הסכם קוויבק
הסכם קוויבק (באנגלית: Quebec Agreement) היה הסכם סודי בין בריטניה לארצות הברית שהגדיר את התנאים לשיתוף פעולה מדעי הקשור לאנרגיה גרעינית ובמיוחד לנשק גרעיני. ההסכם נחתם על ידי וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין ד' רוזוולט ב-19 באוגוסט 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, בוועידת קוויבק הראשונה בקוויבק סיטי, קוויבק, קנדה.
 | |
| ויליאם ליון מקנזי קינג, ראש ממשלה קנדה, פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בדיונים באוגוסט 1943 | |
| נושא | הסכם לשיתוף פעולה מדעי בתחום הגרעין בין ארצות הברית, בריטניה וקנדה |
|---|---|
| מטרה | שילוב משאבים לפיתוח פצצת אטום במהלך מלחמת העולם השנייה |
| חותמים |
וינסטון צ'רצ'יל בריטניה פרנקלין דלאנו רוזוולט  ארצות הברית |
| מקום חתימה | קוויבק, קנדה |
| תאריך כניסה לתוקף | באוגוסט 1943 |
| תאריך ביטול | 7 בינואר 1948 |
ההסכם קבע כי ארצות הברית ובריטניה ישתפו את משאביהן לפיתוח נשק גרעיני, ואף אחת מהמדינות לא תשתמש בהם נגד האחרת, או נגד מדינות אחרות ללא הסכמה הדדית, או תעביר מידע עליהם למדינות אחרות. ההסכם נתן לארצות הברית וטו על שימושים מסחריים או תעשייתיים של בריטניה באנרגיה גרעינית לאחר המלחמה. ההסכם מיזג את פרויקט סגסוגות הצינור הבריטי עם פרויקט מנהטן האמריקאי, ויצר את ועדת המדיניות המשולבת לשליטה בפרויקט המשותף. ההסכם קבע כי בוועדה ישתתף גם נציג קנדה לאור תרומתה של קנדה למאמץ.
מדענים בריטים ביצעו עבודה חשובה כחלק מהתרומה הבריטית לפרויקט מנהטן, וביולי 1945 אף ניתן האישור הבריטי הנדרש לשימוש בנשק גרעיני נגד יפן. מזכר הייד פארק מספטמבר 1944 הרחיב את שיתוף הפעולה האנגלו-אמריקאי, אך לאחר סיום המלחמה דעכה ההתלהבות האמריקאית מהברית עם בריטניה. בשנת 1946 הסתיים שיתוף הפעולה הטכני וב-7 בינואר 1948, הסכם קוויבק הוחלף על ידי מודוס ויוונדי שאיפשר שיתוף מוגבל של מידע טכני בין ארצות הברית, בריטניה וקנדה.
רקע
עריכהסגסוגות הצינור
עריכההנייטרון התגלה על ידי ג'יימס צ'דוויק במעבדת קוונדיש באוניברסיטת קיימברידג' בפברואר 1932.[1] לאחר כחודשיים, עמיתיו במעבדה ג'ון קוקרופט וארנסט וולטון הצליחו לפצל אטומי ליתיום עם פרוטונים שהואצו.[2] בדצמבר 1938, אוטו האן ופריץ שטרסמן הפציצו אורניום בנייטרונים מואטים, וגילו שנוצר מכך בריום.[1] האן כתב אז לעמיתתו ליזה מייטנר ולאחיינה אוטו פריש והסביר שגרעין האורניום פוצל[3]. באנלוגיה לחלוקה של תאים ביולוגיים, הם כינו את התהליך " ביקוע ".[4]
הגילויים הללו העלו את הסברה שניתן ליצור פצצת אטום חזקה ביותר. המונח כבר היה מוכר לציבור הבריטי דרך כתביו של הרברט ג'ורג' ולס, בספרו מ-1913 "העולם יצא לחופשי". סר הנרי טיזארד עמד אז בראש הוועדה לסקר מדעי של ההגנה האווירית, שהוקמה במקור כדי לחקור את ההתמודדות עם לוחמה אווירית ולוחמה נגד מטוסים. במאי 1939, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוועדה הונחתה לערוך מחקר על היתכנות של פצצות אטום. טיזארד הטיל על ג'ורג' פאג'ט תומסון, פרופסור לפיזיקה באימפריאל קולג' בלונדון, ובנפרד על מארק אוליפנט, פיזיקאי אוסטרלי מאוניברסיטת ברמינגהם, לבצע סדרת ניסויים באורניום. בפברואר 1940, הצוות של תומסון נכשל ביצירת תגובת שרשרת באורניום טבעי, ותומסון החליט שלא להמשיך בכך.[2]
הצוות של אוליפנט הגיע למסקנה שונה בתכלית. הוא העביר את המשימה לשני מדענים גרמנים שברחו מגרמניה, רודולף פיירלס ופריש, אשר היו מנועים מלעבוד על פרויקטים מסווגים באוניברסיטה, כמו מכ"ם, שכן נחשבו לסיכון ביטחוני ולא היה להם האישור הביטחוני הדרוש.[5] השניים חישבו את המסה הקריטית של כדור מתכתי של אורניום-235 טהור, ומצאו שמטען בן 1 עד 10 קילוגרם יגרמו לפיצוץ שווה ערך לאלפי טון דינמיט, ואין צורך בטונות של החומר למטרה זו, כפי ששיערו אחרים.[3]
אוליפנט הציג את מסמך הסיכום של פריש-פיירלס לטיזארד. כתוצאה מכך, הוקמה ועדת MAUD להמשך חקר הנושא. הניסויים בוצעו בארבע אוניברסיטאות. באוניברסיטת ברמינגהם בוצע מחקר תאורטי, כגון קביעת גודל המסה הקריטית הדרושה לפיצוץ. קבוצה זו נוהלה על ידי פיירלס, בסיועו של מדען גרמני אחר שנמלט מארצו, קלאוס פוקס. המעבדות באוניברסיטת ליברפול ובאוניברסיטת אוקספורד ערכו ניסויים בסוגים שונים של הפרדת איזוטופים. הקבוצה של צ'דוויק בליברפול עסקה בדיפוזיה תרמית, הקבוצה של פרנסיס סיימון באוקספורד חקרה את הדיפוזיה הגזית, הפועלת על העיקרון שפיזור אורניום 235 יהיה מהיר יותר מזה של אורניום 238, שיטה זו נקבעה כשיטה המבטיחה ביותר. הקבוצה של אגון ברטשר ונורמן פידר באוניברסיטת קיימברידג' חקרה אם אלמנט אחר, הידוע כיום כפלוטוניום, יכול לשמש כחומר בקיע. נוכחותו של צוות של מדענים שנמלטו מצרפת, בראשות הנס פון הלבן, לאוקספורד סייעה לאוניברסיטה שם לאגור מים כבדים, מה שעזר להם להבין כיצד ניתן להשתמש באורניום ליצירת כוח חשמלי.[6]
ביולי 1941, ועדת MAUD הפיקה שני דו"חות שהגיעו למסקנה שפצצת אטום לא רק אפשרית מבחינה טכנית, אלא שניתן לייצרה בתוך שנתיים בלבד. הוועדה המליצה להמשיך את פיתוח הפצצה בדחיפות, אם כי הכירה בכך שהמשאבים הנדרשים עשויים להיות מעבר לאלה העומדים לרשות בריטניה.[7] טרם השלמת הדו"ח, ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, עודכן על עיקריו על ידי היועץ המדעי שלו, פרדריק לינדמן, והחליט על הקמת מנהלת חדשה שנודעה כסגסוגות הצינור שנועדה לתיאום כלל המאמצים. סר ג'ון אנדרסון, הלורד נשיא המועצה, מונה לשר האחראי, וואלאס אקרס מהתעשיות הכימיות הלאומיות מונה למנהל שלה.[2]
מאמצים אמריקאים מוקדמים
עריכההסיכוי שגרמניה תפתח פצצת אטום הדאיג מאוד גם מדענים בארצות הברית, במיוחד אלה שהיו פליטים מגרמניה הנאצית וממדינות פשיסטיות אחרות. ביולי 1939, ליאו סילארד ואלברט איינשטיין שלחו את מכתב איינשטיין-סילארד להתריע בפני נשיא ארצות הברית, פרנקלין ד' רוזוולט, מהסכנה. בתגובה, באוקטובר 1939 רוזוולט הקים ועדה מייעצת בנושא אורניום, בראשות לימן בריגס מהמכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה. המחקר התרכז בביקוע איטי לטובת ייצור חשמל, אך עם נגיעה להפרדת איזוטופים.[8] ב-12 ביוני 1940, וניבר בוש, נשיא מכון קרנגי למדע, והארי הופקינס, אחד מיועצי הנשיא, קיבלו את אישור הנשיא להקמת ועדת מחקר להגנה לאומית (NDRC) ובה הוקמה וועדת אורניום.[9]
אחת הפעולות הראשונות של בוש כישב ראש ה-NDRC הייתה לארגן פגישה חשאית עם הנספחים הצבאיים של בריטניה בוושינגטון. הפגישה הייתה לטובת הצעה לשיתוף מידע מלא של חומר טכני. הדבר אושר בישיבת הקבינט של ארצות הברית ב-11 ביולי, והסכמה רשמית הועברה ללורד לות'יאן, שגריר בריטניה בארצות הברית, ב-29 ביולי.
קוקרופט דיווח שפרויקט פצצת האטום האמריקאית נמצא בפיגור אחרי זה של הבריטים. הפעילות שנערכה באמריקה כללה מחקר של לאו סילארד ושל אנריקו פרמי באוניברסיטת קולומביה על האפשרות של תגובת שרשרת גרעינית מבוקרת; חקר ראשוני של הפרדת איזוטופים באמצעות צנטריפוגה, תהליכי דיפוזיה גזית ודיפוזיה תרמית; ומאמצים לייצר פלוטוניום בציקלוטרון במעבדה הלאומית לורנס ברקלי באוניברסיטת קליפורניה.
קנת' ביינברידג' מאוניברסיטת הרווארד אשר השתתף בישיבת ועדת MAUD ב-9 באפריל 1941, הופתע לגלות שהבריטים משוכנעים שפצצת אטום אפשרית מבחינה טכנית.[8][10] ועדת האורניום התכנסה בהרווארד ב-5 במאי, וביינברידג' הציג את הסיכום שלו. בוש העמיד קבוצה בראשות ארתור קומפטון, חתן פרס נובל לפיזיקה ויו"ר המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת שיקגו, כדי לרדת לחקר הנושא. הדו"ח של קומפטון, שפורסם ב-17 במאי 1941, לא התייחס לתכנון או ייצור של פצצה ובמקום זאת היא אישרה אפשרות של פרויקט שיתרכז בהפקת חשמל מאנרגיה גרעינית. ב-28 ביוני 1941 הקים רוזוולט את המשרד למחקר ופיתוח מדעי (OSRD) והעמיד את בוש כמנהלו, האחראי באופן אישי לנשיא. למשרד זה הוכפף ה-NDRC, בראשותו של ג'יימס ב' קונאנט, נשיא אוניברסיטת הרווארד. ועדת האורניום הפכה עד מהרה למדור S-1 מסיבות ביטחוניות.[2]
בריטניה הייתה במלחמה, אבל ארצות הברית טרם נכנסה אליה. אוליפנט טס לארצות הברית בסוף אוגוסט 1941, לכאורה כדי לדון בתוכנית המכ"ם, אבל בעצם כדי לברר מדוע ארצות הברית מתעלמת מממצאי ועדת MAUD. לחרדתו מצא שהדיווחים והמסמכים שנשלחו ישירות לבריגס לא הובאו לידיעת כל חברי הוועדה; בריגס נעל אותם בכספת. בשל כך, נפגש אוליפנט עם ויליאם די. קולידג', שהיה ממלא מקומו של קומפטון, עם סמואל ק' אליסון, עמיתו של קומפטון באוניברסיטת שיקגו; ארנסט לורנס, מנהל מעבדת הקרינה; עם פרמי ועם קוננט להציג להם את הדחיפות שבעניין.
בוש וקונאנט קיבלו את דו"ח MAUD הסופי מתומסון ב-3 באוקטובר 1941, ושבוע לאחר מכן בוש נפגש עם רוזוולט וסגן הנשיא הנרי וולאס בבית הלבן והשיג התחייבות להקמת פרויקט לבניית פצצת אטום אמריקאית. יומיים לאחר מכן, שלח רוזוולט מכתב לצ'רצ'יל שבו הציע החלפת מידע "על מנת שכל מאמצים מורחבים יתואמו או אפילו יתבצעו במשותף".[3]
שיתוף פעולה
עריכהרק בחודש דצמבר 1941 צ'רצ'יל הגיב לפניה והבטיח לרוזוולט את נכונותו לשתף פעולה. ועדת MAUD שקלה את סוגיית שיתוף הפעולה עם ארצות הברית, והגיעה למסקנה שבעוד שניתן יהיה להקים מפעלי פיילוט להפרדת איזוטופים בבריטניה, יהיה צורך לבנות מתקני ייצור בקנה מידה מלא בארצות הברית. הבריטים הביעו דאגה לגבי אבטחת הפרויקט האמריקאי. למרבה האירוניה, היה זה הפרויקט הבריטי שאליו כבר חדרו מרגלים. ג'ון קיירנקרוס העביר לברית המועצות עותק של דו"ח ועדת MAUD.[11] לבריטים היו חששות לגבי מה שעלול לקרות לאחר המלחמה, אם האמריקנים יאמצו מדיניות של אי מעורבות, כפי שקרה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובריטניה תיאלץ אז להילחם לבדה בברית המועצות. אשר על כן, הוחמצה ההזדמנות לפרויקט משותף בין הבריטים לאמריקאים אולם חילופי המידע נמשכו תוך הפרדת התוכניות המעשיות.[3]
המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 הובילה לכניסתה של ארצות הברית למלחמה. מימון הפרויקט היה כעת זמין בסכומים שלא היו צפויים בשנה הקודמת. הוסכם שבשנים 1942–1943 יממן צבא ארצות הברית 53 דולר מיליון מתוך 85 מיליון שהיה תקציב הפרויקט. ב-18 ביוני 1942 קיבל קולונל ג'יימס מרשל פקודה לארגן את השתתפות הצבא בפרויקט. הוא הקים מטה בקומה ה-18 של ברודוויי 270 בעיר ניו יורק, עם השם התמים של מחוז המהנדסים של מנהטן. ב-23 בספטמבר 1942, בריגדיר גנרל לסלי גרובס הפך למנהל פרויקט מנהטן.
המאמץ האמריקני השיג במהרה את המאמץ בבריטניה. מדענים בריטים שביקרו בארצות הברית ב-1942 נדהמו מההתקדמות והתנופה שתפס פרויקט מנהטן. באוקטובר 1942, הם רוזוולט השתכנע שארצות הברית צריכה לפתח באופן עצמאי את פצצת האטום, ללא סיוע בריטי, למרות ההסכמה על חילופי ידע בלתי מוגבלים בין ארצות הברית לבריטניה.
עמדותיהן של שתי המדינות היו עתה הפוכות מכפי שהיו ב-1941. מזכיר המלחמה של ארצות הברית, הנרי סטימסון, אמר שארצות הברית עושה "תשעים אחוז מהעבודה" על הפצצה. בדצמבר 1942 הסכים רוזוולט להגביל את זרימת המידע לבריטניה גם אם הדבר יפגע בפרויקט האמריקאי. האמריקאים הפסיקו לחלוק מידע כלשהו על ייצור מים כבדים, שימוש בקלוטרון, התכונות הפיזיקליות או הכימיות של פלוטוניום, הפרטים של תכנון פצצת גרעין או מידע אודות אנרגיית הנייטרונים. הדבר השפיע לרעה על עבודתה של מעבדת מונטריאול, הפרויקט הבריטי והקנדי המשותף שחקר את תכנון הכור הגרעיני. כתגובה, הבריטים הפסיקו לשלוח מדענים לאמריקה, והאטו את קצב העבודה, שהסתמכה על מדענים בריטים. בהתאם האמריקנים הפסיקו את כל שיתוף המידע.
מנהלת סגסוגות הצינור ביצעה חישובי עלויות לייצור פצצה ללא עזרה אמריקאית. מפעל דיפוזיה גזית לייצור 1 ק"ג אורניום מועשר בכל יום לרמת אמצעי לחימה הוערך ב-3 מיליון פאונד למחקר ופיתוח, ועד ל-50 מיליון פאונד לייצור המתקן בבריטניה בזמן מלחמה. כור גרעיני לייצור 1 ק"ג פלוטוניום ביום יהיה חייב להעשות בקנדה וייקח עד חמש שנים לבנות את הכור בעלות 5 מיליון פאונד. הפרויקט ידרוש גם מתקנים להפקת מים כבדים עבור הכור בעלות של בין 5 מיליון פאונד ל-10 מיליון פאונד, וייצור אורניום, שיעלה עוד 1.5 מיליון פאונד. לפרויקט ידרשו 20,000 עובדים ברמות מיומנות גבוהות, 500,000 טון פלדה וחשמל בהספק 500,000 קילוואט. הסטת משאבים כזו תשפיע לרעה על פרויקטים אחרים בעת המלחמה, וככל הנראה הפצצה לא תהיה מוכנה בזמן כדי להשפיע על תוצאות המלחמה. לפיכך הוסכם על הכל כי יש לעשות מאמץ נוסף להשיג שיתוף פעולה אמריקאי.[2]
מספר גורמים בצד האמריקאי היו מעוניינים בשיתוף הפעולה עם הבריטים.
משא ומתן וההסכם
עריכהצ'רצ'יל העלה את נושא שיתוף הפעולה בפגישתו עם רוזוולט בוועידת וושינגטון ב-25 במאי 1943. צ'רצ'יל ורוזוולט הסכימו שיש לבדוק את עניין חילופי המידע, ושפרויקט פצצת האטום צריך להיות משותף. למרות מברק לצ'רצ'יל המאשר זאת שנשלח ב-17 ביוני, המדיניות האמריקנית לא השתנתה.[8]
רק ב-20 ביולי הנחה רוזוולט בכתב לאנשיו כי יש "לחדש, באופן כולל, את חילופי הדברים המלאים עם הממשלה הבריטית בנוגע לסגסוגות הצינור".
ב-19 באוגוסט חתמו רוזוולט וצ'רצ'יל על הסכם קוויבק, שהוקלד על ארבעה עמודים של נייר רשימות של המצודה, וכותרתו הרשמית "תקנון הסכם המסדיר שיתוף פעולה בין ארצות הברית ובריטניה בעניין סגסוגות הצינור". הסכם קוויבק קבע כי:
- ארצות הברית ובריטניה יאחדו משאבים לפיתוח נשק גרעיני תוך חילופי מידע ללא מגבלות;
- אף מדינה לא תשתמש בנשק נגד האחרת;
- אף אחת מהמדינות לא תשתמש בנשק נגד מדינות אחרות ללא הסכמה;
- אף אחת מהמדינות לא תעביר מידע על הנשק למדינות אחרות ללא הסכמה;
- כי "לאור הנטל הכבד של הייצור המוטל על ארצות הברית", הנשיא עשוי להגביל את השימושים המסחריים או התעשייתיים הבריטיים באטום לאחר המלחמה.
הווטו האמריקאי על שימושים מסחריים ותעשייתיים בריטיים שלאחר המלחמה הבהיר כי בריטניה היא השותפה הזוטרה בין בעלות הברית.
הסכם קוויבק היה הסכם סודי וקיומו לא נחשף לקונגרס של ארצות הברית. הוועדה המשותפת לאנרגיה אטומית קיבלה על כך סיכום בעל פה ב-12 במאי 1947. בקשת צ'רצ'יל מהנשיא הארי ס. טרומן, בשנת 1951, לפרסם את ההסכם סורב וצ'רצ'יל השמיט אותו מזיכרונותיו, מלחמת העולם השנייה (1951). הסוד נחשף על ידי צ'רצ'יל בבית הנבחרים הבריטי ב-5 באפריל 1954. עם זאת, כבר ב-4 בספטמבר 1943 דיווחה מרגלת האטום הסובייטית אורסולה קוצ'ינסקי ("סוניה") פרטים על ההסכם למינהל המודיעין הראשי של ברית המועצות במוסקבה, אותו השיגה כנראה מקלאוס פוקס.
יישום ההסכם
עריכההמשא ומתן על תנאי שיתוף הפעולה הטכני נמשך עד דצמבר 1943. נהלים חדשים נכנסו לתוקף ב-14 בדצמבר באישור הוועדה למדיניות צבאית (שניהלה את פרויקט מנהטן) והוועדה למדיניות משולבת. בשלב זה כבר החלו מדענים בריטים לעבוד בארצות הברית.
בשנתיים הבאות התכנסה הוועדה שמונה פעמים בלבד, לראשונה ב-8 בספטמבר 1943 רק אז הסתבר לסטימסון שהוא יושב ראש הוועדה. בפגישה ראשונה זו הוקמה תת-ועדה טכנית בראשות מייג'ור גנרל וילהלם שטייר. הוסכם כי הוועדה הטכנית תוכל לפעול ללא התייעצות עם ועדת המדיניות המשולבת אם החלטותיה הן פה אחד. פגישתה הראשונה הייתה בפנטגון ב-10 בספטמבר 1943.
סוגיית שיתוף הפעולה בין המעבדה המטלורגית של אוניברסיטת שיקגו למעבדת מונטריאול סוכמה בישיבת ועדת המדיניות המשולבת ב-19 בספטמבר 1944.
כראש הנציגות הבריטית למעבדות לוס אלמוס, צ'דוויק, ומאוחר יותר פיירלס, הובילו צוות רב לאומי של מדענים מכובדים שכלל את סר ג'. א. טיילור, ג'יימס טאק, נילס בוהר, ויליאם פני, פריש ופוקס. ארבעה מחברי המשלחת הבריטית הובילו קבוצות מחקר בלוס אלמוס. ויליאם פני צפה בהפצצת נגסאקי ב-9 באוגוסט 1945 והשתתף בניסויים הגרעיניים של מבצע פרשת דרכים ב-1946.
משבר בקשרים אירע ב-1944, כאשר ארצות הברית הופתעה לגלות שבריטניה חתמה על הסכם סודי עם הנס פון הלבן לשיתוף מידע בתחום הגרעין עם צרפת לאחר המלחמה בתמורה לשימוש חופשי בפטנטים הקשורים בכורים גרעיניים שהושגו על ידי הפיזיקאי הצרפתי פרדריק ז'וליו-קירי וצוות מהקולז' דה פראנס. ארצות הברית וקנדה התנגדו לכך וקבעו כי יש בכך הפרה של הסכם קוויבק. בהתאם, בריטניה ביטלה את התחייבויותיה מול צרפת. הצעתו של שר החוץ, אנתוני אידן, לשתף את הצרפתים בפרויקט מנהטן נשללה על ידי צ'רצ'יל, אשר התנגד נחרצות לכל חשיפת מידע לצרפת או לברית המועצות. לאחר המלחמה דחתה ממשלת צרפת את הסכם פון הלבן.
סוגיית זכויות הפטנטים הייתה מורכבת, והניסיונות לנהל משא ומתן על עסקאות בין בריטניה לארצות הברית ב-1942, ובין בריטניה לקנדה ב-1943, כשלו. הסכם בעניין זה, שכיסה גם את קנדה, הושלם רק בשנת 1956, וכיסה את כל הפטנטים שהוחזקו עד נובמבר 1955.
Hyde Park Aide-Mémoire
עריכה
בספטמבר 1944, נערכה ועידה שנייה בקוויבק הידועה בשם ועידת קוויבק (1944). בעקבות שורה של ניצחונות בעלות הברית הנושאים בה הופנו לתכנון שלאחר המלחמה. רוזוולט וצ'רצ'יל שהו ביחד באחוזת ספרינגווד של רוזוולט בהייד פארק, ניו יורק. הם דנו שם בשיתוף פעולה בנושא הנשק הגרעיני בתקופה שלאחר המלחמה, וב-19 בספטמבר 1944 חתמו על מזכר הייד פארק.
מבין יועציו של רוזוולט, רק הופקינס ואדמירל וויליאם ד' ליהי ידעו על ההסכם הסודי הזה בעת המלחמה. כאשר הועלה עניין מזכר הייד פארק, בישיבת ועדת מדיניות משולבת ביוני 1945, לא ניתן היה למצוא את העותק האמריקאי והבריטים נתבקשו לשלוח צילום שלו. העותק האמריקני אותר רק שנים רבות לאחר מכן.[12]
סיום הסכם קוויבק
עריכהלאחר מותו של רוזוולט ן ב-12 באפריל 1945 ועם מינויו של הארי טרומן, הוסכם לשנות את הסכם קוויבק ובהתאם נותרה ועדת המדיניות המשולבת. ב-16 בנובמבר 1945 הוסכם בין הצדדים על טיוטה שאושרה על ידי ועדת המדיניות המשולבת ב-4 בדצמבר 1945 והייתה בסיס לביטול הסכם קוויבק.[13]
הפגישה הבאה של ועדת המדיניות המשולבת ב-15 באפריל 1946 לא יצרה הסכמה על שיתוף הפעולה, והביאה לחילופי דברים בין טרומן לאטלי. טרומן מסר ב-20 באפריל שהוא לא רואה עצמו מחויב לסייע לבריטניה בתכנון, בנייה והפעלה של מתקני גרעין. על הפרק היו לא רק שיתוף הפעולה הטכני, שהלך ונעלם במהירות, אלא גם הקצאת עפרות האורניום. במהלך המלחמה לא הייתה דאגה בצד הבריטי מאחר שלא היו זקוקים למחצב וכל העופרות ממכרות קונגו ותפיסת משאבים במשימת אלסוס הגיעו לארצות הברית, אך עתה הם נדרשו גם לבריטים. צ'דוויק וגרובס הגיעו להסכם שלפיו האורניום יחולק באופן שווה בין שתי המדינות.
עריקתו של איגור גוזנקו לקנדה וכתוצאה מכך הרשעתו בריגול של אלן נון מיי, פיזיקאי בריטי שעבד במעבדת מונטריאול, חסמו את הדרך לשיתוף פעולה בין בריטניה לארצות הברית.[14] ב-1 באוגוסט 1946, ובתוקף מחצות ב-1 בינואר 1947, אושר על ידי טרומן חוק מקמהן שסיים את שיתוף הפעולה הטכני. שליטתה ב"נתונים מוגבלים" מנעה מבעלי בריתה של ארצות הברית לקבל מידע כלשהו. למדענים הזרים נמנעה גישה למאמרים שכתבו בעצמם ימים ספורים לפני כן. חוק מקמהן הוביל ישירות להחלטה הבריטית, בינואר 1947, לפתח נשק גרעיני משלה. בשל סערה בארצות הברית בשל ווטו בריטי על שימוש בנשק גרעיני כאשר נחתם בין הצדדים הסכם סודי שאיפשר שיתוף מוגבל של מידע טכני בין ארצות הברית, בריטניה וקנדה, ואשר ביטל רשמית את הסכם קוויבק.
עם תחילת המלחמה הקרה, התקררה גם ההתלהבות בארצות הברית משיתוף פעולה עם בריטניה. המוניטין של הבריטים צנח יותר בעקבות החשיפה ב-1950 כי פוקס היה מרגל אטום סובייטי. עם זאת, השותפות הבריטית בזמן המלחמה בפרויקט מנהטן יצרה את תוכנית הנשק הגרעיני של בריטניה לאחר המלחמה, אם כי היו לה פערים כמו בתחום. של מטלורגיית פלוטוניום. התפתחות ההרתעה הגרעינית העצמאית הבריטית הובילה לחידוש היחסים המיוחדים בין ארצות הברית לבריטניה במסגרת הסכם ההגנה ההדדית בין ארצות הברית לבריטניה משנת 1958.[15]
קישורים חיצוניים
עריכה- הסכם קוויבק, באתר בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל (באנגלית)
- Hyde Park Aide-Mémoire באתר מחלקת המדינה של ארצות הברית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 רונלד ו. קלארק, הולדת הפצצה. חלקה של בריטניה בנשק אשר שינה את העולם, לונדון: פניקס האוס, 1961. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 מרגרט גווינג, בריטניה ואנרגיה אטומית 1939–1945., לונדון: מקמילן, 1964
- ^ 1 2 3 4 ג'רמי ברנשטיין, המזכר ששינה את העולם, כתב העת האמריקאי לפיזיקה 79, 2011
- ^ דיוויד צימרמן, משלחת טיזארד והפיתוח של פצצת האטום - היסטוריה צבאית, כרך 2, 1995, עמ' 259-273
- ^ שזאז מורטון פרנק, מדענים בריטיים ופרויקט מנהטן: לוס אלמוס, ני יורק: דפוס סיינט מרטין, 1992, מסת"ב 978-0-312-06167-8
- ^ כריסטוף לאוכט, בסיס גרמני: קלאוס פוקס, רודולף פירלס ויצירת הגרעין הבריטי 1939–1959, פלגרייב מקמילן, 2012, מסת"ב 978-1-137-02833-4
- ^ סטיבן פלפס, משלחת טיזארד: המבצע המסווג ששינה את מלחמת העולם השניה, פנסילבניה: ווסטהולם, 2010, מסת"ב 978-1-59416-116-2
- ^ 1 2 3 יולט ריצ'ארד, אוסקר אנדרסון, העולם החדש, 1939-1946, 1962
- ^ ריצ'ארד רודס, יצירת פצצת האטום, ניו יורק: סיימון ושוסטר, 1986, מסת"ב 978-0-671-44133-3
- ^ פול ספטימוס, יריבים גרעינים: יחסים אנגלו-אמריקנים 1941–1952, קולומבוס (אוהיו): אוניברסיטת אוהיו, 2000, מסת"ב 978-0-8142-0852-6
- ^ גרהם פרמלו, הפצצה של צ'רצ'יל: כיצד עקפה ארצות הברית את בריטניה במירוץ לפצצה הראשונה, ניו יורק: בייסיק בוקס, 2013, מסת"ב 978-0-465-02195-6
- ^ לסלי גרובס, עכשיו אפשר לספר: הסיפור של פרויקט מנהטן, ניו יורק: דפוס דה קאפו, 1962, מסת"ב 978-0-306-80189-1
- ^ פרוטוקול, סיכום פגישת הועדה המשותפת למדיניות, 4 בדצמבר 1945, באתר אגף ההיסטוריה של ארצות הברית, 2017
- ^ ריצ'ארד גוט, התפתחות ההרתעה הגרעינית הבריטית, לונדון: מקמילן, 1963
- ^ נוסח החוק, ההסכם הבילטרלי, באתר הממשל הבריטי, 1 ביולי 1958