לודוויג ויטגנשטיין
לודוויג ויטגנשטיין (בגרמנית: Ludwig Wittgenstein; 26 באפריל 1889 – 29 באפריל 1951) היה פילוסוף אוסטרי-בריטי ממוצא יהודי. הגותו העיקרית היא בנושאי פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של הפסיכולוגיה ופילוסופיה של המדע. היה תלמידו של גוטלוב פרגה, ובקיימברידג' למד אצל ברטראנד ראסל.
.jpg)
ויטגנשטיין כתב שני חיבורים עיקריים: "מאמר לוגי פילוסופי" (טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס) (1921), ו"חקירות פילוסופיות", שראה אור ב־1953, שנתיים לאחר מותו. שני הספרים הוכרו כיצירות פילוסופיות מרכזיות ופורצות דרך במאה ה-20. רבים מצביעים על תהליך פילוסופי שעבר ויטגנשטיין במהלך חייו בין כתיבת הספרים, ולכן מבחינים בין "ויטגנשטיין המוקדם" לבין "ויטגנשטיין המאוחר".
ביוגרפיה
עריכה
ערך מורחב – משפחת ויטגנשטיין
לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין נולד בווינה ב-26 באפריל 1889. ההורים של סביו המירו דתם מיהדות לנצרות פרוטסטנטית, והגיעו לווינה מחבל סקסוניה שבגרמניה. אביו, קרל ויטגנשטיין, היה איש עסקים מצליח בעסקי ברזל ופלדה. אמו של לודוויג, ליאופולדין, הייתה קתולית, אך גם אביה היה ממוצא יהודי. באמצע שנות ה-30 שלח ויטגנשטיין מכתבים לכמה מידידיו ובהם התוודה על שהוליך אותם שולל בנוגע למידת יהדותו: הוא ביקש את מחילתם על שסיפר להם כי רק אחד מסביו, ולא שלושה, היו יהודים. על מקומה של היהדות בראייתו העצמית של ויטגנשטיין ניתן ללמוד ממכתב ששלח ב-1925 לידידו אנגלמן, כאשר שמע שהאחרון עומד להגר לפלשתינה ולהצטרף ליישוב היהודי-ציוני. "החדשות על רצונך לעבור לפלשתינה עשו את מכתבך למעודד ומלא תקווה בשבילי", הוא כתב לו. "ייתכן כי זה הדבר שראוי לעשותו וכי יש לו אפקט רוחני. הייתי רוצה להצטרף אליך. האם תואיל לקחת אותי אתך?"[2]. ויטגנשטיין למד בכיתה א' עם אדולף היטלר. השניים נולדו בהפרש של שישה ימים בלבד, אולם היטלר נשאר כיתה בשנתו הראשונה בגלל כישלונו בחשבון ואילו ויטגנשטיין קודם כיתה אחת כך שהיו ביניהם שנתיים הפרש בכיתות לימוד[3][4].
אחיו הבוגר היה הפסנתרן פאול ויטגנשטיין. לודוויג הוטבל בכנסייה קתולית ולאחר מותו נקבר כקתולי, אך בחייו הבוגרים לא עסק בפעילות דתית ממוסדת. על אף שהדבר לא התפרסם ברבים, היה לודוויג כנראה[5] הומוסקסואל או ביסקסואל.
ויטגנשטיין החל את דרכו האקדמית בלימודי הנדסת מכונות באוניברסיטה הטכנית של ברלין ב-1906. ב-1908 עבר לאוניברסיטת מנצ'סטר בבריטניה והחל ללמוד לקראת דוקטורט בהנדסה. במנצ'סטר החל לגלות עניין גובר ביסודות המתמטיקה, בהשפעת כתבי גוטלוב פרגה וברטראנד ראסל, וב-1911 עבר לאוניברסיטת קיימברידג' שבה עסק בפילוסופיה וביסודות המתמטיקה בהדרכת ראסל. ב-1913 ירש ויטגנשטיין הון נכבד כאשר נפטר אביו. באותה שנה עזב את קיימברידג', עבר לחיות בבדידות יחסית בנורווגיה, ועבד על ספרו הראשון, שנקרא לימים "טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס" (מאמר לוגי פילוסופי). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי, ושירת כתותחן בחזית הרוסית (שבה זכה במספר אותות הצטיינות על גבורה) ואחר כך בחזית האיטלקית (ע"פ ויטגנשטיין גבורה זו נבעה מרצונו באותה תקופה למות[דרוש מקור]). באוקטובר 1918, לקראת סוף המלחמה, נפל בשבי האיטלקי.
ויטגנשטיין השלים את כתיבת טרקטטוס כשהיה בשבי, והוא יצא לאור ב-1921. החיבור הוכר לצורך הענקת תואר דוקטור לפילוסופיה לוויטגנשטיין שנים לאחר פרסומו, אך עוד בזמן פרסומו הוא הוכר כעבודה מבריקה, ויצר הדים רבים. ויטגנשטיין הוזמן להרצות במקומות רבים ושונים ובהם בפני החוג הווינאי.
כמעט מיד לאחר פרסום הטרקטטוס, הגיע ויטגנשטיין לכדי הבנה שהוא חייב ליישם את תורתו - שלא באמת ניתן לדבר על פילוסופיה - ולמרות הערצה רחבה כלפיו (בחוגים מסוימים באירופה), פרש מהעולם האקדמי והפך למורה בתיכון כפרי נידח. בתקופת ההוראה שלו כתב ופרסם מילון גרמני עבור מורים בבתי ספר יסודיים.
לאחר שפרש מהוראה, בעקבות הכאת אחת מתלמידותיו[6], מצא את דרכו בחזרה לעולם האקדמי. הוא חזר לקיימברידג', ועבד עם פרנק רמזי. רשמית, מאחר שלא השלים מעולם את חובות הלימוד שלו, היה ויטגנשטיין תלמידו של רמזי.
שנים אלו היו חשובות מאוד להמשך הגותו. שוב ושוב תהה ויטגנשטיין על תורתו ודרכו בטרקטטוס, ואמונתו בו התערערה. בשנים אלה שינה תכופות את דעתו, עד שלבסוף החל לכתוב את מה שברבות הימים יתפתח לספר "חקירות פילוסופיות".
ספר זה לא יצא לאור בימי חייו. למעשה לא פרסם ויטגנשטיין חיבור פילוסופי בימי חייו פרט לטרקטטוס. הוא עיבד שוב ושוב את הספר, ואף על פי שכמה פעמים הוציאו לאור, תמיד החזיר את כתב היד מהדפוס על מנת לשפר אותו עוד.
ויטגנשטיין שימש כפרופסור לפילוסופיה בקיימברידג' ולימד שם במשך כעשר שנים. הוא כתב כמעט עד יומו האחרון.
לאחר מותו נאספו ונערכו דפי הספר מעיזבונו ופורסמו כספר בשנת 1953. ספרים נוספים נערכו מתוך עיזבונו, אשר מכילים גם סיכומים לשיעורים שהעביר לתלמידים וכדומה.
הגותו
עריכה"מאמר לוגי-פילוסופי"
עריכה- ערך מורחב – מאמר לוגי-פילוסופי
ספרו הראשון של ויטגנשטיין, והיחידי שפורסם בימי חייו, "מאמר לוגי-פילוסופי" (במקור הגרמני: Logisch-Philosophische Abhandlung; או בגרסה הלטינית לכותרת הספר, שהוצעה כמחווה לספר Tractatus Theologico-Politicus של שפינוזה: Tractatus Logico-Philosophicus, מבוטא "טְרַקְטַטוּס לוֹגִיקוֹ-פִילוֹסוֹפִיקוּס") יצא לאור בשנת 1921 ועורר סערה גדולה. הטרקטטוס עוסק כמעט בכל תחומי הפילוסופיה, אך אחת מהשפעותיו העיקריות הייתה על הפילוסופיה של המדע.
הספר כתוב בצורה מאוד שיטתית ותמציתית, מעין רשימת עובדות לוגיות והמסקנות הנגזרות מהן. הספר מגדיר את מהותה של הפילוסופיה כעיסוק בעובדות לוגיות, שהן מטיבן עובדות הכרחיות, ולא בטבע שהוא מה שישנו, והוא קונטינגנטי מטיבו.
מבנהו של הטרקטטוס ואופן כתיבתו אינם ניתנים להפרדה מתוכנו - ממה שעל הקורא להבין. הוא בנוי במבנה של יהלום - מבנה של תאוריה אידיאלית - והוא עשוי שבעה משפטי יסוד, שלהם משפטים משניים.
הספר עיצב את תפיסת הפוזיטיביזם הלוגי ונחשב כבר בזמנו לשיאה. תפיסה זו מנסה להציע תאוריה פילוסופית שבאמצעותה ניתן לאתר עובדות אטומיות שעל בסיסן בונים את כל העולם הנחשב והנתפס - הן מבחינה מדעית והן מבחינת התפישה והמחשבה האפשרית של האדם.
אין מדובר בעובדות פיזיקליות, אלא ב"עובדות" לוגיות. הפילוסופיה אינה עוסקת במה שישנו, בקונטינגנטי, אלא במה שאפשרי לוגית, קרי, בהכרחי. היות שפילוסופיה היא דבר אשר אינו נבנה על עובדות טבע, אזי, במובן זה, לא ניתן לדבר על תזה פילוסופית כעל דבר שניתן להוכחה מדעית.
ויטגנשטיין עצמו הרחיק עצמו מן הפוזיטיביסטים, וחשב שמרביתם, איתם היה בקשרים קרובים, לא הבינו את הפילוסופיה שלו. יש פרשנים הסבורים שוויטגנשטיין לא ניסה להציע תאוריה כלשהי בטרקטטוס, אלא להביא את היומרה הפילוסופית התאורטית של הפוזיטיביזם לכדי אבסורד. זאת, על ידי ניסוח תורה מושלמת, והמחשה כיצד היא קורסת משהיא מושלמת: משפטי התאוריה הם חסרי מובן, וזאת על פי הקריטריונים הקשיחים שמנסחת התאוריה עצמה[דרוש מקור].
היום יש פרשנים הסבורים[דרוש מקור], כמו הפוזיטיביסטים בזמנו, שהטרקטטוס שייך לתקופה המודרנית. פרשנים אלו סבורים שהטרקטטוס אכן מציע תאוריה פילוסופית, ולראיה הם מציגים, למשל, את מבנהו היהלומי. פרשנים אחרים [דרוש מקור] סבורים שהטרקטטוס רחוק מהמודרנה, ואף נותן כלים להתנגד לה על ידי הבאתה לכדי אבסורד. מבנהו של הטרקטט, בחירתו של ויטגנשטיין בסגנון כתיבה זה, נועד להמחיש כיצד יהלום פילוסופי הוא בבחינת פנטזיה ותו לא. במידה רבה הספר, על פי השקפת פרשנים אלו, הוא ספר אירוני.
על פי התאוריה שהטרקטטוס מציע (או נראה כמציע), ישנם שני צדדים לאותו מטבע - העולם והחושב על העולם. המחשבה מגיעה עד העולם - בכך היא מחשבה על אודות העולם - ואינה מפספסת אותו. (אין פירושו שלא ניתן לטעות, לחשוב מחשבות שגויות, אך לא ניתן לטעות במחשבה שתוכן המחשבה שלנו הוא שכך וכך הם הדברים. כלומר, אם אנחנו בכלל חושבים, אזי נושא המחשבות שלנו הוא העולם - יהיו אלה מחשבות שגויות או נכונות) המחשבה אינה יכולה לחצות את גבולות הלוגיקה, שכן מחשבה היא יציר לוגי. אין לחשוב באופן לא לוגי.
הספר מסתיים במשפט היסודי השביעי המפורסם: "מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". בשונה מכל משפטי היסוד הקודמים - שמהם גוזר ויטגנשטיין משפטי-משנה, הרי שמהמשפט היסודי האחרון - לא גוזר ויטגנשטיין דבר, ובמקום זאת הספר מגיע לנקודת השתיקה - שהיא סוף הספר - מה שבפועל מאושש את עצם הטענה המקופלת בתוך המשפט היסודי האחרון. מעבר להבחנה החמורה בין מדעי הטבע לפילוסופיה, ולשתיקה המדעית שוויטגנשטיין גוזר בכך על הפילוסופים, ניתן לפרש את המשפט היסודי השביעי בכמה דרכים. דרך אחת, זו של אלו הסוברים שהטרקטט מנסח תאוריה, מפרשת משפט זה כאילו הוא מוכיח את טענתו שאין מחשבה מחוץ ללוגיקה - שגבולות השפה (הגבול בין מה שהוא בעל מובן לבין מה שהוא חסר מובן) שורטטו מתוך השפה, ולא מחוצה לה. דרך אחרת לפרש משפט זה, היא דרכם של החוקרים הסבורים שוויטגנשטיין לא ניסה להציע תאוריה: חוקרים אלו סבורים שמשפט זה אומר שפילוסופיה הוא דבר שלא ניתן לדבר עליו כלל (כלומר הוא תחום ריק מתוכן, ולמעשה אינו תחום כלל, אלא רק אשליה של תחום).
ב"חקירות פילוסופיות"
עריכה- ערך מורחב – חקירות פילוסופיות
כמו הטרקטטוס, גם החיבור "חקירות פילוסופיות" הוא אחד מיצירות המופת הפילוסופיות הגדולות ביותר של כל הזמנים, ואחד המשפיעים ביותר על ההגות של המאה העשרים, אך בשונה מהטרקטטוס, הוא ספר רחב יריעה. הוא יצר תפיסה חדשה וחשובה ביותר בפילוסופיה של השפה, שלה השפעה תרבותית עצומה הניכרת גם היום.[דרוש מקור]
בספר מוצגת העמדה לפיה בהרבה מקרים אין לעמוד על משמעותו של ביטוי (מילה, משפט, ניב, פתגם וכן הלאה) אלא מתוך עמידה על השימוש, בפועל, שנעשה בו - "משחק הלשון" שבו הוא מתפקד. אנחנו נותנים משמעות למילים בכך שאנחנו משתמשים בהן באופנים מסוימים ולא אחרים. אם נשתמש בהן אחרת הן יהיו בעלות משמעות אחרת. כך, למשל, נוכל להשתמש במילה 'אריה' כדי לציין סוג מסוים של בעל חיים, וכדי לכנות אדם בשם, המשמעות נקבעת רק לפי השימוש שנעשה בפועל במילה. בכך ויטגנשטיין ערער על התפיסה האומרת שלמילה יש מובן עצמי משום שלפי רעיון זה המובן היחיד שישנו למילה הוא צורת השימוש בה.
כלומר, בהרבה מקרים אין אנו בונים את שפתנו, את המשמעות של מילותינו, (למעשה גם את המדע ואת התאוריות שאנו מנסחים בו) מתוך הכרח הקשור למציאות, אלא מתוך השימוש המעשי והפרקטי. ניתן לנסח עמדה זו בביטוי "בשימוש, ניתנים לשפה חיים". רעיונות אלו באים לידי ביטוי בטיעון השפה הפרטית, אותו הוא מציג בספר.
על פי ויטגנשטיין, כאשר מנתחים משמעות של מילים על פי משחקי הלשון וההקשרים בהם הן משמשים, שהם ורק הם נותנים למילה משמעות ומובן, רוב השאלות הפילוסופיות הגדולות נפתרות או נעשות חסרות-מובן ("Nonsense") כיוון שהן תלושות ממשחק הלשון הקונקרטי שלהן. ניתוח שכזה, לדעת ויטגנשטיין, הוא תפקידו של הפילוסוף.
שלא כמו הטרקטטוס, ה'חקירות' אינו בנוי כיהלום. על פי חלק מן הפרשנים, השינוי באופן הכתיבה והוויתור על המבנה היהלומי לטובת מבנה חופשי יותר מציין שינוי קוטבי בעמדתו של ויטגנשטיין ביחס לקשר בין העולם לבין המחשבה על אודותיו. העולם אינו מין דבר אובייקטיבי לחלוטין שקיים אי שם, וזמין לנו לחשוב על אודותיו, והמחשבה אינה עוד תמונה של המציאות. משמעותן של מילים אינה מוקנית להם עוד על ידי מה שהן מורות עליו בעולם. אלא: המחשבה, מה שאנו חושבים ומבטאים בשפה, ארוגה במכלול לשוני שהוא אוטונומי יחסית (ביחס לעולם). משמעותן של מילים מוקנית להן מתוך התפקיד שלהן, כלומר, האופן שבו משתמשים בהן. לאותן מילים עשויים להיות תפקידים שונים ולכן משמעויות שונות ב"משחקי לשון" שונים. לפי פרשנות זו המציאות היא דבר הקיים במחשבת האדם המשתמש ובחברה הבונה זאת לתוכו. השפה היא יוצרת גדולה יותר של המציאות, והרעיון שישנה מציאות כשלעצמה (בלי מחשבה עליה) היא אשליה בלבד, חסרת מובן.
פרשנים אחרים מסבירים את השינוי בצורת הכתיבה באופן אחר: בניגוד לטרקטטוס, 'חקירות' אינו מנסה להתגבר על השאלות הפילוסופיות במהלך אחד. ויטגנשטיין מדמה שאלה פילוסופית למחלה ולאובדן דרך. שאלה פילוסופית אינה דורשת תשובה ישירה, אלא כזו שתאפשר לשואל להסתכל בדברים באופן שלא ייראו לו מפתיעים או חידתיים. ניתן לאבד את הדרך ביותר מאופן אחד, והחזרה לדרך המלך עשויה לדרוש שיטות ומתודות שונות. לפי פרשנים אלו, ויטגנשטיין אינו מציע תאוריה אלטרנטיבית לזו שהציע בטרקטטוס (שכן כלל לא הוצעה תאוריה בטרקטטוס). עם זאת, על אף שהטרקטטוס אינו מציע תאוריה, הוא עדיין שבוי בתפיסה כוללנית לגבי תפקידה של הפילוסופיה. הטרקטטוס מנסה, כביכול, לקעקע כל יומרה פילוסופית תאורטית שהיא במכה אחת, במהלך אחד; לחשוף את האשליה הפילוסופית פעם אחת ולתמיד. 'חקירות' מציג תפיסה שונה לגבי תפקידו של הפילוסוף - תפקיד סבוך יותר, מסורבל יותר, שיטתי פחות. על הפילוסוף לעקוב אחר הבלבולים שלו ושל אחרים, לאתר את מקורותיו של כל אחד מהם, ולנסות לפתור אותם באופן פרטני.
ב'חקירות' אין ויטגנשטיין מנסה להציע תאוריה (לא באופן ישיר, ולא באופן אירוני), אך הוא בוחן ומציע בעצמו שלל תאוריות פילוסופיות ובלבולים פילוסופיים על מנת לעמוד על מוקדי המשיכה השונים שלהם ועל הדרכים השונות להתגבר עליהם. ויטגנשטיין מצביע על השפה הטבעית כמדיום הטבעי למחשבה - שבו טבעי לחשוב, שבו אנחנו איננו מאבדים את דרכנו בדרך כלל - אך גם כמקור לשאלות פילוסופיות.
טיעון השפה הפרטית
עריכה- ערך מורחב – טיעון השפה הפרטית
בביטוי "טיעון השפה הפרטית" מקובל להתייחס לקבוצה של טיעונים שמביא ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת ב"חקירות פילוסופיות". לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-20, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון. מטרת הטיעון היא להראות כי רעיון של שפה שמובנת רק לאדם אחד - קרי, שפה פרטית - הוא רעיון חסר משמעות (גם שפה שהיא "סודית", במובן זה שרק אדם אחד יודע כיצד לפרש אותה, כוללת את הפוטנציאל להיות מובנת על ידי יותר מאדם אחד). ויטגנשטיין הציג אופנים שונים של שימוש בשפה, וביקש מהקוראים לתהות על ההשלכות של שימושים אלה. אם רעיון השפה הפרטית הוא חסר משמעות, אזי השפה בבסיסה היא משותפת, כלומר, היא תופעה פומבית-חברתית. למסקנה זו ישנן השלכות משמעותיות על תחומים אחרים בפילוסופיה: כך, למשל, אם שפה פרטית אינה אפשרית, אז הניסיון לתאר תחושות פרטיות, התנסויות פרטיות המתארות קווליה הוא ניסיון כושל. כך גם כל רעיון הבא לתאר מצב פרטי הוא ניסיון חסר תועלת, משום שכל מה שיש לו משמעות לשונית הוא כבר פומבי-חברתי. הדבר מעלה בעיות רבות ביחס לייחודו של האינדיבידואל ביחס לחברה, שכן, כל דבר שניתן לומר על אותו אינדיבידואל הוא פומבי ולא ייחודי (בעיות עמן ניסה להתמודד זרם האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה).
תקרית הדוקרן
עריכה- ערך מורחב – תקרית הדוקרן
בשנת 1946, בעת שקרל פופר הוזמן כמרצה אורח למועדון למדעי המוסר (בבריטניה), התעורר ויכוח בין פופר לבין ויטגנשטיין, שהיה יושב ראש המועדון. הוויכוח זכה לכינוי "תקרית הדוקרן", ויש לו גרסאות שונות: זו של פופר וזו של חסידי ויטגנשטיין. זמן קצר לאחר תחילת ההרצאה של פופר, התפרץ ויטגנשטיין והתחיל ויכוח סוער בין השניים, למרות מאמצי ההרגעה של ברטראנד ראסל. במהלך הוויכוח נופף ויטגנשטיין בצורה מאיימת בדוקרן פחמים מהאח, ולאחר זמן מה יצא בטריקת דלת מהחדר. פופר אמר באותו ויכוח, כשהתבקש לתת דוגמה לעיקרון מוסרי, כי דוגמה לעיקרון כזה היא "לא לאיים בדוקרן על מרצה אורח". הגרסאות השונות לוויכוח נסובות סביב השאלה האם העיר פופר את הערתו בשעה שוויטגנשטיין נכח בחדר והאם הובילה הערתו זו של פופר לכך שוויטגנשטיין נטש את הוויכוח בטרם מוצה.
העיתונאים דייוויד אדמונדס וג'ון איידינאו פרסמו את הספר "הדוקרן של ויטגנשטיין" העוסק בתקרית זו.
ויטגנשטיין וארכיטקטורה
עריכה
בשנת 1926 חנך ויטגנשטיין את בית מגוריה של אחותו בעיר וינה. בית זה אותו תכנן יחד עם האדריכל פאול אנגלמן, ביטא באופן המוחשי ביותר את תפיסותיו של ויטגנשטיין, והיה בר השפעה בקרב קהילת האדריכלים הוינאית וכן מחוצה לה. צורתו הכללית של הבניין היא קומפוזיציה של קוביות המשתלבות זו בזו, ובאה בעקבות הרעיונות אותם גיבש והעלה על הכתב בספרו "הטרקטטוס". בהירות החללים במבנה, נותנת את ביטויה אף בחזית הבניין הנקיה מקישוטים ומטויחת בטיח לבן נקי.
ויטגנשטיין ומתמטיקה
עריכהבעקבות משפטי האי-שלמות של גדל (1931), יזם ויטגנשטיין בשנת 1939 סמינר באוניברסיטת קיימברידג' בנושא "יסודות המתמטיקה". הוא שאף לבחון מחדש את יסודות המתמטיקה, כתוצאה מהזעזוע כביכול שחוללו משפטי גדל. הוא טען, למשל, שהמתמטיקה היא המצאה ולא תגלית.
מורשת
עריכהב-1993 הופק הסרט הניסיוני "ויטגנשטיין" בבימויו של דרק ג'רמן. הסרט מבוסס באופן רופף על חייו ועל הפילוסופיה של ויטגנשטיין. התסריט המקורי נכתב על ידי טרי איגלטון. את ויטגנשטיין הבוגר מגלם השחקן קרל ג'ונסון.
ביבליוגרפיה חלקית
עריכהתרגומים לעברית
עריכה- מאמר לוגי-פילוסופי, תרגום וביאורים: משה קרוי, ספרית פועלים, תל אביב, 1973[7]
- תרגום נוסף: עדי צמח, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1994
- חקירות פילוסופיות, תרגמה והקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1995
- על הוודאות, תרגמה: עדנה אולמן-מרגלית, מסת-מבוא אבישי מרגלית, כתר, ירושלים, 1986
- המחברת הכחולה והמחברת החומה, תרגום דבי אילון, עריכה מדעית: ענת מטר, אחרית דבר: נמרוד מתן, רסלינג, תל אביב 2006
- פרקים באסתטיקה, תרגום: דפנה לוי ועדי צמח, עריכה מדעית: עדי צמח, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ד 1984
- "מהי מחשבה? הכתבה עבור שליק", תרגום: עדי צמח ומרים רון, עיון מ"ד, תשנ"ה
- "הרצאה על האתיקה", תרגום: אביעד שטיר, עורך מדעי: יקיר לוין, בתוך תכלת 41, סתיו תשע"א. התפרסם גם בספר חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, ערך אסף שגיב, כנרת זמורה-ביתן דביר ומרכז שלם, 2011.
- פילוסופיה, מבוא ותרגום: יואב אשכנזי, הוצאת כרמל, 2016.
חיבורים נוספים
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- פיטר האקר, הפילוסופים הגדולים - ויטגנשטיין: על טבע האדם, מאנגלית: אורה גרינגרד, ספרי עליית הגג, 2001.
- דייוויד אדמונדס וג’ון איידינאו, הדוקרן של ויטגנשטיין, מאנגלית: יובל אילון, ספרי עליית הגג, 2005
- אנטואן ביו, נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין, מצרפתית: אילה בן פורת, תל אביב: חרגול, 2005.
- תומאס ברנהרד, אחיינו של ויטגנשטיין: סיפורה של ידידות, תרגמה מגרמנית: נילי מירסקי, תל אביב: עם עובד, 1996.
- נורמן מלקולם, לודוויג ויטגנשטיין-ממואר, כולל סקירה ביוגרפית מאת יאורי הנריק פון וריקט ומכתבים של ויטגנשטיין למאלקולם, עברית: א. סנד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988.
- פול סטראת'רן, שעה קלה עם ויטגנשטיין, הוצאת מודן, 2000
- פרנסואז דבואן, שגעון ויטגנשטיין, עורך, מתרגם ומוסיף הערות ומבוא: אריאל אולמרט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
- רחל אבן, אוטופילוסופיה – המקרה של ויטגנשטיין, הוצאת רסלינג, 2014
- אליעזר מלכיאל, ממשמעות לשימוש: פירוש לסעיפים 1–315 ב"חקירות פילוסופיות" של ויטגנשטיין, הוצאת כרמל ומכללת הרצוג, 2017
- אליעזר מלכיאל, מהסתר לגילוי: פירוש לסעיפים 316–693 בחקירות פילוסופיות של לודוויג ויטגנשטיין, הוצאת כרמל, 2020
- יואב אשכנזי, מראות סדוקות, ראייה, דמיון והבנה עצמית בהגותם של לודוויג ויטגנשטיין ואייריס מרדוק, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013
- יובל לוריא, "יהודים כמשל", עיון ל"ז, תשמ"ח 1988
- יהודה ליבס, "ר' נחמן מברסלב ולודוויג ויטגנשטיין", דימוי 19, תשס"א 2001
- הרב שג"ר, "תפיסת האמונה והלשון של האדמו"ר הזקן לאור משנתו של ויטגנשטיין", על האמונה: עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית, כתר, 2005
- ישראל רוזנסון, "כאב דתי - דת הכאב", טללי האורות י"ב, תשס"ו 2006
- משה מנשהוף, "הגורם הבסיסי לשינוי בפילוסופיה של ויטגנשטיין", כתב הוצאה לאור 2017
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של לודוויג ויטגנשטיין (באנגלית)
לודוויג ויטגנשטיין, ברשת החברתית Goodreads- לודוויג ויטגנשטיין, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
- לודוויג ויטגנשטיין, באתר MacTutor (באנגלית)
- גלעד ברעלי, אבות הפילוסופיה האנליטית, חלק ג', ויטגנשטיין: לשון, עולם, רוח, הוצאת גרעי"ן, 2009
- ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן-עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), ויטגנשטיין לודביג יוסף יוהאן, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
- אבי שגיא, דת ללא מטאפיזיקה!? בין ליבוביץ’ לוויטגנשטיין, מחשבות 67, אפריל 1995, עמ' 4–17
- ענת בילצקי וענת מטר, לודוויג ויטגנשטיין, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
- נעמה צאל, התורה שבעל פה, באתר הארץ, 28 במרץ 2007, על "המחברת הכחולה והמחברת החומה"
- אבנר שפירא, עכבר העיר אונליין, האחים של ויטגנשטיין, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2008
- אבנר שפירא, תערוכה חדשה בברלין על הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, באתר הארץ, 29 באפריל 2011
- ויטגנשטיין למתחילים
- לודוויג ויטגנשטיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- לודוויג ויטגנשטיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי לודוויג ויטגנשטיין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
לודוויג ויטגנשטיין (1889-1951), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ L. Wittgenstein (1998), Culture and Value, ed. by Georg Henrik von Wright, rev. ed. London: Wiley-Blackwell, p. 19
- ^ אבנר שפירא, תערוכה חדשה בברלין על הפילוסוף לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין, באתר הארץ, 29 באפריל 2011
- ^ Hitler started at the school on 17 September 1900, repeated the first year in 1901, and left in the autumn of 1905, see Kersaw, Ian (2000). "Hitler, 1889–1936". W. W. Norton & Company. p. 16ff.
- ^ McGuinness, Brian (1988). Wittgenstein: a life : young Ludwig 1889–1921. University of California Press. p. 51ff. ISBN 9780520064966.
- ^ William Warren Bartley III, Wittgenstein, Quartet Books, 1973, ISBN 9780397007516
- ^ Ray Monk, Ludwig Wittgenstein: The Duty of Genius, Free Press, 1990, עמ' 370-372
- ^ סקירה מאת יורם ברונובסקי, הפסיון של ויטגנשטיין, דבר, 29 במרץ 1974