אדריכלות בתל אביב

ההתפתחות האורבנית של העיר תל אביב החלה עם ייסוד מספר שכונות יהודיות מחוץ ליפו והמשך צמיחה כעיר מאז ייסוד אחוזת בית בשנת 1909. במהלך כמאה ועשרים השנים שלה, התאפיינה הבנייה במספר סגנונות אדריכליים וגישות אורבניסטיות, הניכרים בה עד היום. כמרכז התרבותי והכלכלי של ישראל הן בתקופת היישוב והן בתקופת המדינה, הייתה האדריכלות בתל אביב החלוצה במובנים רבים באדריכלות הישראלית.

אדריכלות בתל אביב

הרחוב הראשון בתל אביב (כיום רחוב הרצל) וברקע בניין גימנסיה הרצליה
מדינה	ישראל
מידע כללי
אזור גאוגרפי	תל אביב
טווח תאריכים	מ-1909 ואילך
מבנים עיקריים	מגדלי עזריאלי
סגנון האדריכלות הבא	בנה ביתך

היסטוריה

היציאה מיפו

קודם להקמת תל אביב התגוררו ביפו יהודים. היהודים שכרו דירות בין חומות העיר (באזור המכונה כיום יפו העתיקה), שהתאפיין בצפיפות גוברת ובתנאי תברואה ירודים. כמו כן, מדי שנה פקעו חוזי השכירות של היהודים, והם נאלצו לנדוד מדירה לדירה. עד שלהי המאה ה-19 היציאה מהחומות נחשבה למסוכנת, משום שהשלטון העות'מאני לא הצליח לרסן את השודדים והפורעים שנדדו מחוץ לערים המבוצרות. לכשהשתפר המצב הביטחוני מחוץ לחומות החליטו סוחרים יהודיים אמידים להתיישב בחולות שמצפון-מזרח ליפו.

השכונה היהודית הראשונה בחולות הייתה נווה צדק, שהוקמה בשנת 1887 על ידי חברת "עזרת ישראל". את החברה הנהיג שמעון רוקח ביחד עם אהרן שלוש, יהודי מצפון אפריקה שהתיישב ביפו ועסק בחלפנות וצורפות - עם ההון שצבר קנה חלקות גדולות בחולות שמצפון ליפו, שאותן מכר לחברת "עזרת ישראל" במחיר סמלי (כשליש משוויין האמיתי). לאחר הקמת השכונה קמו בסמיכות שכונות יהודיות נוספות - נווה שלום, מחנה יהודה, מחנה יוסף, כרם התימנים, שכונת אחווה, שכונת יפה נוף ועוד (ובסך הכל, עד 1909 נבנו מחוץ לחומות יפו 11 שכונות).

עד שנות ה-20: ראשיתה של תל אביב

בשנותיה הראשונות של העיר כאוסף שכונות מחוץ ליפו וכאחוזת בית אשר קמה ב-1909 ואיגדה את השכונות העבריות שהפכו לתל אביב, התאפיינה עדיין הבנייה בבנייה נמוכה, של בתים בני קומה אחת או שתיים. סגנון בנייתם דמה מאוד לבנייה הערבית בארץ ובנייה אשר אפיינה את המושבות היהודיות של העלייה הראשונה והשנייה.

עיקר הבנייה הייתה בשכונות נווה צדק, כרם התימנים (שהשתייכה אז עוד ליפו) בהן המשיכו להיבנות בתים ובאזור תל אביב הקטנה שסביב רחוב הרצל וארבעת הרחובות הבאים הניצבים לו: אחד העם, שדרות רוטשילד, ליליינבלום ויהודה הלוי. הרחובות תוכננו על ידי המהנדס אברהם גולדמן. מעט מאוד ממבני אחוזת בית שרדו מתקופה זו, במקומם נבנו בניינים גדולים וחדשים יותר החל משנות ה-30, אך בשכונות העתיקות ניתן עדיין למצוא מבנים רבים בני יותר ממאה שנים.

אתרים חשובים מהתקופה

בית שלוש בית וייס בית יחיאל בית לדרברג

בית ליטווינסקי בית פולק בית אברהם פוגל

שנות ה-20: בתי החלומות

מלון פלטין

בית ביאליק

בשנות ה-20, בעקבות עלייה גוברת של יהודים לארץ ישראל, החלה העיר לגדול משמעותית והתפתחה צפונה לאורך רחוב אלנבי ולאורך שדרות רוטשילד. באותה תקופה החלה להתבסס גם כלכלת העיר והחלו להיבנות מבני ציבור ומבנים מפוארים בעלי אדריכלות חדשה. המאפיין הבולט ביותר של האדריכלות בתקופה זו היה הסגנון האקלקטי. דרך סגנון זה ניסו האדריכלים ליצור רוח אדריכלית חדשה שתיצור סביבה עירונית מסוג חדש המתאים, לפי השקפת התקופה, לחזרתו של העם היהודי לארץ ישראל. הבתים, שסגנונם ערבב בין סגנונות בנייה אירופאים וסגנונות אוריינטליים וערביים, כונו "בתי חלומות" ונראו חלקם כבתים המגשימים פנטזיה חזותית כלשהי. הסגנון האקלקטי שילב אר-נובו ואר דקו עם אדריכלות אסלאמית, אלמנטים אופנתיים באדריכלות של מרכז אירופה (כגון הזסציון) ואף אלמנטים של המזרח הרחוק ששולבו יחדיו בקומפוזיציה חדשנית. עם זאת, האתוס העיקרי של הסגנון היה קישוטי. האקלקטיזם, פירושו ביוונית 'הטוב מכל העולמות', וערבוב בין מוטיבים אסלאמיים, קשתות מזרחיות, אדריכלות המזרח הרחוק, מאפיינים מסמלי היהדות היה הניסיון להגדיר באמצעות הכלים האדריכליים את האומה הצעירה שנבנית.

הבניין הבולט הראשון ברוח זו היה בניין הגימנסיה העברית "הרצליה" שנבנה כבר עם הקמת אחוזת בית אך מסת הבנייה העיקרית בסגנון זה היא במהלך שנות ה-20.

אתרים חשובים מהתקופה

גימנסיה הרצליה בית השגרירות הרוסית קזינו גלי אביב בית הפגודה בית ברלין-פסובסקי

בית ביאליק מלון פלטין קולנוע מוגרבי בית אוסישקין

שנות ה-30 וה-40: העיר הלבנה

כיכר דיזנגוף שתכננה ג'ניה אוורבוך. סוף שנות ה-30

בניין מגורים ברחוב בן יהודה

ערכים מורחבים – העיר הלבנה, תוכנית גדס

שנות ה-30, ובמידה פחותה גם שנות ה-40 בהם קטנה תנופת הבנייה, מהוות פרק חשוב נוסף בהיסטוריה האדריכלית של תל אביב ושל היישוב בכלל. האדריכלות של תקופה זו היא הסגנון הבינלאומי (המכונה לרוב "באוהאוס" על שם בית הספר רב ההשפעה), אשר התבלט גם בשאר רחבי ארץ ישראל. סגנון זה היווה במידה רבה אנטיתזה לסגנון האקלקטי הקודם לו והפך עד מהרה לאתוס הבנייה החדש של הבנייה העברית.

בשנות ה-30, עם הגעת עולים רבים נוספים לעיר שרובם בורגנים ממוצא גרמני, הגיע לארץ השפעת התנועה המודרניסטית באדריכלות אשר הובלה על ידי אנשי הבאוהאוס ואישים אירופאים נוספים כדוגמת לה קורבוזיה. עבור אדריכלים יהודים-גרמנים רבים, שהושפעו מרוח הבנייה האירופאית החדשה, השתלבה תפישת הסגנון הבינלאומי עם רוח החלוציות והסוציאליזם של היישוב היהודי החדש. גם סגנונם של אדריכלים ותיקים יותר שהשפיעו רבות על העיר עוד קודם, כגון יהודה מגידוביץ' ויוסף ברלין, עבר בהדרגה מאקלקטיקה למודרניזם תוך ביטול הקישוטיות הרבה של סגנון העזור הקודם ואימוץ השפה החזותית האסתטית של הבאוהאוס. בשנת 1935 מוקם מבנה השוק הראשון ברחוב העלייה פינת רחוב וולפסון הנקרא "שוק העלייה" על ידי אדריכל בוגר בית הספר "באוהאוס" מהעיר דסאו בגרמניה.

בשנת 1932 נערכה בעיר המכביה הראשונה, וב-1934 נערך בעיר יריד המזרח שהיה נקודת ציון חשובה ביותר בהתפתחות הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל. תוכנית גדס, תוכנית המתאר העירונית החדשה של תקופה זו, אפשרה את פיתוחה של העיר צפונה כ"עיר גנים" אשר התיישבה היטב עם האדריכלות המודרניסטית. את הסגנון החדש ואת יישומה של תוכנית גדס דחף מהנדס העיר בתקופה זו, יעקב בן סירה, אשר נחשב לבעל השפעה עקיפה רבה על האדריכלות של תקופה זו. התוכנית עודכנה ואושרה בשנת 1938 בשם "תוכנית מס' 58". האופן המוצלח בו נבנה המרקם העירוני הרחב של תל אביב תוך כשני עשורים, זכה לכינוי "העיר הלבנה" אשר קיים עד היום ככינוי לאופייה של העיר בתקופת המנדט הבריטי ולמרקם ההיסטורי הקיים עד ימינו ומוכר אף כאתר מורשת עולמית.

אתרים חשובים מהתקופה

כיכר צינה דיזנגוף והבניינים סביבה מעונות עובדים שוק העלייה - מבנה השוק הראשון של תל אביב מוסך דן - המוסך הראשון וגם הראשי של חברת דן ברחוב ארלוזורוב בתל אביב בית הבימה

בית אנגל - המבנה הראשון על עמודים. אדריכל זאב רכטר בית הדר - בניין המשרדים הראשון ברחוב הרכבת פינת דרך בגין בית האונייה, רחוב לבנדה (על צומת הרחובות המסגר והרכבת) בית פולישוק (הפיל), כיכר מגן-דוד בית החולים אסותא

שנות ה-50 התרחבות

מיד לאחר קום המדינה, ובשל המצור על ירושלים הפכה תל אביב, באופן זמני, לבירת מדינת ישראל. לאחר תום המצור על ירושלים והפיכתה לבירה, נותרה תל אביב מרכז העסקים של המדינה והעיר המאוכלסת ביותר. בתחילת שנות ה-50 לתכנון העיר הוזמן מתכנן ערים אמריקאי אהרון הורוביץ שהציג "תוכנית ל'" לפיתוח העתידי של העיר בשנת 1953 ממנה נלקחו לביצוע מספר רעיונות ביניהם הרעיון של אוטוסטרדה תוך-עירונית.

בסביבות העיר היו כמה יישובים לא יהודיים. החל מהעיר יפו שמנתה כ-70,000 תושבים. ועד ובנוסף למספר כפרים. שהבולטים ביניהם סומייל, שרונה, שייח מונייס וסלמה. אחרי שיישובים אלה ננטשו עוד בשלבים המוקדמים של מלחמת העצמאות. לעיר התפנו עתודות קרקע עצומות והעיר גדלה לכ-50 אלף דונם. רובע הצפון החדש החל להבנות, כאשר בין הרבעים מפריד רחוב אבן גבירול המאופיין ברובו בסגנון אדריכלי אחיד. מלבד רובע הצפון החדש נבנו שכונת יד אליהו מזרחית לנחל איילון, ורמת אביב מצפון לירקון שנבנו שכשכונות שיכונים עם ניסיונות להצמד לעקרונות עיר הגנים. מלבד זאת, העיר החלה לבנות מעבר לירקון וממזרח לאיילון. כאשר השכונות ממזרח לאיילון אופיינו בעיקר בעולים חדשים, והשכונות מעבר לירקון בעיקר יועדו לוותיקי היישוב ולקבוצות האליטיסטיות שבו (צהלה, כדוגמה).

שנות ה-60 ברוטליזם ובנייה לגובה

לקראת שנת היובל לתל אביב החל להסתמן שינוי באופייה של העיר. לאחר שהעיר התרחבה בשטחה, החלה במרכז העיר תופעה של בנייה לגובה. הראשון מבין בניינים אלו היה בית אל על ברחוב בן יהודה שנבנה על הריסותיו של קולנוע בית העם. אך בתחילת שנות השישים נהרסה גימנסיית הרצליה שעברה למשכנה החדש בצפון החדש סמוך לכיכר המדינה, ובמקומו נבנה מגדל שלום מאיר שהיה המגדל הגבוה בתל אביב (ובישראל) עד לשלהי שנות התשעים, כאשר הריסת הגימנסיה ובניית מגדל שלום מסמנת את התהליך שעבר על העיר בשנות השישים. בניינים גבוהים יחסית שנבנו בעיר הם בית עיריית תל אביב, בית אמות משפט, ומלון הילטון. בשנות השישים החלו גם להבנות בנייני המשרדים הראשונים בשטחים שהיו שייכים למושבה שרונה סביב הרחובות שאול המלך וקפלן. והתפתחה אוניברסיטת תל אביב על שלל בנייניה (כמו הספרייה המרכזית) הבנייה לגובה באה לידי ביטוי גם לבנייני מגורים כפי שאפשר לראות בשכונת נווה אביבים שנבנתה בתקופה זאת.

שנות ה-70 וה-80

בשנות השבעים והשמונים החלה ירידה באוכלוסייה של תל אביב (אחרי שהגיעה לשיא באמצע שנות השישים), בהתאם לא החל פיתוח עירוני מואץ בתקופה זאת. והחלו להמשך מגמות של בנייה משנות השישים. בתקופה זאת, בעקבות כניסת הטלוויזיה לבתים, חלה ירידה בכמות הביקורים בקולנוע מה שהוביל בתקופה זאת לסגירת חלק ניכר מבתי הקולנוע של תל אביב. השינויים הבולטים ביותר באדריכלות התל אביבית בתקופה זאת הם בניית מרכזי קניות כמו הלונדון מיניסטורס והדיזנגוף סנטר, ובנייה לגובה לאורך קו החוף כמו המלונות לאורך חוף הים ובית הטקסטיל. אתרים נוספים וחשובים מתקופה זאת הם מוזיאון תל אביב לאמנות, ובית יבמ.

החל משנות התשעים: שינוי קו הרקיע של העיר ושימור

ראו ערך בנייה לגובה בתל אביב

נתיבי איילון

החל משלהי שנות השמונים החלה העיר לחזור בצמיחה מחודשת. והל משנות התשעים החלה בנייה אינטנסיבית של גורדי שחקים בעיקר סביב נתיבי איילון שנחנכו בשנות השמונים. מפעלי תעשייה שהיו בשני צדדיו של האיילון החלו לפנות את מקומם לבנייני משרדים. מגדלי עזריאלי שנחנכו ב-1999, הם אלו שמסמנים את השינוי שעבר על העיר החל משנות התשעים.

מגדלים בולטים אחרים שנבנו בתקופה זאת:

• מגדל האופרה (1993)
• מגדל אלרוב (1998)
• בית רובינשטיין (1999)
• מגדל לוינשטין (2000)
• מגדל טויוטה (2001)
• מגדל היובל (2005)
• מגדל המוזיאון (2005)
• מגדל דיסקונט (2006)
• מגדל הבינלאומי (2009)
• מגדל אמפא (לשער אלקטרה) (2011)
• רוטשילד 22 (2014)
• מגדלי אלון (2017)
• מגדלי הארבעה (2017)
• מגדל עזריאלי שרונה (2017)
• מגדלי מידטאון (2018)
• מגדל תוצרת הארץ (2020)

מלבד בניית מגדלי משרדים, בעשור הראשון של המאה ה-21, החלו להבנות גורדי שחקים למגורים בלבד, כמו במגדלי אקירוב, פארק צמרת ומגדלי הצעירים. אך גם בלב העיר כמו פרישמן 46, מגדל נווה צדק, מגדל רוטשילד 1 ומגדל מאייר ברוטשילד.

שימור מבנים והתחדשות עירונית

לאחר שנים רבות בהן נהרסו אתרים בעלי ערך היסטורי ואדריכלי לטובת בנייה של בניינים חדשים וגדולים יותר, החלה למעשה מסוף שנות ה-80 מגמת שימור המבנים בעיר. עד התעוררות המגמה, מבנים רבים בעלי חשיבות נהרסו במהלך ההיסטוריה הקצרה של העיר, כדוגמת בניין הגימנסיה העברית "הרצליה" הישן ובניין קולנוע מוגרבי.

כיום, מעודדת העירייה שימור של מבנים במספר דרכים. הדרך הראשונה והעיקרית, היא הכרזתם של מבנים רבים כמבנים לשימור על פי חוק. רוב המבנים המוגדרים לשימור הם מבנים היסטוריים ביפו, לרבות כל יפו העתיקה, בנייה טמפלרית המצויה בשרונה ובמושבה האמריקאית-גרמנית, "בתי חלומות" אקלקטיים ובנייני העיר הלבנה שהכרזתה כאתר מורשת עולמית בשנת 2003, האיץ את שימורם.

דרכים נוספות הן עידוד של שימור מבנים על ידי הטבות כספיות מטעם העירייה וכן הקלות בנייה ומתן אחוזי בנייה נוספים בתמורה לשימור של מבנה היסטורי. הדוגמה הידועה ביותר היא שיפוץ בית השגרירות הרוסית אשר סלל את הדרך למיזמי שימור נוספים רבים בלב העיר.

מלבד שימור מבנים החל מהמאה ה-21 העיר עוברת תהליכים של התחדשות עירונית, התחדשות מתחם הבימה, והנמכת כיכר דיזנגוף לאחר ארבעה עשורים בהם היא הייתה מוגבהת ומוזנחת.

ראו גם

• תוכנית גדס (תל אביב)

לקריאה נוספת

• עופר רגב, טיול קטן בעיר גדולה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

קישורים חיצוניים

• תל אביב ותכנון מודרני
• מבנים אקלקטיים בתל אביב-יפו ( פרופ' אדריכלית ניצה סמוק) מחלקת השימור, עיריית תל אביב-יפו
• התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1934-1909 (גדעון ביגר / ספריית מט"ח)