תנא קמא וסתם משנה

התַּנָּא קַמָּא בארמית, ובתרגום לעברית - התנא הראשון, או ה'סתם משנה' הם ביטויים המתייחס לחלקים האנונימיים של המשנה. לתפיסת מפרשי המשנה השונים, בתלמוד, בראשונים ובאחרונים, דברים אלה נאמרו על ידי תנא אנונימי שדבריו מוזכרים ראשונה במשנה שבה דנים.

משמעות הביטויים

בדרך כלל בתחילת משנה כתובה הלכה או מימרא ללא ציון שמו של התנא שאמר אותה. הלכה זו נקראת בתלמוד שיטת "תנא קמא". במידה ויש תנא נוסף אשר חולק על דברי התנא הראשון, מצוין שמו של התנא החולק, וכך לדוגמה נמצא בגמרא: "תנא קמא סבר... ורבי יוסי סבר..."..

לדוגמה:

נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגיר, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.

רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין השכחה אלא בשעת העמור.

— משנה, מסכת פאה, פרק ד', משנה ו'

החלק הראשון של המשנה הוא של "תנא קמא" אנונימי, ורבי יהודה חולק עליו.

כמו כן בהרבה מן המשניות שסידר רבי יהודה הנשיא כתובות הלכות ומימרות ללא ציון שמו של התנא שאמר אותן וכן ללא אף תנא אחר שחולק, או שהחלק האנונימי איננו מיד בפתיחת המשנה. הלכות אלו נקראות "סתם משנה".

הניסיונות לזהות את התנא קמא והסתם

בתלמוד הבבלי מסופר בסוף מסכת הוריות על ניסיון הדחה שיזמו רבי נתן ורבי מאיר, שרצו להדיח את רבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג), אביו של רבי יהודה הנשיא, מתפקידו כנשיא. לאחר שנכשל הניסיון ושני החכמים הוצאו מבית המדרש, ביקשו החכמים להחזירם. ענה להם רשב"ג:

אָמַר לָהֶן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נִיעַיְּילִינְהוּ [נחזירם], מִיהוּ נִיקְנְסִינְהוּ [אולם נקנוס אותם], דְּלָא נֵימְרוּ שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמַיְיהוּ [שלא יאמרו דבר הלכה משמם]. אַסִּיקוּ [העלו] לְרַבִּי מֵאִיר [את הכינוי] "אֲחֵרִים", וּלְרַבִּי נָתָן "יֵשׁ אוֹמְרִים".

— בבלי הוריות, י"ג עמוד ב

רשב"ג קובע כעונש ל'מורדים' (ובהמשך משנה מעט את דעתו) שר' מאיר ור' נתן לא יוזכרו במשנה בשמותיהם, אלא בכינויים "אחרים" (לר' מאיר) ו"יש אומרים" (לר' נתן). במסורת זו עולה האפשרות שיש לייחס לתנא מסוים דברים אנונימיים במשנה המובאים תחת ביטוי החוזר על עצמו פעמים רבות.

במקום אחר בתלמוד הבבלי קובע רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, כללים לזיהוי יוצריהם או עורכיהם האנונימיים של הקבצים התנאיים הבולטים:

דאמר ר' יוחנן: סתם מתניתין - ר' מאיר; סתם תוספתא - ר' נחמיה; סתם ספרא - רבי יהודה; סתם ספרי - ר' שמעון [בר יוחאי]; וכולהו - אליבא דר' עקיבא.

— בבלי סנהדרין, פ"ו עמוד א

לפי הבבלי, ר' יוחנן קבע שהקטעים האנונימיים במשנה הם משל רבי מאיר, הקטעים האנונימיים בתוספתא הם משל רבי נחמיה, ובספרא הם משל רבי יהודה בר עילאי, ובספרי הם משל רבי שמעון בר יוחאי, כולם תנאים בני הדור הרביעי, וכולם גם יחד הם במקור מדברי רבי עקיבא, שהיה רבם. הזיהוי של התנא קמא או הסתם משנה עם ר' מאיר מופיע גם בירושלמי, אלא ששם דעתו של ר' יוחנן שונה, והזיהוי של הסתם עם ר' מאיר מובא מפי תלמידו-עמיתו ריש לקיש:

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: כָּל־מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה סְתָם מִשְׁנָיוֹת - דְּרַבָּנָן, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ לוֹ רַבּוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: כָּל־סְתָם מִשְׁנָיוֹת - דְּרִבִּי מֵאִיר, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ לוֹ רַבּוֹ.

— ירושלמי יבמות, פ"ד, ה"יא, דף ו, עמודה ב

לפי הירושלמי, ר' יוחנן מציע שהסתם הוא דעת החכמים באופן כללי, כלומר דעת הרוב, אלא אם כן יש זיהוי אחר של הסתם. ריש לקיש לעומתו סבור שהסתם הוא משל ר' מאיר, אבל גם הוא מניח יוצאים מן הכלל, כלומר זיהויים של הסתם עם חכמים אחרים במקרים ספציפיים. דעת ר' יוחנן בירושלמי זהה למעשי לדעת החוקרים בני זמננו, אולם הדומיננטיות של התלמוד הבבלי גברה על הירושלמי. לאחר תקופת התלמוד חוזר גם רב שרירא גאון באיגרתו על הזיהויים שבבבלי סנהדרין, וכך הפכו זיהויים אלה, ובעיקר הזיהוי של ה'סתם משנה' עם רבי מאיר, מקובלים על פרשנים מסורתיים רבים.

עם זאת יש להעיר שהזיהוי של הסתם עם ר' מאיר במסכת סנהדרין סותר את הזיהוי שלו עם 'אחרים אומרים' במסכת הוריות, ושני הזיהויים לא עומדים במבחן הביקורת כשבודקים כל מקור לגופו, וכבר בבבלי עצמו אפשר למצוא ניסיונות לזהות את ה'סתם' עם חכמים אחרים. פתרון אפשרי לסתירה לכאורה נרמז כבר בדברי הרמב"ם, המסביר:

אבל סתם משנה הוא מה שהסכים עליו דעת רבים, והשתווה עיונם בו ולא נפלה בו מחלוקת, או יקבלוהו רבים מפי רבים עד משה, כפי אשר חלקנו בפתיחת דברינו. והמקבל הקרוב שנתייחס אליו המאמר הוא רבי מאיר, וזהו עניין שאמרו "סתם משנה רבי מאיר"...

— הקדמת הרמב"ם למשנה, תוכן המשנה, הפרק השישי.

הרמב"ם מסביר שסתם משנה היא דעת הרוב, ותלייתה בר' מאיר היא מכיוון שהוא קיבלה (מר' עקיבא, שקיבל מדורות קודמים) ומסרה באופן הקרוב ביותר לנוסחה המקורי, כלומר שנה אותן 'בסגנון ובלשון ששמען מר' עקיבא, ובסגנון זה נקבעו הסתמות הישנות במשנתנו', כדברי חנוך אלבק. ,

דעת המחקר המודרני

לדעת חוקרי זמננו, בדומה לדעת הרמב"ם, היה לר' עקיבא היה תפקיד מרכזי בניסוח משניות רבות, ולר' מאיר היה תפקיד מרכזי במסירתן. עם זאת, הקול האנונימי של המשנה הוא קול מגוון ביותר, שמשלב את מגוון המקורות שעמדו בפני רבי יהודה הנשיא בבואו לערוך את המשנה.

לסיכום, לדעת חלק מהפרשנים המסורתיים ולדעת החוקרים בני ימינו, התנא קמא והסתם משנה אינם דברי חכם מסוים דווקא, אלא דעת הרוב המקובלת.

ראו גם

• סתמא דגמרא
• סתמאים
• משנה

לקריאה נוספת

• Ishay Rosen-Zvi, "Orality, Narrative, Rhetoric: New Directuons In Mishnah Research", AJS Review 32 (2008), pp. 235–249

קישורים חיצוניים

• הלכה כסתם משנה