מערכת יורקטאון
מערכת יורקטאון, הידועה גם בשם מערכת וירג'יניה, הייתה סדרה של תמרונים וקרבות צבאיים במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית שהגיעו לשיא במצור על יורקטאון באוקטובר 1781. התוצאה של המערכה הייתה כניעת כוח הצבא הבריטי של הגנרל צ'ארלס קורנווליס, אירוע שהוביל ישירות לתחילתו של משא ומתן רציני לשלום ולסיום המלחמה. המערכה התאפיינה בחילוקי דעות, חוסר החלטיות וחוסר תקשורת מצד מנהיגים בריטים, ובמערכת יוצאת דופן של החלטות שיתופיות, לעיתים בניגוד לפקודות, של הצרפתים והאמריקאים.
 | ||||||||||||||
| מערכה: החזית הדרומית במלחמת העצמאות של ארצות הברית | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית | ||||||||||||||
| תאריכים | יוני 1781 – אוקטובר 1781 (כ־123 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | החוף האטלנטי | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון צרפתי-אמריקאי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
המערכה כללה כוחות יבשה וכוחות ימיים של בריטניה וצרפת, וכוחות יבשה של ארצות הברית. כוחות בריטיים נשלחו לווירג'יניה בין ינואר לאפריל 1781 והצטרפו לצבאו של קורנווליס במאי, שהגיע צפונה ממערכה ממושכת דרך מדינות הדרום. כוחות אלו נתקלו תחילה בהתנגדות חלשה על ידי מיליציות מווירג'יניה, אך הגנרל ג'ורג' וושינגטון שלח תחילה את המרקיז דה לה פאייט ולאחר מכן את אנתוני וויין ה"משוגע" עם חיילי הצבא הקונטיננטלי כדי להתנגד לפשיטה ולהרס הכלכלי שהבריטים חוללו. הכוחות האמריקנים המאוחדים, לעומת זאת, לא היו מספיק חזקים כדי להתנגד לכוחות הבריטיים המאוחדים, ורק לאחר סדרה של פקודות מבולבלות מעוררות מחלוקת של הגנרל סר הנרי קלינטון, המפקד העליון הבריטי, עבר קורנווליס ליורקטאון ביולי. ובנה עמדת הגנה שהייתה חזקה מול כוחות היבשה מולם התמודד אז, אך הייתה חשופה לסגר ימי ומצור.
כוחות הצי הבריטים בצפון אמריקה ובאיי הודו המערבית היו חלשים יותר מהציים המשולבים של צרפת וספרד, ולאחר כמה החלטות קריטיות וטעויות טקטיות של מפקדי הצי הבריטי, השיג הצי הצרפתי בפיקודו של פול דה גראס שליטה על מפרץ צ'ספיק, וחסם את קורנווליס מתמיכה ימית ומהגעת כוחות יבשה נוספים כדי לכתר אותו ביבשה. הצי המלכותי ניסה לערער על שליטה זו, אך האדמירל תומאס גרייבס הובס בקרב המפתח בצ'ספיק שהתחולל ב-5 בספטמבר. כוחות אמריקאים וצרפתים שהתאספו מחוץ לעיר ניו יורק החלו לנוע דרומה בסוף אוגוסט, והגיעו ליד יורקטאון באמצע ספטמבר. הטעיות בנוגע לתנועתם עיכבו בהצלחה ניסיונות של קלינטון לשלוח חיילים נוספים לקורנווליס.
המצור על יורקטאון החל ב-28 בספטמבר 1781. בצעד שכנראה קיצר את המצור, החליט קורנווליס לנטוש חלקים מההגנות החיצוניות שלו, וכוחות המצור הסתערו בהצלחה על שניים ממעוזיו. כשהתברר שעמדתו בלתי ניתנת להגנה, קורנווליס פתח במשא ומתן ב-17 באוקטובר ונכנע יומיים לאחר מכן. כשהידיעה הגיעה ללונדון, ממשלתו של הלורד נורת' נפלה, וממשלת רוקינגהם שהחליפה אותה נכנסה למשא ומתן לשלום. אלה הגיעו לשיאם בהסכם פריז ב-1783, שבו הכיר המלך ג'ורג' השלישי בארצות הברית העצמאית של אמריקה. קלינטון וקורנווליס ניהלו ויכוח ציבורי שבה הגנו על תפקידיהם במערכה, וגם הפיקוד הימי הבריטי דן בכשליו של הצי שהובילו לתבוסה.
רקע
עריכהבדצמבר 1780, הזירות בצפון אמריקה של מלחמת העצמאות האמריקאית הגיעו לנקודה קריטית. הצבא הקונטיננטלי ספג תבוסות גדולות מוקדם יותר באותה השנה, כאשר צבאות הדרום שלו נלכדו או התפזרו באובדן צ'ארלסטון ובקרב קמדן בדרום, בעוד שצבאותיו של ג'ורג' וושינגטון והמפקד העליון הבריטי לצפון אמריקה, סר הנרי קלינטון השקיפו זה על זה ברחבי ניו יורק בצפון.[4] המטבע הלאומי היה כמעט חסר ערך, התמיכה הציבורית במלחמה, שעמדה להיכנס לשנתה השישית, הלכה ודעכה, וחיילי הצבא הפכו למרדנים בשכר ובתנאים.[5] מאידך, לטובת האמריקנים, מגויסים לויאליסטים בדרום ספגו מכה קשה בהר המלכים באוקטובר.[6]
תכנון צרפתי ואמריקאי לשנת 1781
עריכהוירג'יניה נמלטה במידה רבה מפעילות צבאית לפני 1779, כאשר פשיטה הרסה חלק ניכר מיכולת בניית הספינות של המדינה ותפסה או השמידה כמויות גדולות של טבק, שהיה פריט סחר משמעותי עבור האמריקנים.[7] ההגנות היחידות של וירג'יניה היו מורכבות מפלוגות מיליציה שגויסו מקומית, וכוח ימי שנמחק למעשה בפשיטה של 1779.[7] המיליציה הייתה תחת ההדרכה הכוללת של גנרל הצבא הקונטיננטלי, ברון פון שטויבן, מנהל משלחת פרוסי קוצני, אף על פי שהיה אחראי אימונים מצוין, הרחיק לא רק את פקודיו, אלא גם היה לו מערכת יחסים קשה עם מושל המדינה, תומאס ג'פרסון. שטויבן הקים מרכז אימונים בצ'סטרפילד למתגייסים חדשים של הצבא הקונטיננטלי, ו"מפעל" בווסטהאם לייצור ותיקון של נשק ותחמושת.[8]
מתכנני צבא צרפתים נאלצו לאזן בין דרישות מתחרות למערכה ב-1781. לאחר סדרה של ניסיונות לא מוצלחים לשיתוף פעולה עם האמריקאים (שהובילו להתקפות כושלות על ניופורט, רוד איילנד וסוואנה, ג'ורג'יה), הם הבינו שנדרשת השתתפות פעילה יותר בצפון אמריקה.[9] עם זאת, הם גם היו צריכים לתאם את פעולותיהם עם ספרד, שם היה עניין פוטנציאלי לבצע הסתערות על המעוז הבריטי ג'מייקה. התברר שהספרדים לא היו מעוניינים במבצעים נגד ג'מייקה אלא לאחר שהתמודדו עם ניסיון בריטי צפוי לתגבר את גיברלטר הנצורה, ורק רצו לקבל מידע על תנועות צי הודו המערבית.[10]
בזמן שהצי הצרפתי התכונן לעזוב את ברסט במרץ, התקבלו כמה החלטות חשובות. צי איי הודו המערבית, בראשות הרוזן דה גראס, לאחר פעולות באיי וינדוורד, הופנה לכף פראנסה (במאה ה-21 קרוי המקום בשם קאפ-האיסיין) כדי לקבוע אילו משאבים יידרשו כדי לסייע לפעולות ספרדיות. בשל מחסור באוניות תובלה, הבטיחה צרפת גם שישה מיליון ליבראות כדי לתמוך במאמץ המלחמתי האמריקני במקום לספק חיילים נוספים.[11] הצי הצרפתי בניופורט קיבל מפקד חדש, הרוזן דה בארא. דה בארא נצטווה לקחת את צי ניופורט כדי להטריד את הספנות הבריטית מול נובה סקוטיה וניופאונדלנד, והצבא הצרפתי בניופורט נצטווה לשלב כוחות עם צבא וושינגטון מחוץ לניו יורק.[12] בפקודות שלא שותפו במלואן עם הגנרל וושינגטון, דה גראס קיבל הוראה לסייע במבצעים בצפון אמריקה לאחר עצירתו בכף פראנסה. הגנרל הצרפתי, הרוזן דה רושאמבו, קיבל הוראה לומר לוושינגטון כי דה גראס "יוכל" לסייע, מבלי להתחייב.[13] (לוושינגטון נודע מג'ון לורנס, המוצב בפריז, שלדה גראס היה שיקול דעת להגיע צפונה.)[14]
הצי הצרפתי הפליג מברסט ב-22 במרץ. הצי הבריטי היה עסוק בהכנות לאספקה מחדש של גיברלטר, ולא ניסה להתנגד לעזיבת הצי הצרפתי.[15] לאחר שהצי הצרפתי הפליג, ספינת החבילות "קונקורד" הפליגה לניופורט, כשהיא נושאת את הרוזן דה בארא, פקודות רושאמבו וזיכויים עבור ששת מיליון הליבראות.[11] במשלוח נפרד שנשלח מאוחר יותר, דה גראס הגיש גם שתי בקשות חשובות. הראשון היה שיודיעו לו בכף פראנסה על המצב בצפון אמריקה כדי שיוכל להחליט כיצד יוכל לסייע במבצעים שם,[13] והשני היה שיספקו לו 30 נתבים המכירים את המים הצפון אמריקאים.[15]
תכנון בריטי לשנת 1781
עריכה
גנרל קלינטון מעולם לא ניסח חזון קוהרנטי לגבי המטרות של המבצעים הבריטיים בעונת המערכה הקרובה בחודשים הראשונים של 1781.[16] חלק מהבעיה שלו היה טמון במערכת יחסים קשה עם עמיתו הימי בניו יורק, תת-האדמירל המזדקן מאריוט ארבת'נוט. שני הגברים היו עקשנים, נוטים למזג, ובעלי אישיות עוקצנית; עקב עימותים חוזרים ונשנים, יחסי העבודה שלהם התקלקלו לחלוטין. בסתיו 1780 קלינטון ביקש שיחזירו אותו או את ארבת'נוט. עם זאת, פקודות החזרת ארבת'נוט לא הגיעו עד יוני. עד אז, לפי ההיסטוריון ג'ורג' ביליאס, "שני הגברים לא יכלו לפעול לבד, ולא פעלו יחד".[17] ארבת'נוט הוחלף בסר תומאס גרייבס, שעמו היו לקלינטון יחסי עבודה טובים יותר.[18]
הנוכחות הבריטית בדרום כללה את הנמלים המבוצרים בסוואנה, ג'ורג'יה וצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, ומשרשרת מאחזים בחלק הפנימי של שתי המדינות הללו.[19] אף על פי שהמוצבים החזקים ביותר היו חסינים יחסית להתקפות מצד המיליציה הפטריוטית שהיו כוח ההתנגדות הרשמי היחיד שלהם באותן מדינות, המוצבים הקטנים יותר, כמו גם שיירות אספקה ושליחים, היו לרוב יעדם של מפקדי מיליציות כמו תומאס סאמטר ופרנסיס מריון.[20] פורטסמות' נכבשה בפעם האחרונה באוקטובר 1780 על ידי כוח בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר לסלי, אך לוטננט גנרל צ'ארלס קורנווליס, המפקד על צבא הדרום הבריטי, הורה להם לצאת לקרוליינה הדרומית בנובמבר.[21] כדי להחליף את הגנרל לסלי בפורטסמות', שלח גנרל קלינטון 1,600 חיילים תחת גנרל בנדיקט ארנולד (שמונה מעט קודם לכן כבריגדיר בצבא הבריטי) לווירג'יניה בסוף דצמבר.[22]
פשיטה בריטית בווירג'יניה
עריכה
חלק מהצי שהוביל את הגנרל ארנולד וחייליו הגיע למפרץ צ'ספיק ב-30 בדצמבר 1780.[23] מבלי לחכות לשאר אוניות התובלה שיגיעו, הפליג ארנולד במעלה נהר ג'יימס והוריד 900 חיילים בווסטובר, וירג'יניה, ב-4 בינואר.[24][25] לאחר צעדה מאתגרת בן לילה, הוא פשט על ריצ'מונד, בירת המדינה, למחרת, ונתקל בהתנגדות מינימלית של המיליציות בלבד. לאחר יומיים נוספים של פשיטה באזור, הם חזרו לסירותיהם, והפליגו לפורטסמות'.[26] ארנולד הקים שם ביצורים, ושלח את אנשיו למסעות פשיטה וחיפוש מזון. המיליציה המקומית הוזעקה, אך הם היו במספר כה קטן עד שלא ניתן היה לערער על הנוכחות הבריטית. זה לא מנע ממשלחות פשיטה להיתקל בהתנגדות, כפי שעשו חלקם בהתכתשות בווטרס קריק במרץ.[27]
כשהידיעות על פעילותו של ארנולד הגיעו לג'ורג' וושינגטון, הוא החליט שיש צורך בתגובה. הוא רצה שהצרפתים ישלחו משלחת ימית מבסיסם בניופורט, אך האדמירל המפקד, שבאלייה דסטושה, סירב לכל עזרה עד שקיבל דיווחים על נזקי סערה חמורים לחלק מהצי הבריטי ב-22 בינואר.[28] ב-9 בפברואר, הפליג קפטן ארנו דה גרדור דה טילי מניופורט עם שלוש ספינות (אוניית הקו Eveille והפריגטות Surveillante ו-Gentile).[29][30] כשהגיע לפורטסמות' ארבעה ימים לאחר מכן, ארנולד הוציא את ספינותיו, שהיו בעלות שוקע רדוד יותר מאלה של הצרפתים, במעלה נהר אליזבת, שם דה טילי לא יכול היה לבוא בעקבותיו.[28][31] דה טילי, לאחר שקבע כי המיליציה המקומית "לא מספיקה לחלוטין" כדי לתקוף את עמדתו של ארנולד, חזר לניופורט.[32] בדרך הוא לכד את אה"מ "רומולוס", פריגטה שנשלחה על ידי הבריטים מניו יורק כדי לחקור את תנועותיו.[31]
הקונגרס אישר שליחה של כוחות קונטיננטלים לווירג'יניה ב-20 בפברואר. וושינגטון הטיל את הפיקוד על המשלחת למרקיז דה לה פאייט, שעזב את פיקסקיל, ניו יורק באותו יום.[33] חייליו, שמנו כ-1,200, היו שלושה רגימנטים קלים שנמשכו מחיילים שהוקצו לרגימנטים קונטיננטליים מניו ג'רזי וניו אינגלנד; הרגימנטים הללו הונהגו על ידי ג'וזף ווס, פרנסואה ברבר וז'אן-ז'וזף סורבדר דה גימה.[34] כוחו של לאפייט הגיע להד אוף אלק (היום אלקטון, מרילנד, גבול הניווט הצפוני של מפרץ צ'ספיק) ב-3 במרץ.[35] בעודו ממתין לתחבורה עבור חייליו באנאפוליס, לה פאייט נסע דרומה, והגיע ליורקטאון ב-14 במרץ, כדי להעריך את המצב.[36]
ניסיונות הגנה אמריקאים
עריכההמשלחת של דה טילי, והעידוד העז של הגנרל וושינגטון, שנסע לניופורט כדי להדגיש את חשיבות העניין, שכנעו את דסטושה להתחייב יותר. ב-8 במרץ הוא הפליג עם כל הצי שלו (7 אוניות קו ומספר פריגטות, כולל "רומולוס" שנלכדה זמן לא רב קודם לכן), כשהוא נושא חיילים צרפתים להצטרף ללה פאייט בווירג'יניה.[35] אדמירל ארבת'נוט, שהוזעק על עזיבתו, הפליג ב-10 במרץ לאחר ששלח לארנולד אזהרה על התנועה הצרפתית.[35] ארבת'נוט, שספינותיו מחופות הנחושת יכלו להפליג מהר יותר מאלו של דסטושה, הגיעה לכף הנרי ב-16 במרץ, ממש לפני הצי הצרפתי. הקרב שלאחר מכן היה ברובו חסר החלטיות, אך הותיר את ארבת'נוט חופשי להיכנס למפרץ לינהייבן ולשלוט בגישה למפרץ צ'ספיק; דסטושה חזר לניופורט.[37] לאפייט ראה את הצי הבריטי, ובהתאם לפקודות, עשה הכנות להחזרת חייליו לאזור ניו יורק. בתחילת אפריל הוא חזר להד אוף אלק, שם קיבל פקודות מוושינגטון להישאר בווירג'יניה.[38][39]
יציאת הצי של דסטושה מניופורט גרמה לגנרל קלינטון לשלוח לארנולד תגבורת.[40] בעקבות הפלגת ארבתנוט הוא שלח אוניות תובלה הנושאות כ-2,000 איש בפיקודו של הגנרל ויליאם פיליפס לצ'ספיק. אלה הצטרפו לארנולד בפורטסמות' ב-27 במרץ.[41] המפקד פיליפס השתלט על הכוח וחידש את הפשיטה, שהייתה מכוונת לפטרסבורג וריצ'מונד. בשלב זה, הברון פון שטויבן ופיטר מוהלנברג, מפקדי המיליציה בווירג'יניה, הרגישו שהם חייבים לעמוד בעמדה כדי לשמור על המורל למרות הכוח הנחות של חייליהם. הם הקימו קו הגנה בבלנדפורד, ליד פטרסבורג (בלנדפורד היא כיום חלק מהעיר פטרסבורג), ונלחמו בפעולה ממושמעת אך הפסידו בקרב ב-25 באפריל. פון שטויבן ומולהנברג נסוגו לפני התקדמותו של פיליפס, שקיווה לפשוט שוב על ריצ'מונד. עם זאת, לה פאייט ערך סדרה של צעדות מאולצות, והגיע לריצ'מונד ב-29 באפריל, שעות ספורות לפני פיליפס.[42]
קורנווליס ולפאייט
עריכה
כדי להתמודד עם האיום הבריטי בקרוליינה, וושינגטון שלח את מייג'ר גנרל נתנאל גרין, אחד האסטרטגים הטובים ביותר שלו, לבנות מחדש את הצבא האמריקני בקרוליינה הצפונית לאחר התבוסה בקמדן.[43] הגנרל קורנווליס, שהוביל את הכוחות הבריטיים בדרום, רצה להתמודד איתו ולהשיג שליטה על המדינה.[44] גרין חילק את כוחו הנחות, ושלח חלק מצבאו תחת דניאל מורגן לאיים על המוצב הבריטי בתשעים שש, קרוליינה הדרומית. קורנווליס שלח את בנסטר טרלטון אחרי מורגן, שכמעט חיסל את הפיקוד של טרלטון בקרב קאופנס בינואר, וכמעט כבש את טרלטון במהלך הפעולה.[45] אחרי פעולה זו הגיע מה שכונה "המירוץ לדן", שבו קורנווליס רדף אחרי מורגן וגרין בניסיון לתפוס אותם לפני שהם יאחדו את כוחותיהם. כשגרין חצה בהצלחה את נהר הדן ונכנס לווירג'יניה, קורנווליס, שהפשיט מצבאו את רוב המטען שלו, ויתר על המרדף.[46] עם זאת, גרין קיבל תגבורת ואספקה, חצה מחדש את הדן וחזר לגרינסבורו, קרוליינה הצפונית כדי לערוך קרב עם קורנווליס.[47] הרוזן ניצח בקרב, אך גרין הצליח לסגת כשצבאו שלם, והבריטים סבלו מספיק אבדות עד שקורנווליס נאלץ לסגת לווילמינגטון לצורך תגבור ואספקה מחודשת.[48][49] לאחר מכן, גרין המשיך להחזיר את השליטה על רוב קרוליינה הדרומית וג'ורג'יה.[50] קורנווליס, תוך הפרת פקודות אך גם בהיעדר כיוון אסטרטגי משמעותי מצד הגנרל קלינטון, החליט לקחת את צבאו, המונה כעת 1,400 איש בלבד, לתוך וירג'יניה ב-25 באפריל; זה היה באותו יום שבו נלחמו פיליפס ופון שטויבן בבלנדפורד.[51]
פיליפס, לאחר שלה פאייט הקדים אותו בהגעה לריצ'מונד, פנה חזרה מזרחה, והמשיך להרוס מטרות צבאיות וכלכליות באזור.[52] ב-7 במאי קיבל פיליפס הודעה מקורנווליס, והורה לו להגיע לפטרסבורג לערוך מפגש של כוחותיהם; שלושה ימים לאחר מכן הגיע פיליפס לפטרבורג.[53] לה פאייט כבש לזמן קצר את עמדת הבריטים שם, אך לא הרגיש חזק מספיק כדי לבצע מתקפה בפועל.[54] ב-13 במאי פיליפס מת מקדחת, וארנולד השתלט מחדש על הכוח.[55] זה גרם למרמור בין הגברים, מכיוון שארנולד לא זכה להערכה במיוחד.[56] בזמן שהמתינו לקורנווליס, כוחותיהם של ארנולד ולה פאייט התבוננו זה בזה. ארנולד ניסה לפתוח בתקשורת עם המרקיז (שהיה לו הוראה מוושינגטון לתלות את ארנולד באופן סופי), אך המרקיז החזיר את מכתביו ללא פתיחה.[57] קורנווליס הגיע לפטרסבורג ב-19 במאי, מה שגרם ללה פאייט, שפיקד על פחות מ-1,000 קונטיננטלים וכ-2,000 מיליציות, לסגת לריצ'מונד.[58][59] תגבורת בריטית נוספת בראשות הקולונל האנסבכי פון פויגט הגיעה מניו יורק זמן קצר לאחר מכן, והעלתה את גודל צבאו של קורנווליס ליותר מ-7,000.[60][61]
קורנווליס, לאחר ששלח את הגנרל ארנולד בחזרה לניו יורק, יצא למלא אחר פקודותיו האחרונות של גנרל קלינטון לפיליפס.[62][63] הוראות אלו היו להקים בסיס מבוצר ולפשוט על יעדים צבאיים וכלכליים של המורדים בווירג'יניה.[62] קורנווליס החליט שהוא צריך קודם כל להתמודד עם האיום שמציב לה פאייט, אז הוא יצא למרדף אחרי המרקיז. לה פאייט, שכוחו היה עדיף בבירור, נסוג במהירות לכיוון פרדריקסבורג כדי להגן על מחסן אספקה חשוב שם,[64] בעוד פון שטויבן נסוג לפוינט אוף פורק (היום קולומביה, וירג'יניה), שם התאספו טירוני מיליציות והצבא הקונטיננטלי עם אספקה שנמשכה לפני כן. הבריטים הפושטים. קורנווליס הגיע לבית המשפט של מחוז הנובר ב-1 ביוני, ובמקום לשלוח את כל צבאו אחרי לה פאייט, ניתק את בנסטר טרלטון וג'ון גרייבס סימקו למסעות פשיטה נפרדים.[65]
טרלטון, עם הלגיון הבריטי שלו שהצטמצם בעקבות המהומה בקאופנס, רכב במהירות עם כוח קטן לשארלוטסוויל, שם לכד כמה מחברי בית המחוקקים של וירג'יניה. הוא כמעט לכד גם את המושל ג'פרסון, אבל נאלץ להסתפק בכמה בקבוקי יין מאחוזתו של ג'פרסון במונטיצ'לו.[64] סימקו הלך לפוינט אוף פורק כדי לטפל בפון שטויבן ובמחסן האספקה. בהתכתשות קצרה ב-5 ביוני ספגו כוחותיו של פון שטויבן, שמנו כ-1,000 איש, 30 נפגעים, אך הם משכו את רוב האספקה מעבר לנהר.[65][66] סימקו, שהיה לו רק כ-300 איש, דימה כי כוחו גדול יותר על ידי הדלקת מספר רב של מדורות; זה הניע את פון שטויבן לסגת מפוינט אוף פורק, והוא הותיר את האספקה שהושמדה על ידי סימקו למחרת.[65][66]
לה פאייט, בינתיים, ציפה לבואם הקרוב של תגבורת שנדחתה זמן רב. כמה גדודים קונטיננטלים של פנסילבניה בפיקודו של בריגדיר גנרל אנתוני ויין גם אושרו על ידי הקונגרס לשירות בווירג'יניה בפברואר.[28] עם זאת, וויין נאלץ להתמודד עם תוצאותיו של מרד בינואר שכמעט חיסל את קו פנסילבניה ככוח לוחם, ורק במאי הוא בנה מחדש את הקו לפני שהחל בצעדה לווירג'יניה.[67] כבר אז היה חוסר אמון רב בין וויין ואנשיו; וויין נאלץ לשמור את התחמושת והכידונים שלו נעולים במנעול ומפתח, למעט כאשר היה צורך בהם.[68] אף על פי שוויין היה מוכן לצעוד ב-19 במאי, יציאת הכוח נדחתה ביום בגלל איום מחודש של מרד לאחר ששולמו ליחידות בדולרים קונטיננטליים מופחתים.[67] 800 אנשי לה פאייט וויין איחדו כוחות ב-Raccoon Ford על נהר ה-Rappahannock ב-10 ביוני.[69][70] כמה ימים לאחר מכן, לה פאייט תוגבר עוד יותר על ידי 1,000 אנשי מיליציות בפיקודו של ויליאם קמפבל.[71]
לאחר הפשיטות המוצלחות של סימקו וטרלטון, החל קורנווליס לעשות את דרכו מזרחה לכיוון ריצ'מונד וויליאמסבורג, תוך התעלמות כמעט בבוז מלה פאייט בתנועותיו. לה פאייט, שכוחו גדל לכ-4,500, קיבל ביטחון עצמי והחל להתקרב אל צבא הרוזן. עד שהגיע קורנווליס לוויליאמסבורג ב-25 ביוני, לה פאייט היה 10 מיל (16 קילומטרים) משם, בטברנת הציפורים. באותו יום, ללה פאייט נודע שסיירי המלכה של סימקו נמצאים במרחק מהכוח הבריטי הראשי, אז לה פאייט שלח כמה פרשים וחיל רגלים קל ליירט אותם. זה גרם להתכתשות ב-Spencer's Ordinary שבה כל צד האמין שהשני נמצא בטווח של הצבא הראשי שלו.[72]
החלטות בעלות הברית
עריכה
בעוד שלה פאייט, ארנולד ופיליפס תמרנו בווירג'יניה, מנהיגי בעלות הברית, וושינגטון ורושאמבו, שקלו את האפשרויות שלהם. ב-6 במאי הגיעה ה"קונקורד" לבוסטון, ויומיים לאחר מכן הודיעו לוושינגטון ורושאמבו על הגעתו של דה בארא וכן על המשלוחים והמימון החיוניים.[73] ב-23 וב-24 במאי, וושינגטון ורושאמבו ערכו כנס בוות'רספילד, קונטיקט, שם דנו באילו צעדים לנקוט בהמשך.[74] הם הסכימו כי בהתאם לפקודותיו, רושאמבאו יעביר את צבאו מניופורט למחנה הצבא הקונטיננטלי בוייט פליינס, ניו יורק. הם גם החליטו לשלוח הודעות לדה-גראס, המתארות שתי דרכי פעולה אפשריות. וושינגטון העדיף את הרעיון לתקוף את ניו יורק, בעוד שרושאמבו העדיף פעולה בווירג'יניה, שם הבריטים היו פחות מבוססים. מכתבו של וושינגטון לדה גראסה פירט את שתי האפשרויות הללו; רושאמבו, בהערה פרטית, הודיע לדה גראס על העדפתו.[75] לבסוף, רושאמבו שכנע את דה בארא להחזיק את הצי שלו במוכנות לסייע בכל אחת מהפעולות, במקום להוציא אותו למשלחות צפונה כפי שהצטווה.[76] ה"קונקורד" הפליגה מניופורט ב-20 ביוני, נושאת שדרים מוושינגטון, רושאמבו ודה בארא, כמו גם הנתבים שביקש דה גראס.[15] הצבא הצרפתי עזב את ניופורט ביוני, והצטרף לצבא וושינגטון ב-Dobb's Ferry, ניו יורק ב-7 ביולי.[77] משם, וושינגטון ורושאמבו יצאו למסע בדיקה של ההגנות הבריטיות ברחבי ניו יורק בזמן שהם ממתינים להודעה מדה גראס.[78]
לדה גראס הייתה מערכה מוצלחת במידה מסוימת באיי הודו המערבית. כוחותיו כבשו בהצלחה את טובגו ביוני לאחר התכתשות קלה עם הצי הבריטי.[79] מעבר לכך, הוא והאדמירל הבריטי ג'ורג' ברידג'ס רודני נמנעו מקרב משמעותי.[80] דה גראס הגיע לכף פראנסה ב-16 ביולי, שם המתינה לו ה"קונקורד".[81] הוא עסק מיד במשא ומתן עם הספרדים. הוא הודיע להם על כוונתו להפליג צפונה, אך הבטיח לחזור עד נובמבר כדי לסייע בפעולות ספרדיות בתמורה לחיפוי ספרדי קריטי בזמן שהפליג צפונה.[82] מהם הוא חילץ את ההבטחה להגן על המסחר והטריטוריות הצרפתיות כדי שיוכל להביא צפונה את כל הצי שלו, 28 אוניות הקו.[83] בנוסף לצי שלו, הוא לקח עימו 3,500 חיילים בפיקודו של המרקיז דה סנט סימון, ופנה אל הספרדים בהוואנה כדי לקבל כספים הדרושים לתשלום לחייליו של רושאמבו.[82][84] ב-28 ביולי הוא שלח את ה"קונקורד" חזרה לניופורט, והודיע לוושינגטון, רושאמבו ודה בארא שהוא צפוי להגיע לצ'ספיק בסוף אוגוסט, ויצטרך לעזוב עד אמצע אוקטובר.[81] הוא הפליג מכף פראנסה ב-5 באוגוסט, והחל במסלול איטי בכוונה צפונה דרך תעלה שלא הייתה כל כך בשימוש באיי בהאמה.[85][86]
החלטות בריטיות
עריכהתנועת הצבא הצרפתי לאזור ניו יורק עוררה דאגה רבה אצל הגנרל קלינטון; מכתבים שכתב וושינגטון שקלינטון יירט העלו כי בעלות הברית מתכננות מתקפה על ניו יורק. החל מיוני הוא כתב סדרת מכתבים לקורנווליס המכילה סדרה מבלבלת של הרהורים, הצעות והמלצות, שרק לפעמים הכילו פקודות קונקרטיות וישירות.[87][88] חלק מהמכתבים הללו התעכבו משמעותית בהגיעם לקורנווליס, מה שסיבך את חילופי הדברים בין השניים.[88] ב-11 וב-15 ביוני, ככל הנראה בתגובה לאיום על ניו יורק, קלינטון ביקש מקורנווליס לבצר את יורקטאון או ויליאמסבורג, ולשלוח את כל החיילים שיוכל לחסוך בחזרה לניו יורק.[89] קורנווליס קיבל מכתבים אלה בוויליאמסבורג ב-26 ביוני.[88] הוא ומהנדס בדקו את יורקטאון, שהוא מצא אותה כלא מספק מבחינה הגנתית. הוא כתב מכתב לקלינטון המציין שהוא יעבור לפורטסמות' על מנת לשלוח חיילים צפונה עם אוניות תובלה זמינות לשם.[90]
ב-4 ביולי החל קורנווליס להניע את צבאו לעבר קו המעבורת ג'יימסטאון, כדי לחצות את נהר ג'יימס הרחב ולצעוד לפורטסמות'. הסיירים של לה פאייט צפו בתנועה, והוא הבין שהכוח הבריטי יהיה פגיע במהלך המעבר. הוא קידם את צבאו למטע גרין ספרינג, ובהתבסס על מידע מודיעיני שרק המשמר העורפי הבריטי נותר במעבר, שלח את גנרל וויין קדימה לתקוף אותם ב-6 ביולי. למעשה, הרוזן טמן מלכודת חכמה. כשהוא מעביר רק את המטען שלו וכמה חיילים כדי לשמור עליהם, הוא שלח "עריקים" להודיע ללה פאייט באופן כוזב על המצב. בקרב גרין ספרינג, הגנרל וויין הצליח להימלט מהמלכודת, אך עם אבדות משמעותיות. לאחר מכן חצה קורנווליס את הנהר והצעיד את צבאו לסאפוק.[91]
קורנווליס שוב שלח את טרלטון בפשיטה למרכז וירג'יניה. הפשיטה של טרלטון התבססה על מידע מודיעיני לפיו ייתכן שיירטו אספקה שהיו בדרך לגנרל גרין. הפשיטה, שבה רכב הכוח של טרלטון 120 מיל (190 קילומטרים) תוך ארבעה ימים, הייתה כישלון, שכן האספקה כבר הועברה.[92] (במהלך פשיטה זו, חלק מאנשיו של טרלטון היו כביכול בהתכתשות קלה עם פיטר פרנסיסקו, אחד הגיבורים האמריקאים של בית המשפט של גילפורד.)[93] קורנווליס קיבל מכתב נוסף מגנרל קלינטון בהיותו בסאפוק, מתאריך 20 ביוני, בו נאמר כי הכוחות שיוצאו היו אמורים לשמש למתקפה נגד פילדלפיה.[94]
כאשר קורנווליס הגיע לפורטסמות', הוא החל להעלות כוחות על פי פקודות קלינטון. ב-20 ביולי, כשכמה אוניות תובלה כמעט היו מוכנות להפלגה, הגיעו הזמנות חדשות שנגדו את הקודמות. במונחים הישירים ביותר, קלינטון הורה לו להקים נמל מבוצר במים עמוקים, תוך שימוש בחלק גדול של צבאו כפי שחשב שצריך. קלינטון קיבל החלטה זו משום שהצי לא היה מרוצה מזה זמן רב מניו יורק כבסיס ימי, ראשית משום ששרטוני חול חסמו את הכניסה לנהר ההדסון, ופגעו בגוף הספינות הגדולות יותר; ושנית משום שהנהר קפא לעיתים קרובות בחורף, וכלא כלים בתוך הנמל. ארבת'נוט הוחלף לאחרונה וכדי להראות את שביעות רצונו מההתפתחות הזו, קלינטון נעתר כעת לבקשת הצי, למרות אזהרתו של קורנווליס כי המפרצים הפתוחים והנהרות הניתנים לשייט של מפרץ צ'ספיק פירושם שכל בסיס שם "תמיד יהיה חשוף להתקפה צרפתית פתאומית". זה היה אמור להוכיח טעות קטלנית בשיפוט של קלינטון, שכן הצורך להגן על המתקן החדש שלל מקורנווליס כל חופש תנועה. אף על פי כן, לאחר שבדק את פורטסמות' ומצא אותה פחות נוחה מיורקטאון, קורנווליס כתב לקלינטון והודיע לו שהוא יבצר את יורקטאון.[95]
לה פאייט קיבל התראה ב-26 ביולי על כך שקורנווליס הוציא לדרך את חייליו, אך חסר מודיעין לגבי יעדם הסופי, והחל לתמרן את חייליו כדי לכסות כמה נקודות נחיתה אפשריות.[96] ב-6 באוגוסט נודע לו שקורנווליס נחת ביורקטאון וביצר אותה ואת גלוסטר פוינט ממש מעבר לנהר יורק.[92]
התכנסות לעבר יורקטאון
עריכהאדמירל רודני הוזהר שדה גראס מתכנן לקחת לפחות חלק מהצי שלו צפונה.[97] אף על פי שהיו לו כמה רמזים שהוא עלול לקחת את כל הצי שלו (הוא היה מודע למספר הנתבים שביקש דה גראס, למשל), הוא הניח שדה גראס לא יעזוב את השיירה הצרפתית בכף פראנסה, וחלק זה של הצי שלו ילווה אותו לצרפת כפי שעשה האדמירל גיכן בשנה הקודמת.[98] רודני קיבל את החלטותיו בהתאם, ואיזן בין הדרישות הסבירות של הצי בצפון אמריקה לבין הצורך להגן על שיירות הסחר של בריטניה עצמה. 16 מתוך עשרים ואחת אוניות הקו שלו, לפיכך, היו אמורות להפליג עם הוד במרדף אחר דה גראס לצ'ספיק לפני שימשיכו לניו יורק. רודני, שהיה חולה, לקח בינתיים שלוש אוניות קו אחרות בחזרה לאנגליה, שתיים כמלוות אוניות סוחר, והשאיר את השתיים הנותרות שלו במספנה לצורך תיקונים. הוד היה מרוצה מההסדרים הללו, ואמר לעמית שהצי שלו "שווה לחלוטין כדי להביס כל תכנון של האויב, תן לדה גראס להביא או לשלוח את מספר הספינות שהוא יכול לעזור לבארא". מה שרודני או הוד לא ידעו הייתה החלטתו של דה גראס ברגע האחרון לקחת את כל הצי שלו לצפון אמריקה, ובכך להבטיח עליונות צרפתית של שלוש עד שתיים בכוח אוניות הקרב. כשהוא לא מודע להתפתחות זו, הפליג הוד בסופו של דבר מאנטיגואה ב-10 באוגוסט, חמישה ימים לאחר דה גראס.[99] במהלך ההפלגה, אחת מספינותיו הקטנות יותר שהובילה מידע מודיעיני על הנתבים האמריקאים נתפסה על ידי פריבטיר, ובכך נשלל עוד יותר מהבריטים בניו יורק מידע רב ערך.[100] הוד עצמו, בעקבות המסלול הישיר, הגיע לצ'ספיק ב-25 באוגוסט, ומצא את הכניסה למפרץ ריקה. לאחר מכן הפליג לניו יורק כדי להיפגש עם האדמירל סר תומאס גרייבס, בפיקודו על תחנת ניו יורק לאחר עזיבתו של ארבת'נוט.[81]
.jpg)
ב-14 באוגוסט נודע לגנרל וושינגטון על החלטתו של דה גראס להפליג לצ'ספיק. למחרת הוא זנח בחוסר רצון את רעיון התקיפה בניו יורק, וכתב ש"כאשר הגיעו למשבר ולתוכנית נחרצת להכריע, נאלצתי לוותר על כל רעיון לתקוף את ניו יורק ..."[101] הצבא הצרפתי-אמריקאי המשולב החל לנוע דרומה ב-19 באוגוסט, תוך שימוש במספר טקטיקות שנועדו לשטות בקלינטון לגבי כוונותיהם. כמה כוחות נשלחו למסלול לאורך חוף ניו ג'רזי, והצטוו לבצע הכנות למחנה כאילו התכוננו להתקפה על סטטן איילנד.[102] הצבא גם נשא כלי נחיתה כדי להעניק דמיון לרעיון.[101] וושינגטון שלח פקודות ללה פאייט למנוע מקורנווליס לחזור לקרוליינה הצפונית; הוא לא למד שקורנווליס מתבצר ביורקטאון עד ה-30 באוגוסט.[103] כעבור יומיים עבר הצבא בפילדלפיה; מרד נוסף נמנע שם כאשר נרכשו כספים עבור חיילים שאיימו להישאר עד שישלמו להם.[104]
אדמירל דה בארא הפליג עם הצי שלו מניופורט, כשהוא נושא את ציוד המצור הצרפתי, ב-25 באוגוסט[105] הוא הפליג במסלול שהרחיק אותו בכוונה מהחוף כדי להימנע ממפגשים עם הבריטים.[106] דה גראס הגיע לצ'ספיק ב-30 באוגוסט, חמישה ימים אחרי הוד. הוא מיד הוריד את החיילים מהצי שלו כדי לסייע ללה פאייט בחסימה של קורנווליס, והציב כמה מאוניותיו כדי לחסום את נהרות יורק וג'יימס.[107]
הידיעה על הפלגתו של דה בארא הגיעה לניו יורק ב-28 באוגוסט, שם נפגשו גרייבס, קלינטון והוד[108] כדי לדון באפשרות לבצע התקפה על הצי הצרפתי בניופורט, מאחר שהצבא הצרפתי כבר לא היה שם כדי להגן על הצי.[109] קלינטון עדיין לא הבין שוושינגטון צועד דרומה, דבר שהוא לא אישר עד ה-2 בספטמבר.[110] כשנודע להם על עזיבתו של דה בארא, הם הגיעו מיד למסקנה שדווקא דה גראס חייב לפנות לצ'ספיק (אבל עדיין לא ידעו על כוחו). גרייבס הפליג מניו יורק ב-31 באוגוסט עם 19 אוניות הקו;[111] קלינטון כתב לקורנווליס כדי להזהיר אותו שוושינגטון מגיע, ושהוא ישלח 4,000 חיילים לתגבורת.[112]
ב-5 בספטמבר הגיע הצי הבריטי לפתחו של מפרץ צ'ספיק כדי לראות את הצי הצרפתי עוגן שם. דה גראס, שהיה לו אנשים על החוף, נאלץ לחתוך את הכבלים שלו ולהתאמץ כדי להוציא את הצי שלו לפגוש את הבריטים. בקרב צ'ספיק, דה גראס זכה בניצחון טקטי דחוק.[113] לאחר הקרב נסחפו שני הציים לדרום מזרח במשך מספר ימים, כשהבריטים נמנעו מקרב ושני הציים ביצעו תיקונים. זה כנראה היה בחלקו תכסיס של דה גראס כדי להבטיח שהבריטים לא יפריעו להגעתו של דה בארא.[114] צי זוהה מרחוק ב-9 בספטמבר עושה דרכו למפרץ; דה גראס פנה אחריו למחרת.[115] גרייבס, שנאלץ להטביע את אחת מספינותיו, חזר לניו יורק לצורך תיקונים.[116] ספינות קטנות יותר מהצי הצרפתי סייעו אז בהובלת הצבא הצרפתי-אמריקאי במורד מפרץ צ'ספיק אל יורקטאון, והשלימו את כיתור קורנווליס.[117]
יורקטאון
עריכה
ב-6 בספטמבר כתב הגנרל קלינטון מכתב לקורנווליס, ואמר לו לצפות לתגבורת. מכתב זה, שהתקבל על ידי קורנווליס ב-14 בספטמבר, עשוי היה להיות חלק מההחלטה של קורנווליס להישאר ביורקטאון ולא לנסות להילחם בדרכו החוצה,[118] למרות הדחיפה של בנסטר טרלטון לפרוץ נגד לה פאייט החלש יחסית.[119] גנרל וושינגטון, לאחר שבילה מספר ימים במאונט ורנון בפעם הראשונה מזה שנים, הגיע למחנות מחוץ ליורקטאון ב-17 בספטמבר.[120] באותו יום קיימה ההנהגה הצבאית הבריטית בניו יורק מועצה, שבה הסכימו שלא ניתן לתגבר את קורנווליס עד שיחזירו את השליטה בצ'ספיק. ההיסטוריון ריצ'רד קצ'ום מתאר את החלטת המועצה כשהיא משאירה את קורנווליס "מתנדנדת ברוח".[121] יום אחד קודם לכן, כתב קורנווליס בקשה נואשת לעזרה: "אני בדעה שאינך יכול לעשות לי שום שירות יעיל אלא על ידי הגעה ישירה למקום הזה."[122] לפני ששלח את המכתב ב-17, הוסיף קורנווליס, "אם אינך יכול להקל עליי בקרוב מאוד, עליך להתכונן לשמוע את הגרוע מכל."[122]
וושינגטון, רושאמבו ודה גראס קיימו לאחר מכן את המועצה על ספינת הדגל של דה גראס, Ville de Paris, כדי לסיים את ההכנות למצור; דה גראס הסכים לספק כ-2,000 נחתים וכמה תותחים למאמץ.[123] במהלך הפגישה שוכנע דה גראס לדחות את עזיבתו (תוכננה במקור לאמצע אוקטובר) עד לסוף אוקטובר.[124] עם שובם של הגנרלים לוויליאמסבורג, הם שמעו שמועות שתגבורת הצי הבריטי הגיעה לניו יורק, והצי הצרפתי עלול להיות שוב מאוים. דה גראס רצה להסיג את הצי שלו מהמפרץ כאמצעי זהירות, ונדרשו התחנונים של וושינגטון ורושאמבו, שנמסרו לדה גראס על ידי לה פאייט, כדי לשכנע אותו להישאר.[125]
המצור החל רשמית ב-28 בספטמבר,[126] למרות ניסיון מאוחר של קורנווליס להימלט דרך גלוסטר פוינט, קווי המצור סגרו על עמדותיו ותותחי בעלות הברית חוללו הרס במחנות הבריטים, וב-17 באוקטובר הוא פתח במשא ומתן לכניעה.[127] באותו יום, שוב הפליג הצי הבריטי מניו יורק, נושא 6,000 חיילים. אולם, עדיין מספרם של הציים הצרפתיים המשולבים עלה על מספרם, ולכן בסופו של דבר הם חזרו לאחור.[128] קצין צי צרפתי, שציין את יציאת הצי הבריטי ב-29 באוקטובר, כתב: "הם איחרו מדי. הציפור כבר נאכלה".[129]
לאחר מכן
עריכה|
"אדוני, - יש לי כח להודיע להוד מעלתך כי נאלצתי לוותר על עמדות יורק וגלוסטר, ולהסגיר את הכוחות שבפיקודי, על ידי כניעה ב-19, כשבויי מלחמה לכוחות המשולבים של אמריקה וצרפת." |
| — קורנווליס לקלינטון, 20 באוקטובר 1781[130] |
היערכות הצבא הבריטי
עריכההמשא ומתן לכניעה היה מסובך משני נושאים. כאשר הכוחות האמריקאים נכנעו בצ'ארלסטון ב-1780, הם לא זכו לתנאי כניעה מקובלים שכללו את הנפת הדגלים והשמעת מנגינה של האויב. וושינגטון התעקש כי תנאים אלו יחולו על כניעת הצבא הבריטי ביורקטאון, כאשר המשא ומתן שלו הצביע על כך שהמגנים פעלו בשני המקרים בגבורה.[131] הנושא השני נגע לדיפוזיציה של פרובינציאלים במחנה הבריטי. סוגיה זו זכתה לתוספת של סעיף לתנאים שאיפשר לשלוח כלי שיט בריטי אחד, הסלופ Bonetta, ללא כל סוג של בדיקה לשאת משלוחים מקורנווליס לניו יורק;[132] האמריקאים, שחשדו שעבדים נמלטים או לויאליסטים עשויים להיות על הסיפון, נמנעו מחיפוש בכלי השיט.[133]
כאשר חיילי חיל המצב הבריטי יצאו מעמדותיהם ב-19 באוקטובר כדי להיכנע, זה היה עם נרתיקי הדגלים, ואולי ניגנו את המנגינה הבריטית "העולם התהפך".[134] קורנווליס, בטענה של מחלה, לא השתתף בטקס, ושלח את סגנו הגנרל אוהרה למסור את חרבו. אוהרה ביקש תחילה למסור אותו לקצין צרפתי, אך לבסוף הוא הופנה לאחד מקציני וושינגטון, בנג'מין לינקולן, המפקד המובס בצ'ארלסטון.[131] לינקולן החזיק לזמן קצר את החרב שהוצעה ואז החזיר אותה לאוהרה.[135]
במהלך השבועות הבאים, הצבא הועבר תחת משמר למחנות בווירג'יניה ובמרילנד.[136] קורנווליס וקצינים אחרים הוחזרו לניו יורק והורשו לחזור לאנגליה על תנאי. הספינה שבה הפליג קורנווליס בדצמבר 1781 נשאה גם את בנדיקט ארנולד ומשפחתו.[56]
היערכות בעלות הברית
עריכההמיליציה המקומית שתמכה במצור שוחררה משירות. חלק מהכוחות היבשתיים האמריקניים הוחזרו לאזור ניו יורק, שם המשיך וושינגטון לעמוד נגד הנוכחות הבריטית עד סוף המלחמה; אחרים נשלחו דרומה כדי לסייע במאמצים של הגנרל גרין בקרוליינות.[137] סוגיות של שכר ותנאים היו בעיה מתמשכת עד שהמלחמה הסתיימה,[138] אך וושינגטון לא נלחם ביותר קרבות.[139]
הכוחות הצרפתיים שהגיעו עם דה גראס עלו מחדש, והוא הפליג לאיי הודו המערבית, עם הצי של דה בארא, בתחילת נובמבר.[140] לאחר שכבש מחדש מספר מטרות בבעלות בריטית שם, דה גראס התכונן להצטרף לספרדים להתקפה על ג'מייקה כאשר אדמירל רודני הביס אותו בקרב הקדושים באפריל 1782, ולכד אותו ואת אוניית הדגל שלו.[140] כוחותיו של הגנרל רושאמבו ניצחו בווירג'יניה, וצעדו חזרה לרוד איילנד בקיץ הבא.[141]
היערכות העבדים
עריכהבמהלך מערכת יורקטאון, אפרו-אמריקאים רבים, משועבדים, ברחו ממשעבדיהם לעבר הקווים הבריטיים בתקווה לחופש. ב-25 באוקטובר הוציא וושינגטון פקודה שקבעה כי כל העבדים הנמלטים שהצטרפו לבריטים ירוכזו על ידי הצבא הקונטיננטלי ויוצבו בפיקוח של שומרים חמושים בעמדות מבוצרות משני עברי נהר יורק. שם, הם היו צריכים להישאר עד ש"ניתן יהיה לעשות סידורים להחזירם למשעבדיהם". ההיסטוריון גרגורי ג'יי. וו. אורווין מתאר את פעולתו של וושינגטון כ"[המרת] הלוחמים שלו - האנשים שזכו בעצמאות אמריקאית - לצבא של לוכדי עבדים."[142]
תגובות
עריכה.jpg)
עוזרו של גנרל וושינגטון, לוטננט טנץ' טילגמן, נשלח להעביר את החדשות לקונגרס. בהגיעו לפילדלפיה ב-22 באוקטובר, הוא הגיע יומיים אחרי ההודעה הראשונה על הכניעה, שהגיעה בחיפזון מבולטימור לפניו.[143] החדשות חישמלו את הקונגרס ואת האוכלוסייה. פעמוני הכנסייה צלצלו, ולפי הדיווחים צלצל פעמון הדרור,[144] פעולות שחזרו על עצמן כשהחדשות עברו במושבות.[145] כמה חברי קונגרס הציגו החלטה הקוראת לגנרל וושינגטון לעצור ולתלות את הגנרל קורנווליס; לאחר ש"הדיון נמשך מספר ימים", ההחלטה נדחתה.[146]
החדשות הכניסו את העיר ניו יורק הכבושה בידי הבריטים לאבל. בתחילה נתקלה הידיעה בספקנות מסוימת, החדשות אושרו לבסוף ב-27 באוקטובר, אם כי העיר עדיין חיכתה לחדשות על מאמצי הסיוע המופרכים של קלינטון.[147] קלינטון הוחזר ללונדון, ועזב את העיר במרץ 1782.[148] הוא הוחלף על ידי הגנרל גי קרלטון, שקיבל פקודה להשעות פעולות התקפיות.[149]
כשהידיעה הגיעה ללונדון ב-25 בנובמבר, לורד ג'רמן תיאר את תגובתו של לורד נורת' לחדשות: "הוא יכול היה לקחת כדור על חזהו. כי הוא פתח את זרועותיו בקריאות פראיות בזמן שצעד במעלה ובמורד הדירה, במהלך כמה דקות, 'הו אלוהים! הכל נגמר!'"[150] דווח כי המלך ג'ורג' השלישי קיבל את החדשות ברוגע ובכבוד,[151] אם כי מאוחר יותר הוא נכנס לדיכאון כשהחדשות שקעו, ואף שקל להתפטר. תומכי המלך בפרלמנט היו מדוכאים, והאופוזיציה התרוממה. החלטה הקוראת להפסיק את המלחמה הוגשה ב-12 בדצמבר, ולא הצליחה לעבור בהצבעה אחת.[152] לורד ג'רמן הודח בתחילת 1782, והממשלה של נורת' נפלה זמן קצר לאחר מכן.[153] לאחר מכן החל משא ומתן לשלום, והמלחמה הסתיימה רשמית עם החתימה על חוזה פריז ב-3 בספטמבר 1783.[149]
הגנרל קורנווליס, למרות היותו המפקד שנכנע, לא הואשם בתבוסה. הוא התקבל בברכה בשובו ללונדון, וסופר אחד הדהד תחושה רווחת לפיה "צבאו של לורד קורנווליס הוכשל".[154] גנרל קלינטון בילה את שארית חייו בהגנה על המוניטין שלו; "המורדים צחקו עליו, הבריטים תיעבו אותו והלויאליסטים קיללו אותו".[154] בשנת 1783, הוא פרסם נרטיב של המערכה של 1781 בצפון אמריקה שבו ניסה להטיל את האשמה לכישלון המערכה ב-1781 על הגנרל קורנווליס. זה התקבל בתגובה פומבית של קורנווליס, שמתח ביקורת משלו על קלינטון. הדיון הציבורי הרב כלל את פרסום חלק ניכר מהתכתובות שלהם.[155]
גם האדמירל גרייבס לא סבל בשל תבוסתו מול דה גראס; בסופו של דבר הוא הועלה לדרגת אדמירל מלא וקיבל עיטור.[156] עם זאת, היבטים רבים של קרב צ'ספיק היו נושא לוויכוח מיידי והיסטורי כאחד, החל מיד לאחר הקרב. ב-6 בספטמבר פרסם אדמירל גרייבס מזכר המצדיק שימוש מבלבל באותות, המציין כי "[כאשר] האות לקו הקרב שלפניו יוצא במקביל לאות הקרב, אין להבין כי האות האחרון יהפוך לחסר תוקף על ידי דבקות קפדנית מדי בראשון."[157] הוד, בפרשנות שנכתבה על גב העותק שלו, הבחין בכך שהדבר מבטל כל אפשרות לעימות עם אויב שהיה נתון באי סדר, שכן הדבר יחייב את הקו הבריטי להיות מבולגן. במקום זאת, הוא טען, "הצי הבריטי צריך להיות קומפקטי ככל האפשר, על מנת לנצל את הרגע הקריטי של פתיחת יתרון..."[157] אחרים מבקרים את הוד משום שהוא "לא עזר בלב שלם למפקד שלו", וכי קצין זוטר יותר "היה עומד בפני בית משפט צבאי על שלא עשה את המקסימו' כדי להעסיק את האויב".[158]
הרוזן דה רושאמבו שלח שני שליחים להעביר את החדשות לפריז בצעד שהיה לו השלכות חריגות בפוליטיקה הצבאית הצרפתית. הדוכס דה לוזון והרוזן דה דו-פונטה, שניהם התבלטו במצור, נשלחו על ספינות נפרדות כדי להביא את החדשות.[159] לדו-פונטה התלווה החביב על שר הצי הצרפתי המרקיז דה קסטרי, הרוזן דה שרלו, שלוזון דחק ברושאמבו לשלוח במקומו מסיבות פוליטיות.[160] המלך לואי השישה עשר ושריו קיבלו את הבשורה בחום, אבל קסטרי ושרלו המנומק דאגו שלוזון ורושאמבו יידחו או יעוכבו בקבלת התגמולים על ההצלחה.[161] דו-פונטה זכה במסדר לואי הקדוש ובפיקוד על רגימנט.[162]
ניתוח
עריכה
ההיסטוריון ג'ון פנקייק מתאר את השלבים המאוחרים של המערכה כ"טעות בריטית" וכי "פעולות בעלות הברית התנהלו בדיוק בשעון".[163] ההיסטוריון הימי ג'ונתן דאל תיאר את המערכה הימית של דה גראס משנת 1781, שכללה, בנוסף ליורקטאון, תרומות מוצלחות לכיבוש הצרפתי של טובגו ולמצור הספרדי על פנסקולה, כ"מערכה הימית שבוצעה בצורה מושלמת ביותר בעידן ההפלגה",[11] והשווה את שורת ההצלחות הצרפתיות לטובה עם האנוס מיראביליס הבריטי משנת 1759.[164] הוא גם מציין שמספר לא מבוטל של החלטות אינדיבידואליות, לעיתים בניגוד לפקודות או הסכמים קודמים, תרמו להצלחת המערכה:[9]
- שרי צרפת מונמורין וורז'ן שכנעו את הממסד הצרפתי כי נדרשת פעולה נחרצת בצפון אמריקה על מנת לסיים את המלחמה.
- שר הצי הצרפתי קסטרי כתב פקודות עבור דה גראס שהעניקו לאחרון גמישות מספקת לסייע במערכה.
- מושל לואיזיאנה הספרדית, ברנרדו דה גאלבס, שחרר ספינות וחיילים כדי לכסות את שטחי צרפת בעוד דה גראס הפליג צפונה עם רוב הממסד הצבאי הצרפתי באיי הודו המערבית.
- הפקיד הקולוניאלי הקובני הספרדי פרנסיסקו סאוודרה שיתף פעולה בקבלת ההחלטות שאפשרה את המשלחת של דה גראסה צפונה.
- הגנרל רושאמבו ושבאלייה לוצרן דחקו שניהם בדה גראס להחליט על הצ'ספיק.
- אדמירל דה בארא הפר את פקודותיו לפעול מול ניופאונדלנד, מה שאיפשר מסירה בזמן של יחידת המצור הצרפתית ליורקטאון.
- ג'ורג' וושינגטון החליט נגד מתקפה על ניו יורק ובמקום זאת יצא בצעדה מסוכנת לווירג'יניה.
- אדמירל דה גראס הסכים להאריך את זמנו המתוכנן בצ'ספיק, מתוך הבנה של חשיבות ההתחייבות שם.
על המשא ומתן של דה גראס עם הספרדים שהבטיח את השימוש בצי שלו ואת הוראתו לצי הסוחר להישאר באיי הודו המערבית, קפטן הצי המלכותי תומאס וייט, בניתוח שלו מ-1830 של המערכה ב-1781, כתב כי "אם הממשלה הבריטית הייתה קובעת סנקציות, או אדמירל בריטי אימץ אמצעי כזה, [...] האחד היה מודח, והשני היה נתלה: לא פלא שהם הצליחו ואנחנו נכשלנו."[83]
מורשת
עריכהנקודות ההנצחה העיקריות של אירועי המערכה הזו מנוהלות על ידי שירות הפארקים הלאומיים בפארק הלאומי ההיסטורי הקולוניאלי. בנוסף לשדה הקרב ביורקטאון,[165] הפארק כולל את אנדרטת קייפ הנרי, שם זכור הניצחון הימי הצרפתי בידי דה גראס.[166]
ביבליוגרפיה
עריכה- Billias, George (1969). George Washington's Generals and Opponents: their Exploits and Leadership. New York: Da Capo Press. ISBN 978-0-306-80560-8. OCLC 229206429.
- Campbell, Charles (1860). History of the Colony and Ancient Dominion of Virginia. Philadelphia: J. B. Lippincott. ISBN 9780722209240. OCLC 2109795.
- Carrington, Henry Beebe (1876). Battles of the American Revolution, 1775–1781. New York: A. S. Barnes. OCLC 33205321.
- Clary, David A (2007). Adopted Son: Washington, Lafayette, and the Friendship that Saved the Revolution. New York: Bantam Books. ISBN 978-0-553-80435-5. OCLC 70407848.
- Dull, Jonathan R (1975). The French Navy and American Independence: A Study of Arms and Diplomacy, 1774–1787. Princeton, NJ: Princeton University Press. ISBN 978-0-691-06920-3. OCLC 1500030.
- Fortescue, Sir John (1902). A History of the British Army, Volume 3. London and New York: Macmillan. OCLC 1232998.
- Francisco, Peter (באפריל 1905). "Letter of Peter Francisco to the General Assembly". The William and Mary Quarterly. Omohundro Institute of Early American History and Culture. 13 (4): 217–219. doi:10.2307/1916145. JSTOR 1916145. נבדק ב-2010-08-27.
{{cite journal}}: (עזרה) - Grainger, John (2005). The Battle of Yorktown, 1781: a Reassessment. Woodbridge, NJ: Boydell Press. ISBN 978-1-84383-137-2. OCLC 232006312.
- de Grasse, François Joseph Paul; et al. (1864). The Operations of the French fleet under the Count de Grasse in 1781–2. New York: The Bradford Club. OCLC 3927704.
- Greene, Jerome (2005). The Guns of Independence: The Siege of Yorktown, 1781. New York: Savas Beatie. ISBN 1-932714-05-7. OCLC 60642656.
- Hallahan, William (2004). The Day the Revolution Ended. Hoboken, NJ: John Wiley. ISBN 0-471-26240-4. OCLC 249579015.
- Johnston, Henry Phelps (1881). The Yorktown Campaign and the Surrender of Cornwallis, 1781. New York: Harper & Bros. p. 34. OCLC 426009.
- Ketchum, Richard M (2004). Victory at Yorktown: the campaign that won the Revolution. New York: Henry Holt. ISBN 978-0-8050-7396-6. OCLC 54461977.
- Larrabee, Harold A (1964). Decision at the Chesapeake. New York: Clarkson N. Potter. OCLC 426234.
- Linder, Bruce (2005). Tidewater's Navy: an Illustrated History. Annapolis, MD: Naval Institute Press. ISBN 978-1-59114-465-6. OCLC 60931416.
- Lockhart, Paul (2008). The Drillmaster of Valley Forge: The Baron de Steuben and the Making of the American Army. New York: Smithsonian Books (HarperCollins). ISBN 978-0-06-145163-8. OCLC 191930840.
- Maxwell, William (1850). The Virginia Historical Register and Literary Note Book, Volume 3. Richmond, Virginia. נבדק ב-2010-11-05.
- Middleton, Richard (2014) "Naval Resources and the British Defeat at Yorktown, 1781," Mariner's Mirror, vol. 100, 29–43.
- Middleton, Richard (2011), The War of American Independence, 1775-1783. London: Pearson. ISBN 978-0-582-22942-6
- Morrill, Dan (1993). Southern Campaigns of the American Revolution. Baltimore, MD: Nautical & Aviation Publishing. ISBN 1-877853-21-6. OCLC 231619453.
- Nelson, Paul David (1985). Anthony Wayne, Soldier of the Early Republic. Bloomington, IN: Indiana University Press. ISBN 978-0-253-30751-4. OCLC 11518827.
- Pancake, John (1985). This Destructive War. University, AL: University of Alabama Press. ISBN 0-8173-0191-7. OCLC 59831925.
- Randall, Willard Sterne (1990). Benedict Arnold: Patriot and Traitor. New York: William Morrow. ISBN 1-55710-034-9. OCLC 21163135.
- Russell, David Lee (2000). The American Revolution in the Southern colonies. Jefferson, NC: McFarland. ISBN 978-0-7864-0783-5. OCLC 248087936.
- Spears, John (1903). Anthony Wayne: Sometimes Called "Mad Anthony". New York: Appleton. ISBN 9780722293911. OCLC 317084163.
- Ward, Christopher (1952). War of the Revolution. New York: Macmillan. OCLC 214962727.
- Wickwire, Franklin and Mary (1970). Cornwallis: The American Adventure. Boston: Houghton Mifflin. OCLC 62690.
- Report on American Manuscripts, Volume 2. Dublin: His Majesty's Stationery Office. 1906. OCLC 26700208.
הערות שוליים
עריכה- ^ Larrabee, p. 281
- ^ 1 2 Larrabee, p. 233
- ^ Greene, p. 466. גרין מציין ש-32 מהספינות הללו לא היו ניתנות לשימוש והוטבעו על ידי הצרפתים לאחר הכניעה, ושרק שש היו חמושות.
- ^ Ketchum, p. 92
- ^ Ketchum, pp. 8,12
- ^ Ketchum, p. 99
- ^ 1 2 Ward, p. 867
- ^ Lockhart, p. 238
- ^ 1 2 Dull, pp. 247-248
- ^ Dull, pp. 220–221
- ^ 1 2 3 Dull, p. 329
- ^ Carrington, p. 614
- ^ 1 2 Dull, p. 241
- ^ Grainger, p. 40
- ^ 1 2 3 Dull, p. 242
- ^ Grainger, p. 29
- ^ Billias, pp. 267–275
- ^ Billias, p. 277
- ^ Ketchum, p. 95
- ^ Ward, pp. 661–662
- ^ Lockhart, p. 236
- ^ Ward, p. 868
- ^ Ketchum, p. 126
- ^ Randall, p. 582
- ^ Lockhart, p. 239
- ^ Randall, pp. 582–583
- ^ Maxwell, pp. 24–27, 200
- ^ 1 2 3 Carrington, p. 584
- ^ Linder, p. 10
- ^ Campbell, p. 717
- ^ 1 2 Linder, p. 11
- ^ Lockhart, p. 245
- ^ Carrington, pp. 584–585
- ^ Ward, p. 780
- ^ 1 2 3 Carrington, p. 585
- ^ Clary, p. 295
- ^ Ward, p. 870
- ^ Clary, p. 296
- ^ Carrington, p. 586
- ^ Fortescue, p. 353
- ^ Lockhart, p. 247
- ^ Russell, pp. 254–255
- ^ Ketchum, p. 73
- ^ Ketchum, pp. 119–125
- ^ Wickwire, pp. 254–268
- ^ Wickwire, pp. 274–284
- ^ Wickwire, pp. 285–291
- ^ Ketchum, p. 129
- ^ Wickwire, pp. 311–315
- ^ Russell, pp. 232–250
- ^ Wickwire, pp. 321–325
- ^ Russell, p. 255
- ^ Johnston, p. 34
- ^ Campbell, p. 721
- ^ Campbell, p. 722
- ^ 1 2 Randall, p. 585
- ^ Clary, p. 302
- ^ Clary, p. 305
- ^ Campbell, p. 726
- ^ Wickwire, p. 326
- ^ Report on American Manuscripts, p. 273
- ^ 1 2 Russell, p. 256
- ^ Carrington, p. 595
- ^ 1 2 Clary, p. 306
- ^ 1 2 3 Morrissey, p. 39
- ^ 1 2 Clary, p. 307
- ^ 1 2 Spears, 178
- ^ Nelson, p. 133
- ^ Clary, p. 308
- ^ Wickwire, p. 334
- ^ Ward, p. 874
- ^ Hallahan, p. 135
- ^ Ketchum pp. 138–139
- ^ Grainger, p. 38
- ^ Ketchum, p. 139
- ^ Grainger, p. 41
- ^ Ketchum, p. 146
- ^ Ketchum, p. 148
- ^ Larrabee, p. 150
- ^ de Grasse, pp. 50–56
- ^ 1 2 3 Linder, p. 14
- ^ 1 2 Dull, pp. 243–244
- ^ 1 2 Larrabee, p. 156
- ^ Grainger, p. 46
- ^ Ketchum, p. 177
- ^ Dull, p. 245
- ^ Wickwire, p. 337
- ^ 1 2 3 Grainger, p. 44
- ^ Grainger, p. 43
- ^ Wickwire, pp. 339–340
- ^ Clary, pp. 309–312
- ^ 1 2 Clary, p. 321
- ^ Francisco, p. 217
- ^ Wickwire, p. 347
- ^ Middleton, War of American Independence, pp. 279-81. Wickwire, pp. 349–351
- ^ Clary, p. 319
- ^ Morrill, p. 179
- ^ Larrabee, p. 174
- ^ He had at this point, however, only fourteen of his allotted sixteen battleships, the Torbay and Prince William having been diverted by Rodney to protect a Jamaica trade convoy. They only joined Hood five week after the battle off the Virginia Capes, Middleton, "Naval Resources," pp, 31-37. Grainger, p. 45
- ^ Middleton, "Naval Resources," p. 38. Larrabee, p. 177
- ^ 1 2 Ketchum, p. 151
- ^ Morrill, p. 178
- ^ Ketchum, pp. 151, 159
- ^ Ketchum, p. 163
- ^ Linder, p. 15
- ^ Larrabee, p. 221
- ^ Clary, p. 326
- ^ Larrabee, p. 182
- ^ Billias, p. 279
- ^ Larrabee, p. 254
- ^ Wickwire, p. 358
- ^ Ketchum, p. 204
- ^ Linder, pp. 15–17
- ^ Hallahan, pp. 159–160
- ^ de Grasse, p. 158
- ^ Hallahan, p. 160
- ^ Johnston, p. 101
- ^ Wickwire, p. 362
- ^ Ketchum, p. 205
- ^ Ketchum, pp. 181–185
- ^ Ketchum, p. 209
- ^ 1 2 Ketchum, p. 208
- ^ Ketchum, p. 210
- ^ Hallahan, p. 164
- ^ Hallahan, p. 165
- ^ Ketchum, p. 214
- ^ Ketchum, p. 239
- ^ Ketchum, p. 241
- ^ Larrabee, p. 235
- ^ Johnston, p. 181
- ^ 1 2 Larrabee, p. 269
- ^ Greene, p. 288
- ^ Greene, p. 306
- ^ Definitive reference that this tune was played only first appeared in secondary accounts of the surrender in the 1820s. Greene, p. 296
- ^ Greene, p. 296
- ^ Johnston, p. 157
- ^ Ketchum, p. 259
- ^ Ketchum, p. 276
- ^ Larrabee, p. 267
- ^ 1 2 Ketchum, p. 271
- ^ Ketchum, p. 275
- ^ Urwin, Gregory J. W. (19 באוקטובר 2021). "The Yorktown Tragedy: Washington's Slave Roundup". Journal of the American Revolution. נבדק ב-10 ביוני 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hallahan, pp. 215–216
- ^ Hallahan, p. 217
- ^ Hallahan, pp. 245–246
- ^ Hallahan, p. 218
- ^ Hallahan, p. 233
- ^ Hallahan, p. 245
- ^ 1 2 Greene, p. 325
- ^ Hallahan, p. 249
- ^ Hallahan, p. 250
- ^ Hallahan, p. 251
- ^ Larrabee, pp. 279–280
- ^ 1 2 Larrabee, p. 278
- ^ Greene, p. 322
- ^ Larrabee, p. 274
- ^ 1 2 Larrabee, p. 275
- ^ Larrabee, p. 276
- ^ Hallahan, p. 210
- ^ Hallahan, pp. 210, 252
- ^ Hallahan, p. 253
- ^ Hallahan, p. 252
- ^ Pancake, p. 226
- ^ Dull, p. 247
- ^ "Colonial National Historical Park". National Park Service. נבדק ב-2010-11-05.
- ^ "Cape Henry Memorial". National Park Service. נבדק ב-2010-11-05.