מצה

מַצָּה היא מאפה העשוי מבצק של אחד מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם "לחם עוני", כנראה בשל העובדה שהייתה מאכלם של עניים בימות השנה וגם בשל העובדה שהיא ענייה ממרכיבים (קמח ומים). המצות מוזכרות בתורה ובמקורות יהודים שונים, אך שני המקומות המרכזיים שבהם ניתן להן ביטוי רב, הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קורבן מנחה.

מצה

מאכלים
סוג	לחם שטוח, מצות
מוצא	מצרים
מרכיבים עיקריים	קמח, מים

מצוות אכילת מצה
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, י"ב, י"ח
משנה	מסכת פסחים, פרק ב', משנה ה'
משנה תורה	ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ו'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן תנ"ג
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קנ"ח ספר החינוך, מצווה י'

צלחת מצות עם נוסח הברכה על אכילת מצה.

מצה שמורה שנאפתה בעבודת יד

מצה שמורה לפסח עבודת מכונה

אחת ממצוות הפסח היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור בשמות: ”וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם” (שמות, י"ב, ל"ט). על פי רוב הדעות, אין מצווה באכילת מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה גם בהם מאכל עיקרי, כתחליף ללחם. כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מיוחדת באכילת המצה יחד עם קורבן פסח ועם המרור בליל הסדר,(או בפסח שני, חודש לאחר מכן, למי שהיה טמא בליל הסדר, או שלא יכול היה להגיע לירושלים).

אל מצוות המצה ומנהג אפיית המצות הצמידו שונאי ישראל את עלילות הדם המפורסמת לפיה, היהודים כביכול משתמשים בדם ילדים נוצריים לשם אפיית המצות.

כיום יש נוהגים לאכול מצה בפסח שני שבא חודש לאחר מכן. מנהג זה הוא מנהג סמלי ולא מצווה.

מקור המילה

המצה מוזכרת כ-54 פעמים במקרא. חוקרים רבים, בלשנים ורבנים, התלבטו באשר למקורה. אבן-שושן ובן-יהודה מזכירים כמקור המילה את השורש מצץ בגלל הדגש החזק בצד"י, שניהם עם הסתייגות. גם רבי משה קורדובירו מזכיר את השורש כמקור המילה, ונותן הסבר רעיוני לכך: לפי היהדות, לפני יציאת מצרים היו בני ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה, וה' "מצץ" אותנו משם.

אחרים שיערו שמדובר בשורש מצי, שפירושו הוצאת נוזלים מתוך דבר מה.

השערה נוספת היא שמקורה בשורש נצי, לצד נפילת הנו"ן (זכר לכך נותר בדגש חזק באות צדי: מצּה), הקשור בתעופה ובעשיית דבר מה במהירות, כפי שכתוב על המצות: ”ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם” (שמות, י"ב, ל"ט).

כפירוש למילה מצה מזכירים אבן-שושן ובן-יהודה גם את הפירוש "חומר בלתי מעובד", המצוי בצירוף "עור המצה" במסכת כלים: ”הָעוֹשֶׂה כִיס מֵעוֹר הַמַּצָּה, מִן הַנְּיָר, טָמֵא.” יש הטוענים שמקור המילה ב-μᾶζα היווני שפירושו לחם שעורה, שייתכן שאפשר לקשר למצה, שהיא סוג של לחם, והתגלגל ל-massa בלטינית, אם כי יכולה הייתה להיות השפעה גם בכיוון ההפוך, מעברית ליוונית.

המצות ביציאת מצרים

ימים ספורים טרם צאת בני ישראל ממצרים, מצוּוה משה (שמות, י"ב, ג'–י"א) לומר לישראל לקחת שה ולהקריבו בין הערביים של י"ד בניסן, ואותו לאכול "על מצות ומרורים". מצווה זו נקבעה לדורות, ובכל שנה שבה ניתן להקריב את קורבן הפסח יש לאוכלו יחד עם מצה ומרור. גם למי שאינו יכול להקריב את קורבן הפסח במועדו ניתנה האפשרות להקריבו בפסח שני, בי"ד באייר, וגם אותו יש לאכול על מצות ומרורים.

מצה בהגדה של פסח. ציור מהגדת נירנברג השנייה, המאה ה-15.

נראה כי אכילת המצות עם הפסח מתקשרת לאלמנט החיפזון הבולט שבו – את הפסח המקורי ("פסח מצרים") היה צריך לאכול "בחיפזון", ”מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם”, ואף בפסחים שלאחר מכן ("פסח דורות") שבהם לא היה צורך בכך, נשמרו מאפייני החיפזון, במצווה לצלות את הפסח באש ולא לבשלו, שלא לשבור בו עצם (כנראה לצורך מציצת לשדן, מה שמביא להשהיית האכילה) ושלא להותיר ממנו עד הבוקר. כל זאת כדי לסמל את מהירות היציאה ממצרים, וחוסר הרצון לשהות שם אפילו רגע יותר מדי.

אפשרות נוספת היא לקשר זאת עם היותו של הפסח קורבן, וזה קרב לעיתים עם מצות. על איסור הקרבת חמץ אנו למדים מאוחר יותר (ויקרא, ב', י"א): ”לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'”. ואם כן, יש לקשור את טעם אכילת המצות בקרבן הפסח עם טעם הקרבת המצות בכלל, ונראה שיש בכך משום ענווה והתבטלות כלפי ה'.

עם זאת, קיימת בעיה בהסבר החיפזון, שכן בתורה מופיע עוד לפני היציאה, הציווי על אכילת מצות שבעת ימים. שתי בעיות בסיסיות (התלויות זו בזו) נשאלות לאור זאת: האחת, כיצד ניתן לומר שבני ישראל אפו את הבצק מצות "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", אם צֻוו בכך מראש? השנייה, כיצד אומרת התורה שהסיבה לאכילת מצות בפסח היא הבריחה בחיפזון, והלוא הציווי קדם למעשה?

פרשנים שונים התייחסו לכך לאורך ההיסטוריה. תשובה אחת שניתנה על השאלה הראשונה הייתה, שבני ישראל נצטוו על שם העתיד; משום שגלוי וידוע לפניו שייצאו במהירות, ציווה אותם מראש על המצות זכר לחיפזון. ועל השאלה השנייה הייתה התשובה, שבני ישראל נצטוו אז על אכילת מצות רק לילה אחד, ואילו הם אכלו כל שבעת הימים משום החיפזון שבו יצאו. אמנם הסבר זה קצת קשה, מכיוון שהאכילה שבעת ימים כבר כתובה לפני כן, ונראה לכן שפרשנים אלו יסבירו זאת על פי הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והציווי נכתב שם על אף שבפועל נאמר מאוחר יותר.

על כן נראה הפירוש, שבני ישראל נצטוו מראש על החיפזון. וכדרך שבקורבן הפסח נצטוו לעשותו בחיפזון, כך גם נצטוו לאכול מצות שהן מזון של חיפזון. וכך שני הדברים מקוימים: הם אכלו מצות על שום החיפזון, אלא שעל חיפזון זה נצטוו מראש.

עוד יש שפירשו שהטעם העיקרי לאכילת מצה היא משום שהיא נחשבת "לחם עוני" והיא המאכל שאכלו ישראל בעבדות מצרים, שכן הוא קל להכנה והוא אף משביע את האוכלו וחוסך בהוצאות המחיה. טעם זה אף נרמז בתחילת ההגדה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". ואלו פירשו את הפסוק "ויאפו בני ישראל את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ" - כי היה אסור עליהם לאכול חמץ (שכן הם נצטוו על זה כבר בראש חודש ניסן, הרבה לפני היציאה ממצרים), וכטעם מדוע אפו זאת רק עכשיו ולא במצרים - עונה הכתוב "כי לא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם".

חג המצות

מצוות אכילת מצה בפסח

ערך מורחב – מצוות אכילת מצה

לדעת הכול אכילת מצה בליל הסדר, הלילה הראשון של חג הפסח, היא חובה גמורה, מכוח דרשת חז"ל את הפסוק (שמות, י"ב, י"ח) ”בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת...”; אמנם הפסוק ממשיך ואומר ”עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב”, אך חז"ל הבינו, ככל הנראה מכוח הפסוקים האחרים, שמדובר ב"המשך" בלבד (לא מחויב) של האכילה הראשונה, שהיא המחויבת.

התורה התייחסה בפסוקים רבים למצווה לאכול מצה בפסח. ברוב המקרים מדובר על אכילת מצה "שבעת ימים", בהנגדה לאיסור אכילת חמץ באותם ימים. רוב הפוסקים והפרשנים הבינו, וכן משמע מפשטות דברי חז"ל, שאין זו מצווה ממש לאכול מצה, אלא פועל יוצא של אי-אכילת החמץ. זאת, בדומה לפסוקים המדברים על שבת, במתכונת ”ששת ימים תעבוד... וביום השביעי שבת”, שעבודת ששת הימים היא רשות ואינה מצווה דווקא.

אמנם, היו מעט מהפרשנים (כגון ראב"ע) ומהפוסקים (כגון הגר"א) שהבינו שאכן יש מצווה באכילת מצות כל שבעת הימים, אך דעתם נותרה במיעוט ולא נתקבלה.

כמות המצה שיש לאכול בליל הסדר

חיילי הצי האמריקני אוכלים מצה ומרור בליל הסדר

כרוב האכילות בהלכה, גם במצוות אכילת מצה קבעו חז"ל כמות מינימלית של כזית (גודל של זית בינוני; כיום מקובלים שיעורים גדולים יותר – כ-17 סמ"ק, כ-28 סמ"ק, ויש המחמירים עד כדי 50 סמ"ק).

בליל הסדר אוכלים כמה פעמים שיעור כזית מצה: פעם הראשונה בברכת מוציא-מצה אוכלים כזית אחד. ויש נוהגים שאוכלים שני שיעורי כזית – אחד למצת המצווה ואחד לברכת "המוציא"; כזית אחד מהמצה השלמה לברכת המוציא והכזית השני מהמצה החצויה למצת מצווה. נוסף על כך יש לאכול עוד כזית מצה במצוות ה"כורך" (שבה אוכלים מצה כרוכה במרור, זכר למנהגו של הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים), ובפעם האחרונה לליל הסדר אוכלים עוד כזית (ויש המחמירים – שניים) ב"צָפוּן", הוא האפיקומן שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לקורבן הפסח.

הכמות שנאכלת צריכה להיאכל בזמן סביר – "כדי אכילת פרס" (זמן של אכילת חצי כיכר של זמן התלמוד). כמות הזמן המשוערת נתונה במחלוקת בין הפוסקים, והיא נעה בין 2 דקות ל-8 דקות. יש המחמירים ונוקטים את כל השיעורים, ומנסים לאכול שני "כזיתים" מצה לפי השיטה המחמירה (סך הכול 100 סמ"ק), בפרק זמן של 2 דקות. יש להיזהר שחומרה זו לא תביא לידי קולא, שכן אכילה כזו של מצה דקה וקשה מצריכה מאמץ רב, ועלולה להיחשב כפסולה מבחינה הלכתית, שכן אכילה גסה, שאינה בצורה הרגילה, אינה נחשבת כאכילה על פי ההלכה. בנוסף לכך ישנה גם סכנה לילדים וזקנים שמנסים לבלוע את המצה הקשה בלי ללעוס מספיק טוב. בעקבות חומרה זו ישנם הנוהגים להסתכל על השעון ולמדוד את הזמן, אולם ישנם הטוענים שודאי שאין צורך בכך שהרי ברור שבפרס אחד יש כמה וכמה זיתים כך שכל האוכל ברצף ללא הפסקות גדולות ודאי שאכל בזמן הדרוש.

איסור אכילת מצה לפני פסח

חז"ל אסרו לאכול מצה בערב הפסח (היינו, היום שבערבו יחול הפסח), כפי שנאמר בירושלמי: ”אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה” (בשני המקרים מדובר בדבר שכבר מובטח לאדם שיקבלו, אך אין הוא יכול להתאפק ונוטל ממנו בטרם עת). וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב):

אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות.

בנוגע לשאלה ממתי בערב הפסח אסורה אכילת מצה נחלקו הראשונים. יש שסברו שמחצות היום, יש שאמרו שמשעה שאסור החמץ באכילה (סוף שעה רביעית בשעות זמניות), ויש שסברו שכל היום אסור, וכן פסק הרמ"א, שכמוהו נוהגים האשכנזים. ויש שנהגו שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן (מנהג קושטא). עם זאת, מותר לאכול בערב הפסח מצה עשירה. מאחר הצהריים של ערב פסח, (מ"שעה עשירית" בשעות זמניות), נאסר לאכול כל פת, כדי שאדם ייכנס תאב לקיים את מצוות אכילת המצה.

מצות בסיפורי המקרא

בכמה מקומות במקרא מופיעות המצות כמאכל מקובל. כך אופה לוט מצות לאורחיו שהתבררו לאחר מכן כמלאכים (בראשית, י"ט, ג'), כך נותן גדעון למלאך הבא אליו מצות וגדי עזים (שופטים, ו', י"ט–כ'), וכך מגישה בעלת האוב עגל מרבק ומצות למלך שאול המתארח אצלה (שמואל א', כ"ח, כ"ד).

בכל המקרים הללו מוגשות המצות לאורחים, ונראה כי אלמנט החיפזון והמהירות והרצון להגיש את האוכל לאורחים בלי שהיות, גרם לכך. בשניים מהמקרים יש אולי גם רמז לתפקיד הפולחני של המצות (בקורבן המנחה ובקורבן הפסח), כאשר הן מוגשות למלאכים – ואצל גדעון גם עם קורבן של גדי. מוזכרות גם אכילות מצה פולחניות במובהק, כקיום של מצוות הפסח.

הברכה על המצה

בנוגע לברכה קודם אכילת המצה (מצה פריכה): בפסח עצמו, לדעת הכול מברכים על המצה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" (כפי שמברכים על לחם).

בשאר ימות השנה, קיימת מחלוקת בין הפוסקים: יש הסוברים (בעיקר ספרדים) שמכיוון שמצה היא דקה ופריכה, הרי שדינה הוא כדין כעך ושאר מאכלים פריכים, אשר מברכים עליהם ברכת "בורא מיני מזונות". הסיבה שמברכים עליהם ברכה זו, היא שהם נקראים (בהגדרתם ההלכתית) פת הבאה בכיסנין, שהוא לחם שלא אוכלים אותו לשביעה, אלא כחטיף או מתאבן. לפי שיטה זו רק בפסח קובעים על המצה סעודה (דהיינו, אוכלים את המצה לשביעה), ועל כן רק אז מברכים עליה "המוציא".

יש חולקים עליהם (בעיקר אשכנזים) וסוברים שעל מצה בדרך כלל קובעים סעודה וקוראים לזה "לחם עוני" אז לעניים זה לחם, ועל כן דינה כלחם לכל דבר.

שיטת הרב עובדיה יוסף כמובא בילקוט יוסף ח"ג עמ' רכו: "הספרדים ובני עדות המזרח נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח "בורא מיני מזונות" ולאחריה "על המחיה", ויש למנהגם זה על מה לסמוך, וחסידים ואנשי מעשה (בני ספרד) נוהגים לאכול המצה בתוך סעודה של פת גמור (כך נהג הגר"ע יוסף בעצמו כל השנים) או ש"קובעים סעודה" על המצה, שהוא שיעור וכו' – 230 גרם, ואז מברכים על המצה המוציא וברכת המזון וצריכים ליטול ידיים כדין וכו'. והפוטרים הברכה הראשונה של המצה בטעימה מפת גמור, יברכו ברכה אחרונה "מעין שלש". ומי שאינו רגיל לאכול פת כלל מסיבות בריאותיות, יברך על המצה המוציא וברכת המזון כל ימות השנה.

ממתי משתנה הברכה על המצה לבני ספרד: לדעת הרב עובדיה יוסף – משעה שהביאו הביתה לחם. לדעת הרב בן ציון אבא שאול – למחרת מוצאי יו"ט אחרון (אור לציון ב, צו), לשיטת הרב מרדכי אליהו, יש לברך על מצה שנאפתה עבור חג הפסח ברכת "המוציא" עד פסח שני - י"ד אייר, ומכאן ואילך - מזונות, ולפוסקים הללו על מצה חמץ - יש לברך ברכת "מזונות" כל השנה.

המצה בהגות היהודית

התורה מנמקת את החיוב לאכול מצה בפסח משום שעם ישראל יצא ממצרים במהירות ובחפזון ובצקם לא הספיק לתפוח, וכפי האמור בהגדה של פסח 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ'.

לפי כמה מהוגי דעות של היהדות, המצה מסמלת מאפייני התנהגות חיוביים. לפי דעת מהר"ל היא מסמלת את החירות, הואיל והגדרת החירות היא הנאמנות לעצמיותך מבלי להיות מושפע מהלכי הרוח של הזולת וסולם ערכיו, כמו המצה השומרת על צורתה המקורית, ובניגוד ללחם איננה מושפעת מן השמרים. רעיון אחר מדבר על האותיות הזהות במילים "חמץ" ו"מצה", כאשר האות השונה היא ח' וה'. לפי רעיון זה, האות ח' סגורה, דבר המבטא גאוה וישות עצמית, בעוד האות ה' פתוחה כלפי מעלה, כסמל להתבטלות בפני אלוהים.

אפיית המצות

אפיית מצות מכונה, ארץ ישראל 1947

ערך מורחב – אפיית מצות

בית החרושת למצות חיפה, 1925. אוסף קרוזו מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה

אפיית המצות מחייבת זהירות רבה שלא יחמיצו המצות בתהליך הכנתן ואפייתן, ובכפוף להלכות רבות שמקורן בתלמוד ובפוסקי ההלכה. גם לקמח ולמים מהם נעשים המצות יש דינים רבים כיצד לנהוג בהם כדי שלא יחמיצו; הקמח עליו להיות ללא מגע מים החל משלב הקצירה או משלב הטחינה (תלוי בדעות בפוסקים), והמים צריכים לשהות בכלי לילה שלם לפני שמשתמשים בהם.

קיימים שני סוגי מצות: מצה הנעשית ביד (לרוב עגולה), ומצה המיוצרת על ידי מכונה (לרוב מרובעת). בקהילות יהודיות רבות נוהגים לאפות מצות לקראת חג הפסח בשיטה המסורתית וללא שימוש במכונות ייעודיות המקלות במידה ניכרת את העבודה וזאת מטעמים הלכתיים ואידאולוגיים. סביב השאלה של היתר מצות מכונה התחולל פולמוס עז במאות השנים האחרונות, מאז הכניסה המהפכה התעשייתית, בשנות העשרים של המאה ה-19, את המכונות גם לתחום אפיית המצות. בתחילה היו המכונות חצי-ידניות, רק לצורך הלישה ועריכת המצות לאפייה, ולאחר מכן הוכנסו יותר ויותר שכלולים בהליך האפייה הממוכן. בדורות האחרונים פשט היתר מצות המכונה בעם ישראל, ורק מעטים מקפידים לאכול רק מצות-יד כל הפסח. לעומת זאת, רבים יותר מקפידים לאכול מצות אלה בליל הסדר, לצורך קיום מצוות אכילת המצה, לאור הפירוש שיש צורך בכוונה "לשמה" במצה זו.

בנוסף למצות עבודת היד או מצות המכונה הפריכות, יש קהילות (כדוגמת יהודי תימן) המשמרות את מסורת הכנת המצות הקדומה יותר, שבה המצות דומות יותר למעין פיתות דקות המוכנות על סאג' או במכשיר חשמלי מיוחד האופה אותן משני צידיהן. מצות אלו לרוב נשמרות בהקפאה עד צריכתן .

מצה שרויה

מצה שנרטבה או בושלה במים נקראת מצה שרויה (או בביטוי היידישאי: גֶבְּרוֹקְטְ'ס). חלק מקהילות אשכנז, ובעיקר חסידים, נהגו שלא לאכול מצה שרויה. הסיבה לכך היא חשש שבצק המצה לא נילוש היטב, וכתוצאה מכך, נותרו "כיסים" עם קמח שלא נילוש, והמגע שלו עם מים עלול להביא לחימוצו. אמנם קמח שנאפה אינו מחמיץ, אך החשש הוא שהקמח הכלוא בבצק לא נאפה, והוא עשוי להחמיץ. עם זאת, בספר התודעה כתב שרבים חיפשו מקור בהלכה למנהג ולא מצאו, ואף על פי כן אין לבטלו. הראב"ן תלה מנהג זה בחביבות מצווה, שיהיה טעם המצה בפיו ללא תערובת.

מנהג זה אינו מוזכר בתלמוד ואף לא בפוסקים המוקדמים, והחלו להחמיר במנהג זה רק במאות האחרונות. ישנה טענה שבעבר הקפידו על לישת הבצק, ולא על ח"י רגעים (כלומר, שלא יעברו יותר מ-18 דקות מתחילת הלישה ועד סיום אפיית המצה), כיוון שבצק שמתעסקים בו אינו מחמיץ. עם זאת, לאחר שהתחילו להקפיד על ח"י רגעים, החלו לחשוש לעניין זה.

גם בין המחמירים שלא לאכול מצה שרויה, יש הנוהגים להקל בנושאים הבאים:

• יש הנוהגים לאכול מצה ששרויה במי־פירות (מיץ תפוזים וכדומה), אף על פי שאשכנזים נהגו שלא לאכול "מצה עשירה" (מצה שעשויה מקמח עם מי־פירות) אך הקלו במצה ששרויה במי־פירות.
• בחו"ל, שם נוהגים לחגוג את פסח לאורך 8 ימים, נהגו החסידים להקל באכילת מצה שרויה ביום האחרון. יש המבשלים את הכופתאות בכלי הפסח ויש שנהגו לייחד לכך כלים מיוחדים.
• יש שהקלו לאכול מצה שרויה באופן שהמצה נאכלת מיד לאחר הרטבתה, כך שגם לו נשאר קמח בין קפלי המצה הוא לא יספיק להחמיץ בפרק זמן מועט שכזה.

עם זאת, היה מנהג קדום מתקופת המשנה בו החיטים עברו טינון (לחלוח) לפני טחינתן על מנת להפריד את הקליפות מגרעיני החיטה על מנת לקבל קמח לבן שנחשב משובח יותר בעת העתיקה. את הטינון עשו בעזרת הנחתם בין עשבים כאשר הלחות של עשבים הועילה לכך אך עם זאת מנעה חימוץ. מנהג זה שרד אך ורק אצל קהילות תימן ופסק מאז שעלו ארצה.

מאכלי מצה

מצה בריי בהכנה

קניידלעך במרק

קניידלעך

קניידלעך הוא מאכל אשכנזי מסורתי העשוי כמעין קציצה עגולה, שמתבשל לעיתים בתוך המרק ונאכל עמו. הקניידלעך עשויים מקמח, לרוב מקמח מצה, ולעיתים אף מחתיכות מצה מרוסקות, ולכן הם נחשבים כמאכל מסורתי בעיקר לפסח. אלו המקפידים לא לאכול בפסח מצה שרויה, נמנעים מלאכול קניידלעך בפסח.

אלו הנמנעים מאכילת שרויה בימי הפסח יש מתוכם הנוהגים לאכלם בחו"ל ביו שמיני של פסח.

שאר מרכיביו של הקניידלעך הם ביצים, שמן ומים.

מצה בריי

ערך מורחב – מצה בריי

מצה בריי (ביידיש: מצה מטוגנת), כשמו הוא מאכל של מצות מטוגנות. על פי רוב, שוברים את המצות וטובלים אותן בביצה טרופה ואז מטגנים אותן במחבת.

ערך תזונתי

מצה

ערך תזונתי ל-100 גרם
מים	4 ג'
קלוריות	374 קק"ל
חלבונים	12.0 ג'
פחמימות	79.4 ג'
פחמימות זמינות	79 ג'
שומן	1.5 ג'
כולסטרול	0 מ"ג
ויטמינים	‏
‑ ויטמין B1	0.1 מ"ג
‑ ויטמין B2	0.04 מ"ג
‑ ויטמין B3	3.2 מ"ג
ברזל	1.5 מ"ג
סידן	25 מ"ג
אשלגן	90 מ"ג
נתרן	9 מ"ג
סיבים תזונתיים	0.4 ג'
מקור: [דרוש מקור]

במצה קיים אחוז מים נמוך יחסית; עובדה זו מובילה לכך שאכילת מצות רבות עלולה לגרום לעצירות. בעקבות זאת היו שהמליצו להרבות בשתיית מים בזמן אכילת מצות, 12 כוסות מים לפחות. כחלק מטרנד הבריאות הבינלאומי קיים בארץ ובעולם ביקוש למגוון מצות "בריאות", כגון מצות מקמח מלא, מצות משיפון ומצות מסובין.

יצוא מצות מישראל

ישראל ייצאה בשנת 2012 מצות בשווי מוערך של כ-19.4 מיליון דולר, מתוכם כ-11.5 מיליון דולר (כ-59%) לארצות הברית ומרבית הייצוא הנוסף, לקנדה (כ-5%), בריטניה (כ-8%) ואיטליה (כ-8%). שאר הייצוא התפרס על פני כ-45 מדינות ברחבי העולם, מאזרבייג'ן ועד ניגריה וקניה. בשנת 2013, במידה רבה עקב ירידת שער הדולר, אך גם בגלל ייצור מתחרה בארצות הברית ירד שווי ייצוא המצות לחו"ל ב-14% ועמד על כ-16.7 מיליון דולר, כ-58% מתוכם לארצות הברית. יצואני מצות עיקריים מישראל הם מצות אביב ומצות יהודה.

ראו גם

• אכילת מצה
• קמח מצה
• מצה בריי
• חלה (מתנות כהונה)
• לזניית מצה
• שאור (מחמצת) - שיטה קדומה להתפחת בצק באמצעות שמרי-בר, בה נעשה שימוש טרם עידן שמרי האפייה המודרניים. טעם בצק השאור חמצמץ ומכאן שמו של החמץ.
• עוגת מצות

קישורים חיצוניים

• מאמרים בנושא מצה, באתר ספריית אסיף
• מידע על מצה בקטלוג הספרייה הלאומית
• מצות, דף שער בספרייה הלאומית
• מצה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מקורות ופירושים, אתר ספריא
• למה אוכלים מצה בליל הסדר, באתר ישיבת הר ברכה
• משה גרוס, מצוות אכילת מצה, אתר ישיבת הר עציון
• כרוזים אודות אכילת מצה בפסח מתוך תערוכה וירטואלית של כרוזים היסטוריים לפסח מאוספי הספרייה הלאומית
• הרב ד"ר אייל אונגר על המצה ומשמעותה, אתר הידברות
• הלכות חמץ ומצה, מאת הרב אמנון פרנקל, באתר לרגו (LerGO)
• המצה הגדולה בעולם, באתר ערוץ 7, 26 במרץ 2021
• שקד אשכנזי, מהו ההבדל המדעי בין לחם למצה?, במדור "שאל את המומחה" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, מרץ 2021
• רונית ורד, לאכילת מצות אין שום קשר ליציאה החפוזה של בני ישראל ממצרים, באתר הארץ, 19 באפריל 2022
• ייצור מצות לפסח, 1962, יומני גבע, באתר ארכיון הסרטים הישראלי
• איך הכינו את המצות המקוריות? | בשביל הסיפור, סרטון בערוץ "כאן | דיגיטל - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 07:30)
• כאן סקרנים | איך הגענו למצה הדקה, המרובעת והמחוררת של היום?, סרטון בערוץ "כאן | דיגיטל - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 02:25)
• לוי יצחק קופר, ‏מצה שרויה: הלכה, קבלה ותולדות החסידות, דיני ישראל ‏לה-לו, תשפ"ב

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.