ויקיפדיה

משפטי האותנסיה

משפטי האותנסיה (בגרמנית: Euthanasie-Prozesse) היו הליכים משפטיים נגד המבצעים והשותפים העיקריים לרציחות במסגרת תוכנית T4 בה בוצעה אותנסיה בגרמניה הנאצית.

משפט האותנסיה הראשון נערך על ידי ארצות הברית באוקטובר 1945. בו עמדו לדין רופאים ואחיות במרכז ההרג בהדמר בגין רצח פולנים ורוסים חולי שחפת בקיץ 1944. כל שבעת הנאשמים נמצאו אשמים, ושלושה הוצאו להורג.[1] אותנסיה הייתה נושא משיק במשפט הרופאים בנירנברג, שנערך על ידי ארצות הברית מדצמבר 1946 עד אוגוסט 1947. ארבעה מתוך 23 הנאשמים בו הואשמו בהשתתפות באותנסיה: קרל ברנדט, ויקטור בראק, ולדמאר הופן וקורט בלומה. ברנדט, בראק והופן הורשעו, נידונו למוות והוצאו להורג. בלומה זוכה.

ביוני 1947 התקיים משפט אותנסיה באזור הכיבוש הסובייטי בדרזדן בו נשפטו עובדי המרכז לאותנסיה זוננשטיין בפירנה. היו 15 נאשמים, ביניהם פול ניטשה, מנהל המשרד הרפואי T4 (בגרמנית: Medizinische Abteilung). ארבעה מהנאשמים, בהם ניטשה, נידונו למוות והוצאו להורג.

משפט הדמר (1945)

עריכה

משפט הדמר האמריקאי, שכותרתו הרשמית הייתה ארצות הברית נגד אלפונס קליין ואחרים, נערך בין 8 ל-15 באוקטובר 1945. הנאשמים היו עובדים לשעבר במרכז ההרג בהדמר, שבהסה-נסאו. [2] מרכז האותנסיה בהדמר היה בית חולים לחולי נפש לפני תחילת מלחמת העולם השנייה באירופה ב-1939. מספטמבר 1939 שימש גם כבית חולים לחולי נפש וגם כבית חולים לחיילים גרמנים ושבויי מלחמה. בסוף 1940 החליף את מרכז המתות החסד בגרפנק, שנסגר בדצמבר 1940. [3] בתשעת החודשים הבאים הומתו בגז בהדמר לפחות 10,000 גרמנים נכי נפש. הרג חולי הנפש הופסק זמנית באוגוסט 1941 [3] ותאי הגזים פורקו.[4] הריגת נכי נפש התחדשה באוגוסט 1942 והביאה ל-3,000 עד 3,500 מקרי מוות נוספים,[4] אם כי נעשה שימוש במינוני יתר של נרקוזה במקום בגז. בזמן זה החל בהדמר הרג ילדים גרמנים נכי נפש וילדים יהודים למחצה (בגרמנית: Mischlingkinder). [3] המתקן החל להרוג גם אסירי מחנות ריכוז כחלק ממבצע 14f13. [5] בקיץ 1944 [6] הפכה הדמר למרכז הרג למאות עובדים פולנים ורוסים מגויסים שחלו בשחפת. [7] המתקן נכבש על ידי חיילים אמריקאים ב-26 במרץ 1945.[4]

בני חמש קבוצות שונות נרצחו בהדמר במהלך המלחמה, אך הצבא האמריקני לא הורשה לשפוט רבים מהנאשמים. לפני אמנה של משפטי נירנברג, שדנה בפשעים נגד האנושות, לא הורשו האמריקאים להעמיד לדין את אנשי הדמר בגין רצח אזרחים גרמנים.[8]

עם זאת, פקידים מצאו פרצה, ובמקום זאת ביקשו להעמיד לדין מספר חשודים ברצח 476 עובדים פולנים ורוסים חולים, שנחשבו לאזרחי בעלות הברית. [7] שבעת הנאשמים במשפט היו אלפונס קליין, אדולף ולמן, היינריך רוף, קרל ויליג, אירמגרד הובר, פיליפ בלום ואדולף מרקל. [9] קליין, רוף ו-ויליג נידונו למוות ונתלו בזה אחר זה בכלא בברוכסל ב-14 במרץ 1946. ולמן נידון למאסר עולם עם עבודת פרך בשל זקנה (היה כמעט בן 70) ובריאות לקויה.[10] שלושת הנאשמים האחרים נדונו לעבודת פרך של 25 עד 35 שנים. [11][12]

 
אדולף ולמן (משמאל), רופא ראשי, וקרל ויליג (מימין), הדמר 1945
נאשם תפקיד במרכז האותנסיה בהדמר [9] גזר דין
אלפונס קליין מְנַהֵל מוות בתלייה, הוצא להורג ב-14 במרץ 1946
אדולף ולמן רופא ראשי מאסר עולם עם עבודת פרך, הופחת ל-12 שנים. שוחרר בארצות הברית בדצמבר 1952, אך נשאר בכלא עקב עונש מאסר עולם ממערב גרמניה. הוא שוחרר מהכלא ב-20 באוקטובר 1953 ומת ב-1 בנובמבר 1956.
היינריך רוף אחות גבר ראשי מוות בתלייה, הוצא להורג ב-14 במרץ 1946
קרל ויליג אחות ממחלקה מוות בתלייה, הוצא להורג ב-14 במרץ 1946
אירמגרד הובר אחות ראשית 25 שנות מאסר בעבודת פרך, הומתק ל-12 שנים, שוחרר ביולי 1953 ומת ב-1983.
פיליפ בלום עובד בית קברות 30 שנות מאסר עם עבודת פרך, צומצם ל-15 שנים, שוחרר על תנאי ב-11 בפברואר 1954, התנאי בוטל ב-9 ביולי 1957
אדולף מרקל רשם ומנהל חשבונות 35 שנות מאסר עם עבודת פרך, צומצם לזמן ריצוי המאסר וושוחרר במרץ 1950

משפט הרופאים בנירנברג (1946–1947)

עריכה

משפט הרופאים בנירנברג התקיים בין 9 בדצמבר 1946 ל-20 באוגוסט 1947 בהיכל הצדק בנירנברג בפני בית דין צבאי אמריקאי. מטרתו העיקרית הייתה להעמיד לדין רופאים נאצים על מעורבותם בניסויים רפואיים מייסרים שבוצעו במחנות ריכוז גרמנים במהלך המלחמה; להעמיד לדין את אלה שהשתתפו בתוכנית המתת חסד הייתה בעלת חשיבות משנית עבור האמריקאים. [13] לפיכך, רק ארבעה מתוך עשרים ושלושה הנאשמים הואשמו ברצח חולי נפש במסגרת תוכנית המתת החסד: קארל ברנדט, ויקטור בראק, ולדמר הובן וקורט בלומה. כולם פרט לבלום הורשעו והוצאו להורג. [14]

במשפט הרופאים, כמו במשפט הדמר ב-1945, התביעה האמריקאית התעקשה שהמתת חסד היא עבירה על החוק הבינלאומי, ולא קמפיין ממוקד לטיהור החברה הגרמנית מ"חיים לא ראויים". [15] כך יכלה ארצות הברית להרשיע את ברנדט והאחרים בעון השתתפותם בתוכנית האותנסיה בלי לפגוע בריבונותה הלאומית. [15] ארצות הברית הצליחה לעשות זאת בטענה שמטרת האותנסיה הייתה לתעל משאבים למכונת המלחמה של גרמניה, וכך הפכה את האותנסיה לפשע מלחמה שסייע למסע המלחמה של גרמניה הנאצית. [15]

רקע

עריכה

משפט הרופאים התקיים לאחר משפטי נירנברג. בינואר 1946, טלפורד טיילור, היועץ המשפטי של ארצות הברית לפשעי מלחמה, החל לתכנן משפט לתעשיינים ואנשי כספים גרמנים באזור הכיבוש של ארצות הברית בגרמניה, אך שקל מחדש כשהבין שהרוסים יתעקשו לקיים את המשפט בשנת 1946 באזור הכיבוש הרוסי, בראשותו של שופט סובייטי. [16] מאחר שמשפט בנסיבות כאלה לא יהיה פופולרי בארצות הברית, טיילור החליט באוגוסט 1946 לקיים משפט של אלה שעשו ניסויים פליליים על אסירי מחנות ריכוז. [17] החלטה זו התבססה על ראיות שנחשפו במהלך משפטו של הרמן גרינג, לפיהן רופאי לופטוואפה ביצעו ניסויים באסירים אלה, וכן על הודאתו של וולפרם סיברס בנירנברג שיש אוסף גולגולות יהודי המורכב מעצמות של אסירי מחנות ריכוז יהודים שנרצחו. [13] במאי 1946, כשטיילור עדיין שקל לקיים משפט נירנברג שני, הטיל משרדו על ג'יימס מק'האני (McHaney) לעמוד בראש קבוצת חקירה לאיסוף ראיות על מנהיגי שירותי הבריאות של האס אס והגרמנים. הקבוצה של מק'האני מצאה ראיות לפשעים רפואיים, בנוסף לראיות שאסף צוות התביעה של נירנברג. [18] הראיות, בשילוב עם העובדה שמנהיגים האחראים לפשעים רפואיים אלו היו במעצר אמריקאי ובריטי, הובילו את טיילור לחשוב לנסות להרשיע אנשים אלו. [13]

משפטו של קרל ברנדט

עריכה
 
קרל ברנדט בגזר הדין במשפט הרופאים בנירנברג

ברנדט היה הנאשם בעל הדרגה הגבוהה ביותר שהוגש נגדו כתב אישום במשפט הרופאים. הוא היה יעד עבור התביעה האמריקאית בגלל יחסיו האישיים עם היטלר, תפקידו המוביל בתוכנית האותנסיה ותפקידו בניסויים רפואיים במחנה הריכוז דכאו. [19] בשנת 1938, הוא ופיליפ בוהלר הוזמנו על ידי היטלר לנהל את תוכנית האותנסיה לילדים; בשנת 1939, היטלר נתן לשניהם את המשימה לארגן ולהפעיל גם את תוכנית האותנסיה למבוגרים. [20] בוהלר, ראש משרד הקנצלר (בגרמנית: Kanzlei des Führers או KdF), לא הועמד לדין במשפט הרופאים כי התאבד במאי 1945. [21] ברנדט טען שהוא אידיאליסט הומניטרי שהשתתף בתוכנית האותנסיה כי רצה להקל על סבלם של חולים סופניים. הוא טען שאין לו קשר להריגת נכי נפש לאחר שתוכנית האותנסיה הסתיימה רשמית באוגוסט 1941. [22] התביעה האמריקאית לא הסכימה עם ברנדט שאותנסיה היא "אמצעי הומניטרי", והוא הודה שהמניע העיקרי מאחורי השלב השני או ה"פרוע" של האותנסיה היה כלכלי ולא הומניטרי; לפי ברנדט, היה היגיון כלכלי בהריגת "אוכלים חסרי תועלת" כדי לשמור על מזון ומשאבים רפואיים עבור הצבא הגרמני. [23]

משפטו של ויקטור בראק

עריכה
 
ויקטור בראק מעיד במשפט הרופאים בנירנברג ב-1947

ויקטור בראק היה סגנו של בוהלר במשרד הקנצלר, ומילא תפקיד מרכזי בארגון תוכנית האותנסיה ב-1939 והפתרון הסופי ב-1941. [24] בניגוד למשפט הדמר ב-1945, במקרה של בראק התובעים האמריקאים התעניינו בקשרים בין תוכנית האותנסיה לבין ניסיונותיהם של הנאצים להשמיד קבוצות אחרות שנחשבו "לא ראויות לחיים". [24] בחקירת קדם-המשפט של בראק, החוקרים האמריקאים חלקו על טענתו לפיה תוכנית האותנסיה הסתיימה ב-1941, וטענו כי מדובר במבחן למסעות ההשמדה האחרים והגדולים יותר של הרייך השלישי. [24] בראק הכחיש בתוקף כי שני האירועים קשורים וטען כי היטלר לא חשב על הפתרון הסופי כאשר הורה להתחיל בתוכנית האותנסיה בשנת 1939. [24] המחלוקת העיקרית בין בראק לחוקריו הייתה על המניע מאחורי האותנסיה. בראק טען כי מדובר במקרים "חשוכי מרפא" שלהם סופקה "המתת חסד"; [24] חוקריו טענו כי הדבר נעשה מסיבות כלכליות, לפנות משאבים לצבא גרמניה בזמן שהוא מנהל מלחמה, וכדי לבחון שיטות הרג ולהקשיח כוח אדם עבור רציחות המונים אחרות. [25]

בראק ועורך דינו ניסו להשתמש בהגנה מכוח "התנגשות של חובות" (בגרמנית: Pflichtkollision), המכונה גם תאוריית ה"חבלה" בעוולות פליליות, כדי להוכיח את חפותו. [26] כיוון שלא יכול היה להכחיש שהשתתף בתוכנית האותנסיה, טען שביצע את הפשע של סיוע לרצוח גרמנים ויהודים נכים כדי למנוע מעשה חמור יותר. הוא טען כי מעורבותו באותנסיה ובפתרון הסופי הייתה כיסוי כדי שיוכל לחבל בפעולות אלה בסתר מבפנים. [26] מאמציו להפעיל הגנה זו לא הצליחו להתגבר על הראיות המפלילות נגדו, שהוכיחו כי הקצה אנשי אותנסיה מתוכנית T4 למבצע ריינהרד (השמדת יהודי פולין) וכי הוא התנדב לספק טנדרים הממיתים בגז כדי לרצוח יהודים שהיו חסרי יכולת לעבוד. [27]

משפטו של קורט בלומה

עריכה
 
בלומה כנאשם במשפט הרופאים, נירנברג

קורט בלומה היה סגן המנתח הכללי של הרייך השלישי והיה אחראי על תוכנית הנשק הביולוגי של גרמניה. [28] הוא נעצר על ידי חיילים אמריקאים במינכן ב-17 במאי 1945. [29] שירות הלוחמה הכימית של ארצות הברית, הסוכנות האחראית על תוכנית הנשק הביולוגי של ארצות הברית, ראתה ערך רב בניכוס המומחיות של מדענים נאצים ושימוש בה למטרותיהם. כמומחה הנשק הביולוגי הבכיר של היטלר, בלומה נתפס כמדען הנאצי החשוב ביותר ששירות הלוחמה הכימית יכול לחקור. [30] הם רצו לכלול אותו במבצע מהדק נייר, פרויקט סודי שלאחר המלחמה הביא מאות מדענים נאצים לאמריקה כדי שיוכלו להמשיך במחקר הצבאי עבור ממשלת ארצות הברית. [31] עם זאת, היה צורך לנטוש תוכנית זו, או לפחות לדחות אותה, כאשר הסובייטים הכריזו במפתיע ב-12 באוגוסט 1946 שוולטר שרייבר, המנתח הכללי לשעבר של הרייך השלישי, עומד להעיד נגד הנאשמים במשפט בבית המשפט הבינלאומי. [32] כך עשה ב-26 באוגוסט 1946. [33] חלק ניכר מעדותו התמקד בבלומה ובמחקריו על המגפה, למרות שבלומה לא עמד לדין. שרייבר טען שבלומה עסק בניסויים רפואיים מייסרים בבני אדם במהלך המלחמה. [34]

כתוצאה מעדותו של שרייבר, בלומה נעצר ונשלח לכלא בהיכל הצדק של נירנברג ב-28 באוגוסט 1946. השתתפותו במבצע מהדק נייר כבר לא נשקלה, כי עתיד היה להיות נאשם במשפט הרופאים [35] שהחל ב-9 בדצמבר 1946. [36] בלומה היה אחראי על תוכנית הנשק הביולוגי של גרמניה, אך זה לא היה פשע כשלעצמו. עם זאת, לתביעה היו מסמכים שבהם דן בלומה בתוכניותיו לערוך מחקר מגפה על בני אדם. להגנתו, טען בלומה שהתכוון לערוך ניסויים בבני אדם אך לא עשה זאת בפועל. התביעה לא הצליחה למצוא עדים שיעידו נגד בלומה, ובכך השתמש כדי לטעון לחפותו. [37]

בנוסף, אשתו של בלומה, בטינה, חקרה ניסויים שביצע המשרד האמריקאי למחקר ופיתוח מדעי (OSRD) במהלך המלחמה, כולל ניסויי מלריה על אסירים בטרה האוט (Terre Haute), אינדיאנה. הסניגור רוברט סרווציוס מצא מאמר ממגזין Life מיוני 1945 שתיאר ניסויים ב-800 שבויים באמריקה במהלך המלחמה. סרווציוס הקריא את כל המאמר באולם בית המשפט. הוא דן בניסויים של צבא ארצות הברית באסירים, וכך נחלש תיק התביעה, שכן גרם לתובעים להיראות צבועים; הם העמידו לדין רופאים גרמנים בגין מעורבות באותם סוגים של ניסויים בהם עסקו רופאים אמריקאים. [38] שופטי נירנברג אמרו בנוגע לזיכויו של בלומה: "ייתכן בהחלט שהנאשם בלומה התכונן לעשות ניסויים בבני אדם בהקשר לוחמה בקטריולוגית, אך התיעוד אינו חושף עובדה זו, או שהוא אי פעם ערך את הניסויים". [38]

פסק דין

עריכה

בית הדין הצבאי האמריקני שדן בתיק קיבל את התיאוריה של התביעה לפיה אותנסיה נבעה מחששות כלכליים, פוליטיים וגזעיים. [39] בית הדין הסכים עם התביעה בקביעה שהמדיניות הנאצית נועדה להיפטר מ"אוכלים חסרי תועלת" על מנת לשמר מזון ומשאבים רפואיים עבור הצבא הגרמני. הוא קבע כי תוכנית האותנסיה נועדה בתחילה רק לנכי נפש אך התרחבה בהדרגה ליהודים ולאסירי מחנות הריכוז, וכי הרחבה זו לקבוצות אחרות התרחשה בשלב השני, או ה"פראי", של האותנסיה. [39] בית הדין מצא את ברנדט, בראק והובן אשמים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות והוטל עליהם עונש מוות בתלייה. ערעוריהם נדחו וכולם נתלו בזה אחר זה ב-2 ביוני 1948 בכלא לנדסברג בבוואריה. [39]

משפטי פרנקפורט (1946–1948)

עריכה

בין 1946 ל-1948 התקיימו ארבעה משפטים בבית המשפט העליון של פרנקפורט נגד מעורבים בתוכנית האותנסיה הנאצית. בין 44 הנאשמים היו רופאים, אחיות סיעודיות ואחים סיעודיים ממוסדות הדמר, אייכברג וקלמנהוף שהיו מעורבים בהריגת חולים. נגזרו שישה עונשי מוות ו-19 עונשי מאסר. עונשי המוות לא בוצעו וכל המורשעים מלבד שניים קיבלו חנינה.

משפט דרזדן (1947)

עריכה

משפט דרזדן התקיים באזור הכיבוש הסובייטי נגד עובדי המרכז להמתת חסד זוננשטיין בפירנה.[40] פול ניטשה, מנהל המשרד הרפואי T4,[41] היה אחד מ-15 הנאשמים.

פרקליט המדינה של דרזדן הציג את כתב האישום נגד הנאשמים ב-7 בינואר 1947. הם כללו את ד"ר פול ניטשה, ד"ר אלפרד שולץ, ד"ר גינתר לנגר, ד"ר רוברט הרצר, ד"ר אמיל אייכלר וד"ר ארנסט לאונהרדט; האחיות הרמן פלפה, ארהרדט גאבלר, פול רפקה, אלזה זקסה ומארי-לואיז פוסקלימן.[40] המשפט היה אמור להתחיל בפברואר 1947 אך נדחק לקיץ 1947. משפט דרזדן נמשך בין 16 ל-25 ביוני 1947 והתקיים בפומבי.[42] המשפט משך תשומת לב רבה בשל נוכחות כלי התקשורת והעיתון הסקסוני Sächsische Zeitung דיווח על ההליכים מדי יום.[43]

ניטשה, לאונהרדט, פלפה וגבלר נידונו למוות ב-20 בדצמבר 1945. ראפקה קיבל מאסר עולם, הרצר 20 שנים, ד"ר לנגר וזקסה 15 שנים, וודל ואקרמן 8 שנים. פושמן ופרידריך נידונו כל אחד לשלוש שנות מאסר. ד"ר ולטר, ד"ר שולצה ומרתה פרידריך זוכו.[44] לאונהרדט ופלפה התאבדו לפני שהוצאו להורג, לאונהרדט ב-8 ביולי 1947 ופלפה ב-15 באוקטובר 1947. ניטשה וגבלר הומתו בגיליוטינה בכלא בדרזדן ב-25 במרץ 1948.[45]

משפט גראפנק (1949)

עריכה
 
משפט גראפנק התקיים בטירת הוהנטיבינגן

לאחר מספר שנים של הכנה, משפט גראפנק החל בקיץ 1949 בטירת הוהנטיבינגן (Hohentübingen). שמונה הואשמו בהשתתפות ברצח של למעלה מ-10,000 חולים במרכז המתות החסד בגרפנק. הנאשמים היו אוטו מאוטה, מקס אייריך (לשעבר רופא נוער), אלפונס שטגמן (לשעבר רופא בסנטוריום צוייאפלטן, Zwiefalten), מטה פאוסר (רופאה בכירה בצווייאפלטן), יקוב וגר (Wöger) הרמן הולצשו (Holzschuh, פקיד במשרד הרישום), היינריך אונברטו (אח לשעבר) ואחות סיעודית, מריה אפינגר.[46]

משפט הרטהיים

עריכה

נאשמים

עריכה

בהרטהיים נשפטו 61 נאשמים, כולל המנהלים הרפואיים גיאורג רנו ורודולף לונאואר. הנאשמים, לפי תפקיד ומגדר:[47]

גבר אישה סה"כ
רופאים 3 0 3
צוות סיעודי 15 8 23
צוות הנהלה 9 7 16
נהגים 4 0 4
בעלי תפקידים אחרים 6 0 6
לא ידוע 6 3 9
סיכום 43 18 61

הליכים

עריכה

התיק נגד 13 מהנאשמים בוטל והמשפט נדחה עבור 22 נאשמים כי לא היה ידוע מקום הימצאם. שבעה נאשמים מתו והאישומים נגדים בוטלו. שני נאשמים קיבלו עונשי מאסר. 13 נוספים נשפטו שוב.

גזר דין

עריכה

גזר הדין ניתן ב-7 ביולי 1947. התביעה ביקשה גזר דין מוות באחד עשר מקרים, אך רק ארבעה נפסקו. גזרי הדין לאחיות היו קלים לרוב מדרישת התביעה. עונשי המוות בוצעו במרץ 1948 בדרזדן. הנשפטים לעונשי מאסר ארוכים שוחררו ב-1956 כחלק מחנינה.[48]

משפט קלגנפורט

עריכה

הפסיכיאטר האוסטרי והרופא הבכיר בתוכנית המתת חסד בקלגנפורט, פרנץ נידרמוסר, הובא למשפט בפני מחלקת קלגנפורט בבית המשפט העממי של גראץ. הוא נמצא אשם בכך שהורה להרוג לפחות 400 חולים. בנוסף הואשם בהתעללות כפויה בחולים, תוך התעלמות מכבוד האדם, שהובילה לרוב למותם של הקורבנות. נידרמוסר נידון למוות בתלייה ב-4 באפריל 1946 ורכושו הוחרם. גזר הדין בוצע ב-24 באוקטובר 1946 בבית המשפט הממלכתי בקלגנפורט. גם האחים הראשיים אדוארד ברנדשטטר, אנטוני פכנר ואוטילי שלנדר, שהיו שותפים, נידונו למוות בתלייה. ביום גזר הדין ברנדשטטר התאבד. עונשם של פכנר ושלנדר הומתק לתקופות מאסר ארוכות. ב-8 באפריל 1951 מת פכנר בכלא. שלנדר שוחרר כחלק מחנינה נוספת ב-1 באפריל 1955. האחיות פאולה טומאש, ג'ולי וולף, אילזה פרינטשלר ומריה חולווה וכן אחות ראשית, שהיו מעורבות בעינוי חולים, קיבלו עונשי מאסר ארוכים, חלקן בשילוב עונשים כספיים.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Bryant, Michael (2005). Confronting the "Good Death": Nazi Euthanasia on Trial, 1945-1953. University Press of Colorado. ISBN 0-87081-809-0.
  • Jacobsen, Annie (2014). Operation Paperclip: The Secret Intelligence Program that Brought Nazi Scientists to America. Hachette Book Group. ISBN 978-0316221030.
  • Joachim S. Hohmann: Der Euthanasie-Prozeß von Dresden 1947. Eine zeitgeschichtliche Documentation. לאנג, פרנקפורט א. מ', 1993.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Nazi War Crimes Trials: Hadamar Trial (October 8-15, 1945)". Jewish Virtual Library. נבדק ב-2022-07-31.
  2. ^ Bryant 2005, p. 76-77.
  3. ^ 1 2 3 Bryant 2005, p. 77.
  4. ^ 1 2 3 Koessler, Maximilian (1953). "Euthanasia in the Hadamar Sanatorium and International Law". The Journal of Criminal Law, Criminology, and Police Science. The Williams & Wilkins Company. 43 (6): 735–755. doi:10.2307/1139744. JSTOR 1139744.
  5. ^ Bryant 2005, p. 77-78.
  6. ^ Bryant 2005, p. 80.
  7. ^ 1 2 Bryant 2005, p. 78.
  8. ^ "The Hadamar Trial". encyclopedia.ushmm.org (באנגלית). נבדק ב-2022-07-31.
  9. ^ 1 2 Bryant 2005, p. 86.
  10. ^ Heberer, Patricia; MatthÜus, J_rgen (2008-04-01). Atrocities on Trial: Historical Perspectives on the Politics of Prosecuting War Crimes (באנגלית). U of Nebraska Press. ISBN 978-0-8032-1084-4.
  11. ^ Bryant 2005, p. 89.
  12. ^ "Persons hanged after World War II under US jurisdiction". www.capitalpunishmentuk.org. נבדק ב-2022-06-14.
  13. ^ 1 2 3 Bryant 2005, p. 93.
  14. ^ Bryant 2005, p. 5.
  15. ^ 1 2 3 Bryant 2005, p. 98.
  16. ^ Bryant 2005, p. 91-92.
  17. ^ Bryant 2005, p. 92.
  18. ^ Bryant 2005, p. 92-93.
  19. ^ Bryant 2005, p. 94.
  20. ^ Bryant 2005, p. 36.
  21. ^ Bryant 2005, p. 95, 97.
  22. ^ Bryant 2005, p. 97.
  23. ^ Bryant 2005, p. 97-98.
  24. ^ 1 2 3 4 5 Bryant 2005, p. 99.
  25. ^ Bryant 2005, p. 100.
  26. ^ 1 2 Bryant 2005, p. 101.
  27. ^ Bryant 2005, p. 103.
  28. ^ Jacobsen 2014, p. 7.
  29. ^ Jacobsen 2014, p. 75.
  30. ^ Jacobsen 2014, p. 145.
  31. ^ Jacobsen 2014, p. xi.
  32. ^ Jacobsen 2014, p. 232-233.
  33. ^ Jacobsen 2014, p. 234.
  34. ^ Jacobsen 2014, p. 237-239.
  35. ^ Jacobsen 2014, p. 239-240.
  36. ^ Jacobsen 2014, p. 241.
  37. ^ Jacobsen 2014, p. 273.
  38. ^ 1 2 Jacobsen 2014, p. 274.
  39. ^ 1 2 3 Bryant 2005, p. 104.
  40. ^ 1 2 Hohmann, Joachim (1995). "Die nationalsozialistische "Euthanasie" in sächsischen Anstalten und hire strafrechtliche Ahndung in der SBZ". Historical Social Research. Leibniz-Institute for the Social Sciences. 20 (4): 31–60.
  41. ^ Böhm, B. (2012). "Paul Nitsche – Reformpsychiater und Hauptakteur der NS-"Euthanasie"". Der Nervenarzt. Springer-Verlag. 83 (3): 293–302. doi:10.1007/s00115-011-3389-1. PMID 22399059.
  42. ^ NS-Euthanasie vor Gericht - Chronologie des Prozesses vom 16. Juni bis 7. Juli 1947 at www.stsg.de. Retrieved 27 Sep 2014
  43. ^ NS-Euthanasie vor Gericht - Der Prozess in der Öffentlichkeit at www.stsg.de. Retrieved 27 Sep 2014
  44. ^ Hohmann, Joachim (1995). "Die nationalsozialistische "Euthanasie" in sächsischen Anstalten und hire strafrechtliche Ahndung in der SBZ". Historical Social Research. Leibniz-Institute for the Social Sciences. 20 (4): 31–60.
  45. ^ "Euthanasia Doctors - Page 3 - Axis History Forum". forum.axishistory.com. נבדק ב-2022-06-14.
  46. ^ Baden-Württemberg State Archives at www.landesarchiv-bw.de. Retrieved 27 Sep 2014
  47. ^ JUSTIZ UND ERINNERUNG No. 8/Oct 2003 at www.nachkriegsjustiz.at. Retrieved 27 Sep 2014
  48. ^ NS-Euthanasie vor Gericht - Das Urteil und seine Vollstreckung at www.stsg.de. Retrieved 27 Sep 2014
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=משפטי_האותנסיה&oldid=36671029"