איי הודו המערבית הדנים
איי הודו המערבית הדנים (בדנית: Dansk Vestindien) היו מושבה דנית באיים הקריביים, שכללה את סנט תומאס, סנט ג'ון וסנט קרואה. חברת איי הודו המערבית הדנית סיפחה את האי הבלתי מיושב של סנט תומאס ב-1672 ואת סנט ג'ון ב-1675. ב-1733 רכשה החברה את סנט קרואה מחברת איי הודו המערבית הצרפתית. כאשר החברה הדנית פשטה את הרגל ב-1755 הועברה השליטה הישירה על שלושת האיים לידי מלך דנמרק. בריטניה כבשה את המושבה בשנים 1801- 1802 ובשנים 1807 – 1815, במהלך המלחמות הנפוליאוניות.
 | |
.jpg) | |
| סנט תומאס (1893) | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | קולוניאלי |
| שפה נפוצה | דנית, אנגלית |
| עיר בירה |
שארלוט אמאלי (1754-1672, 1917-1871) כריסטיאנסטד (1871-1754) 18°21′N 64°57′W / 18.350°N 64.950°W |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אמריקה התיכונה |
| אזור זמן | UTC -4 |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| רכישה מחברת איי הודו המערבית הדנית | 1754 |
| פירוק | |
| מכירה לארצות הברית | 31 במרץ 1917 |
| ישות קודמת | חברת איי הודו המערבית הדנית |
| ישות יורשת | איי הבתולה של ארצות הברית |
| שטח בעבר | 400 קמ"ר |
| אוכלוסייה בעבר | 27,000 (נכון ל־1911) |
| כלכלה | |
| מטבע |
ריגסדלר של איי הודו המערבית הדנים (1849-1754) דלר של איי הודו המערבית הדנים (1917-1849) |
  | |
מטרתה של ההתיישבות הקולוניאלית הדנית באיי הודו המערבית הייתה לנצל את הסחר המשולש הרווחי, שכלל ייצוא כלי נשק ומוצרים תעשייתיים נוספים לאפריקה ויצוא עבדים לאיים הקריביים שעבדו במטעי הסוכר. השלב האחרון במשולש הסחר היה ייצוא מטען הסוכר והרום לדנמרק. לאחר מרד שהתחולל ב-1848, בוטלה העבדות, מהלך שהוביל לקריסה כמעט מוחלטת של המטעים.
החל משנת 1852 עלתה שאלת מכירת המושבה הבלתי רווחית לדיונים בפרלמנט הדני. דנמרק ניסתה כמה פעמים לבצע עסקת מכירה או החלפה של המושבה בסוף המאה ה-19 עם ארצות הברית ובראשית המאה ה-20 עם גרמניה. בסופו של דבר נמכרו האיים לארצות הברית במחיר של 25 מיליון דולר. ב-31 במרץ 1917 הועברה השליטה באיים לארצות הברית ששינתה את שמם לאיי הבתולה של ארצות הברית.
היסטוריה
עריכהייסוד
עריכהב-1622 ביקשו סוחרים מקופנהגן מהמלך כריסטיאן הרביעי לקבל את רשותו לייסד חברת סחר באיי הודו המערבית, אך עד אשר הוענק להם ב-25 בינואר 1625 מונופול למשך שמונה שנים לסחר עם איי הודו המערבית, מושבת וירג'יניה (אנ'), ברזיל ועם גינאה (מערב אפריקה), גרמו כישלונה של חברת הודו המזרחית הדנית ושל חברת איסלנד ותחילת מעורבותה של דנמרק במלחמת שלושים השנים, לאובדן כל העניין ברעיון זה. ב-1647 ארגן הנסיך פרדריק משלחת סחר לברבדוס בניהולם של גבריאל גומז ושל האחים דה קסרס, אך מסע זה ומסע נוסף של שתי ספינות ב-1651 נכשלו כישלון חרוץ. רק כאשר ב-1652, עם הצלחת מסעו של אריק סמית שיצא על סיפון הספינה "פורטונה", התעורר מחדש העניין באיי הודו המערבית ובייסוד מושבה דנית חדשה.[1]
משלחתו של סמית ומשלחת נפרדת של חמש ספינות נחלו הצלחה גדולה יחסית, אך משלחתו השלישית של סמית איבדה את שתי ספינותיה בעלות של 32,000 ריגסדלר. באוגוסט שנתיים לאחר מכן, הוטבעה שייטת ספינות דניות על ידי סופת הוריקן. ב-1663 שב סמית ממסעו הרביעי ובאפריל 1665 הציע למלך באופן רשמי להקים יישוב בסנט תומאס. לאחר שלושה שבועות של דיונים אושרה התוכנית ולסמית הוענק התואר מושל. המתיישבים יצאו לדרך ב-1 ביולי אותה שנה על סיפון הספינה "אנדרגט" (Eendragt), אך המשלחת החלה את דרכה ברגל שמאל: עוד לפני הגעתה ליעד נתקלה הספינה בשתי סופות עזות ופרצה בה שרפה. לאחר מכן פשטו עליה פריבטירים אנגלים, שכן באותה עת התנהלה המלחמה האנגלו-דנית השנייה. סמית מת ממחלה וכנופיה שנייה של פריבטירים שדדה את הספינה ועשתה בה שימוש לסחר עם האיים השכנים. לאחר שהתחוללו סופת הוריקן נוספת והתפרצות נוספת של מחלה, קרסה המושבה, האנגלים הגיעו מהמושבה הצרפתית הסמוכה, סנט קרואה, הדנים נמלטו לסנט כריסטופר (כיום סנט קיטס) וההולנדים סייעו לבני ארצם באי טורטולה בגנבת כל פריט בעל ערך של הדנים, במיוחד התותחים והתחמושת שנותרו.[1]
חברת איי הודו המערבית הדנית
עריכהב-1668 הקימו הדנים מועצת סחר וביולי 1670 הבטיחו לעצמם את קיומו של הסכם סחר עם בריטניה, שבמסגרתו התאפשרה להם התיישבות ללא הפרעה של איים בלתי מיושבים. בדצמבר אותה שנה הוקמה חברת איי הודו המערבית הדנית וב-11 במרץ 1671 ניתנה לחברה הרשאה רשמית מהמלך כריסטיאן החמישי.[2] יורגן איברסון דיפל, שהיה סוחר מצליח מסנט כריסטופר, מונה להיות המושל והמלך סיפק אסירים מבתי הסוהר שלו ושתי ספינות לייסוד המושבה, היאכטה "דן פרוגילדטה קרון" (Den forgyldte Krone),[3] והפריגטה "פארו" (Færøe). ה"דן פרוגילדטה קרון" נצטוותה לצאת כחלוץ ולהמתין, אך שבה לדנמרק לאחר שה"פארו", תחת פיקודו של קפטן זכריאס הנסן באנג, התעכבה לצורך תיקונים בברגן. בסופו של דבר השלימה ה"פארו" את משימתה לבד וב-25 במאי 1672 נוסדה ההתיישבות בסנט תומאס. מבין 190 אנשי המשלחת: 12 פקידי ממשל, 116 עובדי החברה (משרתים חוזיים) ו-62 עבריינים וזונות לשעבר, רק 104 נותרו. 9 נמלטו ו-77 מתו במסע. 75 אנשים נוספים מתו בשנה הראשונה לקיום המושבה וכך נותרו בה 29 איש בלבד.[1]
ב-1675 תבע איברסון את הבעלות על סנט ג'ון והציב שם שני אנשים. ב-1684 העניק המושל אדולף אסמיט את האי לשני סוחרים אנגליים מברבדוס, אך אנשיהם הונסו מהאי על ידי שני סלופים בריטיים שנשלחו על ידי מושל איי ליווארד הבריטיים, סר ויליאם סטפלטון. הוראות נוספות להקמת יישוב ב-1688 בסנט ג'ון לא בוצעו ככל הנראה עד שהמושל אריך ברדל הקים את היישוב באופן רשמי ב-25 במרץ 1718.[1]
עד מהרה שימשו האיים כבסיס לשודדי ים שתקפו ספינות בסביבה ול"חברה האפריקאית של ברנדנבורג" (Kurfürstliche Brandenburgisch-Afrikanische Compagnie). המושל יוהאן לורנסן הטיל מיסים כבדים על האיים וב-1689 תפס מחסנים ומטענים של טבק, סוכר ועבדים, אך פעולותיו בוטלו על ידי הרשויות בקופנהגן. בכל אופן, מעשהו הנמהר לתפיסת האי קרב מנעו מהברנדנבורגים להקים מושבה משלהם בקריביים. הבעלות על האי הוסדרה בסופו של דבר עם חברת הסחר הסקוטית ב-1698 וב-1811 הוא אבד באופן סופי לטובת הספרדים.
ב-1733 נרכש האי סנט קרואה מחברת איי הודו המערבית הצרפתית. ב-1754 נמכרו האיים לפרדריק החמישי מלך דנמרק והפכו להיות מושבת כתר דנית.
היסטוריה מאוחרת (1801 – 1917)
עריכההפלישה הבריטית הראשונה לאיי הודו המערבית הדנים התרחשה במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית, כאשר בסוף מרץ 1801 הגיע לסנט תומאס צי בריטי. הדנים קיבלו את תנאי הכניעה הבריטים והאיים נכבשו מבלי שנורתה אף ירייה אחת. הכיבוש הבריטי נמשך עד אפריל 1802, כאשר הבריטים החזירו את האיים לדנמרק.
הפלישה הבריטית השנייה ארעה במהלך המלחמות הנפוליאוניות ב-22 בדצמבר 1807, כאשר לכד צי בריטי את סנט תומאס ושלושה ימים לאחר מכן את סנט קרואה. הדנים לא הפגינו התנגדות וגם פלישה זו התנהלה ללא שפיכות דמים. כיבוש זה נמשך עד ל-20 בנובמבר 1815, כאשר הבריטים החזירו את האיים לדנמרק.
בשנות החמישים של המאה ה-19 הגיעה אוכלוסיית האיים ל-41,000 תושבים. בראש ממשלת האיים עמד מושל כללי, שתחום השיפוט שלו הורחב למושבות דניות אחרות בקבוצת האיים. עם זאת, בשל העובדה שהאיים השתייכו קודם לכן לבריטניה, היו התושבים אנגלים בתרבותם ובשפתם.
באותה תקופה מנתה אוכלוסיית האי סנט תומאס 12,800 תושבים וענפי הייצוא העיקריים שלו היו סוכר וכותנה. בירת האי, שארלוט אמאלי, הייתה נמל חופשי ותחנה ראשית לספינות מטען ששייטו בין נמל סאות'המפטון שבאנגליה לבין איי הודו המערבית. אוכלוסייתה האי סנט ג'ון מנתה כ-2,600 תושבים אף על פי שהאי סנט קרואה היה נחות ביחס לסנט תומאס בהיקף הסחר שלו, הוא היה גדול מסנט תומאס ופורה יותר ואוכלוסייתו מנתה 25,600 תושבים.
ב-17 בינואר 1917 חתמה ממשלת דנמרק על הסכם עם ארצות הברית על מכירת האיים תמורת 25 מיליון דולר (467 מיליון דולר בערכים של ראשית המאה ה-21). השליטה הדנית באיים תמה ב-31 במרץ 1917, כאשר ארצות הברית קיבלה את הבעלות הרשמית על האיים ושינתה את שם הטריטוריה לאיי הבתולה של ארצות הברית.
ארצות הברית התעניינה באיים כבר משנות השישים של המאה ה-19 לכל המוקדם. הסיבה ששאיפתה זו הוגשמה ב-1917 הייתה מיקומם האסטרטגי של האיים על הגישה לתעלת פנמה ובשל החשש שגרמניה תכבוש אותם ותעשה בהם שימוש כבסיס לפעילות הצוללות שלה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
דת
עריכהאיי הודו המערבית הדנים יושבו על ידי בני תרבויות שונות ורבות ולכל אחת מתרבויות אלו היו את המסורת והדת שלהן. המלך והכנסייה פעלו בשיתוף פעולה הדוק כדי לשמור על חוק וסדר: הכנסייה הייתה אחראית על חינוכם המוסרי של האנשים והמלך היה אחראי על השלטת הסדר האזרחי. עד 1849 לא הייתה בדנמרק דת במימון המדינה, אך במושבה הייתה תמיד מידה רבה של חופש דתי. הרשויות הדניות נטו להתייחס בוותרנות כלפי אמונות דתיות, אך דרשו שכל התושבים ישמרו על החגים הדנים. חופש הדת ניתן בין השאר כדי לסייע ביישוב האיים, שכן היה מחסור במתיישבים מאירופה. גישה זו פעלה, שכן חלק ניכר מהמתיישבים באיי הודו המערבית הדנים היו למעשה הולנדים ובריטים שנמלטו מארצות מוצאם עקב רדיפות דתיות.
למרות הסובלנות הדתית, לא הייתה הכרה בדתות האפריקאיות, וזאת בשל העובדה שהן היו כרוכות באופן טיפוסי באמונה באנימיזם ובכישוף, אמונות שהאירופאים התייחסו אליהן בבוז וראו בהן בלתי מוסריות. גישה רווחת הייתה שאם ניתן להמיר את דתם של העבדים לנצרות, הדבר ישפר את חייהם, ולפיכך רבים מהעבדים התנצרו.
ב-1900, כשאוכלוסיית המושבה מנתה 30,000 תושבים, רבע מהם השתייכו לנצרות הקתולית, בנוסף למאמיני הכנסייה האנגליקנית, הכנסייה המוראבית (אנ') וקבוצות פרוטסטנטיות נוספות. במשך שנים רבות ארגנו חסידי הכנסייה המוראבית מיסיונים ולקחו על עצמם להיות אחראים על מערכת החינוך.
עבדות
עריכההחוקים והתקנות באיי הודו המערבית הדנים היו מבוססים על החוק הדני, אך לממשלה המקומית הותר לאמץ אותם כך שיתאימו לתנאים המקומיים. לדוגמה, סוגי רכוש כמו בעלי חיים ומבנים היו כפופים לחוק הדני, אך החוק הדני לא התייחס לעבדות. היחס אל העבדים היה כמו אל שאר סוגי הרכוש ולפיכך לא היה צורך בחקיקת חוקים מיוחדים לסוגיה זו.
ב-1733 נוצרה הבחנה בין העבדים לבין שאר סוגי הרכוש בתקנות שתוקנו ובהן הוכרז שלעבדים יש זכויות משל עצמם ולפיכך הייתה להם את הזכות להתנהג באופן בלתי הולם או בסרבנות. בתקנות הובהר גם שעל הרשויות להעניש עבדים על השתתפות בפעילות בלתי חוקית, אך רבים מבעלי העבדים הענישו אותם באופן עצמאי. הייתה הסכמה כללית שאם העבדים יוענשו באופן קשה מדי, הם יפתחו במרד. ב-1755 תיקן פרדריק החמישי תקנות נוספות בהן הובטחה לעבדים הזכות לא להיות מופרדים מילדיהם והובטחה להם הזכות לקבלת טיפול רפואי בעת הצורך. עם זאת, לממשלה הקולוניאלית הייתה את היכולת לשנות את החוקים והתקנות על פי התנאים המקומיים, וכך תקנות אלו לא באו מעולם לידי יישום במושבה, על רקע העובדה שהיו להם יותר חסרונות מיתרונות.
ב-1778 הייתה הערכה שהדנים ייבאו מדי שנה כ-3,000 עבדים אפריקאים.[4] משלוחים אלו המשיכו עד סוף שנת 1802, כאשר חוקק המלך פרדריק השישי חוק שאסר על קיומו של סחר עבדים.[5]
כאשר ביטלה דנמרק את העבדות לחלוטין ב-1848, עלתה דרישה לפיצויים מצדם של בעלי המטעים על רקע הנזק שנגרם לרכושם בגלל אובדן כוח העבודה ועל רקע הצורך שלהם לשלם מעתה שכר לעובדי המטעים. ממשלת דנמרק שילמה לכל בעל מטע חמישים דולר על כל עבד שהיה ברשותו והכירה בכך ששחרור העבדים גרם להם לנזק כלכלי. עם זאת, חייהם של העבדים המשוחררים השתנו רק במעט. רובם פשוט הועסקו כשכירים באותם מטעים שבהם הם הועסקו קודם לכן כעבדים והוצעו להם חוזים חד-שנתיים, מגורים בבקתות קטנות, חלקת אדמה קטנה וסכום כסף קטן כדמי חכירה. עם זאת, כעובדים שכירים, העבדים לשעבר לא היו באחריותם של בעלי המטעים והם לא קיבלו מהם מזון או טיפול רפואי.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 Dookhan, Isaac. A History of the Virgin Islands of the United States. Canoe Press, 1974.
- ^ Westergaard, Waldemar. The Danish West Indies under Company Rule.
- ^ Marcussen, Jørgen. "De Vestindiske Øer - kronologisk historisk oversigt" (בדנית)
- ^ Kitchin, Thomas (1778). The Present State of the West-Indies: Containing an Accurate Description of What Parts Are Possessed by the Several Powers in Europe. London: R. Baldwin. p. 12.
- ^ Gøbel, Erik. "Danish Shipping along the Triangular Route, 1671–1802". Scandinavian Journal of History, Vol. 36, No. 2 (2011).