ברטולומה מיטרה

ברטולומה מיטרה מרטינס (בספרדית: Bartolomé Mitre Martínez‏; 26 ביוני 1821 – 19 בינואר 1906) היה פוליטיקאי, איש צבא, היסטוריון, סופר, עיתונאי ומדינאי ארגנטינאי, מושל של הפרובינציה של בואנוס איירס, ונשיא ארגנטינה בין 1862 ו-1868.

ברטולומה מיטרה
Bartolomé Mitre

לידה	26 ביוני 1821 בואנוס איירס, ארגנטינה
פטירה	19 בינואר 1906 (בגיל 84) בואנוס איירס, ארגנטינה
מדינה	ארגנטינה
מקום קבורה	בית הקברות לה רקולטה
מפלגה	מפלגת קולוראדו (אורוגוואי) מפלגת האחדות (1851-1862) המפלגה הליברלית (1862-1874) המפלגה הלאומית (1874) האיחוד האזרחי (190–1891) האיחוד האזרחי לאומי (1891–1906)
בן או בת זוג	Delfina María Luisa de Vedia
נשיא ארגנטינה 12 באוקטובר 1862 – 12 באוקטובר 1868 (6 שנים) → חואן פדרנרה דומינגו פאוסטינו סרמיינטו ← חבר הסנאט הארגנטינאי 11 במאי 1869 – 30 באפריל 1874 (5 שנים) 31 במאי 1894 – 30 באפריל 1901 (6 שנים) 1 במאי 1901 – 5 ביוני 1902 (שנה) מושל פרובינציית בואונוס איירס 3 במאי 1860 – 11 באוקטובר 1862 (שנתיים) → Felipe Llavallol
פרסים והוקרה
קצין גבוה במסדר השמש של פרו מפקד במסדר השמש של פרו
חתימה

ראשית דרכו

מיטרה נולד בבואנוס איירס והוטבל בכנסיית סן ניקולאס.
בנם של אמברוסיו אסטניסלאו דה לה קונספסיון מיטרה (Ambrosio Estanislao de la Concepción Mitre) וחוספה מרטינס ווטרטון (Josefa Martínez Whetherton), ואחיהם של אמיליו (Emilio איש צבא) ופדריקו (Federico).
אביו היה צאצא למשפחה ונציאנית ממוצא יווני שהיגרה לבואנוס איירס בסוף המאה ה-17. המשפחה היגרה לתוך הפרובינציה, אביו שימש כגזבר באחד המבצרים במהלך מלחמת ארגנטינה–ברזיל (1825-1828) והם חזרו לאחר מכן לבואנוס איירס.
הם התגוררו זמן מה בחווה של אחיו של חואן מנואל דה רוסאס - מושל בואנוס איירס ולמעשה מנהיג ארגנטינה באותה תקופה, הוא יועד להיות חוואי אך התעניין יותר בקריאת ספרים, הרגל שזכה ליחס מזלזל.

הגלות

ב-1831 עבר עם משפחתו למונטווידאו, וב-1836 נרשם לבית הספר הצבאי שם, והתמחה בארטילריה. כבר אז הוא החל לפרסם את כתבותיו הראשונות בעיתונות המקומית שהוחרמה על ידי רוסאס, ונמנה עם שורותיה של המפלגה האדומה (Partido Colorado) שיסד פרוקטואוסו ריברה (Fructuoso Rivera) - הנשיא הראשון של אורוגוואי וממתנגדיו של רוסאס, ואף לחם לצידו בקרב קגאנצ'ה (Cagancha) ב-29 בדצמבר 1839.

ב-1841 מיטרה התחתן בקתדרלה של מונטווידאו עם דלפינה מריה לואיסה דה בדיה אי פרס (Delfina María Luisa de Vedia y Pérez) וייוולדו להם 2 בנות ו-4 בנים; ובאותה שנה התמנה לגזבר הכללי של השלטון הזמני באורוגוואי.

ב-6 בדצמבר 1842, כשהוא נושא בדרגת קפטן (סרן), השתתף בקרב ארוז'ו גרנדה (Arroyo Grande) בו ריברה הובס על ידי יריבו מנואל אוריבה (Manuel Oribe) שנתמך על ידי רוסאס, והיה בין הנצורים במהלך המצור הממושך שהוטל על מונטווידאו, ובמהלכו הכיר את ג'וזפה גריבלדי - לימים המשחרר של איטליה - שנטל חלק במלחמה הגדולה בראש צי איטלקי.

ב-1846 נאלץ להימלט ממונטווידאו הנצורה לבוליביה בשל סכסוך עם ריברה, שם אימן וחימש את הארטילריה המקומית. הוא נמנה עם מקורביו של הנשיא חוסה באז'יביאן (José Ballivián), ומשזה האחרון הודח - מיטרה נאלץ להימלט גם משם.

במחצית השנייה של 1847 שב לבוליביה, משם גורש לפרו ומשם שוב לצ'ילה שם עסק בעיתונות וערך בין היתר את כתב העת של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו (Domingo Faustino Sarmiento) - לימים יורשו כנשיא ארגנטינה, והביע דעות סוציאל-ליברליות בנושאים שונים הקשורים לצ'ילה ולדרום אמריקה. הוא הפך לאחד מבעלי כתב העת, תמך ב-1851 בהתקוממות הליברלית נגד הנשיא מנואל מונט (Manuel Montt), דבר שגרם לגירושו מצ'ילה.

קריירה פוליטית בבואנוס איירס

הקולונל מיטרה בתקופת מדינת בואנוס איירס

מיטרה שב כמו רבים אחרים לבואנוס איירס לאחר הדחתו של רוסאס בידי אורקיסה בקרב קאסרוס (Caseros) ב-3 בפברואר 1852.
הוא היה ממתנגדי הסכם סן ניקולאס (San Nicolás) שנחתם בעקבות ההדחה ולקראת החוקה של 1853 שתיחתם מאוחר יותר, ואשר הגבילה את כוחה ומרכזיותה של בואנוס איירס, ועמד בראש ההתקוממות ב-11 בספטמבר 1852 שהובילה להקמת מדינת בואנוס איירס שהתקיימה כישות עצמאית עד שנת 1861, והוא שימש בה כחבר בבית הנבחרים, וכשר המלחמה ויחסי החוץ.
בין 1852 ו-1853 הוא הגן על העיר במהלך המצור של הצבא הפדרלי, ואף נפצע במהלכו.

במאי 1855 עמד בראש מערכה נגד האינדיאנים (באותה תקופה הפרובינציה הייתה קטנה מאשר היום ודרומית לה השתרע שטח ההפקר שבידי האינדיאנים), שהסתיימה בכישלון ובמנוסה של הכוחות שנלכדו במצור ונאלצו לסגת ברגל תוך שהם מותירים מאחוריהם את הציוד והסוסים.

בינואר 1856, מיטרה וכוחותיו פלשו לסנטה פה במהלך מרדף אחר תומכי אורקיסה, וחידשו את העימות בין בואנוס איירס לקונפדרציה.

קרב ספדה (Cepeda) והסכם סן חוסה דה פלורס (San José de Flores)

ב-1859 עמד בראש הפלישה של בואנוס איירס לסנטה פה, נוצח בקרב ספדה (Cepeda) מול אורקיסה ב-23 באוקטובר באותה שנה. הכח שעמד לרשות מיטרה מנה 9000 חיילים (4700 רגלים ו-4000 פרשים) ו-24 קני ארטילריה; והוא היה חלש יחסית שכן היה עליו להקצות כוחות להגנת הפרובינציה מפני הפלישות האינדיאניות שחלקם היו בעלי בריתו של אורקיסה. לרשות אורקיסה עמד כח בן 14,000 חיילים (10,000 פרשים ו-3000 רגלים) ו-35 קני ארטילריה; ובנוסף יחידות של אינדיאנים ששיתפו עמו פעולה. חרף יתרונו המוחץ של אורקיסה, מיטרה תקף ראשון, התגונן, ולבסוף נסוג בצורה מסודרת משהבין שהקרב אבוד, אך נותר לבסוף עם 2000 חיילים בלבד וללא הארטילריה.

אורקיסה נמנע מלתקוף את בואנוס איירס, ובתיווכה של פרגוואי נחתם הסכם סן חוסה דה פלורס (San José de Flores) שהוביל להצטרפותה של בואנוס איירס לקונפדרציה ולשינויים של שנת 1860 בחוקה.

מושל בואנוס איירס

ב-1860 מיטרה נבחר למושל בואנוס איירס לשם השלמת משימת ההצטרפות לקונפדרציה. הוא נהנה מיחסי קרבה עם הנשיא סנטיאגו דרקי שהתגמש ואיפשר לבואנוס איירס לחרוג מהסכם סן חוסה דה פלורס ולשמור לעצמה חלק גדול יותר מהכנסות המכס בנמל בואנוס איירס (אחת מהסיבות לעימותים המתמשכים בין בואנוס איירס לשאר הפרובינציות), לבחור את נציגיה לבתי הנבחרים שלא בהתאם לחוקה, ולצרף את נציגי בואנוס איירס לקבינט שלו, ואף העניק למיטרה דרגת גנרל.

ב-1861, הנשיא דרקי הורה על ההתערבות הפדרלית בסן חואן בעקבות רצח המושל שם, שהסתיימה בתבוסתו ובהוצאתו להורג של המורד אנטוניו אבראסטיין (Antonino Aberastain); צעד שגרר גינויים חריפים מצד בואנוס איירס שמיטרה עמד בראשה ואשר תמכה בהדחתו של המושל.
כתוצאה מכך התחולל משבר עמוק בין בואנוס איירס לקונפדרציה, השרים נציגי בואנוס איירס פרשו מממשלתו של דרקי, והושעו תשלומי המכס. מנגד, נציגי בואנוס איירס לקונגרס הודחו מכיוון שלא נבחרו בהתאם לחוקה, וכך גם נעשה לנציגים לסנאט (בקונגרס יש נציגות שווה לכל פרובינציה ואילו בסנאט - הנציגות היא יחסית). מיטרה מצידו הודיע שלא יערוך בחירות חוזרות כדי להתאימן לכללי החוקה.

קרב פאבון (Pavón)

מיטרה בתקופת קרב פאבון

דרקי התמקם בקורדובה כדי לארגן את צבאו לקראת העימות עם בואנוס איירס והעמיד בראשו את אורקיסה, מיטרה עמד בראש הכח הנגדי שנהנה הפעם מעדיפות (בניגוד לקרב ספדה): כלל שכירי חרב מאירופה ובעלי ברית אינדיאנים, והיה מצויד וממושמע יותר; אם כי עדיין היה קטן במעט מזה של הקונפדרציה (15,400 נגד 17,000).

ב-17 בספטמבר 1861 נערך קרב פאבון. מבחינה צבאית לא נפלה בו הכרעה, אך עוד בטרם הטיל למערכה את היחידות הנאמנות לו מאנטרה ריוס (הפרובינציה שלו) אורקיסה נטש את שדה המערכה, חצה את נהר הפרנה, ושב לביתו. מיטרה שלא היה מודע לכך - נסוג לסן ניקולאס דה לוס ארוז'וס כפי שנהג בקרב ספדה, ורק כעבור מספר ימים הבין שלמעשה ניצח במערכה. דרקי ניסה לארגן את כוחותין ברוסריו, ומשלא עלה בידו- נמלט למונטווידאו.

מיטרה השתלט על רוסריו שלח משם את יחידותיו לאזורי הפנים כדי לכפות את מרותו, וחיסל את כוחות הקונפדרציה הנותרים בקרב קנייאדה דה גומס (Cañada de Gómez) ב-22 בנובמבר 1861, ובדצמבר כוחותיו כבשו את סנטה פה ואת קורדובה.

מבואנוס איירס לחצו על מיטרה לבטל את החוקה של אורקיסה מ-1853 ולהקים מדינה אוניטרית, אולם מיטרה העדיף לא להרוס את המערכת הקיימת ולהתאימה לצרכיו; הפעיל את הצבא על מנת להדיח את המושלים הפדרליים ולכונן בפרובינציות שלטונות הנאמנים לו. אורקיסה עצמו תרם בעקיפין את חלקו למהלכיו של מיטרה, כשצירף את העיר פרנה חזרה לאנטרה ריוס, לאחר ששימשה כבירת הקונפדרציה.

ממשלת הקונפדרציה התפטרה באיחור, כשלמעשה רוקנה מכל תוכן.

אחראי על הממשל הלאומי

עוד קודם לקרב פאבון התנהלה מלחמת אזרחים בסנטייגו דל אסטרו, טוקומן וקטמארקה; וניצחונו של מיטרה איפשרה למנואל טבואדה (Manuel Taboada), הקאודיז'ו הבולט בסנטייגו דל אסטרו ומתומכיו של מיטרה, להטיל את מרותו על כל הפרובינציות הצפוניות.

דיוויזיה שבין מפקדיה נמנה דומינגו פאוסטינו סרמיינטו הדיחה את המושלים בפרובינציות של קוז'ו, וסרמיינטו נבחר כמושל סן חואן בה נולד.
בלה ריוחה ניהל הקאודיז'ו אנחל ויסנטה פניילוסה (Ángel Vicente Peñaloza, El Chacho) מלחמה עיקשת שהסתיימה כעבור שלושה חודשים בהסכם בו פניילוסה קיבל את סמכותו של מיטרה.

במהלך המחצית הראשונה של 1862 נערכו בחירות לקונגרס ולסנט בכל רחבי המדינה, ובסוף מאי הקונגרס התכנס בבואנוס איירס. באוגוסט נערכו הבחירות לנשיאות ובהן מיטרה נבחר לנשיא ומרקוס פס (Marcos Paz) לסגן נשיא.

הנשיאות

ברטולומה מיטרה היה הראשון מבין 3 נשיאים עוקבים שבמשך 18 שנים עצבו את דמותה של ארגנטינה כפי שהתנהלה מכאן ואילך, יחד עם דומינגו פאוסטינו סרמיינטו ( Domingo Faustino Sarmiento) וניקולאס אבז'אנדה (Nicolás Avellaneda). במהלך תקופה זו ארגנטינה הפכה מאוסף של פרובינציות השקועות במלחמות אזרחים לרפובליקה מאוחדת, עוצבה החוקה החדשה של ארגנטינה, והוגדרו יחסי הכוחות שבין המדינה לאזרחים.

מיטרה התמנה לנשיא ב-12 באוקטובר 1862, ומתוך 5 השרים שמינה - 3 היו מבואנוס איירס, וגם 2 האחרים - התגוררו בה אף על פי שנולדו בפרובינציות אחרות.

ארגון המדינה

כשמיטרה כבר היה שליט בפועל אך בטרם התמנה לנשיא, הקונגרס קיבל חוק שהפך את הפרובינציה של בואנוס איירס לשטח פדרלי, פעולה פורמלית של הפקעת הפרובינציה לטובת המדינה מידי אזרחיה. בית הנבחרים הפרובינציאלי דחה את ההחלטה - בואנוס איירס נהנתה ממשאבים רבים בזכות המכס בנמל, זה היה מקור לקונפליקטים רבים במהלך מלחמות האזרחים נוכח אי נכונותה לוותר על מקור הכנסות זה או לחלוק אותו עם שאר הפרובינציות, והיא אף התנהלה כמדינה עצמאית בתקופות שלטונם של אורקיסה ודרקי.
משהפך מיטרה לנשיא הוא הוביל לפשרה לפיה ההכרעה בנושאים השנויים במחלוקת נדחתה ב-5 שנים, ובינתיים העיר בואנוס איירס תהפוך לבירה ולמקום משכנם של השלטונות, יובטח התקציב השנתי של הפרובינציה, והיא תוכל להחזיק במשמר לאומי כדי להגן על הגבול הדרומי מפני האינדיאנים.

המחלוקת על מעמדה של בואנוס איירס גרמה לפיצול במפלגה השלטת בפרובינציה בין המפלגה הלאומית (Partido Naciona) בראשות מיטרה שכונו "המבושלים" (cocidos) והמפלגה האוטונומית (Partido Autonomista) בראשות אדולפו אלסינה (Adolfo Alsina) שכונו "הנאים" (crudos).
האוטונומיסטית התנגדו להפיכתה של בואנוס איירס לאזור פדרלי - פעולה שקיבעה את מעמדה המועדף כבירה אך הכפיפה אותה למרוּת הרפובליקה ו"גזלה" ממנה את ההכנסות מהמכס - ויותר מאוחר הם יעמדו מאחורי בחירתו של אלסינה למשול בואנוס איירס ושל ניקולאס אבז'אנדה (Nicolás Avellaneda) לנשיא.

המחלוקת סביב המכס הובילה לחוק מ-1863 שהעניקה עדיפות למסחר עם אירופה ושהפחיתה את המכס, ולרפורמה החוקתית של 1866 שהלאימה לחלוטין את ההכנסות מהמכס.

לאחר כינונם של הרשות המחוקקת (הקונגרס) והמבצעת (הנשיא) נותר רק לארגן את הרשות השופטת; וזה נעשה למחרת השבעתו של מיטרה לנשיא. בית המשפט המשפט הגבוה לצדק (La Corte Suprema de Justicia de la Nación Argentina) החל לפעול ב-15 בינואר 1863, ולאחר מכן הוקמו בתי משפט פדרליים בכל הפרובינציות.

המדיניות החינוכית של מיטרה הייתה של יתר אחידות בבתי הספר התיכוניים, והפצתם של הרעיונות הליברליים בקרב התלמידים. הוקמו בתי ספר לאומיים בפרובינציות, והולאם בית הספר הלאומי של בואנוס איירס.

החלה סלילתם של מסילות הברזל מרוסריו לקורדובה, ומבואנוס איירס לדרום הפרובינציה.

תבוסתו ומותו של "צ'אצ'ו" פניילוסה (El Chacho" Peñaloza")

הגנרל אנחל ביסנטה פניילוסה, "אל צ'אצ'ו"

בראשית 1863, אנחל ביסנטה פניילוסה (Ángel Vicente Peñaloza) שהיה ידוע בכינויו אל צ'אצ'ו (El Chacho), הקאודיז'ו הבולט באזור קוז'ו, חידש את מאבקו, דבר שהוביל להתערבות צבאית מבואנוס איירס שנתמכה על ידי המושלים הליברליים הנאמנים לה, ושבאה לידי ביטוי ברדיפת הפדרליים באמצעות מעצרים, ביזות, וחיסולים.

לאחר מספר התקוממויות בסן לואיס וקטמארקה, הוביל פניילוסה להתקוממות חדשה במאי 1863. הצבא הגיב באופן נחרץ ותקף את לה ריוחה מסן חואן בראשות סרמיינטו ומקטמארקה בפיקוד טבואדה (Taboada). מדיניותו של מיטרה הייתה להתייחס למורדים כאל כנופיית פושעים ולא כאל יריבים פוליטיים ולוחמים, ולחסלם.

לאחר מספר חודשי מלחמה ללא הכרעה, קיבלו הפדרליים תמיכה לא צפויה מסימון לואנגו (Simón Luengo) שהדיח את מושל קורדובה וקיבל את פניילוסה בבירת הפרובינציה. הדבר לא מנע את תבוסתם של הפדרליים בקרב לאס פלאז'אס (Las Playas) בקורדובה ב-28 ביוני 1863. פניילוסה שב ללה ריוחה והובס שוב ונותר ללא צבא לצידו. הוא ניסה למצוא מקלט באחד הכפרים, אך נכנע לבסוף ב-12 בנובמבר 1863, נרצח וראשו נערף כ"לקח" לפדרליים.

במהלך 1864–1865 הובסו כל שאר הקאודיז'וס בסן לואיס ולה ריוחה וההתנגדות באה אל קיצה.

יחסי החוץ

מיטרה שם דגש על יחסי החוץ עם מדינות אירופה, ובראש ובראשונה עם ארצות הברית, והוא אף מינה את סרמיינטו לשגריר שם.

מבחינת היחסים עם ספרד - הוא דחה הסכם שנחתם עמה ב-1859 לגבי מתן אזרחות לבנים של ספרדים.

עמדתו בנוגע למדינות אמריקה הלטינית הייתה של התעלמות: כשהממשל שלו הוזמן להשתתף בקונגרס הפאן-אמריקני ב-1862 בלימה, בעקבות הפלישה הצרפתית למקסיקו וסיפוח סנטו דומינגו (הרפובליקה הדומיניקנית) על ידי ספרד - הוא לא מינה נציג רשמי, וטען שמדינות אמריקה הלטינית אינן ישות אחת ולכל אחת אינטרסים משלה.

לפני שנשלח לארצות הברית כשגריר, סרמיינטו נשלח בשליחות דיפלומטית לצ'ילה ולפרו, בין היתר כדי ליישב מחלוקות לגבי קו הגבול עם צ'ילה, ולתבוע פיצויים על הוצאותיה לשחרור צ'ילה ופרו בידי סן מרטין, למעלה מ-40 שנה לפני כן.

במהלך כהונתו של מיטרה צצו תביעות של צ'ילה בפטגוניה, אז השטח מדרום לבואנוס איירס שנשלט על ידי שבטי האינדיאנים, והוא הגיב בצעדים שנועדו לקבוע עובדות בשטח - בעיקר יצירת מספר מאחזים לאורך החוף, במצר מגלן ובקייפ הורן בדרום היבשת; וכן תמיכה בהתיישבות הוולש בצ'ובוט.

מלחמת פרגוואי (הברית המשולשת)

ערך מורחב – מלחמת הברית המשולשת

כשם שראה כחובתו להפיץ את הליברליזם בפרובינציות, כך מצא לנכון לעשות גם במדינות השכנות.

מלכתחילה הוא היה מעורב בנעשה באורוגוואי, ולאחר מכן גם בפרגוואי - מדינה חריגה בנוף הדרום אמריקאי שנקטה במדיניות של התבודדות וניתוק מהשאר.

"האדומים" שמצאו מקלט בבואנוס איירס לאחר ניצחונו ובחירתו לנשיא של מיטרה שאפו לחזור לשלטון באורוגוואי. באפריל 1963 התארגנה פלישה לאורוגוואי בראשות נשיאה לשעבר בנאסיו פלורס (Venancio Flores) שזכתה לסיוע נרחב מממשלו של מיטרה בציוד ולוגיסטיקה, ממשל שיזם במקביל משברים דיפלומטיים עם אורוגוואי. בשנה שלאחר מכן הצטרפה גם ברזיל למלחמה שהסתיימה בנפילת השלטון בידי פלורס.

נשיא פרגוואי פרנסיסקו סואנו לופס (Francisco Solano López) החליט להיחלץ לעזרת הממשל באורוגוואי ולהיכנס לעימות עם ברזיל שאיתה היה לו סכסוך גבולות, ופלש למאטו גרוסו באמצע 1864. בהמשך, חרף העובדה שהממשל באורוגוואי כבר נפל בידי האדומים, הוא פנה לעזרתם וביקש ממיטרה רשות לעבור בקוריינטס (לפרגוואי ואורוגוואי אין גבול משותף), ועוד לפני שהגיעה התשובה השלילית הצפויה - הוא הכריז מלחמה על ארגנטינה.

במאי 1865 פרגוואי פלשה לקוריינטס. הממשל בבואנוס איירס הסתיר מהציבור את העובדה שלופס הכריז מלחמה קודם לכן - צעד טיקסי וג'נטלמני מקובל באותה תקופה - כדי לשוות לפלישה נופך בוגדני ולעורר את היצרים הלאומניים, והכריז מצידו מלחמה על פרגוואי.

מעט לאחר מכן, אורוגוואי, ברזיל וארגנטינה חתמו על הסכם הברית המשולשת במטרה להדיח את לופס, ומיטרה התמנה כמפקד כוחות הברית.

הצבא הארגנטינאי לא היה מוכן למלחמה: נותרו מעט יחידות מגויסות מאז קרב פאבון וכמה אלפי שכירי חרב. מיטרה קבע מכסות גיוס לפרובינציות בהתאם לאוכלוסייתן - צעד שהגדיל את כוחו בכ-9500 איש, ויחד עם כוחות מקוריינטס עמדו לרשותו ב-1866 כ-25000 חיילים. הכח הימי לעומת זאת- היה דל.

הגיוס שנעשה בכפייה היה מלווה במעשי עריקה רבים, והשיא הגיע לכך שהדיוויזיה מאנטרה ריוס התפרקה בשני מקרים חרף נוכחותו של אורקיסה שתמך בצעדיו של מיטרה.

התנגדותם של האינטלקטואלים והעיתונות למלחמה הובילה את מיטרה להכריז על מצב חירום במטרה לרדוף את מי שהתנגד לו - גם ללא קשר למלחמה, ולהנהיג צנזורה.

סדרת תבוסות אילצה את צבא פרגוואי לסגת חזרה לארצו, ובעלות הברית פלשו לשם באפריל 1866. קו החזית התייצב בדרום פרגוואי במהלך השנתיים הבאות, ולאחר מספר קרבות עקובים מדם הפעילות הצבאית פחתה, בעיקר עקב מגפות כולרה שגרמו לאלפי הרוגים בשני הצדדים.

לופס הציע למיטרה להגיע להסכם לגבי סיום המלחמה, אך מיטרה נותר נאמן להסכם שבבסיס הברית המשולשת ודחה את הצעתו.

לאחר פטירתו של סגן הנשיא של מיטרה בתחילת 1868, הוא שב לבואנוס איירס ומספר חודשים לאחר מכן - ב-12 באוקטובר 1868 - סיים את כהונתו כנשיא; וברזיל שקיבלה את הפיקוד - הביסה את פרגוואי וכבשה את אסונסיון.

הפדרליים האחרונים בפרובינציות

הקולונל פליפה בארלה וקציניו

המלחמה בפרגוואי לא התקבלה באהדה בפרובינציות הפנימיות, וזאת על רקע הקונפליקט המתמשך בין בואנוס איירס - הפרובינציה הדומיננטית והעשירה - ושאר הפרובינציות, והדרישה למכסות של מגויסים נוצלה על ידי המושלים שתמכו במיטרה לחיסול חשבונות עם יריביהם שנשלחו לחזית, כולל לוחמים ותיקים ממלחמות האזרחים שהתנהלו מאז ההתנתקות מספרד ב-1810 ועד לתקופת שלטונו של מיטרה.

בנובמבר 1866 פרץ במנדוסה "מרד האדומים" (Revolución de los Colorados), ובתוך מספר שבועות הם השתלטו גם על שאר הפרובינציות בקוז'ו: סן חואן, לה ריוחה, סן לואיס; ושתי יחידות פדרליות שמנו כ-10,000 איש עמדו לרשות מפקדי המרד - חואן סאה (Juan Saá) ופליפה בארלה (Felipe Varela).

מיטרה שב מפרגוואי לרוסריו יחד עם יחידות מהחזית שנשלחו לקוז'ו והביסו את סאה בקרב סן איגנסיו (San Ignacio) ב-1 באפריל 1867 בסן לואיס, בזכות העדיפות בציוד ובמשמעת.

כוחות אחרים בפיקוד אנטוניו טבואדה (Antonino Taboada) השתלטו על קטמארקה ומנעו מהפדרליים שם להצטרף למרד, ולכן פליפה בארלה החליט לתקוף אותה. בדרכו לשם מלה ריוחה, גילה שטבואדה כבש בינתיים גם את לה ריוחה, הוא חזר לשם ומצא אותו מוכן לקרב סביב הבאר היחידה בסביבה. בארלה שכוחותיו סבלו ממחסור במים תקפו והובסו באופן מוחץ בקרב (Pozo de Vargas, 10 באפריל).

הצבאות הפדרליים התפרקו, חלק מהחיילים נמלטו לצ'ילה ואחרים התפזרו ברחבי קוז'ו ונלכדו בקלות בידי הצבא; חוץ מפליפה בארלה שהמשיך לפעול עוד מספר חודשים בין לה ריוחה וקטמרקה.

התקוממות שפרצה בסלטההעניקה תקווה מחודשת לבארלה שהשתלט על עמקי קלצ'אקי (Valles Calchaquíes, בשטחי סלטה, טוקומן וקטמארקה). ההתקוממות בסלטה דוכאה, אך בארלה הצליח לכבוש אותה לזמן קצר בטרם המשיך צפונה לחוחוי ולגלות בבוליביה.

עם תום כהונתו של מיטרה כנשיא, הוא הותיר אחריו אלפי הרוגים פדרליים שנלחמו במגמות הריכוזיות שלו.

השלכות הפרישה

תמונה של מיטרה בשנות ה-70 של המאה ה-19

עם תום כהונתו, המפלגה שהובילה את מיטרה לתפקיד נשיא הייתה מחולקת בין הנאמנים למיטרה (mitristas) והאוטונומיסטים (autonomistas). בנוסף להם עדיין התקיימו שרידי המפלגה הפדרלית הוותיקה שראתה באורקיסה את מנהיגה, אם כי היו ביניהם שחיפשו בריתות אחרות.

האוטונומיסטים - ובראשם אלסינה המושל - ששאפו לשמור על האוטונומיה של בואנוס איירס, ובעיקר על עושרה אותו לא רצו לחלוק עם שאר הפרובינציות; מצאו כר לשיתוף פעולה פרגמטי עם הפדרליים ששאפו לשמור על האוטונומיה של הפרובינציות ולמנוע את הגמוניה של בואנוס איירס. כך, מושלים רבים שמשלו בגיבויו של מיטרה, חברו למפלגה האוטונומיסטית.

באמצע 1867 היו שלושה מועמדים לנשיאות- אורקיסה, אלסינה ורופינו דה אליסלדה (Rufino de Elizalde) - מועמדו של מיטרה. אלסינה נחשב לנציג מובהק של בואנוס איירס ולכן עלתה האופציה של שיתוף פעולה בינו לבין אורקיסה, אלא שזו נכשלה בשל חוסר אמון ביניהם, וכך עלתה על הפרק מועמדותו של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו - באותה עת השגריר בארצות הברית, שבמקור היה מסן חואן, ושנתמך בידי חלק מהמושלים.

סרמיינטו ואלסינה ניצחו בבחירות שנערכו ב-12 באפריל 1868, אם כי זכו ברוב מוחלט דחוק בקרב האלקטורים - 70 מתוך 139. מיטרה נכשל בקידום המועמד שלו בעיקר בגלל ההתנגדות למלחמה בפרגוואי.

מיטרה ארגן במהלך כהונתו את המערכת המוניטרית, טיפל בחוב הציבורי, ואימץ את השיטה המטרית.

במהלך כהונתו כנשיא הוא זכה באות כבוד ממסדר הבונים החופשיים.

לאחר הנשיאות

במאי 1869, מיטרה התמנה כסנאטור .

בשעה שנערכו הקרבות האחרונים במלחמת פרגוואי, הוא יסד את העיתון La Nación Argentina ב-1870 (בשנת 1945 שמו יקוצר ל-La Nación, כיום העיתון השמרני המוביל בארגנטינה).

באותה שנה התאבד בברזיל בנו בכורו. בשנה שלאחר מכן חלה בקדחת צהובה, במגפה שפרצה בבואנוס איירס, אך החלים ממנה.

ב-1872 הוא נשלח על ידי הנשיא סרמיינטו לברזיל כדי לדון בתמיכתה בדרישות ארגנטינה לגבי הגבולות עם פרגוואי. בשנה שלאחר מכן נשלח לפרגוואי והגיע להסכם לפיו הפילקומאז'ו יהיה הגבול בין שתי המדינות.

מהפיכת 1874

בפברואר 1873 הוצגה מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה הלאומנית (Partido Nacionalista) לבחירות בשנה שאחריה, אך הוא הובס בהן בידי ניקולאס אבז'אנדה. תומכי מיטרה האשימו את השלטון בהטיית התוצאות, והחלו להכין את ההפיכה שפרצה ב-23 בספטמבר 1874, כשמיטרה שהה במונטווידאו.

המפקדים הצבאיים של ההפיכה התמקמו בדרום הפרובינציה, שם גייסו כ-5000 מתנדבים, רובם פרשים דלי ציוד. מיטרה עצמו המתין שסרמיינטו יסיים את כהונתו ורק אז נעמד בראש ההפיכה.

במקביל פרצה מרידה נוספת, של הגנרל חוסה מיגל ארדונדו (José Miguel Arredondo) מאורוגוואי שהשתתף בעבר במלחמות האזרחים בארגנטינה ובמלחמת פרגוואי. ממקום מושבו בדרום קורדובה, בגבול עם שטחי האינדיאנים, הוא כבש לזמן קצר את בירת הפרובינציה, לאחר מכן כבש את מנדוסה שבמערב, והחל להתקדם מזרחה לבואנוס איירס, אך הובס במנדוסה בידי הגנרל חוליו ארחנטינו רוקה (Julio Argentino Roca) - לימים נשיא ארגנטינה - בקרב סנטה רוסה (Santa Rosa), ב-7 בדצמבר 1874.

עוד קודם לכן, מיטרה שסבר שארדונדו עדיין שולט בקורדובה החל להתקדם צפונה, אולם הובס בידי כח רגלים קטן אך ממושמע ומצויד היטב, בקרב לה ורדה (La Verde) ב-26 בנובמבר 1874; ושבוע לאחר מכן נכנע.

מיטרה וארדונדו נעצרו, הועמדו למשפט צבאי, והודחו מהצבא.

האופוזיציה

במהלך תקופת מעצרו הקצרה, מיטרה החל לכתוב את ספרו על מנואל בלגראנו ומלחמת העצמאות של ארגנטינה. המשפט נגדו הופסק באמצע לאחר שזכה לחנינה מידי הנשיא אבז'אנדה, אך המפלגה שלו הקימה חזית פוליטית שהתנגדה לכל המהלכים הנשיאותיים כל עוד נמנע ממיטרה להשתתף בבחירות. המשבר הכלכלי שפרץ אז איחד את כל המפלגות בתמיכתם של אבז'אנדה ומיטרה, והוא נבחר לקונגרס ב-1878.

הפאה המערבית של האובליסק של בואנוס איירס המציינת את הפדרליזציה של הבירה

ב-1880 הוא תמך בהפיכה שפרצה באותה שנה בידי מושל הפרובינציה בעקבות ניצחונו של רוקה בבחירות לנשיאות. ההפיכה נכשלה, והמורדים שלחו את מיטרה לייצגם במשא ומתן לסיומה, ובו סוכם על חנינה למורדים שהניחו את נשקם והכירו בתוצאות הבחירות, וכן על הפדרליזציה של בואנוס איירס - צעד שהפך את הבירה לשטח נפרד מהפרובינציה.

ב-1882 נפטרה אשתו של מיטרה, ובשנה שלאחר מכן נסע לצ'ילה כדי להכיר את המקומות בהם נלחם סן מרטין, עליו הוא כתב את ספרו השני במהלך השנים הבאות. ב-1883 מת בנו חורחה.

ב-22 באוגוסט 1892 השתתף בטקס מרכזי של הבונים החופשיים ברוסריו בו הקדיש לספריה שלהם שני עותקים של ספריו על מנואל בלגראנו ועל סן מרטין.

ב-1890 הקים את מפלגת האופוזיציה "האיחוד האזרחי" (Unión Cívica). הוא לא השתתף בהפיכה שפרצה באותה שנה, אם כי תמך בה באופן לא פעיל. בהמשך הוא הוביל לפיצול מפלגתו בעקבות מהלך של ארחנטינו רוקה - הנשיא לשעבר - שהבטיח לתמוך בו בבחירות לנשיאות, אך כל המהלך לא יצא אל הפועל.

מיטרה הוא בין האישים היותר מוערכים בהיסטוריה של ארגנטינה, יש רחוב בבואנוס איירס שנקרא על שמו עם סיום כהונתו כנשיא, והבית שהוענק לו משמש כיום כמוזיאון לזכרו.

הוא נהג להסתובב ברגל במרכז העיר כשלראשו כובע רחב תיתורה שהסתיר את הפציעה מהמרד נגד אורקיסה ב-1853.

ב-1894 נבחר שוב כסנטור. את שנותיו האחרונות הקדיש לניהול העיתון לה נאסיון ולתירגום הקומדיה האלוהית של דאנטה אליגיירי.

נפטר ב-16 בינואר 1906 מקוליטיס (מחלת מעיים דלקתית), ונקבר בבית הקברות לה רקולטה בבואנוס איירס.

העיתון La Nación ממשיך להופיע ולהשפיע עד היום, ונוהל תמיד בידי יורשיו וממשיכי דרכו.

הבונים החופשיים

היחסים הסבוכים בין מיטרה, אורקיסה ודרקי, כולל הנסיגה התמוהה של אורקיסה משדה המערכה בפאבון; תורצו על ידי מספר היסטוריונים כנובעת מהשתייכותם למסדר הבונים החופשיים.

בפועל, שלושתם יחד עם סרמיינטו ואחד ממפקדי מהפיכת 1874, קיבלו ב-21 ביולי 1860 דרגה 33 מטעם המסדר שמרכזו שכן בבואנוס איירס, ובהמשך חייו זכה מיטרה בעוד מספר כיבודים מטעם המסדר.

פועלו כהיסטוריון

פועלו כהיסטוריון כלל כתיבת ספרים, זכרונות, מאמרים, ארגון מסמכים וארכיונים והקמת מכוני מחקר.

ספריו על בלגרנו ומלחמת העצמאות ועל סן מרטין ושחרור דרום אמריקה הם ספרי היסוד בהיסטוריוגרפיה הארגנטינאית.

הוא התכתב עם נכדתו של סן מרטין - חוספה דומינגה בלקארסה (Josefa Dominga Balcarce) שחיה ונפטרה בפריז ב-1927, וממנה קיבל מידע רב לגבי סבהּ.

בשלבים מאוחרים יותר נמתחה ביקורת על עבודתו כהיסטוריון, והביקורת מוכרת כרוויזיוניזם ההיסטורי (revisionismo histórico). ברם, כבר בימי חייו התנהלו ויכוחים לגבי ספריו, האירועים המצוינים בהם, והפרשנות שניתנה להם על ידיו, ויכוחים שהובילו לפרסום ספרים נוספים על הנושא מצידו ומצד מתנגדיו - דלמאסיו ולס סארספילד (Dalmacio Vélez Sársfield) וויסנטה פידל לופס (Vicente Fidel López).

הוא תרגם את הקומדיה האלוהית של דאנטה אליגיירי מאיטלקית, את האנאידה של ורגיליוס, כתבים של הורטיוס, וכן יצירות בנות זמנו של ויקטור הוגו ושל הנרי וודסוורת' לונגפלו (משורר פטריוט אמריקאי). הספרים והמסמכים הרבים שצבר בספרייתו שימשו בהמשך את מוזיאון מיטרה שהוקם לזכרו ב-1907.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ברטולומה מיטרה בוויקישיתוף

• ברטולומה מיטרה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ברטולומה מיטרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ברטולומה מיטרה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)