ויקיפדיה

ויטורה קרפצ'ו

צייר איטלקי מהאסכולה הוונציאנית בתקופת הרנסאנס

וִיטוֹרֶה קַרְפַּצ'וֹ (באיטלקית: Vittore Carpaccio;‏ בין 1460 ל-1465 – סביב 1525) היה צייר איטלקי מהאסכולה הוונציאנית שלמד אצל ג'נטילה בליני (אנ'). קרפצ'ו הושפע במידה רבה מהסגנון של צייר הרנסאנס האיטלקי המוקדם אנטונלו דה מסינה (בערך 1430–1479), כמו גם מהציור ההולנדי המוקדם (אנ'). אף על פי שהושווה לעיתים קרובות למורהו ג'נטילה בליני, שליטתו של ויטורה קרפצ'ו בפרספקטיבה, תשומת לב מדויקת לפרטים אדריכליים, נושאים של מוות ושימוש בצבע עז הבדילו אותו מאמני הרנסאנס האיטלקיים האחרים. רבות מיצירותיו מציגות את הנושאים הדתיים ומרכיבים בין-תרבותיים של האמנות באותה תקופה; תיאורו של "אוגוסטינוס הקדוש בחדר העבודה שלו" משנת 1502, משקף את הפופולריות של איסוף חפצים "אקזוטיים" ונחשקים מאוד מתרבויות שונות.

ויטורה קרפצ'ו
Vittore Carpaccio
דיוקן שנעשה על ידי אמן לא ידוע, סביב 1700
דיוקן שנעשה על ידי אמן לא ידוע, סביב 1700
לידה 1465
ונציה, הרפובליקה של ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה שנות ה־20 של המאה ה־16
ונציה, הרפובליקה של ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1480–1526 (כ־46 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות חלומה של אורסולה הקדושה, דיוקן של אביר, נס שריד הצלב בפונטה די ריאלטו, שתי נשים ונציאניות, האגדה של אורסולה הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים בנדטו קרפצ'ו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עבודותיו של קרפצ'ו נעו בין יצירות בודדות שצוירו על קנבס ועד לקישוטי מזבחות (אנ') ומחזורים ציוריים גדולים. כמה מקישוטי המזבח, כולל "תומאס אקווינס הקדוש מוכתר" (1507), "הצגת ישו במקדש" (1510) ו"מות הקדושים של עשרת האלפים" (1515), הוזמנו על ידי כנסיות בוונציה, בעוד שהיצירות שלאחר שנת 1510 הוזמנו בעיקר על ידי פטרונים בודדים בוונציה. אחת מסדרות הציור הגדולות שלו, "האגדה של אורסולה הקדושה (אנ')", החלה ב-1490.

הוא אולי ידוע בעיקר בזכות הסצנות האורבניות הגדולות שלו, כמו נס שריד הצלב בפונטה די ריאלטו (אנ'). יצירה זו מציגה כמה מהרשמים הטובים ביותר של ונציה בשיא כוחה ועושרה, וממחישה את תחושת הגאווה האזרחית החזקה בקרב אזרחיה. בציורים אחרים הוא מפגין תחושה של פנטזיה שנראית כמסתכלת אחורה לרומנטיקה של ימי הביניים, במקום להיות שותפה לחזון הפסטורלי של הדור הבא.

בערך בשנת 1510, סגנונו של קרפצ'ו נתפס על ידי בני זמנו כשמרני מדי, והראה השפעה מועטה מהמגמות ההומניסטיות ששינו את ציור הרנסאנס האיטלקי במהלך חייו. מחקרים באנגלית המוקדשים לביוגרפיה וליצירות שלו נותרו דלים בהשוואה למחקרים על בני דורו הוונציאניים, כמו ג'ובאני בליני או ג'ורג'ונה.

תחילת חייו ועבודתו

עריכה

קרפצ'ו נולד בוונציה (בין 1460 ל-1465),[1] בנו של פייטרו סקרפצה (Pietro Scarpaza), פרוון ונציאני בקהילה של ארקאנג'לו רפאלה.[א] אף על פי שתאריך הלידה המדויק של קרפצ'ו עדיין לא ידוע, מסמכים שונים מספקים רמזים על מנת לצמצם אותו לתחום מסוים של שנים. בצוואה משנת 1472 רשם אותו דודו פרה אילריו כיורש.[2] לפי המנהגים הוונציאניים, זה היה מעיד על כך שהוא היה לפחות בן 15 בזמן הזה, מה שמרמז על שנת לידה לפני 1457. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר של החוק הוונציאני על ידי חוקרים הובילה לגילוי שניתן לראות בילדים כיורשים עתידיים, ובכך הועלה תחום שנת הלידה של קרפצ'ו החל מ-1460 ועד 1465. מסמך אחר חשף שקרפצ'ו המשיך לחיות עם אביו עד 1486, מה שמסמל התבגרות המאוחרת ומאשר את תחום שנות הלידה המאוחרות יותר. פיטר האמפרי מציג את פיסות הראיות השונות בהן השתמשו חוקרים על מנת לקבוע את שנות הלידה של קרפצ'ו, כמו גם את תאריכי יצירותיו המוקדמות ביותר, ובאיזו סדנה הוא הוכשר בוונציה. בסופו של דבר, המחקר העדכני ביותר טוען לתאריך לידה בין 1460 ל-1465; הוא מת בסביבות 1525 או 1526.

 
"סלבטור מונדי עם ארבעה קדושים" (בערך 1490) בבעלות "קרן לוצ'אנו סורליני" (Fondazione Luciano Sorlini) בברשה.

קרפצ'ו (או סקרפצה, או סקרפנצה או סקרפנצו, כפי שהשם נרשם בבכמה צורות בניב הוונציאני) הגיע ממשפחה שמקורה במצורבו, אי בדיוקסיה של טורצ'לו. מסמכים ארכיוניים אודות המשפחה קיימים לפחות מהמאה השלוש-עשרה, וחבריה התפזרו והתבססו ברחבי ונציה.[2] קרפצ'ו חתם על שתי יצירות מוקדמות עם הצורה הוונציאנית של שם משפחתו: תחילה בתור VETOR[E] SCHARPAÇO ב"בתולה והילד" שלו (בערך 1488) במוזיאון קורר (Fondazione Musei Civici di Venezia) ולאחר מכן בתור VETOR SCARPAZO על המעקה בציור "סלבטור מונדי עם ארבעה קדושים" (בערך 1490) בבעלות "קרן לוצ'אנו סורליני" (Fondazione Luciano Sorlini) בקרצגו די קלווג'זה (Carzago di Calvagese) בברשה. עד שנת 1490, עם הציור "הגעה לקלן" (חלק ממחזור חיי הקדושה אורסולה; ראו להלן), הוא החל להשתמש בגרסאות מהלטינית של "קרפטיו" ו"קרפתיוס". רק בפרסום משנת 1648, אחד מהביוגרפים שלו, קרלו רידוליפו (Carlo Ridolifu), התייחס לאמן כ"קרפצ'ו" השם שבזכותו הוא ידוע היום.

החוקרים של תחילת המאה העשרים מולמנטו ולודוויג טענו כי המורה הראשון של קרפצ'ו לצארו בסטיאני (אנ'), אשר, כמו האחים בליני וויואריני (אנ'), עמד בראש אטלייה גדול בוונציה.[2] בסופו של דבר, נותרו פרטים מעטים על ראשית חייו, מה שמאלץ את החוקרים לחבר יחד את הכשרתו האמנותית המוקדמת והיווצרות סגנונו. בקטלוג raisonné של 2022, מציג האמפרי את הטיעונים השונים מדוע קרפצ'ו אולי למד בסטודיו הוונציאני של משפחת בליני, ופיתח את האומנות שלו בהדרכתם של ג'נטילה בליני או ג'ובאני בליני.

היצירות המוקדמות ביותר של קרפצ'ו הן "הבתולה והילד" (בערך 1488 או 1489) במוזיאון קורר בוונציה ו"סלבטור מונדי עם ארבעה קדושים" (בערך 1490) בבעלות "קרן לוצ'אנו סורליני" (Fondazione Luciano Sorlini) בברשה. "הבתולה והילד" משקפת את השפעתן של יצירות מסדנת בליני (ג'ובאני בליני וג'נטילה בליני) – במיוחד ידיה וכיסוי ראשה של הבתולה, יחד עם דמותו של ישו הילד. ייתכן שקרפצ'ו הושפע גם מיצירותיהם של לצארו בסטיאני (אנ') ואלוויזה ויוואריני (אנ'), ציירים ונציאנים מדור ישן יותר. הרקע השחור של "סלבטור מונדי" (מושיע העולם) הושפע ככל הנראה מה"סלבטור מונדי" של אנטונלו דה מסינה (1475–76). יתר על כן, השימוש של אנטונלו בצורות מעוגלות, יחד עם שלושת-רבעי המבטים של ארבעת הקדושים הסובבים כנראה השפיעו על הסגנון השאפתני, אם כי הבוסרי, של קרפצ'ו.

היצירה "המדונה והילד עם שני קדושים" של קרפצ'ו (1485–1510 לערך) הושמדה במהלך מלחמת העולם השנייה. היא אוחסנה במגדל נ"מ בברלין לשמירה בטוחה, אך במאי 1945 הוצת המגדל ורוב החפצים שבתוכו הושמדו.[3]

עבודות עיקריות (1490–1520)

עריכה

יצירותיו העיקריות של קרפצ'ו צוירו בין 1490 ל-1519, והציבו אותו בין רבי-האומנים הראשונים של הציור הוונציאני בתקופת הרנסאנס.

עד 1490, קרפצ'ו צייר את "האגדה של אורסולה הקדושה", סדרת ציורים עבור אגודת הצדקה הנוצרית Scuola di Sant'Orsola (אסכולת אורסולה הקדושה), אחת מאגודות הצדקה הדתיות בוונציה (ראו להלן "מחזורים סיפוריים" למידע נוסף על סדרה זו). סדרה זו פרסמה את קרפצ'ו בוונציה של תקופת הרנסאנס המוקדמת, וגרמה להכיר בו כצייר מוכשר ויצירתי המיומן בלספר סיפורים ובתאורה אמנותית. בסביבות 1501–1507, הוא עבד עם ג'ובאני בליני, וצייר ב"אולם המועצה הגדולה" (Sala del Gran Consiglio) בארמון הדוג'ה. כמו יצירות מרכזיות רבות אחרות, המחזור אבד לחלוטין בשריפה של 1577.

 
"אוגוסטינוס הקדוש בחדר עבודתו"

זמן קצר לאחר שנת 1502, צייר ויטורה קרפצ'ו את "אוגוסטינוס הקדוש בחדר עבודתו" וחתם בכתובת: VICTOR / CARPATHIVS / FINGEBAT. האמן ממקם את הקדוש בחלל ביתי פנים אידיאלי, הרמז למנהגים בני זמנו באמנות של אספנות בתקופת הרנסאנס. ציור זה מציג כיצד חפצים הקשורים לאספנות אמורים להתפזר בתוך חלל ובין חדרי הבית. על הקיר השמאלי של הציור מוצגים על מדף פסלים, אגרטלים אטרוסקיים ופמוט מתכת ממלוכי, המתייחסים לחפצים שהיו מבוקשים מאוד באותה תקופה ומוערכים באיסוף אמנות ברנסאנס.

קרפצ'ו השלים מחזורים ספוריים נוספים והרחיב את יצירתו. בין 1502 ל-1504, הוא תיאר פרקים מחייהם של הירונימוס הקדוש ומריה הבתולה.

האגדה על גאורגיוס הקדוש מוזכרת בציור שלו, "גאורגיוס הקדוש מטביל את הסלניטים" (1507). על פי מקראת הזהב, גאורגיוס, אביר נוצרי, מציל נסיכה לובית שהוקרבה לדרקון. מבועת מכך שמשפחתה הפגאנית תעשה דבר כזה, גאורגיוס החזיר את הדרקון לעיירה ואילץ אותם להיטבל. האגדה על גאורגיוס הקדוש הייתה פופולרית מאוד בתקופת הרנסאנס, והעימות בין האביר לדרקון צויר מאוחר יותר על ידי אמנים רבים, כמו "גאורגיוס הקדוש והדרקון" של אלברכט אלטדורפר (Albrecht Altdorfer')‏ (1510).

מ-1507 עד 1508, קרפצ'ו צייר את היצירה, "טריפוניוס הקדוש מגרש את השד".

בשנת 1508 הוא הצטרף לוועדה שהוקמה להערכת ציורי הקיר שצייר ג'ורג'ונה, שהוזמנו על ידי הפונדאקו דיי טדסקי, אכסניה לסוחרים גרמנים.

נראה כי קרפצ'ו הושפע מצ'ימה דה קונליאנו (אנ'), כפי שאפשר להיווכח ב"מות הבתולה" משנת 1508, בפרארה.[2] בשנת 1510, קרפצ'ו הכין את לוחות "הקינה על ישו המת" ו"מדיטציה על הפסיון של ישו", כאשר תחושת הצער שנמצאה ביצירות דומות של מנטניה מגובה בשימוש נרחב בסימבוליזם. נושא המוות ניכר ב"מדיטציה על הפסיון של ישו", מכיוון שגופו של ישו יושב על כס המלכות עם כתובות פסבדו-עבריות. ברקע עצים חסרי עלים, מבנים מתפוררים ואדמה יבשה ומדברית - כולם מרמזים לנושא המוות.[4] במהלך אותה שנה, 1510, צייר קרפצ'ו את "אביר צעיר בנוף", שנמצא כעת באוסף מוזיאון תיסן בורנמיסה של מדריד.

בתחילת העשור השני של המאה ה-16, החל קרפצ'ו להתנסות בפורמטים אחרים, במיוחד יצירות קישוטי מזבח ויצירות דתיות אחרות בקנה מידה קטן יותר. עם זאת, הוא חווה פחות הצלחה עם הופעתם של אמנים צעירים יותר, כגון טיציאן, ג'ורג'ונה ולורנצו לוטו, שסגנונותיהם החדשניים קראו תיגר על ערכיו השמרניים. אף על פי כן, הוא עיצב קישוטי מזבח שונים עבור כנסיות ונציאניות, כולל "הכתרת תומאס אקווינס הקדוש" (1507), "הצגת ישו במקדש" (1510), ו"מות הקדושים של עשרת האלפים" (1515), תוך שהוא גם המשיך לצייר עבור הקהילה העשירה פחות של האצילים הקרתניים.

 
פרט מתוך "הצגת ישו במקדש" (1510)

בין 1511 ל-1520 הוא סיים חמש תמונות על חייו של סטפנוס הקדוש עבור אגודת הצדקה הנוצרית, Scuola di Santo Stefano (אסכולת סטפנוס הקדוש). אחד מאותם ציורים, "הסמכת סטפנוס הקדוש" (1511), שמן על בד, מוצג כיום בגמלדה-גאלרי בברלין.

"גאורגיוס הקדוש והדרקון" של קרפצ'ו (1516), ציור שמן על בד הממוקם במנזר סן ג'ורג'ו מג'ורה, בנדיקטי קלאוסטרה אונלוס (ונציה), מציב את גאורגיוס הקדוש בתור קוטל הדרקונים כדי לסמל את ניצחון הערכים הנוצריים על השטן (מיוצג כדרקון). אף על פי שלא שכיח בתיאורים האיקונוגרפיים של גאורגיוס הקדוש, "גאורגיוס הקדוש מטביל את הסלניטים" מציע דוגמה טובה לסוג הנושאים המזרחיים שהיו פופולריים בוונציה באותה תקופה: הקפדה רבה ותשומת לב רבה ניתנת לתלבושות הזרות, וכובעים משמעותיים במיוחד בהצבעה על הבנייה האירופית של האקזוטי. בסצנת "הטבילה", אחד מהמומרים האחרונים הניח את הטורבן האדום-לבן המשוכלל שלו, שבקצהו תכשיט, על הקרקע כדי לקבל את הסקרמנט. פורטיני בראון (Fortini Brown) טוען שהעניין הגובר הזה בנושאים מזרחיים אקזוטיים היה תוצאה של החמרה ביחסים בין ונציה לטורקים העות'מאנים: "ככל שזה הפך לאיום גדול יותר, זה גם הפך ליותר אובססיה".

בשנת 1516, הוא צייר ציור של Sacra conversazione (אנ')[ב], בעיירה הוונציאנית קאפו ד'איסטריה (כיום קופר בסלובניה), התלויה בקתדרלת קופר (אנ'). קרפצ'ו יצר עוד כמה יצירות בקאפו ד'איסטריה, שם בילה את שנות חייו האחרונות ושם גם מת.[5]

מחזורי סיפורים וקישוטי מזבח

עריכה
 
"מות הקדושים של עולי הרגל וההלוויה של אורסולה הקדושה" 1490–94
 
"חלומה של אורסולה הקדושה" 1490–94

מחזור סיפורי אורסולה הקדושה

עריכה

בשנת 1490 החל קרפצ'ו לצייר את "האגדה של אורסולה הקדושה (אנ')", סדרה של ציורים שבוצעו עבור אגודת הצדקה הנוצרית Scuola di Sant'Orsola (אסכולת אורסולה הקדושה), אחת מאגודות הצדקה הדתיות בוונציה, המתארים את חייה של הקדושה הפטרונית של האגודה.[2] ה-Sculola di Sant'Orsola הייתה אגודת צדקה מבוססת שבה אנשים רבים על פני הקשת החברתית היו מתאחדים ועוסקים בעבודה אזרחית.[6] מחזור זה הוביל את החוקרים לתאר אותו כ"רב-אמן של סיפור סיפורים חזותיים", שכן הציורים בקנה מידה גדול הותקנו בחללים פתוחים גדולים, כמו אולם קבלת פנים, שאפשרו לצופים לחוות את הסצנות, בדומה ללוחות סיפורים של אנימציה.

נושא ציוריו של קרפצ'ו, המוצגים בגלריית האקדמיה, שאוב ממקראת הזהב של יעקובוס דה וורג'ינה (אנ'). האגדה סובבת סביב אורסולה הקדושה (אנ') וחברותיה בקלן, שם המסורת מספרת שבשנת 385 נטבחו אחד עשר אלף בתולות המצהירות על אמונתן בישו, עם אורסולה בראשן ועשרים אלף נוצרים לצידן על ידי הגרמנים עם הגעתם לקלן לאחר שהגיעו מהאי בריטניה. קרפצ'ו קיבל השראה רבה מהאגדה, במיוחד נושאי הטבח והכרונולוגיה שהחיו את הסיפור.

מחזור הציורים מבטא גוון פנטסטי שמזכיר את ג'ובאני בליני ואת ג'נטילה בליני. לקח לקרפצ'ו כשבע שנים להשלים את כל תשעת הציורים, ובמהלך שבע השנים הסגנון האמנותי שלו הבשיל. השימוש של קרפצ'ו בפרספקטיבה, בעומק ובממד היו נקודות מפתח לשיפור לאורך הסדרה שלו, כפי שנצפו על ידי היסטוריונים שונים של אמנות. אחד הציורים הבולטים בסדרת "האגדה של אורסולה הקדושה" הוא "הגעתה של אורסולה הקדושה לקלן" (1490), המזכיר את עבודתו של יאקופו בליני בטיפול היסודי שלו באור ובאווירה. ב"חלומה של אורסולה הקדושה" (1490), קרפצ'ו מצייר את סיפור האהבה השמימית שבו אורסולה הקדושה זוכה לביקור של מלאך בחלומה המודיע לה שהיא תמות ותהפוך למרטירית קדושה של ישו. ב-1495, ב"הפרידה של אורסולה הקדושה", הקנבס הגדול ביותר בסדרה, הטיפול שלו בצבע, בפרספקטיבה הגאומטרית ובקומפוזיציה הצורנית משקף את מחקרו והשליטה שלו בקפידה על צורת האמנות הסיפורית הוונציאנית.[2] היצירה משרטטת עיירה שופעת באנשים, ובו זמנית מתהדרת בפאר מנקר עיניים על ידי שילוב פסלי שיש, בדים יקרים ואדריכלות בהשראת מזרח הים התיכון.

מחזורי סקיאבוני ואלבנזי

עריכה

בעשור הפותח של המאה השש עשרה, קרפצ'ו התחיל בעבודות שחוקרים טענו שהפכו אותו לאחד הציירים האוריינטליסטיים הבולטים בתקופתו.  משנת 1502 עד 1507 קרפצ'ו ביצע עוד מחזור בולט של לוחות עבור הסקוולה די סן ג'ורג'ו דלי סקיאבוני (the Scuola di San Giorgio degli Schiavoni), אשר שירת את אחת מקהילות המהגרים של ונציה (סקיאבוני פירושו "סלאבים" בניב הוונציאני). שלא כמו השימוש ברצף סיפורי רציף שנמצא בסדרת אורסולה הקדושה, שבו הדמויות הראשיות מופיעות מספר פעמים בתוך כל קנבס, כל עבודה במחזור סקיאבוני מתרכזת בפרק בודד בחייהם של שלושת הקדושים הפטרונים של דלמטיה: הירונימוס הקדוש, גאורגיוס הקדוש וטריפונס הקדוש. הציור "הירונימוס מוביל את האריה לתוך המנזר" (1509), מציג מצב רוח הומוריסטי ואינטימי. יצירות אלה נחשבות כ"אוריינטליסטיות" משום שהן מציעות עדות למשיכה מהלבנט: נוף בעל מראה מזרח תיכוני מובהק לוקח תפקיד הולך וגובר בתמונות כרקע לסצנות הדתיות. יתרה מכך, כמה מהסצנות עוסקות ישירות בנושאים בין-תרבותיים, כמו תרגום והמרת דת.

מחזור הציורים של "חיי הבתולה" עבור אגודת הצדקה "סקוולה דלי אלבנזי" (Scuola degli Albanesi)[7] מתוארך לשנים 1504–1508 ובוצע ברובו על ידי עוזריו של קרפצ'ו. התמונות מחולקות כעת בין אקדמיית קררה של ברגמו, פינאקוטקה די בררה (אנ') במילאנו וקא' ד'אורו בוונציה.

קישוטי מזבח

עריכה

בשנת 1491 השלים קרפצ'ו את יצירת קישוט המזבח (אנ') של "תהילת אורסולה הקדושה", ציור קיר ניתן להסרה בקנה מידה גדול, שצויר לאולם של אחד מאגודת הצדקה הוונציאניות (סקוולה - Scuola). שלוש שנים מאוחר יותר הוא לקח חלק בעיטור ה"סקוולה גרנדה די סן ג'ובאני אוונג'ליסטה" (Scuola Grande di San Giovanni Evangelista), בציור "נס שריד הצלב בפונטה די ריאלטו" (1496). קישוטי מזבח אחרים שקרפצ'ו יצר, כמו "הכתרת תומאס אקווינס הקדוש" (1507), "הצגת ישו במקדש" (1510) ו"מות הקדושים של עשרת האלפים" (1515), הוזמנו על ידי כנסיות ונציה. פטרון הכנסייה של תומאס אקווינס הקדוש (1507) נותר לא ידוע; עם זאת, "הצגת ישו במקדש" (1510) הוזמנה על ידי כנסיית סן ג'ובה,[8] ו"מות הקדושים של עשרת האלפים" (1515) על ידי כנסיית סן ג'ורג'ו מג'ורה.[8] לאחר 1510, הוא צייר עבור פטרונים במחוז שלו, ושלח את קישוטי מזבחותיו לפטרונים בערים ברחבי הארץ. נטען כי קישוטי המזבח שלו לא היו יצירותיו הטובות ביותר, כיוון שהן נראו לא טבעיות וחסרות נזילות בהשוואה לקישוטי המזבח המשפיעים ביותר באותה תקופה.[9]

דעיכה אמנותית ומוות (שנות ה-20 של המאה ה-16)

עריכה

לקראת סוף חייו, איכות האמנות שלו החלה להידרדר, במיוחד בעקבות יצירות הסקיאבוני. על השינוי באיכות העירה הקהילה האמנותית אז והיום. לעומת זאת, הצייר האיטלקי מתקופת הרנסאנס ג'ורג'ונה עשה חידושים בתחום שקרפצ'ו פשוט לא הצליח להשתוות אליהם. הציפיות והדרישות האמנותיות השתנו, וכתוצאה מכך הסגנון של קרפצ'ו נראה מיושן בהשוואה. הוא מעולם לא שינה את סגנונו כדי לעמוד בקצב החידושים החדשים הללו. קרפצ'ו פנה יותר ויותר לעזרתם של בניו פייטרו ובנדטו, תלמידיו העיקריים. עם זאת, הוא השלים באופן עצמאי את עבודתו הסופית, שכללה קישוט עוגב עבור הקתדרלה בקאפו ד'איסטריה ב-1523.[10]

עבודותיו המאוחרות של קרפצ'ו נעשו בעיקר בשטחים בשליטה וונציאנית, ובשיתוף עם בניו בנדטו ופיירו. אחד מתלמידיו היה מרקו מרציאלה (אנ').

 
בית קרפצ'ו, משערים שהוא מקום מגוריהם של קרפצ'ו ובניו, בקאפו ד'איסטריה (כיום קופר), בסלובניה

את שנותיו האחרונות בילה בעיירה סלובנית זו, שם נפטר בין 1525 ל-1526.[11]

סגנון

עריכה

קרפצ'ו היה אחד האומנים הראשונים שכלל קרטלינו (אנ')[ג] בציוריו; הוא הכניס אותו לחלקים נבחרים באופן שגרם לו להיראות כאילו האמן השאיר אותו שם ללא מחשבה.[12]

בהשוואה למנטור שלו ג'ובאני בליני, יצירותיו של קרפצ'ו באופן כללי פחות מוגדרות. קרפצ'ו, שנחשב לא מסורתי באותה תקופה, צייר את קישוטי המזבח שלו על קנבס ולא על לוח עץ. בנוסף, הכיסוי של צבע היסוד שביצע היה דק, שהביא למראה נועז יותר.

נצפה כי קרפצ'ו שיחק עם נקודת מגוז ביצירותיו. לדוגמה, ב"אוגוסטינוס הקדוש בחדר עבודתו", נקודת המגוז נמצאת מימין למרכז. אף על פי שהוא עדיין השתמש בשימוש המסורתי של נקודת המגוז במרכז, לעיתים הוסיף קרפצ'ו נקודת מגוז שנייה. ב"מותו של הירונימוס הקדוש" (1502), נכללה נקודת מגוז שנייה מתחת לראשית בגוף הקדוש. ההשפעה הייתה שנקודת המגוז העיקרית שידרה תמונות הרחק מהצופה, בעוד שנקודת המגוז למטה הביאה את הדימויים לעבר הצופה.

קרפצ'ו הקדיש תשומת לב מיוחדת לאדריכלות, כשהוא מתאר מבנים בצורה מדויקת כדי להבטיח שציוריו ישקפו את האלמנטים האדריכליים החדשים בוונציה.

מורשת והשפעה

עריכה
 
כוס מזכוכית חלבית מתוצרת מוראנו, בהשראת "שתי נשים ונציאניות" של קרפצ'ו

קרפצ'ו הפך מבן למשפחת סוחרי פרוות קטנה להיות אמן בולט באיטליה, כאשר כמה חוקרים השוו אותו לג'נטילה בליני.[9] בניגוד לבליני, קרפצ'ו עבד בעיקר במה שתואר כסגנון ציור שמרני יותר, בניגוד לנטיות ההומניסטיות ההולכות וגוברות שהשפיעו באופן בולט על ציירים אחרים באיטליה במהלך חייו. תיאורו של האדריכלות הוונציאנית וחיי היומיום תרם רבות לתפיסת ההיסטוריונים המודרניים את התרבות הוונציאנית של המאה החמש עשרה. רוב העבודות של קרפצ'ו הועברו למקום אחר ומוצגות כעת בגלריית האקדמיה בוונציה. רק אוסף שלם אחד של ציורים נותר שלם, אותו ניתן למצוא לאורך קירות הסקוולה די סן ג'ורג'ו דלי סקיאבוני (Scuola di San Giorgio degli Schiavoni).

אמנים מאוחרים יותר הפיקו יצירות שונות לאחר מותו של קרפצ'ו וקיבלו השראה מיצירתו. לדוגמה, "הצגת הטבעת" של פריס בורדונה (אנ') (1534), ציור שמן, שהדהד את הקומפוזיציות הרחבות של קרפצ'ו, ייצוג מדויק של טקסטיל ובדים, וייצוג של התכנסות של אגודת צדקה. קרפצ'ו השפיע גם על תעשיית כלי הזכוכית של מוראנו של המאה השש-עשרה. לדוגמה, אוספים של כוסות מזכוכית חלבית, במיוחד אלה שמתארות כלות החוגגות אירוסין, שאבו רבות מהציור שלו "שתי גברות ונציאניות" (בערך 1490).[13]

יחס הביקורת: אז והיום

עריכה
 
"דיוקן קרפצ'ו" מאת ג'ורג'ו וזארי, 1568

קרפצ'ו זכה להערכה צנועה במהלך חייו, ורק מדי פעם יצר יצירות עבור האצולה הוונציאנית. בעוד שתעסוקה רגילה הייתה מועטה, הוא שירת בעיקר מגוון פטרונים ממעמד הפועלים שהיו מורכבים ממלחים, אומנים ובעלי מלאכה השייכים לאגודות הצדקה של האלבינזי והסקיאבוני. הוא הוזמן גם ליצור יצירות עבור כנסיית הקהילה של ברגמו, גרומלו דה דזאנקי (Grumello de' Zanchi) וכנסייה באודינה. מחוץ לוונציה, הוא קיבל תמיכה מכמה משפחות מכובדות, כמו דלה רוברה מאורבינו.

על אף שההערכות בקרב היסטוריונים וחוקרים משתנות, רבים מזהים את קרפצ'ו כאחד מבני דורו המשמעותיים ביותר של ג'ובאני בליני. אף על פי שהסתופף בצל המנטורים שלו, הוא זכה להכרה מחוקרים, סופרים ומבקרים בני זמנו. בדיווחיו על פרספקטיבה, הדיפלומט והאדריכל האיטלקי, דניאלה ברברו (אנ'), התייחס לעבודותיו של קרפצ'ו. באופן דומה, בסדרה של ג'ורג'ו וזארי משנת 1568 חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר, קרפצ'ו הופיע בחזית הרשימה שלה ציירים הוונציאנים.[ד] החלטה זו הגדילה את המוניטין האמנותי שלו מציירים אחרים בצפון איטליה.

העניין בקרפצ'ו התעורר מחדש במאה התשע-עשרה כאשר הסופר ומבקר האמנות האנגלי ג'ון ראסקין התלהב מתשומת הלב של הצייר הוונציאני לפרטים. ראסקין השווה את יצירותיו של קרפצ'ו ל"...מראת קסם המחזירה מיד את כל מה שהוא רואה מסודר להפליא...". הצייר האיטלקי בן המאה התשע-עשרה פומפאו מרינו מולמנטי (אנ') החזיק בדעה משבחת באותה מידה, והתייחס לקרפצ'ו כ"...הכרוניקן האמיתי ביותר של אנשים שחי במצהר המלא של תהילתם". במאה העשרים, ההכרה המוגברת בעבודותיו של קרפצ'ו הגיעה לשיאה בתערוכה הרטרוספקטיבית של 1963 שהתקיימה בארמון הדוג'ה בוונציה. לדברי מספר חוקרים, התערוכה הזו בוונציה היא שבתורה העניקה השראה לשף מקומי, ג'וזפה צ'יפריאני (מייסד הארי'ז בר בוונציה), לקרוא למנה (בשר בקר נא פרוס דק) על שם הצייר והשימוש שלו בצבעים אדומים עזים.[14]

הרטרוספקטיבה הראשונה אי פעם של אמנותו מחוץ לאיטליה, "ויטורה קרפצ'ו: מספר סיפורים אמן של ונציה מתקופת הרנסאנס" (Vittore Carpaccio: Master Storyteller of Renaissance Venice) הוצגה בגלריה הלאומית לאמנות של וושינגטון הבירה, 20 בנובמבר 2022 – 12 בפברואר 2023, עם קטלוג תערוכה נלווה, "ויטורה קרפצ'ו: ציורים ורישומים" (Vittore Carpaccio: Paintings and Drawings). במקביל יצא לאור פרסום מקיף באותו כותרת כמו התערוכה.[15] התערוכה ריכזה ארבעים וחמישה ציורים ושלושים רישומים שעשה קרפצ'ו, כולל "הבתולה קוראת" שבעלות הגלריה הלאומית לאמנות (בערך 1505), שעבר עבודות שימור.[15][14] עם סיום התערוכה היא עברה ל"פאלאצו דוקלה" (Palazzo Ducale – "ארמון הדוכסים") בוונציה, והוצגה שם מ-18 במרץ עד 18 ביוני 2023.[16]

גלריה

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Daniele Trucco, "Vittore Carpaccio e l'esasperazione dell'orrido nell'iconografia del Rinascimento", in «Letteratura & Arte», n. 12, 2014, pp. 9–23.
  • Pompeo Molmenti, Gustav Ludwig, The Life and Works of Vittorio Carpaccio (London: John Murray, Albemarle Street, W., 1907)
  • Humfrey, Peter, ed., Vittore Carpaccio: Master Storyteller of Renaissance Venice. Washington, D.C.: National Gallery of Art, 2022. ISBN 9780300254471.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ויטורה קרפצ'ו בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ עיסוקו של אביו של קרפצ'ו נותר שנוי במחלוקת, החל מסוחר עורות ועד דייג ובונה סירות. עם זאת, חוקרים זיהו לחלופין מעורבות בפרווה. לדברי פיטר האמפרי, פרופסור אמריטוס לתולדות האמנות באוניברסיטת סנט אנדרוז, "ויטורה היה בנו של פייטרו סקרפצה, פרוון ונציאני".
  2. ^ באיטלקית "שיחה קדושה" - סוגה שפותחה בציור הרנסאנס האיטלקי, עם תיאור של הבתולה והילד (מריה הבתולה עם ישו התינוק) בתוך קבוצת קדושים בקבוצה לא פורמלית יחסית
  3. ^ מאיטלקית "פיסת נייר קטנה", הצגה אשלייתית של פתק כתוב שנכלל בציור, בעיקר מתוך אגדה המתעדת את שם האמן, התאריך, הנושא או מידע רלוונטי אחר על היצירה.
  4. ^ איורים של קרפצ'ו עצמו נדירים ומהוסים כאחד. ייתכן שהוא כלל דיוקן עצמי במחלוקת של סטפנוס הקדוש ונעשה בטעות הנושא של דיוקן אדם של ויטורה גרקו. איור מובהק יותר, דיוקן של קרפצ'ו, ניתן למצוא ב"חיי הציירים" של וזארי משנת 1568.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Strand, John (17 בנובמבר 2022). "Who Is Vittore Carpaccio? Seven Things to Know". www.nga.gov. ארכיון מ-21 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 Carpaccio, Vittorio, 1911 Encyclopædia Britannica
  3. ^ Flakturm (flaktower) Friedrichshain, NGA, Washington
  4. ^ Vittore Carpaccio, The Meditation on the Passion. Italy, c. 1490, https://www.metmuseum.org/art/collection/search/435851
  5. ^ "Leto Vittoreja Carpaccia, spomin na čas, ko je Koper veljal za "istrske Atene"" [The Year of Vittore Carpaccio, the Memory of Time when Koper Was Considered the "Athens of Istria"] (בסלובנית). MMC RTV Slovenija. 5 בפברואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Rodini, Elizabeth (2013). "The Politics of Marriage in Carpaccio's St. Ursula Cycle". Early Modern Women. 8: 87. doi:10.1086/EMW23617847. JSTOR 23617847.
  7. ^ Kathleen Kuiper (1 בפברואר 2010), The 100 Most Influential Painters & Sculptors of the Renaissance (I ed.), Rosen Education Service, pp. 171–172, ISBN 978-1615300044 {{citation}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 "Altarpieces in or from Venetian churches". www.wga.hu.
  9. ^ 1 2 "Artist Info". www.nga.gov.
  10. ^ D'Addio, Sophia (2020). Painted Organ Shutters in Renaissance Italy (תיזה) (באנגלית). Columbia University. doi:10.7916/d8-ym57-tp81.
  11. ^ Campbell, Caroline (2015). "Carpaccio: Conegliano". The Burlington Magazine. 157 (1347): 433–435. ISSN 0007-6287. JSTOR 43858109.
  12. ^ Matthew, Louisa C. (1998). "The Painter's Presence: Signatures in Venetian Renaissance Pictures". The Art Bulletin. 80 (4): 616–648. doi:10.2307/3051316. ISSN 0004-3079. JSTOR 3051316.
  13. ^ Mack, Rosamond E. (2002). Bazaar to Piazza: Islamic Trade and Italian Art, 1300-1600. University of California Press. ISBN 0-520-22131-1
  14. ^ 1 2 "Is Carpaccio's Paint as Red as Raw Meat?". www.nga.gov. 16 בנובמבר 2022. ארכיון מ-7 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ 1 2 "Past Exhibition − Vittore Carpaccio: Master Storyteller of Renaissance Venice". www.nga.gov.
  16. ^ VITTORE CARPACCIO. Dipinti e disegni
  17. ^ Department of Image Collections, National Gallery of Art Library, Washington, DC NGA, Washington
ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהערך Carpaccio, Vittorio מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=ויטורה_קרפצ%27ו&oldid=39453666"