביוני 1812. יוגיאקרטה הייתה אחת משתי הישויות הפוליטיות של הילידים החזקות ביותר בג'אווה. במהלך המתקפה, ניזוק הארמון המלכותי של יוגיאקרטה קשות, ונבזז בהרחבה על ידי חיילים בריטים. ראפלס תפס חלק ניכר מתכולת ארכיון החצר. האירוע היה חסר תקדים בהיסטוריה של ג'אווה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חצר מלוכה מקומי נכבשה בסערה על ידי צבא אירופי, וההשפלה של האצולה המקומית הייתה עמוקה.

אף על פי שהשלום חזר למרכז ג'אווה בסמוך לאחר ההתקפה הבריטית, ייתכן שהאירועים הזינו את חוסר היציבות והעוינות העמוקה למעורבות האירופית שהולידו בסופו של דבר את מלחמת ג'אווה (אנ') של המחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה ה-19. ראפלס גם הורה על משלחת לפלמבאנג שבסומטרה כדי להוריד מכיסאו את הסולטאן המקומי, מחמוד בדארודין השני, ולהשתלט על האי בנגקה (אנ') הסמוך כדי להציב נוכחות בריטית קבועה באזור, במקרה של חזרתה של ג'אווה לשלטון ההולנדי לאחר סוף מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית באירופה.

 
האנדרטה לזכר אוליביה מריאמנה ראפלס, אשתו הראשונה של ראפלס, שהוקמה על ידו לאורך הקנריאלאן בגנים הבוטניים הלאומיים (כיום הגנים הבוטניים של בוגור (אנ')). ראפלס עיצב מחדש את הגנים הללו, שהוקמו ב-1744 בבטנזורך (כיום בוגור), מערב ג'אווה.

במהלך כהונתו כמושל, הטיל ראפלס כמה הגבלות על סחר העבדים המקומי בהתאם למדיניות הבריטית הרחבה יותר בשטחיה האסייתים, אף על פי שהעבדות נותרה נפוצה ואת ראפלס עצמו שירתה פמליה גדולה של עבדים במגוריו הרשמיים בג'אווה. ראפלס גם ניסה להחליף את השיטה ההולנדית של משלוחים חקלאיים כפויים בשיטה מבוססת-מזומן של ניהול קרקעות, נראה שהושפע מהביקורות האנטי-פיאודליות המוקדמות יותר של דירק ואן הוחנדורף (אנ'). הוא קיבל ייעוץ מנציג מהמשטר ההולנדי הקודם על ג'אווה, נשיא בית המשפט העליון של ג'אווה, הרמן וורנר מונטינגה (אנ'), במיוחד בעניין הרפורמה בכספים הציבוריים של המושבה, ושיטת המיסוי שלה.[8]

תחת חסותו של ראפלס, מספר רב של מונומנטים עתיקים בג'אווה קוטלגו בפעם הראשונה באופן שיטתי. התיאור המפורט הראשון בשפה האנגלית של פראמבאנאן הוכן על ידי קולין מקנזי (אנ'), בעוד המקדש הבודהיסטי (אנ') של בורובודור נסקר ונוקה מצמחייה על ידי הרמן כריסטיאן קורנליוס.

כשאשתו, אוליביה, מתה ב-26 בנובמבר 1814, נשבר ליבו של ראפלס. בשנת 1815, הוא עזב שוב לאנגליה זמן קצר לפני שהאי ג'אווה הוחזר לשליטת הולנד בעקבות המלחמות הנפוליאוניות במסגרת תנאי האמנה האנגלית-הולנדית מ-1814 (אנ'). ראפלס פוטר מתפקידו על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית לפני ההחזרה, והוחלף רשמית על ידי ג'ון פנדל (אנ') בשל הביצועים הכספיים הירודים של המושבה במהלך הממשל שלו, והאשמות על חוסר תקינות כלכלית מצדו. הוא הפליג לאנגליה בתחילת 1816 כדי לטהר את שמו, ובדרך ביקר את נפוליאון בונפרטה, שהיה בגלות בסנט הלנה, אך מצא אותו לא נעים ולא מרשים.

חניית ביניים באנגליה

עריכה

בשנת 1817, ראפלס כתב ופרסם את הספר "ההיסטוריה של ג'אווה", שתיאר את ההיסטוריה של האי מימי קדם וכן את הגאוגרפיה, החי והצומח שלו.

בשנת 1817, קיבל ראפלס תואר Knight Bachelor מהנסיך העוצר ג'ורג' הרביעי, שבתו, הנסיכה שארלוט מוויילס, הייתה קרובה אליו במיוחד. עם פרסום הספר, הוא גם הפסיק להשתמש בשם "תומאס", והעדיף להשתמש בשמו האמצעי, "סטמפורד", אולי כדי למנוע בלבול בקרב מקורביו עם סר תומאס סווסטר, או בן דודו, תומאס ראפלס (אנ'), ששניהם נשאו אותו שם פרטי.

ב-22 בפברואר, הוא התחתן עם אשתו השנייה, סופיה האל,[6][9] ומאוחר יותר הפליג לבנקולן הבריטית (בנגקולו (אנ') של ימינו באינדונזיה) כדי להיכנס לתפקידו החדש עם אשתו החדשה.

בנקולן ומלאיה

עריכה
 
הטריטוריה של בנקולן
 
סטמפורד ראפלס

ראפלס הגיע לבנקולן שבסומטרה ב-19 במרץ 1818, שם מונה למושל בנקולן ב-22 במרץ 1818. למרות היוקרה הקשורה לתואר מושל, בנקולן הבריטית הייתה חור נידח באימפריה הבריטית, שהייצוא האמיתי היחיד שלו היה פלפל, ורק הרצח של נציג השלטון, תומאס פאר, זכה לתשומת לב בבית בבריטניה. ראפלס מצא את המקום הרוס, ופתח מיד ברפורמות, בעיקר בדומה למה שעשה בג'אווה; ביטול העבדות והגבלת קרב תרנגולים ומשחקים דומים. כדי להחליף את העבדים, הוא השתמש בקבוצה של פושעים שהורשעו, שכבר נשלחו אליו מהודו.

בנקודה זו הוא הבין את חשיבותה של נוכחות בריטית שגם קראה תיגר על ההגמוניה ההולנדית באזור, וגם יכולה להישאר רווחית באופן עקבי, בניגוד לבנקולן או בטאוויה. עם זאת, החשיבות האסטרטגית של רכוש בריטי מתוחזק בצורה גרועה אך ממוקם במקום אסטרטגי, כמו פננג או בנקולן, אפשרה לבריטים לנטוש את המושבות הלא רווחיות בסמיכות כזו להולנדים בג'אווה.

התחרות באזור, בין ראפלס לבין הנציב הכללי ההולנדי התוקפני, קורנליס תיאודורוס אלאוט (אנ'), ולאחר מכן היועץ לשעבר של ראפלס לענייני ג'אווה, הרמן וורנר מונטינגה (אנ'), אז חבר בממשל העליון החדש של איי הודו המזרחיים ההולנדיים, שאלאוט מינה הובילה בוודאות לפחות חלקית לאמנה האנגלית-הולנדית מ-1824 (אנ'). ראפלס בדק חלופות באזור; דהיינו בנגקה, שנמסרה להולנדים לאחר כיבושה על ידי הבריטים במהלך כיבוש ג'אווה. גם בינטן (אנ') הייתה אפשרות. למרות העובדה שפרנסיס לייט (אנ') השקיף על האי לפני שהתיישב בפננג ב-1786, ארכיפלג ריאו (אנ') היה בחירה אטרקטיבית ממש מדרום לחצי האי המלאי, בשל קרבתו למלאקה.

בהתכתבויותיו עם כלכותה הדגיש ראפלס גם את הצורך ליצור מידה מסוימת של השפעה על הצ'יפים הילידים, שדעכה מאוד מאז שובם של ההולנדים. ראפלס שלח את תומאס טראברס כשגריר אל ההולנדים, כדי לנהל משא ומתן על הרחבת האינטרסים הכלכליים הבריטיים. כשזה נכשל, וכאשר משלחותיו של ראפלס עצמו לשטח החדש שלו מצאו רק שטח בוגדני ומעט סחורות שניתנות לייצוא, זה הגביר מאוד את רצונו לבסס נוכחות בריטית טובה יותר.

עם זאת, האמנה האנגלית-הולנדית משנת 1814 לא הייתה ברורה לחלוטין, במיוחד בסוגיית נכסים מסוימים כמו פדאנג. האמנה של 1814 החזירה רק טריטוריה הולנדית שהתקיימה לפני 1803, שלא כללה את פדאנג. ראפלס טען את הטענה הבריטית באופן אישי, והוביל משלחת קטנה לסולטנות מיננגקבאו (אנ'). עם זאת, כפי שאישר ראפלס עם הסולטן לגבי ההשפעה הבריטית המוחלטת של האזור, הוא הבין שלשליטים המקומיים יש רק כוח מוגבל על המדינה המטופחת והמתורבתת, וההסכם היה בעיקרו סמלי, והיה לו מעט כוח ממשי.

ייסוד סינגפור המודרנית

עריכה
 
פסל של סר סטמפורד ראפלס בסינגפור, מבוסס על המקור של תומאס וולנר

מייג'ור-גנרל ויליאם פארקר, נציג בריטניה במלאקה, ניסה לנהל משא ומתן על הסכמים מסחריים עם הצ'יפים המקומיים של ארכיפלג ריאו, במיוחד לפני הגעתו של ראפלס. פארקר נאלץ לחתום על ההסכם לא עם ראש הסולטנות הרשמי, אלא עם ראג'ה מודה (העוצר או יורש העצר) של ריאו. הוא ציין זאת כהצלחה, ודיווח על כך לראפלס.

ראפלס הפליג למלאקה בסוף 1818, כדי להבטיח באופן אישי נוכחות בריטית באזור ריאו, במיוחד "סינגפורה", שהייתה מועדפת על ידו הן באמצעות קריאה של ההיסטוריה המלאית, ולפי מחקריו של פארקר. למרות דעתו המזלזלת של מושל הודו לורד הייסטינגס (אנ') על ראפלס לפני כן (מה שחייב את נסיעתו לאנגליה כדי לטהר את שמו בתום כהונתו כמושל ג'אווה), ראפלס, שהיה מקושר היטב ומצליח, הצליח להשיג אישור להקים יישוב. בשלב זה בהיסטוריה של סינגפור, הוחל השם "עיר האריה" (פירוש השם סינגפורה במלאית). העיר הייתה בעמדת יתרון מבחינה אסטרטגית; עם זאת, הוא הצטווה לא להתגרות בהולנדים, וממשלת בריטניה התנערה רשמית מפעולותיו הבאות.

בלונדון, ניסה הוויקונט קאסלריי לשכך את החששות של ההולנדים, ונעשו מאמצים מתמשכים להגיע להסכם בין האומות שהפך בסופו של דבר לאמנה האנגלית-הולנדית של שנת 1824 בלונדון. בנוסף לאמנה, נשלחו הוראות לראפלס לבצע פעולות הרבה פחות פולשניות; עם זאת, המרחק הרב בין המזרח הרחוק לאירופה גרם לכך שלפקודות לא היה סיכוי להגיע לראפלס בזמן.

הקמה

עריכה

לאחר סקר קצר של איי קרימון (אנ'), ב-29 בינואר 1819, הוא הקים עמדה בקצה הדרומי של חצי האי המלאי. נקבע כי לא הייתה נוכחות הולנדית באי סינגפור. גם לג'והור כבר לא הייתה שליטה על האזור, ולכן נוצר קשר עם הטמנגגונג[א] עבדול רחמן. המגעים היו ידידותיים, וראפלס, בקיא במצב הפוליטי המסובך, ניצל כדי לספק הסכם ראשוני בין הצ'יפים הנומינליים של האזור שקרא לבלעדיות של סחר, לבין ההגנה הבריטית על האזור. חברים במשלחת של ראפלס סקרו את האי, והמשיכו לבקש את נוכחותו של הסולטאן, או מי שהיה אז בעל השליטה נומינלית, לחתום על הסכם רשמי, בעוד מייג'ור פארקר נצטווה לעשות את אותו הדבר בריאו. כמה ימים לאחר מכן נחתם ההסכם הפורמלי על ידי חוסיין שאה (אנ') שטען שהוא "הריבון החוקי של כל השטחים המשתרעים מאיי לינגה (אנ') וג'והור להר מואר".

אף על פי שלחוסיין שאה לא היה מגע קודם עם הבריטים, הוא בהחלט שמע על כוחו של הצי המלכותי הבריטי, ולא היה בעמדה לטעון נגד התנאים. ראפלס הבטיח לו שההולנדים לא מהווים איום באזור. חוסיין שאה היה נסיך הכתר של ג'והור, אך בזמן שהיה בפהנג כדי להתחתן, אביו מת, ואחיו הצעיר הפך לסולטאן, שנתמך על ידי כמה מבכירי החצר המלכות וההולנדים. כדי לעקוף את המצב של הצורך לנהל משא ומתן עם סולטאן שהושפע מההולנדים, החליט ראפלס להכיר, בשם הכתר הבריטי, בחוסין שאה כשליט החוקי של ג'והור.

ניסיונו של פארקר לכונן הסכם נוח יותר בריאו נתקל באתגר גדול יותר, שכן ההולנדים נכחו בפגישות. ההולנדים נבהלו, ושלחו משלחת צבאית קטנה לאי. למרות הצעה סמויה של תחבולה נגד ההולנדים שהציע הראג'ה של ריאו, פארקר חזר, ומחאה רשמית נשלחה על ידי הראג'ה לג'אווה בעניין.

ראפלס הכריז על היסוד של מה שעתידה להפוך לסינגפור המודרנית ב-6 בפברואר 1819, והבטיח את העברת השליטה על האי לידי חברת הודו המזרחית הבריטית. בפאר ובטקס רב, האמנה הרשמית הוקראה בקול בשפות המייצגות את כל העמים הנוכחים, כמו גם את התושבים המלאים והסינים.

לסולטאן חוסיין שאה שילמו 5,000 דולרים ספרדיים בשנה, בעוד הטמנגונג עבדול רחמן קיבל 3,000 בשנה, שניהם סכומים אדירים באותה תקופה, בערך שווה ערך ל-287,000 ליש"ט ו-172,000 ליש"ט כיום.[10]

פארקר קיבל מינוי רשמי של נציג בריטניה (Resident), בפועל מושל, בסינגפור, וראפלס כונה כ"סוכן לאצילים ביותר, המושל הכללי עם מדינות ריו (ריאו), לינגין (לינגה) וג'והור". אף על פי שהבעלות על האתר הייתה אמורה להיות בריטית בלבד, ניתנו פקודות מפורשות לפארקר לשמור על מעבר חופשי של ספינות דרך מצר סינגפור, ולצד עמדת המסחר הוקמה נוכחות צבאית קטנה. לאחר הוצאת פקודות לפארקר ולשאר האירופים, ראפלס עזב למחרת, 7 בפברואר 1819.

אצ'ין, והעימות הראשוני עם ההולנדים

עריכה

ראפלס גם תכנן להתחיל נוכחות בריטית באצ'ין, בקצה הצפוני של סומטרה. ברגע שהוא עזב, הראג'ה של ריאו שלח מכתבים להולנדים, התנער מהעסקה, טען לחפותו והאשים את הפלישה הבריטית. בינתיים, במלאקה, ההולנדים פעלו מיד, וציוו שאף מלאי לא יוכל לנסוע לסינגפור. הטענה הנועזת של ראפלס על סינגפור יצרה מצב גאוגרפי מוזר: אף על פי שפננג הייתה בבירור קרובה יותר לסינגפור, ראפלס, בתפקידו כמושל בנקולן, עדיין היה בשליטה. זה ללא ספק הרגיז את השלטונות הבריטי בפננג, עד לנקודה שבה הם סירבו לשלוח כל סיפוי לסינגפור כדי להשלים את חיל המצב.

תלונות רשמיות של הולנד הגיעו לפני סוף החודש, וראפלס ניסה לפייס בכך שהורה לפארקר לא להתערב בפוליטיקה של האיים הסובבים. למרות איומים רבים ושיקולים רציניים מצד המושל הכללי ההולנדי חודרט ואן דר קאפלן (אנ') בג'אווה, הם לא נקטו בשום פעולה צבאית. המצב הפוליטי המבולבל בג'והור ובריאו יצר גם אי שקט וחוסר יציבות עבור שתי האומות. נטען כי חוסיין שאה הוא מתיימר לכס המלכות, ומאחר שחוקי הירושה בסולטנות המלאית לא היו ברורים, אמנות שנחתמו בין שליטים ילידים למעצמות אירופה נראו תמיד על סף פסילה; במיוחד אם הסולטאן היה צריך להיות מודח על ידי אחד מאחיו או מתחזים אחרים.

אף על פי כן, בתוך חוסר ודאות ותככים, ראפלס נחת באצ'ין ב-14 במרץ 1819, בתמיכת פננג, אם כי בחוסר רצון. שוב, נראה שכמה אנשים היו בשלטון, אבל אף אחד לא רצה להתמודד רשמית עם הבריטים. האווירה העוינת שנוצרה אפשרה לראפלס לבטל את הפגישה היחידה שהצליח לארגן, עם פנגלימה פולים, צ'יף חזק, שחשש מבגידה. כאשר הסוחר רב ההשפעה ג'ון פאלמר, ראפלס ועמיתו הנציב ג'ון מונקטון קומבס מפננג שהו בספינה מול החוף, ממתינים לתגובה, כלכותה התלבטה אם לחזק את עיר הנמל. נעשו תוכניות פינוי, אך ההולנדים מעולם לא פעלו, ובסופו של דבר לורד הייסטינגס הניע את קולונל בנרמן, מושל פנאנג, לשלוח כספים כדי לחזק את סינגפור. לבסוף הצליח ראפלס לשכנע את חבריו הנציבים לחתום על הסכם עם ג'והר אל-עלאם שאה, שליט אצ'ין, שאפשר הצבת נציג בריטי, כמו גם להבטיח את הבלעדיות של סחר דו-צדדי.

עד שחזר ראפלס לסינגפור, ב-31 במאי, חלף חלק ניכר מהמשבר המיידי שהמושבה גרמה בפננג ובכלכותה. עד אז, גדלם מספרם של תושבי האי מחמש מאות התושבים הראשוניים גדלו לחמשת אלפים סוחרים, חיילים ומנהלים, שנדחסו על האי. ראפלס היה נחוש להרוס את המונופול המסחרי ההולנדי באזור, להחליפו בשער למסחר עם סין ויפן. הוא ניסה זאת, אך לא הצליח להגיע להסכם איתו ששלט בג'אווה.

שנה ראשונה של סינגפור

עריכה

בהיותו בסינגפור הקים ראפלס בתי ספר וכנסיות בשפות הילידים. הוא אפשר למיסיונרים ולעסקים מקומיים לפרוח. נותרו היבטים קולוניאליים מסוימים: עיירה אירופאית נבנתה במהירות כדי להפריד בין האוכלוסייה, מופרדת על ידי נהר; נסללו דרכים ונבנו קסרקטינים עבור החיילים. מלבד זאת, לא הוטלו מיסים אחרות.

בטוח שפארקר ימלא את הוראותיו היטב, ראפלס הפליג לבנקולן פעם נוספת ב-28 ביוני.

בנקולן, שוב

עריכה

ראפלס היה עדיין המושל של בנקולן כשחזר. ראפלס החל ברפורמות נוספות שהיו, כעת, כמעט סימנים מסחריים של שלטונו על המושבות. עבודת הכפייה בוטלה כשהגיע לראשונה, והוא הכריז גם על בנקולן כנמל חופשי. המטבע היה מוסדר בתקנות, ומכיוון שהיה לו עודף של עובדי מדינה ללא עבודה, הם הקימו ועדות שייעצו לו בניהול היומיומי של המושבה. עם זאת, בנקולן לא הייתה עצמאית כמו סינגפור. האזור היה עני וסובל ממחלות: הדיווחים הראשונים של הוועדות שיקפו גרוע מאוד את מצב המושבה. בשונה מהחופש שהעניק ראפלס לסינגפור, הוא עיכב רפורמות בהשראת אירופאית, והדגיש רק את העיבוד של כל אדמה זמינה.

הרשויות המקומיות קיבלו סמכות במחוזותיהם, והיו אחראים רק כלפי המושל. במקום שיטת העבדות הישנה שראפלס ביטל בג'אווה, בבורנאו, ובתחילה בבנקולן, נרשמו עבדים שהיו בעלי חוב, והרפורמות החינוכיות החלו להתמקד בילדים, במקום בכל האוכלוסייה. ראפלס בחן תוכנית ארוכת טווח לרפורמה האיטית של בנקולן.

בניגוד להרפתקנים אירופאים רבים אחרים, ראפלס לא כפה על המתנחלים את השפה או התרבות הזרה של המתנחלים. בנוסף לשימור מורשת תרבותית, פאונה, ופלורה של מושבותיו, הוא התיר גם חופש דת, שהיה חשוב במיוחד במדינות של מלאיה (אנ') שהיו ברובם מוסלמים. בתי ספר נוצריים הוקמו על ידי מיסיונרים בכל המושבות שלו.

איחוד האיים המזרחיים

עריכה

מותו של קולונל בנרמן בפננג באוקטובר 1819 יצר הזדמנויות חדשות לראפלס להרחיב את כוחו כך שיכלול גם את תחנות המסחר והמאחזים הבריטיים הקטנים האחרים; מסומטרה לקוצ'ין סין. הוא הפליג אל כלכותה, וכמו הלורד הייסטינגס ביקש לאחד את כל הנכסים הבריטיים הקטנים בהודו המזרחית. במהלך שהותו הייתה לו הזדמנות לטעון למען סחר חופשי, והגנת היוזמה הפרטית. נדונו גם חינוך ושימור מאחזים בריטים קטנים.

התביעה ההולנדית על סולטנות ג'והור ומכאן על ריאו, וחילופי הדברים הדיפלומטיים בין הברון חודרט ואן דר קאפלן וכלכותה נמשכו לאורך כל הזמן הזה. גם הלגיטימיות של האמנות הבריטיות הייתה מוטלת בספק פעם נוספת, אך לבסוף, כשסינגפור צמחה בקצב אקספוננציאלי, ויתרו ההולנדים על תביעתם על האי, ואפשרו למושבה להמשיך כנחלה בריטית. עם זאת, הלחצים שהופעלו על כלכותה הבטיחו כי לא מונה מושל אחד של כל הרכוש הבריטי במצר או על סומטרה, וראפלס, שבריאותו נחלשה אט אט, חזר לבנקולן.

ניהול בנקולן, 1820–1822

עריכה

ראפלס חזר לבנקולן במצב בריאותי לקוי, אבל כשבריאותו השתפרה, הוא המשיך במסעו ללמוד על האי שכעת הוא קרא לו בית. הוא חקר את הקניבלים מבני הקבוצה האתנית של הבטאק (אנ') של טפאנולי (אנ'), ואת הטקסים והחוקים שלהם לגבי צריכת בשר אדם, וכתב בפירוט על העבירות שהצדיקו מעשה כזה, כמו גם את שיטותיהם. הוא גם ציין את עליית הדת הסיקית בחלקים מסוימים של סומטרה.

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19 ביסס חוסיין שאה את עצמו היטב כסולטאן ג'והור עבור הבריטים, אבל המצב הפוליטי באזור נותר בלגן מבולבל, כשהסולטאן הזקן מת, ורבים חדשים ניסו לזכות בכתר או כעוצר. מכיוון שפארקר היה מעורב בצורה גרועה בפוליטיקה המקומית, ראפלס מינה את טראברס לנציג הבריטי בסינגפור, במקום פארקר. עם הגעתו, מצא טראברס במושבה תערובת של גזעים ותרבויות שונות, המונה למעלה מששת אלפים. הוא גם גילה שהמסחר של סינגפור עוקף לאט את זה של ג'אווה.

כמו בג'אווה, ראפלס אסף דוגמאות של מינים מקומיים של צמחים ובעלי חיים, וכן תיאר אותם בכתבי העת שלו. הוא איתר שבטים אחרים, ותיעד את המנהגים שלהם, במיוחד את הדתות והחוקים שלהם. הוא צירף את האי ניאס (אנ') לשלטון בריטי, הוא ציין את מצבו המתורבת ואת תשואות הייצור הגבוהות של אורז.

עם זאת, ייצור המזון נותר בעיה. בבנקולן הקדיש ראפלס תשומת לב מיוחדת לשיטות החקלאות של הסינים, כולל הקדמה לגיליון היחיד של Proceedings of the Agricultural Society. כדי לתקן את המחסור, המעסיק שלו, חברת הודו המזרחית הבריטית, התעניינה רק בהשגת רווחים. אפילו כשראפלס חי כמו ג'נטלמן כפרי, וניהל את המושבה שלו כמו אחוזה, הוצאותיו על שימור הטבע ספגו כעס. בכלכותה וגם בלונדון הם דנו בהדחתו מתפקידו, בעוד שהוויקונט קאסלריי המשיך במשא ומתן עם ההולנדים בנוגע לסכסוכים הדיפלומטיים המתמשכים.

למזלו, לסוגיית סינגפור היו תומכים בבית הנבחרים, כך שככל שהמשא ומתן נמשך באירופה, ראפלס נשאר ברובו בטל בבנקולן. הנושא המרכזי היחיד, מחוץ לפוליטיקה של הסולטאנים המקומיים, היה כרוך בהחלפתו של פארקר, שהחליט שאין לו כוונה לעזוב את תפקידו מרצונו, מה שגרם למתיחות בינו לבין טראברס. בקשתו של ראפלס לטראברס להעביר שדרים להודו ביטלה את המחלוקת בסוף השנה, ופארקר נשאר אחראי על סינגפור, כאשר שרידותה עדיין מוטלת בספק עבור רבים הן בהודו והן בלונדון, אשר האמינו כי היא תועבר לידיים הולנדיות, או תיכבש כאשר המשא ומתן של קאסלריי הסתיים. ובכל זאת ויליאם פארקר עורר צרות נוספות, במיוחד עם סוחרים אנגלים מקומיים על רקע עניינים של מה בכך של חשיבות עצמית, ותגובת יתר על עבירות קטנות של סוחרים לבנים, שעל חלקם ננזף על ידי כלכותה באופן רשמי. עבודות ציבוריות, שהוזמנו על ידי ראפלס אך בוצעו על ידי פארקר, הפכו יקרות מאוד.

גם טרגדיות אישיות פקדו את ראפלס. בנו הבכור, לאופולד סטמפורד (יליד 1818), מת במהלך מגפה ב-4 ביולי 1821. הבת הבכורה, שרלוט (ילידת 1818), הייתה חולה בדיזנטריה עד סוף השנה, אך היה זה בנו הצעיר סטמפורד מרסדן (נולד ב-1820), אשר ימות תחילה מהמחלה, ב-3 בינואר 1822, ושרלוט אחריו, עשרה ימים לאחר מכן. במשך ארבעה חודשים היו בני הזוג שבורי לב. השנה תהיה רוויית אירועים עם התאבדותו של קאסלריי, ומינויו של הלורד אמהרסט (אנ') כמושל הכללי של הודו, במקום הייסטינגס. כשראפלס נהיה חסר מנוחה ומדוכא, הוא החליט לבקר בסינגפור לפני שיפרש ויצא הביתה לאנגליה. כשמלווה אותו אשתו סופיה וילדתם היחידה ששרדה, אלה.

ראפלס נבחר לחבר באגודת האנטיקוורים האמריקאית (אנ') (AAS) בשנת 1822.[11]

סינגפור (1822–1823)

עריכה
 
"תוכנית של העיר סינגפור", הידועה גם בשם תוכנית ג'קסון או תוכנית העיר של ראפלס

ראפלס חזר לסינגפור באוקטובר 1822. ראפלס היה מרוצה מהעובדה שסינגפור גדלה באופן אקספוננציאלי בפרק זמן כה קצר. המושבה הייתה מוקד שוקק של מסחר ופעילות כלכלית. למרות זאת, הממשל של פארקר נחשב כלא משביע רצון, למשל, הוא אפשר לסוחרים לפלוש לאזורי ממשלה, התיר חטאים כמו הימורים ועצם עין לגבי הסחר בעבדים.[12][13] בתגובה, ראפלס הנהיג מדיניות חדשה וקבע להקים ועדה בראשות מהנדס המושבה, פיליפ ג'קסון, שתכין תוכנית, הידועה כיום כתוכנית ג'קסון או תוכנית העיר ראפלס, בהתבסס על הנחיות של ראפלס. התוכנית עדיין תמכה בהפרדה גזעית, והעניקה את האדמה הטובה ביותר לאירופים. עם זאת, היא נחשבת מדעית להפליא לאותה תקופה. ראפלס גם פיקח על יישור גבעה קטנה מדרום לנהר סינגפור כדי ליצור כיכר מסחרית (כיום כיכר ראפלס (אנ')).[14]

גם במהלך התכנון מחדש והבנייה מחדש של עיר הנמל פארקר התווכח בחום עם ראפלס, שכעת ראה בו לא מתאים לתפקיד המושל.[ב] ראפלס פיטר את פארקר באפריל 1823, ונטל לעצמו שליטה ישירה על המושבה. הוא כתב לכלכותה והכריז על פארקר כבלתי כשיר בינואר 1823, ונעשו מאמצים חוזרים ונשנים לשכנע את כלכותה לשלוח מחליף לפארקר; אך הם נותרו ללא מענה. ראפלס הפך את ג'והור למדינת חסות בריטית, וגרם בכך למחאה של ואן דר קאפלן. בסופו של דבר, כלכותה מינתה את ג'ון קרופורד (אנ'), שעבד עם ראפלס במשך יותר מעשרים שנה, למושל החדש של סינגפור, בעוד הקפטן ויליאם גורדון מקנזי השתלט על בנקולן. במרץ 1823, במקרה באותו היום שבו הוא הוחלף, הוא קיבל נזיפה רשמית מלונדון על ההשתלטות על ניאס.

ראפלס כינס פגישה ב-1 באפריל 1823, מתוך כוונה לפתוח מכללה מלאית בסינגפור, בהתבסס על תצפיותיו על שנותיו בדרום-מזרח אסיה, ועל אמונתו בחשיבותן של השפה המקומית ושפות אירופאיות (אנ') כאחד. ראפלס תרם 2,000 דולר למען המאמץ, חברת הודו המזרחית הבריטית תרמה 4,000 דולר, כאשר התרומות של מנויים שונים הסתכמו בסך של 17,495 דולר. זה היווה את הבסיס להקמתו של מכון ראפלס (אנ').[15]

בשבועות האחרונים של שהותו בסינגפור, בשנת 1823, ניסח ראפלס שורה של תקנות מנהליות עבור סינגפור שמטרתן לשלוט בסינגפור בצורה הוגנת, אך גם שיקפו את עמדתו בנושאים מוסריים וחברתיים שונים. תחילה הוקמה מערכת רישום לכל הקרקע, ללא קשר לבעלות, והשבת הקרקע על ידי הממשלה אם הקרקע נותרה לא רשומה. מעשה זה קבע את כוחה של ממשלת בריטניה שכן הוא כיסה גם אדמות שהיו בבעלות הסולטאן בעבר. לאחר מכן, חוקים הנוגעים לנמל ולחופש המסחר. במאי 1823, הוא הוציא את ההימורים מחוץ לחוק, הטיל מיסוי כבד על מה שנחשב בעיניו לרעות חברתיות כגון שכרות ועישון אופיום, ואסר על עבדות.[12] גם כוח משטרה ושיפוט הוקמו על פי עקרונות בריטיים, שהפכו תחנת מסחר לעיר ראויה עם מראית עין של סדר. תקנה ספציפית בחוקה קראה לאוכלוסייה הרב-אתנית להישאר כשהייתה; ואף פשעים לא היו מבוססים לחלוטין על עקרונות גזעיים. ראפלס עבד על ניסוח חוקים, והגדיר בדיוק 'מה' מהווה מעשה פלילי.

 
מבט על סינגפור מהים, שורטט על ידי לוטננט פיליפ ג'קסון זמן קצר לפני עזיבתו של ראפלס ב-1823. נמצא בין מסמכים השייכים לראפלס[16]

לבסוף, ב-9 ביוני 1823, בהרגשה שעבודתו בהקמת סינגפור הסתיימה, הוא עלה על ספינה הביתה, אך לא לפני עצירה בבטאוויה כדי לבקר את ביתו הישן, ואת יריבו, ואן דר קאפלן. לאחר מכן הגיעה תחנה אחרונה בבנקולן. טרגדיה פקדה את ראפלס פעם נוספת כאשר בתו הצעירה, פלורה נייטינגל, שנולדה ב-19 בספטמבר, מתה קצת יותר מחודש לאחר מכן ב-28 בנובמבר בעודם בבנקולן.

ב-2 בפברואר 1824, ראפלס ומשפחתו הפליגו על הספינה "פיים (אנ')" של חברת הודו המזרחית הבריטית בדרך לאנגליה. הספינה עלתה באש כ-80 קילומטרים מבנקולן בערב לאחר שהפליגה. כל הנוסעים בספינה הצליחו לעלות לסירות ההצלה וניצלו, אבל הספינה עצמה נהרסה לחלוטין. השרפה כילתה את רוב השרטוטים והניירות שלו.

האמנה האנגלית-הולנדית מ-1824 (אנ') קיבעה לבסוף את המצב בהודו המזרחית. הבריטים זכו לדומיננטיות בצפון, בעוד שכל סומטרה הפכה להולנדית. חצי האי המלאי ותת-היבשת ההודית היו שניהם חופשיים מהתערבות הולנדית. ראפלס חזר לבסוף לאנגליה ב-22 באוגוסט 1824, יותר משנה לאחר שעזב את סינגפור. כהונתו הארוכה ביותר בסינגפור הייתה שמונה חודשים בלבד, אך בכל זאת הוא נחשב למייסד סינגפור.

חזרה לאנגליה ומוות

עריכה
 
שלט האצולה של ראפלס

עם הגעתם לאנגליה במצב בריאותי ירוד, סר סטמפורד וליידי ראפלס החלימו בצ'לטנהאם עד ספטמבר 1824, ולאחר מכן הוא אירח אורחים מכובדים בלונדון ובביתו. הוא גם תכנן להיבחר לפרלמנט, אך שאיפה זו מעולם לא התגשמה. הם עברו לכתובת לונדונית ברחוב ברנרס בסוף נובמבר 1824, בדיוק בזמן למלחמת מילים עם פארקר, שהגיע אף הוא לעיר, מול בית הדין של חברת הודו המזרחית הבריטית לגבי סינגפור. למרות העלאת מספר אישומים חמורים נגד ראפלס, פארקר בסופו של דבר לא הצליח לגרום לאובדן האמון בו; נמנעה ממנו הזדמנות לשוב לסינגפור, אך במקום זאת קיבל קידום צבאי.

כשהעניין עם סינגפור הוסדר, ראפלס פנה לתחומי העניין הגדולים האחרים שלו: בוטניקה וזואולוגיה. הוא נבחר לחבר באגודה הלינאית של לונדון ב-5 בפברואר 1825. ראפלס היה המייסד (ב-1825) והנשיא הראשון (נבחר באפריל 1826) של האגודה הזואולוגית של לונדון (אנ') (ZSL) וגן החיות של לונדון.

בינתיים, לא רק שלא הוענקה לו פנסיה, אלא הוא נקרא לשלם למעלה מעשרים ושניים אלף לירות שטרלינג עבור הפסדים שנגרמו במהלך ניהולו. ראפלס השיב בהבהרת מעשיו: והוא החליט לעבור לאחוזתו הכפרית, הייווד בצפון לונדון, אך לפני שהנושא נפתר, הוא כבר היה חולה מדי.

הוא מת משבץ מוחי בבית הייווד ב"מיל היל" בצפון לונדון, ביום הולדתו ה-45, 5 ביולי 1826. סיבת המוות הבסיסית הסבירה ביותר היא זו של פיסטולה עורקית-ורידית.[17][18] עזבונו הסתכם בסביבות עשרת אלפים לירות שטרלינג, ששולמו לחברה כדי לכסות את חובו. בגלל עמדתו נגד העבדות, סירב הוויקאר, תיאודור ויליאמס, שמשפחתו התעשרה בג'מייקה באמצעות סחר עבדים, לקבור אותו בכנסיית הקהילה המקומית (כנסיית סנט מרי, הנדון). לוח פליז הונח לבסוף ב-1887, אך מקום הימצאה האמיתי של גופתו לא היה ידוע עד 1914, כאשר הוא נמצא בקמרון. כשהכנסייה הורחבה בשנות העשרים, שולב קברו בגוף המבנה, ולוח רצפה מרובע עם כיתוב סימן את המקום.

ראפלס הותיר אחריו את אשתו השנייה סופיה האל ובתו אלה. ארבעת ילדיו האחרים מתו לפניו בבנקולן.

אלה נפטרה ב-1840, בת תשע-עשרה בלידת בנה הראשון. סופיה נשארה בבית הייווד עד מותה בשנת 1858, בגיל 72. ניתן לראות את קברה ואת האנדרטה שלה בבית הקברות של כנסיית סנט פול, מיל היל, קרוב לדלת האחורית של הכנסייה. כל ילדיו האחרים נשארו קבורים מעבר לים. 33 שנים לאחר מותו, האוסף הגדול של ראפלס של עתיקות ואתנוגרפיה אינדונזית נתרם למוזיאון הבריטי על ידי אחיינו, הכומר ויליאם צ'ארלס ראפלס פלינט.[6]

הפסל לזכרו במנזר וסטמינסטר בלונדון

עריכה
 
פסל ראפלס במנזר וסטמינסטר

דמות בגודל טבעי בשיש לבן מאת סר פרנסיס לגאט צ'נטרי מתארת את ראפלס בישיבה במנזר וסטמינסטר בלונדון שבאנגליה. הפסל הושלם בשנת 1832, והוא נמצא במעבר הצפוני של בית המקהלה.

הכתובת:

לזכרו של סר תומאס סטמפורד ראפלס, L.L.D. F.R.S. סגן. מושל ג'אווה והנשיא הראשון של האגודה הזואולוגית של לונדון. נולד ב-1781 נפטר ב-1826. נבחר בגיל צעיר לנהל את ממשלת הכיבושים הבריטים באוקיינוס ההודי, על ידי חוכמה, מרץ ופילנתרופיה, הוא העלה את ג'אווה לאושר ושגשוג שלא נודעו תחת שליטים לשעבר. לאחר כניעת האי להולנדים, ובמהלך ממשלתו בסומטרה, הוא ייסד אמפוריום בסינגפור, שם בביסוס חופש האדם כמו גם הזכות על האדמה, וחופש המסחר כזכות של הנמל, הוא הבטיח לדגל הבריטי את העליונות הימית בימים המזרחיים. קשור בלהט למדע, הוא עמל בהצלחה להוסיף לידע ולהעשיר את המוזיאונים של ארץ מולדתו, בקידום רווחת האנשים המחויבים באחריותו, הוא חיפש את טובת ארצו ואת כבוד האל.

מורשת

עריכה

בסינגפור, ובמקומות אחרים בעולם, שמו מוזכר בהקשרים רבים, כולל:

ידיעת הטבע

עריכה

קיצור המחבר הסטנדרטי Raffles משמש לציון אדם זה כמחבר כאשר מצטטים שם בוטני.[19]

 
רפלסיה גדולה מאינדונזיה

כמה מינים קרויים על שמו:

  • Chaetodon rafflesiiפרפרון מרושת
  • Dinopium rafflesiiנקר ירוק גב
  • Megalaima rafflesiמגליים אדום הכתר
  • Nepenthes rafflesiana – מין של כדנית
  • Protanilla raffles, Taylor, 1990 – מין של נמלה
  • רפלסיה, סוג של צמחים בעלי פרחים טפילים, הידועים כבעלי הפרחים הגדולים בעולם
  • Theridion rafflesi Simon, 1899 – עכביש מסומטרה

בהיותו בסומטרה הזמין ראפלס אמנים לצייר רישומים של אוספי החיות והצמחים שלו. הרישומים ששרדו מוחזקים בספרייה הבריטית.[21]

רוב דגימות הטבע שנאספו על ידי ראפלס אבדו עם שקיעתה של הספינה "פיים" בדרכו בחזרה לאנגליה. כמה שנשלחו קודם לכן, וחלקן שנאספו מאוחר יותר, שרדו במוזיאון להיסטוריה של הטבע, לונדון ובמוזיאון העולם (אנ') בליברפול.

מקומות ונקודות ציון

עריכה

בסינגפור קרויים על שמו: רובע עסקים (Raffles City), בית חולים (Raffles Hospital), בית מלון (Raffles Hotel), מוזיאון טבע (Raffles Museum of Biodiversity Research), כיכר (Raffles Place), מגדלור (Raffles Lighthouse), תחנת רכבת תחתית (Raffles Place MRT station), רחוב (Stamford Road) ושמה הקודם של מחלקת העסקים של חברת התעופה סינגפור איירליינס (Raffles Class).

עסקים

עריכה

על שמו גם כמה עסקים שבסיסם בסינגפור כמו חברת אחזקות (Raffles Holdings), חברה רפואית המנהלת בתי חולים ומרפאות (Raffles Medical Group) ומספנה בינטאי שבסין (Yantai CIMC Raffles Shipyard).

חינוך וספורט

עריכה

כמה מוסדות חינוך בסינגפור קרויים על שמו: האוניברסיטה הלאומית של סינגפור (הוקמה כ"מכללת ראפלס"), בתי ספר לנערות (Raffles Girls' Primary School ו-Raffles Girls' School (Secondary)), תיכון יוקרתי (Raffles Institution) ובית ספר בינלאומי (Stamford American International School).

על שמו מרוץ סוסים (Raffles Cup).

שני פסלים שלו מוצבים בסינגפור, אחד עשוי משיש לבן לאורך הנהר סינגפור, בעוד פסל שני עשוי ברונזה מוצב מול תיאטרון ואולם הקונצרטים ויקטוריה.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Barley, Nigel (1999). The Golden Sword: Stamford Raffles and the East (באנגלית בריטית). London, England: British Museum Press. ISBN 0-7141-2542-3.
  • Barley, Nigel (2009). In the Footsteps of Stamford Raffles (באנגלית בריטית). Singapore: Monsoon Publishing. ISBN 978-981-08-3534-7.
  • Borschberg, Peter (2019). "Dutch objections to British Singapore, 1819–1824: law, politics, commerce and a diplomatic misstep". Journal of Southeast Asian Studies. 50 (4): 540–561. doi:10.1017/S0022463420000053. S2CID 226792993.
  • Brayley, E. W. (1827). "Some account of the life and writings and contributions to science, of the late Sir Thomas Stamford Raffles, Knt., F.R.S., S.A. & L.S., &c; successively Lieutenant-Governor of Java and its dependencies, and of Fort Marlborough, Singapore, and the British Possessions in Sumatra: Founder and President of the Zoological Society". The Zoological Journal (באנגלית בריטית). 3 (9): 1–48.
  • Brayley, E. W. (1827). "Some account of the life and writings and contributions to science, of the late Sir Thomas Stamford Raffles, Knt., F.R.S., S.A. & L.S., &c; successively Lieutenant-Governor of Java and its dependencies, and of Fort Marlborough, Singapore, and the British Possessions in Sumatra: Founder and President of the Zoological Society". The Zoological Journal (באנגלית בריטית). 3 (11): 382–400.
  • Chandler, David P.; Steinberg, David J. (1988). In Search of Southeast Asia. Hawaii: University of Hawaii Press. ISBN 978-0-8248-1110-5.
  • Wurtzburg, Charles E. (1986). Raffles of the Eastern Isles (באנגלית בריטית). Oxford University Press. ISBN 0-19-582605-1.
  • de Jong, Joop (2000). De Waaier van het Fortuin. SDU publishers. ISBN 90-12-08974-3.
  • Glendinning, Victoria (2012). Raffles and the Golden Opportunity (באנגלית בריטית). Profile Books. ISBN 978-1846686030.
  • Murdoch, Adrian, ed. (2013). Raffles – Three Lives. Rott Publishing.
  • Noltie, H. J. (2009). Raffles' Ark Redrawn: Natural History Drawings from the Collections of Sir Thomas Stamford Raffles (באנגלית בריטית). London, England: British Library Publishing. ISBN 978-0-7123-5084-6.
  • Finlayson, George; Raffles, Sir Thomas Stamford, F.R.S. (27 באפריל 2014) [1826]. The Mission to Siam, and Hué the Capital of Cochin China, in the Years 1821-2 (txt) (באנגלית בריטית). Fairbanks: Project Gutenberg Literary Archive Foundation. EBook #45505. {{cite book}}: (עזרה)
  • Jardine, Sir William (1844). "with a memoir on Sir Stamford Raffles". The natural history of game birds (באנגלית בריטית).
  • Raffles, Stamford (1830). History of Java (באנגלית בריטית). Vol. I (2nd ed.). London: John Murray.
  • Raffles, Stamford (1830). History of Java (באנגלית בריטית). Vol. II (2nd ed.). London: John Murray.
  • Woodman, Dorothy (בספטמבר 1954). Raffles of Java, 1781–1826 (באנגלית בריטית). Vol. 4#9. History Today. pp. 581–590. {{cite book}}: (עזרה)

קישורים חיצוניים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ חבר מועצת בסולטנות ג'והור
  2. ^ באנגלית יש דרגות שונות של מושלים במושבות, תלוי בגודל המושבה. התפקיד של פארקר כמושל של מושבה קטנה הוגדר כ"שר תושב" (Resident minister) או בקיצור "תושב" (Resident), הדרגה נמוכה ביותר.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Raffles, Thomas Stamford (2015). The History of Java, v. 1–2.
  2. ^ Rafflesia
  3. ^ "William Farquhar, not Raffles, is true founder of S'pore: UK magazine book review". mothership.sg (באנגלית).
  4. ^ "Head Count: The History of Census-taking in Singapore". National Library, Singapore. 21 בינואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Glory and disgrace: The complex legacy of Singapore founder Raffles". France 24 (באנגלית). 26 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 3 Anon (n.d.). "Sir Thomas Stamford Raffles (biographical details)". BritishMuseum.org. London, England: British Museum.
  7. ^ Hannigan, Tim (1 בנובמבר 2012). Raffles and the British Invasion of Java (באנגלית). Monsoon Books. ISBN 978-981-4358-86-6. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ Wright, H.R.C. (1952). "Muntinghe's advice to Raffles on the land question in Java". Bijdragen tot de Taal-, Land- en Volkenkunde. 108 (3): 220–247. doi:10.1163/22134379-90002430. JSTOR 27859777.
  9. ^ "Lady Sophia Raffles (biographical details)". BritishMuseum.org. London, England: British Museum.
  10. ^ Blagden, C.O. (1921). "Historical: Singapore prior to 1819". In Makepeace, Walter (ed.). One Hundred Years of Singapore: being some account of the capital of the straits from its foundation by Sir Stamford Raffles on the 6th February 1819 to the 6th February 1919. London: John Murray. pp. 10.
  11. ^ Thomas Stamford Raffles
  12. ^ 1 2 Turnbull, C.M. (2009). A History of Modern Singapore, 1819–2005. NUS Press. ISBN 978-9971694302.
  13. ^ Khoo, Kevin. "William Farquhar's pragmatism: another perspective on Raffles vision for Singapore". NAS.Gov.sg. National Archives of Singapore. אורכב מ-המקור ב-23 באוקטובר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Charles Burton Buckley (1902). An anecdotal history of old times in Singapore. Singapore, Printed by Fraser & Neave, limited. pp. 88–89 – via Archive.org.
  15. ^ Charles Burton Buckley (1902). An anecdotal history of old times in Singapore. Vol. 1. Singapore: Fraser & Neave. p. 122.
  16. ^ Pearson, H. F. (ביולי 1953). "Singapore from the Sea, June 1823. Notes on a recently discovered sketch attributed to Lt. Phillip Jackson". Journal of the Malayan Branch of the Royal Asiatic Society. 26 (1 (161)): 43–55. JSTOR 41502903. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ (פיסטולה) עורקי-ורידי (arteriovenous fistula)
  18. ^ "What Killed Sir Stamford Raffles?". www.sma.org.sg. נבדק ב-2024-05-18.
  19. ^ Raffles באינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים
  20. ^ Raffles, Sir TS (1821). "Descriptive Catalogue of a Zoological Collection, made on account of the Honourable East India Company, in the Island of Sumatra and its Vicinity..." Transactions of the Linnean Society.
  21. ^ Noltie, Henry J. (2009). Raffles' ark redrawn : natural history drawings from the collection of Sir Thomas Stamford Raffles. British Library, Edinburgh Royal Botanic Garden. London: British Library. ISBN 978-0-7123-5084-6. OCLC 316836618.