אלימות מינית בזמן מלחמה

אלימות מינית בזמן מלחמה היא אונס או תקיפה מינית אחרת המבוצעת על ידי לוחמים במהלך מלחמה או כיבוש צבאי כלפי הצד הנכבש. אלימות זו משמשת לעיתים קרובות כאמצעי לוחמה פסיכולוגית על מנת להשפיל את האויב. אחד ההסברים לתופעה נפוצה זו היא שכאשר חייל אונס אישה הוא למעשה תוקף באלימות את זהותה האתנית והתרבותית, ופעולה זו מגלמת את השאיפה להשמיד את כל הקהילה האתנית שהאישה היא חלק ממנה.

אלימות מינית בזמן מלחמה יכולה להיחשב כרצח עם כאשר היא מתבצעת מתוך כוונה להשמיד קבוצה אתנית. בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה קבע תקדים כאשר קבע כי אונס יכול להיות פשע מסוג רצח עם, וכלל זה הוחל על חלק מהנאשמים ברצח העם ברואנדה.

הגדרה של אלימות מינית בזמן מלחמה

לא קיימת הגדרה אחידה לאלימות מינית או אונס בזמן מלחמה.

אמנת רומא מגדירה אונס באופן הבא:

תקיפת אדם אחר ללא הסכמתו באמצעות פלישה לגופו על ידי התנהגות שהביאה לחדירה, קלה ככל שתהיה, של איבר מינו של התוקף לחלק כלשהו בגופו של הקורבן; או חדירה, קלה ככל שתהיה, של חפץ כלשהו או חלק כלשהו מגופו של התוקף לפי הטבעת או לאחד מאיברי המין של הקורבן.

מחקר שבדק אירועי אלימות מינית בזמן מלחמה מצא כי בדרך כלל קיימים שבעה אופנים של אלימות: אונס, עבדות מין, זנות בכפייה, היריון כפוי, עיקור או הפלה בכפייה, הטלת מום מיני ועינויים מיניים.

בדו"ח של האו"ם מ-2009 בנושא זה אלימות מינית הוגדרה כאונס, עבדות מינית, זנות כפויה, היריון כפוי, הפלה כפויה, עיקור כפוי, נישואים בכפייה, סחר בבני אדם לצורכי מין במצבי סכסוך, וכל צורה אחרת של אלימות מינית בחומרה דומה, כאשר העבירות מבוצעות כלפי נשים, גברים, נערות או נערים הקשורים במישרין או בעקיפין לסכסוך.

חקיקה נגד אלימות מינית בזמן מלחמה

תבליט מהמאה הראשונה שנמצא באפרודיסיאס, המתאר את הקיסר קלאודיוס עירום, תוקף את דמותה הקורסת של בריטניה ועומד להנחית עליה את המהלומה האחרונה

בתורה ישנו דין אשת יפת תואר שפרשת כי תצא, ובו מספר מצוות המעגנות את זכויותיהן של שבויות המלחמה: חייל החושק בשבויה אינו רשאי לקיים עימה יחסים טרם המתין חודש ימים שבהם התאבלה על הוריה ועשתה פעולות של הסרת היופי ממנה. רק בתום תקופה זו יכול היה לקחתה לו לאישה ולקיים עימה יחסים במסגרת זו. באם בתום חודש הימים לא חפץ בה החייל, היה עליו לשלחה לנפשה ולא למכור אותה כשפחה. עם זאת, בפרשנות התורה שבעל פה ישנה מחלוקת בין חכמי התלמוד הבבלי לחכמי התלמוד הירושלמי האם הותרה ביאה אחת בעת המלחמה מטעם ש"דיברה תורה כנגד יצר הרע", וללא זאת החייל עלול לאנוס בלא ריסון, וגם זאת בתנאי שאחר כך יביא אותה לביתו ולא יעזוב אותה, או שביאה כזו לא הותרה כלל. אולם היתר זה בוטל עם קבלת האמנה הבין-לאומית האוסרת לאנוס בעת מלחמה.

אצל היוונים הקדמונים אונס נשים בזמן מלחמה היה "התנהגות מקובלת מבחינה חברתית", ולוחמים ראו את נשות האויב כ"שלל" לגיטימי ושימושי. ביוון הקדומה נשים נחשבו כ"רכוש" של גבר, בדרך כלל אב, בעל, אדון עבדים או אפוטרופוס. בהקשר זה, אונס אישה נחשב לפשע רכוש שבוצע נגד הגבר שבבעלותו האישה.

בימי הביניים, הכנסייה הקתולית ביקשה למנוע אונס במהלך לחימה באמצעות תפיסת "שביתת הנשק של אלוהים" שקראה לחיילים להימנע מלתקוף אזרחים שאינם מעורבים בלחימה. כמו כן קודם אידיאל האבירות, לפיו יש להגן על חפים מפשע ולשמור על כללי המוסר. מספר הוגים נוצרים קראו להגן על עקרונות אלה.

למרות זאת, אונס וביזה המשיכו להיות שכיחים במצבי מלחמה. ההסבר המקובל לכך הוא שכלל האוכלוסייה הנכבשת נתפסה כאויב, כולל נשים וילדים, והכוח הכובש יכול לעשות בהם כרצונם. בימי הביניים המאוחרים, דיני המלחמה אף התייחסו לאונס וביזה בזמן מלחמה כסימן להצלחתו של הלוחם בשדה הקרב ומעין "פרס" על הניצחון בקרב.

התנהגות מעין זו גונתה לראשונה בספר שפרסם הוגו גרוטיוס, בין הראשונים שניסו לנסח חוקי מלחמה בין-לאומיים. הוא הטיל איסור על אונס נשים בזמן מלחמה, בנימוק שהוא אינו הכרח ביטחוני והוא מסמל שפל מוסרי. תפיסה זו אומצה באמנות וחוקי מלחמה במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19. לדוגמה, הסכם הידידות והמסחר בין ארצות הברית לפרוסיה משנת 1785 אוסר על מעשי איבה בין הצדדים, בהם התנקשות, רצח, דקירה בזדון, הטלת מום ואונס.

מצב זה השתנה בתחילת המאה ה-20. אלימות מינית לא נכללה ברשימת פשעי המלחמה של אמנות ז'נבה הראשונות ואמנות האג. באמנות האג ישנה רק התייחסות מרומזת: "יש לכבד את כבוד המשפחה ואת זכויותיהם וחייהם של האזרחים." גם ועידת השלום בפריז שדנה בפשעי מלחמה שבוצעו במהלך מלחמת העולם הראשונה נמנעה מהעמדה לדין של חיילים עקב אלימות מינית.

במשפטי נירנברג שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה העידו רבים על פשעי אלימות מינית של הנאצים, אך איש לא הועמד לדין בגינם. בבית הדין הבין-לאומי הצבאי למזרח הרחוק, שהתכנס בטוקיו לצורך העמדתם לדין של מנהיגי האימפריה היפנית על פשעי מלחמה, הורשעו קצינים יפנים באי-מניעת אונס בטבח ננקינג. הגנרל טומויוקי ימאשיטה הורשע, בין היתר, באונס שביצעו חייליו. בית הדין ציין כי מעל ל-20,000 נשים ונערות נאנסו במהלך השבועות הראשונים של הכיבוש היפני של העיר הסינית ננקינג.

בשנת 1949 עודכנו אמנות ז'נבה, ונוסחה אמנת ז'נבה הרביעית, האוסרת על אלימות מכל סוג שהוא כלפי אזרחים. סעיף 27 באמנה אוסר במפורש על אונס בזמן מלחמה וזנות בכפייה בסכסוכים בין-לאומיים. פירוט נוסף של איסורים אלה נכלל בפרוטוקול הראשון והשני לאמנות ז'נבה, שנוסחו בשנת 1977.

הצהרת האומות המאוחדות בדבר הגנה על נשים וילדים במצבי חירום ובעימות מזוין , שנכנסה לתוקף ב-1974, אינה מזכירה אונס ספציפית.

אונס הוכר לראשונה כפשע נגד האנושות על ידי בית הדין הפלילי הבין-לאומי ליוגוסלביה לשעבר בשנת 1993, אז הוצאו צווי מעצר נגד חיילים סרבים שאנסו נשים במהלך מלחמת בוסניה.

בשנת 1998 קבע בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה שאונס המוני במהלך סכסוך מזוין יכול להיחשב כרצח עם.

אלימות מינית נאסרה מפורשות בחוק למניעת פשעי מלחמה בארצות הברית (1996) ובאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבין-לאומי (1998).

מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה בשנת 2008 את החלטה 1820, בה צוין כי "אונס וצורות אחרות של אלימות מינית יכולים להיות פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות או מעשה מכונן ביחס לרצח עם".

בשנת 2009 הוקם משרד הנציג המיוחד של מזכירות האו"ם (SRSG) לנושא אלימות מינית נגד נשים וילדים במוקדי סכסוך בעולם. הנציגה הראשונה הייתה מרגוט ולסטרם. בשנת 2012 הוחלפה על ידי זיינב בנגורה, ומשנת 2017 מכהנת בתפקיד פראמילה פאטן.

היסטוריה של אלימות מינית בזמן מלחמה

מהעת העתיקה עד המאה ה-19

חטיפת הנשים הסביניות בציור של ניקולא פוסן (1634–1635)

במהלך ההיסטוריה התרחשו מקרים רבים של אלימות מינית בזמן מלחמה. ההיסטוריונית גרדה לרנר כתבה:

המנהג לאנוס נשים באוכלוסייה שנכבשה הוא אחד המאפיינים של לוחמה וכיבוש, משנת אלפיים לפני הספירה ועד היום. בדומה לעינויים של אסירים, זה מעין נוהג חברתי שלא נכנע לקדמה, לרפורמות הומניטריות ולשיקולים מוסריים ואתיים מתוחכמים. לדעתי מקרים אלה מתרחשים בגלל שזה מנהג מובנה ובסיסי של התפיסה הפטריארכלית וחלק בלתי נפרד ממנה.

צבאות יוון העתיקה ורומא העתיקה עסקו תדיר באונס בעת מלחמה, כפי שתועד בכתבים רבים, בהם של הומרוס, הרודוטוס, טיטוס ליוויוס וטקיטוס. בעת כיבוש טרויה, ובמקרים רבים אחרים, נלקחו השבויות כנשים למנצחים.

כתבים מהמאה ה-8 לפנה"ס מצביעים על כך שאונס בזמן מלחמה היה חלק מפקודות המבצע הצבאי. לדוגמה, באיליאדה, יועצו הבכיר ביותר של אגממנון, נסטור, מצווה על החיילים היוונים האכאים לכבוש את טרויה ולאנוס את נשות טרויה:

אִישׁ מִכֶּם לֹא יֹאמַר לְמַהֵר וְלָשׁוּב אֶל בֵּיתוֹ, טֶרֶם שָׁכַב אֶת אַחַת הַנָּשִׁים מִנְּשֵׁי אַנְשֵׁי טְרוֹיָה.

— איליאדה, שיר שני, בתרגום שאול טשרניחובסקי

ההיסטוריון טקיטוס מתאר צבא של 40,000 חיילי רומא העתיקה "קורעים לגזרים" נשים וילדים עם הגעתם לקרמונה, והרודוטוס מתאר בכתביו אונס קבוצתי של נשים יווניות שעונו למוות במהלך מלחמות יוון–פרס.

האגדה המיתולוגית אודות חטיפת הנשים הסביניות, הנוגעת לייסוד האימפריה הרומית, לא כוללת תיאורי אלימות מינית, אם כי יש בה נישואים בכפייה. בגרסה של אובידיוס לאגדה זו הוא מציין במפורש שהנשים הסביניות נועדו לסיפוק יצריהם המיניים של חיילי רומא. בעמוד מרקוס אורליוס ברומא נראים באחד התבליטים חיילים תוקפים אישה ותופסים אותה בשיערה.

על פי היסטוריונים מימי הביניים, ההונים והאווארים שפלשו למזרח אירופה במהלך העת העתיקה המאוחרת נהגו לאנוס נשים ונדיות ולהחזיקן כשפחות מין.

במהלך העת העתיקה המאוחרת הודו נכבשה פעמים רבות על ידי אימפריית קושאן ועמים אחרים שפלשו אליה ממרכז אסיה. הפולשים כבשו את קשמיר, פנג'אב ועמק הגנגס, ועל פי הכתובים אלה לוו במקרי טבח, ביזה ואונס המוני.

מקרי אלימות מינית נמשכו בימי הביניים, בין השאר בכיבוש אנגליה ואירלנד על ידי הוויקינגים, בתקופת סחר העבדים הערבי, בתקופת שלטונו של ג'ינגיס חאן באימפריה המונגולית, בכיבוש של מצרים העליונה על ידי מוחמד בן קלאוון, ובכיבושי הערים חלב ודמשק בשנים 1400–1401.

מקרי אלימות מינית בזמן מלחמה בתקופה המודרנית המוקדמת כוללים אונס נשים וילדים אינדיאנים על ידי כובשים ספרדים בצפון אמריקה, אונס נשות הרפובליקה ההולנדית במהלך דיכוי המרד ההולנדי, אונס המוני של נשים וילדים לאחר כיבוש העיר מגדבורג (1631), אונס אויגורים על ידי לוחמי שושלת צ'ינג (1765), אונס נשים וילדות במהלך המלחמה הווהאבית-עות'מאנית, אונס נשים צ'רקסיות במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), וכן במהלך רצח העם הטסמני, מרד טאיפינג, מרד הבוקסרים ומהפכת שינהאי.

המאה ה-20

כרזה המתארת באופן גרפי את "אונס בלגיה" בידי חייל גרמני

בתקופת מלחמת העולם הראשונה התרחשו מקרי אלימות מינית של גרמנים במהלך כיבוש בלגיה (המכונה "אונס בלגיה"), ושל טורקים במהלך רצח העם הארמני (ראו אונס במהלך רצח העם הארמני).

מקרי אלימות מינית רבים בוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי כל הצדדים, בהם חיילי גרמניה, יפן, ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, ברית המועצות, יוגוסלביה, אוסטרליה וסין. אירועי אונס המוני התרחשו במבצע ברברוסה, בטבח ננקינג, במבצע סערת אוגוסט, בפלישת בעלות הברית לסיציליה וביפן בתקופת הכיבוש האמריקאי .

חיילים יפנים ניצלו מינית נשים וילדות כ"נשות ניחומים" והעסיקו אותן בזנות בכפייה. כ-200,000 נשים הועסקו בזנות בכפייה, בעיקר מקוריאה, סין, וייטנאם, בורמה, טאיוואן והפיליפינים.

אונס בוצע על ידי כוחות הוורמאכט בנשים ונערות יהודיות במהלך פלישת גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939. נאנסו גם נשים ונערות פולניות, אוקראיניות, בלארוסיות ורוסיות, לעיתים לפני שנורו למוות. הוורמאכט הקים גם מערך של בתי בושת צבאיים, שבהם נשים ונערות צעירות מהשטחים הכבושים הועסקו בזנות בכפייה בתנאים קשים. בברית המועצות נחטפו נשים על ידי הכוחות הגרמנים לצורכי זנות. גם חיילי הצבא האדום ביצעו מעשי אונס רבים בנשות פולין והונגריה בזמן פלישת ברית המועצות לפולין ובמהלך המצור על בודפשט.

לאחר קרב מונטה קסינו באיטליה, במהלך מלחמת העולם השנייה, התרחשו מקרי אונס ורצח המוניים, שכונו "ההשתוללות במונטה קסינו". מעשים אלה בוצעו בעיקר על ידי חיילי גומיה ממרוקו, שהיו שכירי חרב של חיל המשלוח הצרפתי (FEC) בפיקודו של הגנרל אלפונס ז'ואן. קורבנות פשעים אלו היו כ-2,000 נשים ונערות תושבות איטליה, וכן כ-600 גברים ונערים.

עם סיום מלחמת העולם השנייה, התרחשו מקרי אונס המוני בידי חיילי צבא ארצות הברית במהלך שחרור צרפת . באזורי הכיבוש בגרמניה נאנסו נשים גרמניות על ידי חיילי צבא ארצות הברית, צבא בריטניה, צבא צרפת והצבא האדום. על פי מספר הערכות, במהלך הקרב על ברלין ולאחריו נאנסו מעל ל-100,000 נשים גרמניות על ידי חיילים סובייטים, ובסך הכול ברחבי גרמניה נאנסו מעל לשני מיליון נשים גרמניות .

מקרי אונס המוני התרחשו גם במלחמת הודו-סין הראשונה ובמהלך חלוקת הודו .

במלחמת האזרחים בלבנון שנמשכה משנת 1975 עד 1990 התרחשו מקרי אלימות רבים, בהם אונס, אונס קבוצתי, אונס המוני, פגיעה באיברי המין, עינויים והשפלה מינית וזנות כפויה. נשים, נערות וילדות נחטפו, וחלקן לא שבו.

במחצית השנייה של המאה ה-20 התרחשו מקרי אלימות מינית רבים בזמני מלחמה, בין השאר על ידי חיילים סינים במלחמת קוריאה, חיילים צרפתים במלחמת אלג'יריה, חיילי צבא ארצות הברית ודרום קוריאה במלחמת וייטנאם , חיילי פקיסטן במלחמת העצמאות של בנגלדש , במהלך פלישת טורקיה לקפריסין, מלחמת האזרחים בקולומביה, הסכסוך בין צבא פרו לבין הנתיב הזוהר, הסכסוך בדרום הפיליפינים, הסכסוך על חבל קשמיר , מלחמת האזרחים בסרי לנקה, המלחמה המלוכלכת בארגנטינה, מלחמת האזרחים הליברית הראשונה, מלחמת האזרחים בסיירה לאון , פלישת אינדונזיה למזרח טימור, הפלישה העיראקית לכווית ובמהלך מלחמת אפגניסטן.

מקרי אונס במהלך רצח העם ברואנדה

בשנת 1998 קבע בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה, שהוקם על ידי האו"ם, שאונס המוני דינו כרצח עם. במשפטו של ז'אן פול אקייסו, ראש עיר ברואנדה, קבע בית הדין כי מקרי האונס הרבים של נשות הטוטסי נועדו להשמיד את הטוטסים. על פי מספר הערכות, כ-500,000 נשים נאנסו במהלך רצח העם ברואנדה ב-1994 .

השופטת נאווי פילאי, ששימשה לאחר מכן בתפקיד הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם, הצהירה לאחר פסק הדין: "מאז ומתמיד אונס נחשב כשלל מלחמה. מעכשיו זה ייחשב כפשע מלחמה. אנחנו רוצים להעביר מסר: אונס הוא כבר לא פרס על ניצחון במלחמה".

מקרי אונס במלחמות יוגוסלביה

גופות שהתגלו בקבר אחים במלחמת בוסניה (1993)

אונס הוכר לראשונה כפשע נגד האנושות על ידי בית הדין הפלילי הבין-לאומי ליוגוסלביה לשעבר בשנת 1993, אז הוצאו צווי מעצר נגד חיילים סרבים שאנסו נשים במהלך מלחמת בוסניה .

לפחות שמונה חיילים הואשמו באונס. להגנתם טען אחד הפרקליטים כי בעבר היה נהוג לשמוע עדויות על אונס, אך להבליג על המעשים ולהתייחס אליהם כהתנהגות פוגענית ותו לא. השופט ריצ'רד גולדסטון אמר: "אכן, אונס לא היה עד כה מעניינה של הקהילה הבין-לאומית, אבל עכשיו אנחנו צריכים להתמודד בגלוי עם המעשים האכזריים הללו." בית הדין הרשיע חלק מהנאשמים, ובכך קבע תקדים משפטי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה בית דין בין-לאומי הרשיע נאשמים על עבירות של אונס ועבדות מין.

בשנת 2004 דיווח אמנסטי אינטרנשיונל על חטיפת נערות לצורכי זנות בקוסובו, כאשר הלקוחות העיקריים הם חיילי כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות וחיילי נאט"ו בעיר.

המאה ה-21

במאה ה-21 התרחשו מקרי אלימות מינית במהלך מלחמת קונגו הראשונה, מלחמת קונגו השנייה , רצח העם בדארפור, מלחמת האזרחים בלוב, מלחמת האזרחים בסוריה , רצח העם בדארפור , רדיפת הרוהינגיה במיאנמר, מלחמת תיגראי, מלחמת אוקראינה–רוסיה ובמתקפת הפתע של חמאס על ישראל.

פורסמו גם מקרי התעללות ואונס רבים שבוצעו על ידי חיילי צבא ארצות הברית בכלא אבו גרייב בעיראק.

מקרי אלימות מינית רבים התרחשו גם בשטחים שבשליטת המדינה האסלאמית בסוריה ובעיראק, ובשטחים שבשליטת כוחות הטליבאן באפגניסטן.

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל תיעד מקרים נוספים של אונס בזמן מלחמה במאה ה-21 באפגניסטן, צ'צ'ניה, קולומביה, עיראק, סודאן ונפאל.

בשנת 2008 התייחס ארגון יוניסף לאונס של נשים וילדים באזורי סכסוך באפריקה. על פי הארגון, מקרי אונס כבר לא מבוצעים רק על ידי לוחמים אלא גם על ידי אזרחים. מקרים אלה מושפעים ממלחמות ואסונות טבע, הגורמים להתפוררות הנורמות החברתיות. הארגון דיווח על עלייה חדה במקרי אלימות מינית בקניה מייד לאחר הבחירות שהתקיימו בדצמבר 2007, ועל שכיחות מקרי אונס באזורי עימות בסודאן, צ'אד והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

בשנת 2016 שבמהלך ההשתלטות של ארגון "המדינה האסלאמית" ב-2014 על האזורים בהם מתגוררים היזידים, נחטפו כ-7,000 נשים וילדות יזידיות. רבות מהן נרצחו לאחר אינוסן ומאות מהן נמכרו לידי טרוריסטים מוסלמים חברי הארגון.

אלימות מינית בסכסוך הערבי–ישראלי

במהלך מאורעות תרפ"א ומאורעות תרפ"ט בארץ ישראל, נאנסו נשים ונערות יהודיות על-ידי ערבים.

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, התרחשו כתריסר מעשי אונס בפלסטיניות בתקופת מלחמת העצמאות. מספר מקרים נותרו חסויים במשך שנים.

במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני במאה ה-21 היו מספר מקרים שבהם פלסטינים אנסו ורצחו ילדות או נשים יהודיות, בהם רצח אורי אנסבכר בת ה-19 וליפז חימי בת ה-9. במספר מקרים בוצע אונס בלבד ללא רצח, ורק לאחר שנים הוכרו הנאנסות כנפגעות פעולות איבה, למשל בפרשיית האונס בגן העיר. בשורה של תביעות משפטיות הובילה עו"ד אלוני סדובניק מהלך של הכרה של משרד הביטחון ומערכת המשפט בנפגעות אונס ופגיעות מיניות כנפגעות פעולות איבה, בהתאם לחוק הבינלאומי. בדו"ח של הקול היהודי נטען שרוב מקרי האונס שנעשו על ידי פלסטינים אינם תופעה פלילית אלא תופעה לאומנית בעלת מניעים דתיים-אסלאמיסטיים, וכי משרד הביטחון ומערכת המשפט בישראל אינם מכירים במניעים לאומניים כמניע לאלימות מינית.

במחקר של טל ניצן משנת 2006 בשם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי-פלסטיני" היא מציינת שתופעת אונס על ידי חיילי צה"ל היא נדירה מאוד, בהסתמך על נתונים של ארגוני זכויות אדם ושל התקשורת. לפי הניתוח שלה חיילי צה"ל נמנעים מאונס של נשים פלסטיניות – מסיבות גזעניות, בהן "דה-הומניזציה" והחשש מהתבוללות. אחרים הגיבו ואמרו שהדבר רק מעיד על מוסריותם של החיילים הישראלים, ובן-דרור ימיני הגיב למחקר במילותיו: "חיילי צה"ל אינם אונסים בעיקר משום שהם הרבה יותר מוסריים ממה שמספרים עליהם בעולם."

ראו גם

• אונס קבוצתי#אונס קבוצתי בעת מלחמה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלימות מינית בזמן מלחמה בוויקישיתוף

• שלי הופמן, אלימות מינית נגד נשים בסכסוכים מזויינים, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, באתר יד לשריון