ממלכת הלומברדים

ממלכת הלומברדים (בלטינית: Regnum Langobardorum; באיטלקית: Regno dei Longobardi; בלומברדית: Regn di Lombard), הידועה גם בשם הממלכה הלומברדית ומאוחר יותר כממלכת איטליה כולה (בלטינית: Regnum totius Italiae), הייתה מדינה מראשית ימי הביניים שהוקמה על ידי הלומברדים, עם גרמני, בחצי האי האיטלקי בסוף המאה ה-6. המלך נבחר באופן מסורתי על ידי האריסטוקרטים בעלי הדרגה הגבוהה ביותר, הדוכסים, מכיוון שכמה ניסיונות להקים שושלת תורשתית נכשלו. הממלכה חולקה למספר משתנה של דוכסויות, שנשלטו על ידי דוכסים אוטונומיים למחצה, שבתורם חולקו לגסטלדטים ברמה המוניציפלית. בירת הממלכה והמרכז הפוליטי הייתה פאביה שבאזור לומברדיה בצפון איטליה המודרנית.

ממלכת הלומברדים

ממלכת הלומברדים בשנת 749, תחת שלטונו של ליותפראנד
ממשל
שפה נפוצה	לטינית
עיר בירה	פאביה
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
תאריכי הקמה	568
תאריכי פירוק	774
ישות קודמת	האימפריה הביזנטית הממלכה האוסטרוגותית
ישות יורשת	האימפריה הפרנקית נסיכות בנוונטו מדינת האפיפיור אווארים פאנוניים

אל מול הפלישה הלומברדית לאיטליה התנגדה האימפריה הביזנטית, ששמרה על השליטה ברוב חצי האי עד אמצע המאה ה-8. במשך רוב ההיסטוריה של הממלכה, הפרידה האקסרכיה של רוונה ודוכסות רומא שבשליטת הביזנטים בין דוכסויות לומברדיה הצפונית, הידועות ביחד בשם לומברדיה הגדולה, משתי הדוכסויות הדרומיות הגדולות ספולטו ובנוונטו, שהיוו את לומברדיה הקטנה. בגלל חלוקה זו, הדוכסויות הדרומיות היו אוטונומיות במידה ניכרת מהדוכסויות הצפוניות הקטנות יותר.

עם הזמן, הלומברדים אימצו בהדרגה תארים, שמות ומסורות רומיות. בזמן שפאולוס הדיאקון כתב בסוף המאה ה-8, השפה הלומברדית, הלבוש והתסרוקות הלומברדים נעלמו לחלוטין. בתחילה היו הלומברדים נוצרים אריאנים או עובדי אלילים, מה שהעמיד אותם בסתירה לאוכלוסייה הרומית, כמו גם לאימפריה הביזנטית והאפיפיור. עם זאת, עד סוף המאה ה-7, המרת דתם לקתוליות הייתה כמעט מוחלטת. אף על פי כן, הסכסוך שלהם עם האפיפיור נמשך והיה אחראי לאובדן הדרגתי של כוחם לפרנקים, שכבשו את הממלכה ב-774. קרל הגדול, מלך הפרנקים, אימץ את התואר "מלך הלומברדים", למרות שמעולם לא הצליח להשתלט על בנוונטו, הדוכסות הלומברדית הדרומית ביותר. ממלכת הלומברדים בעת פירוקה הייתה הממלכה הגרמאנית הקטנה האחרונה באירופה.

אזורים מסוימים מעולם לא היו תחת שליטה לומברדית, כולל לאטיום, סרדיניה, סיציליה, קלבריה, נאפולי, ונציה ודרום אפוליה.

Regnum Italiae מצומצמת, מורשת של הלומברדים, המשיכה להתקיים במשך מאות שנים כאחת הממלכות המרכיבות את האימפריה הרומית הקדושה, והייתה מקבילה בערך לשטחה של לומבברדיה הגדולה לשעבר. מה שנקרא כתר הברזל של לומברדיה, אחד מהסמלים המלכותיים העתיקים ביותר של הנצרות, מקורו אולי באיטליה הלומברדית כבר במאה ה-7 והוא המשיך לשמש להכתרת מלכי איטליה עד נפוליאון בונפרטה בתחילת המאה ה-19.

מנהל

הנחלה הלומברדית באיטליה:
הממלכה הלומברדית (נוסטריה, אוסטריה וטוסיה) והדוכסויות הלומברדיות של ספולטו ובנוונטו

קוד החוק הלומברדי המוקדם ביותר, Edictum Rothari, עשוי לרמוז על השימוש בטבעות חותם, אך רק בתקופת שלטונו של ראצ'יס הן הפכו לחלק בלתי נפרד מהממשל המלכותי, כאשר המלך דרש את השימוש בהן בדרכונים. העדויות היחידות לשימוש בהן ברמה הדוכסית מגיעות מדוכסות בנוונטו, שבה שתי אמנות פרטיות מכילות בקשות לדוכס לאשר אותן בחותמו. קיומן של טבעות חותם "מעיד על עקשנותן של מסורות השלטון הרומיות".

היסטוריה

המאה ה-6

ייסוד הממלכה

במאה ה-6 ניסה הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס לבסס מחדש את הסמכות האימפריאלית בשטחי האימפריה הרומית המערבית. במלחמה הגותית שפרצה (535–554) שנוהלה נגד הממלכה האוסטרוגותית, התקוות הביזנטית לניצחון מוקדם וקל התפתחו למלחמת התשה ארוכה שהביאה לעקירה המונית של אוכלוסייה והרס רכוש. הבעיות הוחרפו עוד יותר על ידי החורף הוולקני (536), שגרם לרעב נרחב (538–542) ולמגפה הרסנית (541–542). למרות שהאימפריה הביזנטית ניצחה בסופו של דבר, הניצחון התברר כניצחון פירוס, שכן כל הגורמים הללו גרמו לאוכלוסיית חצי האי האיטלקי להתדלדל, והותירו את השטחים שנכבשו חסרי אוכלוסין ועניים.

למרות שניסיון פלישה של הפרנקים, אז בעלי בריתם של האוסטרוגותים, נהדף בהצלחה בסוף המלחמה, נוצרה הגירה גדולה של הלומברדים, עם גרמני שהיה בעבר בברית עם האימפריה הביזנטית. באביב 568 עברו הלומברדים, בראשות המלך אלבוין, מפאנוניה והכריעו במהירות את הצבא הביזנטי הקטן שהשאיר נרסס כדי לשמור על איטליה.

הגעת הלומברדים שברה את האחדות הפוליטית של חצי האי האיטלקי לראשונה מאז הכיבוש הרומי (בין המאה ה-3 למאה ה-2 לפנה"ס). חצי האי נקרע כעת בין טריטוריות שנשלטו על ידי הלומברדים והביזנטים, עם גבולות שהשתנו עם הזמן.

הלומברדים שזה עתה הגיעו נחלקו לשני אזורים עיקריים באיטליה: לומברדיה הגדולה, שכללה את צפון איטליה סביב בירת הממלכה הלומברדית, טיקינום (העיר של ימינו פאביה באזור לומברדיה האיטלקית); ולומברדיה הקטנה, שכללה את הדוכסויות הלומברדיות ספולטו ובנוונטו בדרום איטליה. השטחים שנותרו בשליטה ביזנטית כונו "רומניה" (האזור האיטלקי של היום רומאניה) בצפון מזרח איטליה והיוו את מעוזם באקסרכיה של רוונה.

שלטון לומברדי במותו של אלבוין (572)

בהגיעו לאיטליה, המלך אלבוין העניק את השליטה באלפים המזרחיים לאחד מהסגנים המהימנים ביותר שלו, גיסולף, שהפך לדוכס פריולי הראשון בשנת 568. הדוכסות, שהוקמה בעיירה הרומית פורום יולי (צ'יווידאלה דל פריולי של ימינו), נלחמה ללא הרף עם האוכלוסייה הסלאבית מעבר לגבול גוריציה. מוצדקת על ידי צרכיה הצבאיים יוצאי הדופן, לדוכסות פריולי הייתה אפוא אוטונומיה גדולה יותר בהשוואה לדוכסויות אחרות של לומברדיה הגדולה עד לתקופת שלטונו של ליותפראנד (712–744).

עם הזמן הוקמו דוכסות לומברדיות אחרות בערים הגדולות של הממלכה. הדבר הוכתב בעיקר על ידי צרכים צבאיים מיידיים שכן הדוכסים היו בעיקר מפקדים צבאיים, שהוטל עליהם להבטיח את השליטה בשטח ולשמור עליו מפני התקפות נגד אפשריות. עם זאת, אוסף הדוכסויות שנוצר תרם גם לפיצול פוליטי וזרע את זרעי החולשה המבנית של מעצמת המלוכה הלומברדית.

בשנת 572, לאחר הכניעה של פאביה והפיכתה לבירת המלוכה, נרצח המלך אלבוין במרד בוורונה שזממו אשתו רוזמונד ומאהבה, האציל הלמיצ'יס, בשיתוף עם כמה לוחמים גפידים ולומברדים. אולם ניסיונם של הלמיצ'יס ורוזמונד לתפוס את השלטון במקום אלבוין שנרצח זכה לתמיכה מועטה מדוכסויות לומברדיות, והם נאלצו לברוח יחד לשטח הביזנטי לפני שהתחתנו ברוונה.

קלף ושלטון הדוכסים

מאוחר יותר בשנת 572, שלושים וחמישה הדוכסים התאספו בפאביה כדי לברך את המלך קלף. המלך החדש הרחיב את גבולות הממלכה, השלים את כיבוש טוסיה והטיל מצור על רוונה. קלף ניסה להמשיך את מדיניותו של אלבוין בעקביות, שמטרתה לשבור את המוסדות המשפטיים-מנהליים שהוקמו היטב במהלך השלטון האוסטרוגותי והביזנטי. הוא השיג זאת על ידי חיסול חלק ניכר מהאצולה הלטינית, באמצעות כיבוש אדמותיהם ורכישת נכסיהם. עם זאת, גם הוא נפל קורבן לרצח בשנת 574, והוא נהרג על ידי אדם בפמלייתו שאולי שיתף פעולה עם הביזנטים.

בעקבות רציחתו של קלף לא מונה מלך אחר, ובמשך עשור שלטו דוכסים כמונרכים מוחלטים בדוכסויות שלהם. בשלב זה, עיסוקם של הדוכסים היה פשוט ראשי הפארא (המשפחות) השונות של העם הלומברדי. הם עדיין לא נקשרו היטב לערים, הם פשוט פעלו באופן עצמאי, גם מכיוון שהם היו תחת לחץ מהלוחמים שהיו נתונים בסמכותם לאפשר להם לבזוז. מצב לא יציב זה, שנמשך לאורך זמן, הביא לקריסתו הסופית של המבנה הפוליטי-מנהלי הרומאי-ניטוני, שכמעט נשמר עד הפלישה, כך שאותה אצולה רומית-איטלקית שמרה על האחריות על המינהל האזרחי (כפי שהודגם על ידי אנשים כמו קסיודורוס).

באיטליה, הלומברדים הטילו את עצמם תחילה כקאסטה הדומיננטית במקום השושלות לשעבר, שלאחר מכן נכחדו או הוגלו. הקרקעות הוקצו לנתינים הרומאים שעיבדו אותה, והעניקו ללומברדים שליש (טרטיה) מהיבולים. ההכנסות לא ניתנו ליחידים אלא למשפחה, שניהלה אותם ב"האלים" (מונח שעדיין נעשה בו שימוש בטופונימיה האיטלקית). המערכת הכלכלית של שלהי העת העתיקה, שהתמקדה באחוזות גדולות שעובדו על ידי איכרים בתנאים צבאיים למחצה, לא עברה מהפכה, אלא שונתה רק לטובת השליטים החדשים.

השתקעות סופית: אוטרי, אגילולף ותאודלינדה

תאודלינדה בפרסקו מאת זוואטארי

לאחר עשר שנים של אינטררגנום, הצורך במונרכיה ריכוזית חזקה היה ברור אפילו לבלתי תלויים ביותר מבין הדוכסים; הפרנקים והביזנטים לחצו והלומברדים כבר לא יכלו להרשות לעצמם מבנה שלטון נזיל כל כך, שהיה שימושי רק כדי לערוך גיחות בחיפוש אחר ביזה. בשנת 584 הסכימו הדוכסים להכתיר את בנו של המלך קלף, אוטארי, ומסרו למלך החדש מחצית מרכושם (שאותו כנראה ישלימו עם תקיפה חדשה נגד הנחלות הרומיות ששרדו).

אוטארי הצליח לארגן מחדש את הלומברדים ולייצב את יישובם באיטליה. הוא נטל, כמו המלכים האוסטרוגותים, את התואר פלביו, שבאמצעותו התכוון להכריז על עצמו גם כמגן של כל הרומאים בטריטוריה הלומברדית: זו הייתה קריאה ברורה, עם גוון אנטי-ביזנטי, למורשת האימפריה הרומית המערבית.

מנקודת מבט צבאית, אוטארי הביס את הביזנטים וגם את הפרנקים ושבר את הקואליציה נגדו, ובכך מילא את המנדט שהעניקו לו הדוכסים בעת בחירתו. בשנת 585 הוא הדף את הפרנקים לפיימונטה המודרנית והוביל את הביזנטים לבקש, בפעם הראשונה מאז שהלומברדים נכנסו לאיטליה, הפסקת אש. בסוף הוא כבש את המעוז הביזנטי האחרון בצפון איטליה: איזולה קומאצ'ינה באגם קומו.

כדי להבטיח שלום יציב עם הפרנקים, ניסה אוטארי להתחתן עם נסיכה פרנקית, אך הצעד נכשל. ואז המלך, בצעד שישפיע על גורל הממלכה במשך יותר ממאה שנה, פנה לאויבים המסורתיים של הפרנקים, הבווארים, כדי להתחתן עם נסיכה, תיאודלינדה, משושלת הלטינגים. זה אפשר למלוכה להתחקות אחר קו מוצא מוואצ'ו, מלך הלומברדים בין השנים 510 ל-540, דמות מוקפת בהילה של אגדה, וחבר בשושלת מלכותית מכובדת.

הברית עם הבווארים הובילה להתקרבות בין הפרנקים לביזנטים, אך אוטארי הצליח (ב-588 ושוב, למרות כמה כישלונות מוקדמים קשים, בשנות ה-590) להדוף את ההתקפות הפרנקיות כלפי הלומברדים. תקופת אוטארי סימנה, על פי פאולוס הדיאקון, את השגת היציבות הפנימית הראשונה בממלכה הלומברדית:

Erat hoc mirabile in regno Langobardorum: nulla erat violentia, nullae struebantur insidiae; nemo aliquem iniuste angariabat, nemo spoliabat; non erant furta, non latrocinia; unusquisque quo libebat securus sine timore

היה נס בממלכת הלומברדים: לא הייתה אלימות, לא הייתה עלילה ערמומית; אין אחרים מדוכאים שלא בצדק, אין שפל; לא היו גניבות, לא היו מעשי שוד, שם כולם הלכו לאן שרצו, בבטחה וללא פחד

— פאולוס הדיאקון, Historia Langobardorum

אוטארי מת בשנת 590, ככל הנראה עקב הרעלה במהלך התנקשות, ולפי האגדה שתיעד פאולוס הדיאקון, הוחלט על הירושה לכס המלכות באופן חדשני. האלמנה הצעירה תיאודלינדה הייתה זו שבחרה את יורש העצר ואת בעלה החדש: הדוכס מטורינו, אגילולף. בשנה שלאחר מכן (591) קיבל אגילולף את הדיווח הרשמי מאספת הלומברדים, שהתקיימה במילאנו. השפעתה של המלכה על מדיניותו של אגילולף הייתה יוצאת דופן ולשניהם מיוחסות החלטות מרכזיות.

ממלכת לומברדיה על שלושת האזורים העיקריים שלה: נוסטריה, אוסטריה וטוסיה

לאחר מרד של כמה דוכסים ב-594, פיתחו אגילולף ותיאודלינדה מדיניות של חיזוק אחיזתם בשטח איטליה, תוך הבטחת גבולותיהם באמצעות הסכמי שלום עם הפרנקים והאווארים. שביתת הנשק עם הביזנטים הופרה באופן שיטתי והעשור עד 603 היה בסימן התאוששות ניכרת של התקדמות הלומברדית. בצפון איטליה אגילולף כבש, בין השאר, את פארמה, פיאצ'נצה, פדובה, מונסליצה, אסטה, קרמונה ומנטובה, אך גם מדרום את דוכסויות ספולטו ובנוונטו, שהרחיבו את תחומי הלומברדים.

איסטריה הותקפה ונפלשה על ידי הלומברדים במספר הזדמנויות, אם כי לא ברורה מידת הכיבוש שלהם בחצי האי וכפיפותו למלכים הלומברדים. אפילו כשאיסטריה הייתה חלק מהאקסרכיה של רוונה, הלומברדי, גולפריס, עלה לשלטון באזור, והכתיר את עצמו כדוקס איסטריה.

התחזקות שלטון המלוכה, שהתחילה על ידי אוטארי והמשיכה על ידי אגילולף, סימנה גם את המעבר לתפיסה חדשה המבוססת על חלוקה טריטוריאלית יציבה של הממלכה לדוכסויות. כל דוכסות הונהגה על ידי דוכס, לא רק ראש פארה אלא גם פקיד מלכותי, מפקיד סמכויות הציבור. מיקומי הדוכסויות הוקמו במרכזים חשובים מבחינה אסטרטגית, ובכך עודדו את הפיתוח של מרכזים עירוניים רבים הממוקמים לאורך נתיבי התקשורת העיקריים של אותה תקופה (Cividale del Friuli: טרוויזו, טרנטו, Turin, ורונה, ברגמו, ברשה, איווריאה ולוקה). בניהול השלטון הציבורי הצטרפו לדוכסים פקידים קטינים, אלה הסקולדהים והגאסטלדים.

ארגון הכוח החדש, פחות קשור ליחסי גזע וחמולות ויותר לניהול קרקעות, סימן אבן דרך בגיבוש הממלכה הלומברדית באיטליה, שאיבדה בהדרגה אופי של כיבוש צבאי טהור והתקרבה למודל מדינה ראוי יותר. שילובם של המפסידים (הרומאים) היה צעד בלתי נמנע, ואגילולף עשה כמה בחירות סמליות שמטרתן במקביל לחזק את כוחו ולזכות בקרדיט עם אנשים ממוצא לטיני. טקס העלייה לכס המלכות של בנו אדאלולד בשנת 604, נערך בעקבות טקס ביזנטי. הוא בחר שלא להמשיך להשתמש בפאביה כבירה, אלא בעיר הרומית העתיקה מילאנו עם מונצה כמעון קיץ. הוא זיהה את עצמו, בכתר מנחה, Gratia Dei rex totius Italiae, "בחסדי אלוהים מלך איטליה כולה", ולא רק Langobardorum rex, "מלך הלומברדים".

מהלכים בכיוון זה כללו גם לחץ חזק, במיוחד מצד תיאודלינדה, להמיר את הלומברדים, שעד אז עדיין היו ברובם פגאניים או אריאנים, לקתוליות. השליטים גם התאמצו לאחד את הפילוג של שלושת המועצות (שם ניתק הפטריארך של אקוויליה את הקשר עם רומא), שמרו על קשר ישיר עם גרגוריוס הגדול (שנשמר בהתכתבות בינו לבין תיאודלינדה) ולקדם הקמת מנזרים, כמו זה שנוסד על ידי קולומבנוס הקדוש בבוביו.

אפילו האמנות נהנתה, תחת אגילולף ותיאודלינדה, מפריחה. בארכיטקטורה ייסדה תיאודלינדה את בזיליקת סנט יוחנן (הידועה גם בשם הדואומו של מונצה) ואת הארמון המלכותי של מונצה, בעוד כמה יצירות מופת בזהב נוצרו כמו צלב אגילולף, התרנגולת עם שבעה אפרוחים, הבשורות של תיאודלינדה כתר הברזל המפורסם (כולם שוכנים באוצר הדואומו של מונצה).

המאה ה-7

תחיית האריאנים: אריואלד, רותארי

מפת איטליה בשנת 603 לספירה

שלטון הלומברדים במותו של רותארי (652)

לאחר מותו של אגילולף בשנת 616, עבר כס המלכות לבנו אדאלולד, קטין. העוצרות (שנמשכה גם לאחר שהמלך הגיע לבגרות) הוחזקה על ידי המלכה האם, תיאודלינדה, שנתנה את הפיקוד על הצבא לדוכס סונדריט. תיאודלינדה המשיכה במדיניות הפרו-קתולית של אגילולף ושמרה על השלום עם הביזנטים, מה שיצר התנגדות חזקה יותר מהלוחמים והאריאניים בקרב הלומברדים. מלחמת אזרחים פרצה בשנת 624, בראשות אריואלד, דוכס טורינו וגיסו של אדאלולד (באמצעות נישואיו לאחותו של אדאלולד, גונדפרגה). אדאלולד הודח בשנת 625 ואריאלד הפך למלך.

הפיכה זו נגד השושלת הבווארית של אדאלולד ותיאודלינדה העצימה את היריבות בין הפלגים האריאניים והקתוליים. לסכסוך היו סממנים פוליטיים, שכן האריאניים התנגדו גם לשלום עם ביזנטיון והאפיפיור ולשילוב עם הרומאים, ובחרו במקום זאת במדיניות אגרסיבית ומתרחבת יותר.

אריואלד (שלט 626–636), שהחזיר את הבירה לפאביה, היה מוטרד מהעימותים הללו, כמו גם מאיומים חיצוניים; המלך היה מסוגל לעמוד בהתקפה של האווארים בפריולי, אך לא יכול היה להגביל את ההשפעה הגוברת של הפרנקים בממלכה. במותו, האגדה מספרת שבאמצעות אותו נוהל כמו זה שאחריה אמו תאודלינדה, למלכה גונדפרגה הייתה הזכות לבחור את בעלה ומלך החדשים. הבחירה נפלה על רותארי, הדוכס מברשה ואריאני.

רותארי שלט בין 636 ל-652 והוביל מסעות צבאיים רבים, שהכפיפו כמעט את כל צפון איטליה לשלטון הממלכה הלומברדית. הוא כבש את ליגוריה (643), כולל הבירה גנואה, לוני ואודרזו; עם זאת, אפילו לא ניצחון מוחלט על האקסרך הביזנטי של רוונה, שהובס והרוג יחד עם שמונת אלפים אנשיו בנהר פנארו, לא הצליח לאלץ את האקסרכיה להיכנע ללומברדים. מבחינה פנימית חיזק רותארי את הכוח המרכזי על חשבון הדוכסות של לומברדיה הגדולה, בעוד שבדרום הכיר גם הדוכס מבנוונטו, ארצ'י הראשון (אשר בתורו הרחיב את תחומי לומברדיה), בסמכותו של מלך פאביה.

זכרו של רותארי קשור לצו המפורסם שלו, שהוכרז ב-643 בפאביה על ידי גיירת'ינקס, אספת הצבא, ונכתב בלטינית. הצו איחד ועיבד כללים ומנהגים גרמניים, אך גם הציג חידושים משמעותיים, סימן להתקדמות ההשפעה הלטינית על הלומברדים. הצו ניסה להרתיע את הפיוד (נקמה פרטית) על ידי הגדלת ה- Wergild (פיצוי כספי) על פציעות/רציחות וכן הכיל הגבלות דרסטיות על השימוש בעונש מוות.

השושלת הבווארית

מטבע של קוניפרט (688–700), מלך הלומברדים, שהוטבע במילאנו.

לאחר שלטונו הקצר של בנו של רותארי ובנו רודולד (652–653), בחרו הדוכסים באריפרט הראשון, דוכס אסטי ונכדה של תיאודולנדה, למלך החדש. השושלת הבווארית חזרה לכס המלכות, ואריפרט הקתולי דיכא את האריאניזם בכוח. עם מותו של אריפרט בשנת 661, צוואתו חילקה את הממלכה בין שני בניו, פרקטריט וגודפרט. שיטת ירושה זו הייתה ידועה מהרומאים והפרנקים, אך הייתה מקרה ייחודי בקרב הלומברדים. אולי בגלל זה, פרץ סכסוך בין פרקטריט, שבסיסו היה במילאנו, לבין גודפרט, שנשאר בפאביה. הדוכס מבנוונטו, גרימואלד, התערב עם כוח צבאי משמעותי כדי לתמוך בגודפרט, אך ברגע שהגיע לפאביה, הוא הרג את גודפרט ותפס את מקומו. פרקטריט, שהיה בבירור בסכנה, נמלט לאווארים.

גרימואלד נתמך על ידי האצילים הלומברדים, אך עדיין נאלץ להתמודד עם הפלג הלגיטימי, שניסה בריתות בינלאומיות להחזיר את כס המלוכה לפרקטריט. אולם גרימואלד שכנע את האווארים להחזיר את השליט המודח. פרקטריט, ברגע שחזר לאיטליה, נאלץ לבצע מעשה כניעה לגזלן לפני שיוכל להימלט אל הפרנקים של נויסטריה, שתקפו את גרימואלד ב-663. המלך החדש, שנוא על ידי נוסטריה בגלל שהיה בעל ברית עם הפרנקים של אוסטרזיה, הדף אותם ברפרנקורה, ליד אסטי.

גרימואלד, שב-663 הביס גם ניסיון לכבוש מחדש את איטליה על ידי הקיסר הביזנטי קונסטנס השני, מימש את סמכויותיו הריבוניות במלואן שמעולם לא השיגו קודמיו. הוא הפקיד את דוכסות בנוונטו בידי בנו רומאולד, והבטיח את נאמנותן של הדוכסות ספולטו ופריולי, על ידי מינוי הדוכסים שלהם. הוא העדיף את שילובם של מרכיבי הממלכה השונים, והציג דמות של קודמו רוטרי - מחוקק חכם בהוספת חוקים חדשים לצו, פטרון (בניית כנסייה בפאביה המוקדשת לקדוש אמברוזיוס) ולוחם אמיץ.

עם מותו של גרימואלד בשנת 671, בנו הקטין גריבלד תפס את כס המלוכה, אך פרקטריט חזר מהגלות והדיח אותו במהירות. הוא הגיע מיד להסכם עם בנו הנוסף של גרימואלד, רומואלדו הראשון מבנוונטו, שהתחייב לנאמנות בתמורה להכרה באוטונומיה של הדוכסות שלו. פרקטריט פיתח מדיניות בהתאם למסורת השושלת שלו ותמך בכנסייה הקתולית נגד האריאניזם והמועצות שהוחרמו בפולמוס שלושת המועצות. הוא חיפש והשיג שלום עם הביזנטים, שהכירו בריבונות לומברדית על רוב איטליה, ודיכא את המרד של דוכס טרנטו, אלאהיס, אם כי במחיר ויתורים טריטוריאליים קשים לאלאהיס (כולל דוכסות ברשיה).

אלאהיס מרד שוב מאוחר יותר, והצטרף למתנגדים הפוליטיים למדיניות הבווארית הפרו-קתולית במותו של פרקטריט ב-688. בנו ויורשו קוניפרט הובס תחילה ונאלץ לתפוס מקלט באיסולה קומצ'ינה - רק בשנת 689 הצליח לדכא את המרד, להביס ולהרוג את אלאהיס בקרב קורונאט באדה.

מצבת קבורה של קוניפרט, המוזיאון האזרחי של פאביה.

המשבר נבע מההתבדלות בין שני האזורים של לומברדיה הגדולה: נוסטריה, ממערב, הייתה נאמנה לשליטי בוואריה, פרו-קתולים ותומכים במדיניות הפיוס עם רומא וביזנטיון; מצד שני, אוסטריה, ממזרח, הזדהתה עם הדבקות הלומברדית המסורתית בפגאניזם ובאריאניזם, והעדיפה מדיניות מלחמתית יותר.

הדוכסים של אוסטריה קראו תיגר על ה"לטיניזציה" ההולכת וגוברת של מנהגים, שיטות משפט, חוק ודת, שלדעתם האיץ את ההתפוררות ואובדן הזהות הגרמאנית של העם הלומברדי. הניצחון אפשר לקוניפרטו, שכבר זוהה זמן רב עם אביו לכס המלכות, להמשיך במלאכת הרגעת הממלכה, תמיד במבטא פרו-קתולי. סינוד שהתכנס בפאביה בשנת 698 אישר את שילובם מחדש של שלושת המועצות המנומנמים לקתוליות.

המאה ה-8

משבר שושלתי

מותו של קוניפרט בשנת 700 סימן את תחילתו של משבר שושלתי. הירושה של בנו הקטין של קוניפרט, ליוטפרט, אותגרה מיד על ידי הדוכס מטורינו, רג'ינפרט, הבולט ביותר בשושלת הבווארית. רג'ינפרט הביס את תומכיו של ליוטפרט (החונך שלו אנספרנד, דוכס אסטי והדוכס מברגמו, רוטריט) בנוברה, ובתחילת שנת 701 תפס את כס המלכות. עם זאת, הוא מת לאחר שמונה חודשים בלבד, והותיר את כס המלוכה לבנו אריפרט השני.

אנספרנד ורוטריט הגיבו מיד וכלאו את אריפרט, והחזירו את כס המלכות לליוטפרט. אריפרט, בתורו, הצליח להימלט ולהתעמת עם תומכי יריבו. ב-702 הוא הביס אותם בפאביה, כלא את ליוטפרט וכבש את כס המלכות. זמן קצר לאחר מכן, הוא הביס לבסוף את המתנגדים: הוא הרג את רוטריט, דיכא את הדוכסות שלו והטביע את ליוטפרט. רק אנספרנד הצליח להימלט ומצא מקלט בבוואריה. לאחר מכן, אריפרט ריסק מרד חדש, זה של הדוכס מפריולי, קורבולוס, ואימץ מדיניות פרו-קתולית בתוקף.

בשנת 712 חזר אנספרנד לאיטליה עם צבא שהוקם בבוואריה, והתנגש עם אריפרט; הקרב לא היה ברור, אבל המלך התנהג בפחדנות וננטש על ידי תומכיו. הוא מת בעת שניסה להימלט לממלכת הפרנקים, וטבע בטיצ'ינו, נגרר לקרקעית במשקל הזהב שהביא עמו. איתו הסתיים שלטון השושלת הבווארית בממלכה הלומברדית.

ליוטפרנד: האפוגי של השלטון

אזורי הלומברדים במותו של ליוטפרנד (744).

אנספרנד מת לאחר שלושה חודשי שלטונו בלבד, והותיר את כס המלכות לבנו ליותפראנד. שלטונו, הארוך מכל המלכים הלומברדים, התאפיין בהערצה כמעט דתית שהעניקו למלך עמו, שזיהו בו תעוזה, אומץ וחזון פוליטי. בזכות התכונות הללו שרד ליוטפרנד שני ניסיונות להתנקשות בחייו (אחד מאורגן על ידי אחד מקרוביו, רוטרי), והוא לא הפגין תכונות נחותות בניהול המלחמות הרבות של שלטונו הארוך.

ערכים אלו אופייניים לליותפראנד: מוצא גרמני, מלך של אומה שכעת הייתה קתולית ברובה, ואליהם הצטרפו אלה של פייסימוס רקס ("מלך אוהב") (למרות שניסה מספר פעמים להשתלט על רומא). בשתי הזדמנויות, בסרדיניה ובאזור ארל (לשם הוא נקרא על ידי בעל בריתו קרל מרטל) הוא נלחם בהצלחה בשודדי ים סרצנים, והעצים את המוניטין שלו כמלך נוצרי.

הברית שלו עם הפרנקים, שהוכתרה באימוץ סמלי של פפין הגוץ הצעיר, ועם האווארים, בגבולות המזרח, אפשרה לו לשמור את ידו חופשית יחסית בזירה האיטלקית, אך עד מהרה הוא הסתכסך עם הביזנטים ועם האפיפיור. ניסיון ראשון לנצל מתקפה ערבית נגד קונסטנטינופול בשנת 717 השיג תוצאות מועטות. יחסים הדוקים יותר עם האפיפיור התקיימו רק לאחר התפרצות המתיחות שנגרמה מהחמרה של המס הביזנטי, והמשלחת ב-724 ששלח האקסרך של רוונה נגד האפיפיור גרגוריוס השני.

מאוחר יותר הוא ניצל את המחלוקות בין האפיפיור לקונסטנטינופול על איקונוקלאזם (לאחר צו של הקיסר לאון השלישי האיסאורי משנת 726) כדי להשתלט על ערים רבות של האקסרכיה ושל הפנטפוליס, והתחזה למגן הקתולים. כדי לא להתנגד לאפיפיור, הוא ויתר על כיבוש הכפר סוטרי; עם זאת, ליותפראנד העניק את העיר לא לקיסר, אלא ל"שליחים פטרוס ופאולוס", כפי שסיפר פאולוס הדיאקון בספרו Historia Langobardorum. תרומה זו, הידועה בשם "תרומת סוטרי", סיפקה את הבסיס המשפטי לייחוס כוח חילוני לאפיפיור, שיצרה לבסוף את מדינות האפיפיור.

בשנים הבאות כרת ליותפראנד ברית עם האקסרך נגד האפיפיור, מבלי לוותר על הברית הישנה עם האפיפיור נגד האקסרך; הוא הכתיר את המחזה הכפול הקלאסי הזה בהתקפה שהובילה להצבת הדוכסויות ספולטו ובנוונטו תחת סמכותו, ובסופו של דבר הגיע כדי לשאת ולתת על שלום בין האפיפיור לאקסרך המועיל ללומברדים. אף מלך לומברדי לא השיג מעולם תוצאות דומות במלחמות עם מעצמות אחרות באיטליה. בשנת 732 אחיינו הילדפרנד, שירש אותו על כס המלכות, השתלט לזמן קצר על רוונה, אך הוא גורש על ידי הוונציאנים, אשר כרתו ברית עם האפיפיור החדש, גרגוריוס השלישי.

ליותפראנד היה האחרון מבין המלכים הלומברדים ששלט על ממלכה מאוחדת; המלכים המאוחרים יותר התמודדו עם התנגדות פנימית משמעותית, שתרמה בסופו של דבר לנפילת הממלכה. כוח שלטונו התבסס לא רק על כריזמה אישית, אלא גם על ארגון מחדש של הממלכה שלקח על עצמו מאז תחילת שלטונו. הוא חיזק את הקנצלרייה של ארמון המלוכה בפאביה והגדיר בצורה אורגנית את היכולות הטריטוריאליות (משפטיות ומנהליות) של סקולדסקים, גסטלדים ודוכסים. הוא גם היה פעיל מאוד בתחום החקיקה: שנים עשר כרכי החוקים שנחקקו על ידו הכניסו רפורמות משפטיות בהשראת המשפט הרומי, שיפרו את יעילות בתי המשפט, שינו את הוורגילד ובעיקר הגנו על המגזרים החלשים בחברה, כולל קטינים, נשים, בעלי חוב ועבדים.

המבנה החברתי-כלכלי של הממלכה השתנה בהדרגה מאז המאה ה-7. גידול האוכלוסייה הוביל לפיצול הכספים, שהגדיל את מספר הלומברדים שנפלו מתחת לקו העוני, כפי שמעידים החוקים שמטרתם להקל על קשייהם. לעומת זאת, חלק מהרומאים החלו לעלות בסולם החברתי, והתעשרו באמצעות מסחר, מלאכה, מקצועות או רכישת אדמות שהלומברדים לא הצליחו לנהל ברווחיות. ליותפראנד גם התערב בתהליך זה על ידי רפורמה במבנה המנהלי של הממלכה ושחרור הלומברדים העניים ביותר ממחויבויות צבאיות.

מצבת קבורה של ליותפראנד, פאביה, סן פייטרו בסייל ד'אורו.

המלכים האחרונים

שלטונו של הילדפרנד נמשך חודשים ספורים בלבד, לפני שהודח על ידי הדוכס רצ'יס. פרטי הפרק אינם ברורים, שכן העדות המכרעת של פאולוס הדיאקון הסתיימה בהספד על מותו של ליותפראנד. הילדפרנד נמשח למלך בשנת 737, במהלך מחלה קשה ממנה סבל ליוטפרנד (שלא אהב כלל את בחירת המלך: " Non aequo animo accepit" כתב פאולוס הדיאקון, אם כי לאחר שהחלים, הוא קיבל את הבחירה). המלך החדש, אם כן, לפחות בתחילה נהנה מתמיכת רוב בני האצולה, אם לא זו של המלך הגדול. ראצ'יס, הדוכס מפריולי, בא ממשפחה בעלת מסורת ארוכה של מרד במלוכה ותחרות עם משפחת המלוכה, אך מצד שני, הוא היה חייב את חייו ואת התואר הדוכסי לליותפראנד, שסלח לו לאחר שגילה. קונספירציה בראשות אביו, פמו מפריולי.

ראצ'יס היה שליט חלש: מצד אחד הוא נאלץ לוותר על חופש פעולה גדול יותר לדוכסים האחרים, בצד השני היה עליו לדאוג לא להחריף את היחסים עם הפרנקים ובעיקר את המאיורדומוס והמלך דה פקטו. פפין הקצר, בנו המאומץ של המלך שאת אחיינו הוא הדיח. מאחר שלא היה מסוגל לסמוך על מבני התמיכה המסורתיים במלוכה הלומברדית, הוא חיפש תמיכה בקרב הגאסנדיים, האדונים הקשורים למלך בהסכמי הגנה, ובמיוחד בקרב הרומאים, הנתינים הלא לומברדים.

אימוץ המנהגים העתיקים, יחד עם עמדות פומביות פרו-לטיניות - הוא נישא לאישה רומאית, טאסיה, לפי הטקס הרומי, ואימץ את התואר פרינקפס במקום הרקס לנגוברדורום המסורתי - הרחיק יותר ויותר את הבסיס הלומברדי, מה שאילץ אותו לאמץ מדיניות מנוגדת בתכלית, עם התקפה פתאומית על ערי הפנטפוליס. אולם האפיפיור שכנע אותו לנטוש את המצור על פרוג'ה. לאחר כישלון זה, קרסה יוקרתו של ראצ'יס והדוכסים בחרו למלך החדש את אחיו אייסטולף, שכבר ירש אותו כדוכס בציבידאלה וכעת, לאחר מאבק קצר, אילץ אותו לברוח לרומא ולבסוף להיות נזיר במונטה קאסינו.

אייסטולף

איסטולף הביע את עמדתם התוקפנית יותר של הדוכסים, שסירבו לתפקיד פעיל בשלטון עבור האוכלוסייה הרומית. עם זאת, למען מדיניות ההתפשטות שלו, הוא נאלץ לארגן מחדש את הצבא כדי לכלול, אם כי בעמדה הכפופה של חי"ר קל, את כל הקבוצות האתניות בממלכה. כל האנשים החופשיים של הממלכה, הן אלה ממוצא רומי והן ממוצא לומברדי, היו מחויבים לשרת בצבא. הסטנדרטים הצבאיים שפרסם אייסטולף מזכירים את הסוחרים מספר פעמים, סימן לאופן שבו המעמד הזה הפך לרלוונטי.

תחומי הלומברדים לאחר כיבושי אייסטולף (751)

בתחילה, אייסטולף השיג כמה הצלחות בולטות, שהגיעו לשיא בכיבוש רוונה (751). כאן הציג המלך, המתגורר בארמון המושל, וטבע כסף בסגנון ביזנטי, את תוכניתו: לאסוף תחת השלטון הלומברדי את כל הרומאים שהיו עד אז כפופים לקיסר, מבלי למזג אותם בהכרח עם הלומברדים. האקסרכיה לא הוסבה לדוכסות, אך שמרה על הספציפיות שלה כ-sedes imperii; בדרך זו הכריז אייסטולף על עצמו כיורש בעיני הרומאים האיטלקיים הן של הקיסר הביזנטי והן של האקסרך, נציגו של הקיסר.

מסעותיו הובילו את הלומברדים לשליטה כמעט מוחלטת באיטליה, עם כיבוש איסטריה, פרארה, קומאצ'יו וכל השטחים שמדרום לרוונה עד פרוג'ה, במהלך השנים 750 עד 751. עם כיבוש מעוז צ'קנו, הוא יצר לחץ נוסף על השטחים שנשלטו על ידי האפיפיור סטפנוס השני, בעוד בלומברדיה הקטנה הוא הצליח לכפות את כוחו על ספולטו ובעקיפין על בנוונטו.

בדיוק כשנדמה היה שאייסטולף הצליח להביס כל התנגדות על אדמת איטליה, הצליח פפין הקצר, האויב הוותיק של עושקי השלטון ממשפחתו של ליותפראנד, להפיל את השושלת השושלת המרובינגית בגאליה, להדיח את כילדריך השלישי ולהיות המלך דה יורה וכן דה פאקטו. התמיכה מהאפיפיור ממנה נהנה פפין הייתה מכרעת, אם כי בנוסף התנהל משא ומתן בין אייסטולף לאפיפיור (שעד מהרה נכשל), ונעשה ניסיון להחליש את פפין על ידי הפניית אחיו קרלומן נגדו.

בגלל האיום שייצג מהלך זה עבור מלך הפרנקים החדש, הסכם בין פפין לסטפנוס השני הוסדר, תמורת ההכתרה המלכותית הרשמית, כניסתם של הפרנקים לאיטליה. בשנת 754, הצבא הלומברדי, שהוצב להגנת המעוזים בואל די סוסה, הובס על ידי הפרנקים. אייסטולף, היושב בפאביה, נאלץ לקבל הסכם שדרש מסירת בני ערובה וויתורים טריטוריאליים, אך שנתיים לאחר מכן חידש את המלחמה נגד האפיפיור, שבתורו קרא לפרנקים.

אייסטולף, שהובס שוב, נאלץ לקבל תנאים קשים הרבה יותר: רוונה הוחזרה לא לביזנטים, אלא לאפיפיור, והגדילה את אזור הליבה של נחלת פטרוס הקדוש; אייסטולף נאלץ לקבל מעין חסות פרנקית, אובדן ההמשכיות הטריטוריאלית של נחלותיו ותשלום פיצויים משמעותיים. הדוכסויות של ספולטו ובנוונטו מיהרו לחבור אל המנצחים. אייסטולף מת בשנת 756, זמן קצר לאחר ההשפלה הקשה הזו.

אחיו של אייסטולף ראצ'יס עזב את המנזר וניסה, בתחילה בהצלחה מסוימת, לחזור לכס המלכות. הוא התנגד לדזידריוס, אשר הופקד על דוכסות טוסיה על ידי אאיסטולף ובסיסו בלוקה; הוא לא השתייך לשושלת פריולי, שהאפיפיור והפרנקים זעמו עליו, והצליח לקבל את תמיכתם. הלומברדים נכנעו לו כדי למנוע פלישה פרנקית נוספת, וראצ'יס שוכנע על ידי האפיפיור לחזור למונטה קאסינו.

דזידריוס, עם מדיניות חכמה ודיסקרטית, החזיר בהדרגה את השליטה הלומברדית על השטח על ידי השגת שלום עם הרומאים שוב, ויצר רשת של מנזרים שנשלטו על ידי אריסטוקרטים לומברדים (בתו אנסלפרגה שימשה כאם המנזר של סן סלבטורה בברשה), תוך התמודדות עם האפיפיור. יורשו של סטפנוס השני, האפיפיור פאולוס הראשון, והכרה בתחום הנומינלי באזורים רבים שבאמת בכוחו, כמו דוכסות דרומית שנכבשה מחדש. הוא גם יישם מדיניות נישואים מזדמנת, חיתן את בתו ליוטפרגה לדוכס בוואריה, טסילו (763), היריב ההיסטורי של הפרנקים, ובמותו של פפין הקצר, חיתן את הבת האחרת דסידרטה (שהונצחה בשנת הטרגדיה אדלצ'י מאת אלסנדרו מנצוני בתפקיד ארמנגרדה) לקרל הגדול העתידי, ומציעה לו תמיכה מועילה במאבק נגד אחיו קרלומן.

למרות המזל המשתנה של הכוח הפוליטי המרכזי, המאה ה-8 שייצגה את סוף השלטון, הייתה גם תקופה של שגשוג כלכלי. החברה העתיקה של לוחמים ונתינים הפכה לביטוי חי של מעמדות עם בעלי אדמות, אומנים, איכרים, סוחרים, עורכי דין; העידן ראה התפתחות גדולה, כולל מנזרים, בעיקר בנדיקטינים, והרחבה של הכלכלה המוניטרית, שהביאה ליצירת מעמד בנקאי. לאחר תקופה ראשונית שבמהלכה חיקו מטבעות לומברדיה רק מטבעות ביזנטיים, טבעו מלכי פאביה מטבעות זהב וכסף עצמאים. לדוכסות בנוונטו, העצמאית ביותר מבין הדוכסות, היה גם מטבע עצמאי משלה.

נפילת הממלכה

אדלגיס, שהובס על ידי קרל הגדול, בוחר בגלות.

בשנת 771 הצליח דסידריוס לשכנע את האפיפיור החדש, סטפנוס השלישי, לקבל את הגנתו. מותו של קרלומן הותיר את קרל הגדול, ששלט כעת על כס המלכות לאחר שדחה את בתו של דזידריוס, עם יד חופשית. בשנה שלאחר מכן אפיפיור חדש, אדריאנוס הראשון, ממתנגדיו של דזידריוס, הפך את המשחק העדין של בריתות, ודרש את הכניעה של האזור שמעולם דסידריוס לא ויתר עליו ובכך גרם לו לחדש את המלחמה נגד ערי רומאניה.

קרל הגדול, למרות שזה עתה החל במסעו נגד הסקסונים, נחלץ לעזרתו של האפיפיור. הוא חשש מלכידת רומא על ידי הלומברדים ומאובדן היוקרה שיבוא בעקבותיו. בין 773 ל-774 הוא פלש לאיטליה. שוב ההגנה על המעוזים לא הייתה יעילה, אשמתן של הפיצולים בקרב הלומברדים. קרל הגדול, לאחר שניצח מול התנגדות קשה, כבש את בירת הממלכה, פאביה.

אדלגיס, בנו של דסידריוס, מצא מקלט אצל הביזנטים. דזידריוס ואשתו גורשו לגאליה. קרל כינה את עצמו אז Gratia Dei rex Francorum et Langobardorum ("בחסדי אלוהים מלך הפרנקים והלומברדים"), תוך שהוא מממש איחוד אישי של שתי הממלכות. הוא שמר על ה-Leges Langobardorum, אך ארגן מחדש את הממלכה לפי הדגם הפרנקי, עם רוזנים במקום הדוכסים.

כך הסתיימה איטליה הלומברדית, ואף אחד לא יכול לומר אם זה היה, עבור ארצנו, מזל או חוסר מזל. אלבוין וממשיכיו היו אדונים מביכים, מביכים יותר מתיאודוריק, כל עוד הם היו ברברים שחנו בשטח נכבש. אבל עכשיו הם נטמעו באיטליה ויכלו להפוך אותה לאומה, כפי שעשו הפרנקים בצרפת.

אבל בצרפת לא היה את האפיפיור. ואילו באיטליה, היה.

— אינדרו מונטנלי - רוברטו ג'רבסו, L'Italia dei secoli bui

לאחר הכיבוש הפרנקי של לומברדיה הגדולה, רק הממלכה הלומברדית הדרומית נקראה לאנגברדהלנד (ארץ הלומברדים), כפי שהעידו באבני הרונס הנורדיות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת הלומברדים בוויקישיתוף