אגדה (יהדות)

תחום ביהדות שאינו הלכה. כולל סיפורי-חכמה, מוסר ומשלים
(הופנה מהדף מדרש אגדה)
המונח "מדרש אגדה" מפנה לכאן. לערך העוסק בחיבור שפורסם על ידי שלמה בובר ב-1894, ראו מדרש אגדה (בובר).

אגדה או הגדה או אגדתא היא כינוי כולל לכל מאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה. חז"ל כינו "אגדה" או "הגדה" את החלק מן המדרש שנושאו לימודים עיוניים ביראת השם ובהשגחתו, ודברי מוסר[1]. במדרש ספרי לספר דברים נאמר: "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו". האגדה היא חלק מהתורה שבעל-פה.

מאפייני האגדה

עריכה

בספרות התורנית נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לעיתים האגדה אינה אלא אגדת עם או סיפור מיתולוגי בעל לקח – שבו אף קיימת האנשת האל. יש והאגדה מגלה דמיון לסיפורים שרווחו בעולם הקדום, כגון השימוש במיתוס של פנדורה באבות דרבי נתן א'. בגלל אפיונים אלו, נהוג להתבונן בספרות האגדה, כהרחבה של ספרות חוכמה, אשר כמוה קיימת גם במקרא.

מעשיות מצויות בכל ספרות חז"ל; כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים. לעומתם, יש גם מעשיות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה. רוב מעשיות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך המעשיות קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה ספרות המעשיות למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל המעשיות, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל כך תפקידה של ספרות המעשיות - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

המושג "אגדה" בלשון חז"ל

עריכה

שם הגדה/אגדה מורה על סיפור והצעת דברים[1] (ויגד משה - דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה[2]). ונאמר: "פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לגמרא, פנים מסבירות לאגדה".[3]

בשימוש הרווח "מדרשי חז"ל" הן כל החומר בספרות חז"ל שאינו הלכה למעשה: הדרכות מוסר, דברי הגות וחכמה, סיפורים ומשלים. אולם, בלשון חז"ל המונח "מדרש" (או "סיפור") מתייחס לסוגה מסוימת מאוד: עיון בפסוקי המקרא שאין בהם הלכה למעשה.[4] להלן דוגמאות לכך בלשון חז"ל:

בתלמוד מסופר שאנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע בן חנניה מספר שאלות, ומתוכן: "שלושה דברי הגדה, שלושה דברי דרך ארץ" (נדה ס"ט, ב' - ע', ב'). בפירוט ה"הגדה" מציין התלמוד שלוש שאלות על פסוקים במקרא, בעוד דברי "דרך ארץ" הם סוגה נפרדת ואינם "הגדה".

עוד נאמר על דרשותיו של רבי מאיר, שכללו (בתרגום לעברית) "שליש הלכות, שליש אגדות, ושליש משלים".[5]

בתוספתא[6] נאמר על דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה "היכן הייתה הגדה? 'הקהל את האנשים והנשים והטף'[7]". השאלה "היכן הייתה הגדה?" מובנה: על איזה פסוק דיבר. גם ההגדה של פסח נקראת כך משום שבמרכזה עומדים פסוקי המקרא המתארים את יציאת מצרים, וההגדה מרחיבה ומפרשת אותם.

לפיכך, ספרי ה"אגדה" נסדרו על-פי ספרי המקרא.[8] "רבנן דאגדתא" או "בעלי הגדה" הם החכמים שעסקו בהרחבה בפירוש פסוקי המקרא, ומי שהתקשה בהבנתו של פסוק מסוים היה פונה אליהם.[9] המומחים שבהם גיבשו כללים מיוחדים להבנת המקרא.[10]

מקורות האגדה

עריכה

הגישה הרווחת ביהדות האורתודוקסית היא כי האמוראים שחיברו את התלמוד הם אלה שחיברו גם את האגדה. יש אגדות שנמסרו בעל-פה מפי תנאים.

מספר חוקרים בדורות האחרונים, בשל האבסורדיות שבחלק גדול ממאמרי האגדה,[11] וסתירתו את המציאות הגשמית והרגשית ערערו על מקורותיהן של חלק מאגדות התלמוד, ונחמן קרוכמל אף טען ”כי האגדות אשר בדברי נבלה יסודתם, באו בתלמוד מיד מעתיקים חסרי דעת...”. לדבריו, כותבי האגדות המאוחרים חמדו לצון עם כותבי התלמוד, ובתקופת הגאונים - תקופה בה מיעטו בלימוד האגדה ונהגו כלפיה בכבדהו וחשדהו - הצליחו להחדיר לתלמוד את הגיגיהם הפרטיים.[12]

סוגות באגדה

עריכה
  • סיפורים דרשניים או: הסיפור המקראי המורחב - המונח סיפור דרשני נטבע על ידי עפרה מאיר, והוא מציין סיפורים שדמויותיהם הן בדרך כלל מן המקרא, נקודת המוצא שלהם היא הפסוק המקראי, ומגמתם היא לדרוש אותו ולהפיק ממנו משמעות חדשה. לדוגמה, האגדה מספרת על הרחבות שונות לסיפור חוה, אדם והנחש וכך פותרת סתירות, פערים או אי-בהירויות בין פרשנויות או בין פסוקי המקרא עצמם.
  • תרגומי מקרא טומנים בחובם הרמזים לאגדות, אשר מהן מפורטות במקורות אחרים.
  • מעשי-חכמים: אגדות המספרות על חייהם ומעשיהם של תנאים ואמוראים.
  • משלים
  • פתגמים
  • אמונות ודעות: האגדתא דנה במגוון גדול מאוד של נושאים, כמו מאורעות היסטוריים, דמויות תנ"כיות, חז"ליות, רומאיות, מצריות, בבליות ועוד, שדים, חוכמת המונים, תופעות טבע, גוף האדם ורפואתו, מטאורולוגיה, גאוגרפיה, תכונות בע"ח, אסטרונומיה, קוסמולוגיה, מקומות המובילים לגיהנום ולגן העדן, סייסמולוגיה, נוסחי התורה, מלאכים, חושים, רגשות ונושאים הגותיים כגון "שכר ועונש", "יחס האלוהות והאדם", "תפקידו של עם ישראל", משמעות החברה האנושית ועוד.
  • מוסר: חלק ניכר מספרות האגדה מוקדש להתפתחות המוסרית של האדם, בדרך כלל על ידי סיפור שיש בו מוסר השכל. ביקורתם של בעלי האגדה התייחסה לכל המעמדות שהיו בזמנם, ובכלל זה מעמד החכמים עצמו.
  • פולמוס: האגדה הייתה המקום העיקרי שבו התייחסו, ישירות או בעקיפין, לדעות שמחוץ לעולם היהדות והתפלמסו עימן – בעיקר כנגד הצדוקים, עובדי האלילים והנוצרים.

לעיתים אותה אגדה מוצגת בניסוחים שונים או למטרות שונות.[13]

סמכות הפסיקה על פי האגדות

עריכה

ספרות האגדה היא אחד המקורות החשובים ביותר של מחשבת היהדות, ומספר רב של מאמרי אגדה אומצו אחר כך על ידי גדולי מחשבת ישראל, כמו הרמב"ם, רש"י, המהר"ל, המהרש"א, והראי"ה קוק. יש גם מנהגים הלכתיים שמקורם בספרות האגדה, כגון אמירת הקדיש בידי האבלים. כמו כן קיימת במחשבת התנגדות למאמרי אגדה מסוימים, למשל הרמב"ם מסתייג מהאסטרולוגיה של חז"ל וגם אינו מקבל את מאמרי האגדה שלהם הנוגעים לשדים ולרפואה כרלוונטיים למעשה.

סמכותן של אגדות חז"ל פחותה ביחס לסמכות דברי ההלכה שלהם. היחס העקרוני הזה מבוטא בדבריהם של רבים מן הגאונים והראשונים שרווחות בהם קביעות כגון: "אין מקשין מדברי אגדה",[14] "אין סומכין על דברי אגדה",[15] "אין מדקדקין עליהן",[16] "אין משיבין על דברי אגדה",[17] "אין למדים הלכה מדברי אגדה".[18]

אולם לדעת רבינו תם אין לדחות דברי אגדה אם אינם חולקים על התלמוד[19] וכן דעת רוב פוסקי ההלכה האחרונים.[20]

הנימוקים שניתנו ליחס זה לאגדות חז"ל הם שדברי האגדה לא לובנו כלימוד הגמרא בצורה של שאלות ותשובות[21] ושלא נכתבו בצורה של פסיקה אלא של דברי מוסר וכדומה.[22]

בתקופות מאוחרות יותר, הוגים אורתודוקסיים נתנו סמכות גדולה יותר לאגדות חז"ל, ולעיתים עמדה שאלה זו ביסוד מחלוקות בין זרמים פתוחים לשמרנים. בשנת 2003 עורר ביטוי אחד של הוויכוח בעניין פולמוס עז בציונות הדתית. לאחר שהרב יעקב מדן הוציא ספר המדבר על חטאו של דוד המלך ותשובתו, יצאו כמה ראשי ישיבות, כמו הרב צבי טאו, והרב משה בלייכר כנגד עצם הטענה שדוד חטא – בשל טענתם שאסור לחלוק על דברי הגמרא, שאומרת: "אמר ר"ש בר נחמני כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". רבנים אחרים, כמו הרב יובל שרלו והרב יואל בן נון, טענו בין השאר כי אין מחויבות לקבל את המדרש כפשוטו – ובמיוחד כיוון שקיימות דעות חולקות, שכן ניתן להבין את המדרש, כאמירה הגורסת שאין להתייחס לדוד כחוטא, ולא מתכוונת לומר שהוא לא חטא כלל.

יחס הראשונים והאחרונים לאגדה

עריכה

רבים מן הראשונים והאחרונים קבעו כללים בלימוד האגדה. הכללים אינם גורפים ומתייחסים לכל אגדה ואגדה בנפרד. להלן קצת מעמדותיהם על האגדות השונות:

  • יש בהן עומק.[23]
  • הן רק כדברי מוסר ועידוד.[24]
  • הפסוקים המובאים בהן נאמרו רק כאסמכתאות לזיכרון.[25]
  • לא באו אלא להציע רעיון אפשרי בלבד.[26]
  • נאמרו כמליצות פיוטיות.[27]
  • נאמרו בדרך בדיחה ולחידוד בלבד.[28]
  • כלל הוא, אין סומכין על האגדה[29]
  • נאמרו כמשלים שלא ניתן לדעת מה הנמשל שלהם.[דרוש מקור]
  • הן גוזמא בעלמא.[דרוש מקור]
  • רבות מן האגדות לא היו אלא משל וחלקן הם חלומות של אמוראים.[דרוש מקור]
  • רבות מן האגדות יש בהן סוד - קבלה.[דרוש מקור]

פרוש ולימוד האגדה

עריכה

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי היה דורש הגדה בשלושים ושתיים מידות. ר' יוחנן אומר משום ר' אלעזר ברבי שמעון: "כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה, עשה אוזניך כאפרכסת" (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פט, עמוד א).

מאז כתיבת התלמוד והמדרשים התמעטו העוסקים בפירוש האגדה. רוב פרשני התלמוד כתבו מעט מאוד על הסוגיות האגדיות, ורבים מהלומדים נטו ללמוד אותן ברפרוף – ולפעמים אף לדלג עליהן לגמרי, מתוך שימת דגש על תחום ההלכה. בעבר רבים תפסו את אגדות חז"ל כפשוטן, ולא נטו לראות את דבריהם כמשלים לרעיונות עמוקים ונסתרים. הרמב"ם מתאר שבחלק מהעם היו תופסים תמיד את אגדות חז"ל כפשט דבריהם, וכן שהדרשנים היו רגילים לדרוש בפני ההמון את הדרשות כפשוטם מילה במילה.[30] כך תיאר גם רבי יצחק אברבנאל את דרכם של "החכמים האשכנזים", שמפרשים את אגדות חז"ל כפשוטם.[31]

לעומת זאת, הרמב"ם עצמו סבר שאגדות חז"ל נאמרו כמשלים לרעיונות עמוקים.[32] עמדה זו של הרמב"ם היא חלק מן התפיסה הרציונליסטית שלו, ונקודה זו עמדה במוקד של חלק מן הביקורת שהוטחה כנגד התפיסה.[33] עם זאת, כבר לפני הרמב"ם היו ראשונים שכתבו שיש אגדות שכוונתן אינה לפשט דבריהן,[34] ואחרי הרמב"ם הלכו בדרך זו ראשונים רבים נוספים.[35] מאפיין נוסף לדרכו של הרמב"ם וסיעתו הוא פירושים לאגדות בצורה של קירוב דבר האגדה לשכל הישר, כך למשל יתושו של טיטוס מתאר למעשה גידול במוח, או תיאור של פתק שנפל מהשמיים מתאר מחשבה שעברה בראשו של קורא הפתק.

אחרונים חשובים חיברו ביאורים לאגדות חז"ל כמשלים לרעיונות פנימיים, ביניהם ביאורי-אגדות של המהרש"א, המהר"ל, הגר"א, הבן איש חי, והראי"ה קוק; איש איש על-פי דרכו והגותו.

בדורות האחרונים החלה פריחה מחודשת של תחום של פירוש ולימוד האגדה, בעיקר בבתי המדרש המשתייכים לזרם הציונות הדתית – וזאת בעקבות הראי"ה קוק שקרא להחיות את לימוד האגדה, ואף כתב את ספרו עין אי"ה המבאר את האגדות המופיעות בספר עין יעקב על מסכתות ברכות ושבת.

קבצים של מדרשי אגדה

עריכה

את אגדות חז"ל ניתן למצוא בכמה סוגים עיקריים של כתבים:

  • אגדה במדרשי תנאים, אגדות המשולבות בששת ספרי הש"ס, מדרשי אגדה אמוראיים, מדרש תנחומא וספרי אוספי מדרשים.
  • רבים מפרשני המקרא היהודיים כינו את חיבוריהם בשם "מדרש" (כמו מדרש לקח טוב, מדרש רבנו בחיי על התורה). תופעה זו גרמה לבלבול מסוים, במיוחד כיוון שרבים מאותם חיבורים הם גם מקור חשוב לחומר חז"לי, שלא מופיע במקומות אחרים.
  • לצד החיבורים המקוריים, נערכו גם 'ספרי ליקוט' מסוגים שונים, שליקטו אגדות חז"ל לפי סדר מסוים: לפי סדר המקרא, לפי נושאים, לפי שם הרב שהמאמר מיוחס אליו, או לפי סדר אלפביתי של ציטוטים. אחד הידועים שבהם הוא "ספר האגדה", פרי עבודתם של ביאליק ורבניצקי.
  • אף שספרות המדרש נכתבה בעיקרה בימי הביניים, נכתבים גם במאה ה-21 פירושים על התורה בסגנון מדרשי, כדוגמת קובץ מדרשים שכתבו נשים בשם "דרשוני" ו"צוהר תעשה לתיבה" של רונן אחיטוב.

מדרש רבה

עריכה

המדרשים הקרויים "מדרש רבה" הם מן המדרשים הידועים והנלמדים ביותר. אולם למרות הדמיון בשמות, לא מדובר בקובץ מדרשי אחד, אלא בקבצים שנכתבו בתקופות שונות, במקומות שונים ועל ידי מחברים שונים.

מדרשים נוספים מתקופת התלמוד ואילך

עריכה

בנוסף על חיבורי האגדה האמורים לעיל, קיימים חיבורים המתמקדים בענייני מוסר, כגון: מסכת אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ (דרך ארץ רבה ודרך ארץ זוטא), תנא דבי אליהו.

רשימת קובצי מדרשים נוספים ניתן למצוא בספרים:

אסכולות מחקר בפרשנות סיפורי חכמים

עריכה

במחקר המודרני קיימות שתי גישות פרשניות שונות להבנת סיפורי החכמים המופיעים בספרות חז"ל.

הגישה ההיסטורית

עריכה

גישה זו, המאפיינת את רוב ההיסטוריונים חוקרי התקופה התלמודית, סוברת כי חלק מסיפורי החכמים מכילים פרטים היסטוריים שניתן לאמת ולזהות אותם. סיפורים אלו יאומתו עם מקורות אחרים המספרים את סיפורי התקופה. לדוגמה: היינריך (צבי) גרץ, היסטוריון בן המאה ה-19, השווה בין כתבי ההיסטוריון יוספוס פלביוס לכתבי חז"ל ובעזרת שילוב של שני המקורות יצר תמונה היסטורית אחידה. כלומר, גרץ יוצא מנקודת הנחה ששני המקורות הם בעלי חומרים היסטוריים ומקנה להם סמכות זהה.

הגישה הספרותית

עריכה

גישה זו, שבראשה עמד פרופ' יונה פרנקל, סוברת כי יש ספק אודות האמינות ההיסטורית של סיפורי החכמים – וזאת מכיוון שלא ייתכן שהמבנה של סיפור היסטורי יהיה אסתטי ומוקפד כל כך. לכן מציעה הגישה ניתוח ספרותי של הטקסט התלמודי. פרנקל גורס ניתוח הטקסט במספר שלבים: 1. קריאה והבנה מילולית של הטקסט, 2. חלוקת הסיפור לחלקים הגיוניים, 3. הגדרת היחסים בין החלקים, 4. מעקב אחר הקשרים בין החלקים, 5. הבנת המשמעות הרעיונית של הסיפור.

לעומת הניתוח ההיסטורי, בניתוח הספרותי אין כל ניסיון להבין מהו הסיפור האמיתי, שהתרחש במציאות. המטרה אינה אלא להבין מהו הרעיון שמנסה יוצר הסיפור להעביר לקורא. בניתוח זה, כבכל ניתוח ספרותי, כל פרט המופיע בטקסט משמעותי. הבחירה להציג את הדברים באופן מסוים משרתת רעיון מסוים, ולכן ייתכנו סתירות בין מקורות תלמודיים שונים (לכל טקסט רעיון מרכזי אחר).[36]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 רש"י פין, "מאמר על הגדה"
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פז עמוד א.
  3. ^ מסכת סופרים, טז
  4. ^ רבי שמואל הנגיד, "מבוא התלמוד": "הגדה – הוא פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצווה, זו היא הגדה", ובהמשך: "מה שפירשו בפסוקים". רשב"ם בבבא בתרא קלד, א', ד"ה הגדות: "מדרשי פסוק, כגון תנחומא ובראשית רבה ויקרא רבה". תוספות הרא"ש נדרים, ל"ה, ב': "אגדות – דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים". שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה, קונטרס אחרון, פרק ג': "דרשות הפסוקים שאינן פירוש התרי"ג מצות, והן ההגדות".
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח, עמוד ב'
  6. ^ סוטה ט, ז
  7. ^ ספר דברים, פרק ל"א, פסוק י"ב
  8. ^ ירושלמי כלאים, ט', ג': "ספר תילים אגדה". ירושלמי הוריות, ג', ד': "וכל אגדתא פשטית ליה [=כל האגדות הסברתי לו] חוץ ממשלי וקוהלת".
  9. ^ בראשית רבה, פרשה י"ב, י': "רבי יודא נשיאה שאליה לרבי שמואל בר נחמן, אמר: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה, מאי דכתיב 'סולו לרוכב בערבות' (תהלים, ס"ח, ה')". בראשית רבה, פרשה צ"ד, ה': "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, אמר רבי יהושע בן לוי: חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה, ולא אמרו לי". איכה רבה, פרשה ג', ס': "רבי חלבו שאל את רבי שמואל בר נחמן, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהו דין דכתיב 'סכותה בענן לך מעבור תפלה' (איכה, ג', מ"ד)".
  10. ^ ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז צב: "כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי באגדה - עשה אזנך כאפרכסת. בל"ב מדות האגדה נדרשת...", כלומר, שלושים ושניים כללים להבנת פסוקי המקרא.
  11. ^ לדוגמה הגדרת הגמרא לרעמים (מסכת ברכות נ"ט עמוד א), תיאור נבוכדנאצר כבעל עורלה באורך 300 אמה (מסכת שבת, דף קמ"ט, עמוד ב), תיאור הכוכבים כפקקים בשמיים (מסכת ברכות דף נ"ט עמוד א) ואגדות רבה בר בר חנה.
  12. ^ נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן, שער י"ד. מצוטט אצל משה לייב לילינבלום, נוספות להמאמר "ארחות התלמוד" (פרויקט בן-יהודה).
  13. ^ קיימת אגדה על אלוהים שהציע את התורה לאומות העולם - ומתואר בה כיצד אומות העולם דחו אותה ואילו עם ישראל קיבל אותה. במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא ד, יתרו ה') מובאת אגדה זו כתגובה אפולגטית לשאלה מדוע ניתנה התורה דווקא ליהודים. בשמות רבה (כז:ט) היא מובאת כהנמקה לענישת בני ישראל על אי קיום המצוות. באיכה רבה (ג:א) היא בסיס לקובלנה של עם ישראל כנגד אלוהים, על שאין הוא מתייחס אליהם כראוי. בכל אחד מהמקרים, משמעות ההגדה נקבעת על פי ההקשר.
  14. ^ רב סעדיה גאון באוצר הגאונים, מסכת חגיגה, עמוד 65; רב שרירא גאון בתשובות הגאונים החדשות, סימן קנ"ז, הערה 73; רב האי גאון בתורתם של גאונים, שו"ת רב האי, סימן י"ב; אוצר הגאונים, מסכת תענית, תשובה ה'; שו"ת הגאונים הרכבי, סימן שנ"ג; רבי יהודה ברצלוני, בפירוש לספר יצירה, עמוד 41; הרמב"ם בפתיחה למורה נבוכים, ובשו"ת הרמב"ם, חלק ב', סימן תנ"ח; האבן עזרא בפירושו הקצר לספר שמות, פרק ב', פסוק ט'; הרמ"ה באיגרתו בעניין תחיית המתים.
  15. ^ רב סעדיה גאון באוצר הגאונים, מסכת חגיגה, עמוד 65; רב שרירא גאון בתשובות הגאונים החדשות, סימן קנ"ז, הערה 73; רב האי גאון באוצר הגאונים, מסכת ברכות, תשובה רע"א, ומסכת חגיגה, סימנים ס"ז וס"ט; רבי שמואל הנגיד במבוא התלמוד, האבן עזרא בפירושו הקצר לספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ח, הרמ"ה באיגרתו בעניין תחיית המתים.
  16. ^ רבנו חננאל באוצר הגאונים, מסכת חגיגה, תשובה נ'.
  17. ^ הרמב"ן בחידושיו על מסכת יבמות, דף ס"א, עמוד ב'; הרשב"א בחידושיו על מסכת מגילה, דף ט"ו, עמוד א' ועוד; הריטב"א בחידושיו על מסכת שבת, דף ס"ה, עמוד ב'.
  18. ^ שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן ל"ו ד"ה ועם זה. אולם יש שהגבילו את זה רק אם האגדה סותרת את התלמוד. בכל מקרה, זו אמירה בעייתית מאד, שכן לעיתים מתוך הדיון האגדתי כן נפסקה הלכה למעשה, כגון במסכת פסחים צ"ד, עמוד א
  19. ^ ספר הישר הובא במחזיק ברכה להחיד"א קונטרס אחרון סימן נא.
  20. ^ יביע אומר ח"א חיו"ד ד אות ח. ועוד.
  21. ^ מהר"ל מפראג, באר הגולה, שער שישי
  22. ^ שו"ת נודע ביהודה תניינא קס
  23. ^ רב שרירא גאון, בתשובות הגאונים החדשות, סימן קנ"ז, הערה 73; רב האי גאון, בתשובות הגאונים החדשות, סימן קנ"ח; רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ג', פסקאות ס"ח - ע"ג.
  24. ^ רבי יהודה ברצלוני, בפירושו לספר יצירה, עמודים 43 - 45; האבן עזרא בהקדמה לפירושו לתורה; רבי הלל מוורונה, ספר תגמולי הנפש, דף כ"ה, עמוד ב'.
  25. ^ רבי יהודה ברצלוני, בפירושו לספר יצירה, עמודים 43 - 45; רבי יצחק אברבנאל, ישועות משיחו, הקדמה לעיון השני, בשם "רבים וטובים".
  26. ^ רב האי גאון באוצר הגאונים, מסכת חגיגה, תשובה ס"ז, ובתורתם של ראשונים, שו"ת רב האי גאון, סימן י"ב.
  27. ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', סימן מ"ג; רבי אברהם בן הרמב"ם, במאמר על אודות דרשות חז"ל.
  28. ^ רבי ידעיה הפניני בשו"ת הרשב"א, סימן תי"ח; הרשב"ץ, מגן אבות, ב', י"ז; רבי הלל מוורונה, ספר תגמולי הנפש, דף כ"ה, עמוד ב'.
  29. ^ אוצר הגאונים, חגיגה יד, עמ' 60
  30. ^ הרמב"ם, פירוש המשנה, בהקדמה לפרק חלק.
  31. ^ רבי יצחק אברבנאל, ישועות משיחו, העיון השני, סימן א'.
  32. ^ הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשנה, בהקדמה לפרק חלק ובהקדמה למורה נבוכים.
  33. ^ ראו פירוש הגר"א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ט.
  34. ^ רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי סוף מאמר שלישי, האבן עזרא, בהקדמתו לתורה.
  35. ^ רבי אברהם בן הרמב"ם, במאמר על אודות דרשות חז"ל; הרשב"א, בפירושו לאגדות, מסכת ברכות, דף ו', עמוד א'; רבי ידעיה הפניני, בשו"ת הרשב"א, חלק א', סימן תי"ח; רבי הלל מוורונה, בתגמולי הנפש, דף כ"ה; ר"י אלשקאר, מרכבת המשנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ט"ו; רבי יצחק אברבנאל, ישועות משיחו, העיון השני, סימן א', וכתב האברבנאל שכך הייתה דרכם של הרלב"ג, רבי חנוך אלקונסטאנטינא, רבי שמואל מוטוט, ורבי לוי בן רבי אברהם.
  36. ^ יונה פרנקל, מדרש ואגדה, פרק שני – סיפורי מעשי חכמים והמחקר ההיסטורי.
  37. ^   ישי רוזן צבי, מהיכן הסצינה הפנטסטית של המשפט שעורך הקב"ה לגויים באחרית הימים, באתר הארץ, 8 ביוני 2021