ויקיפדיה

יהדות פולין

הקהילה היהודית שחיה בפולין לאורך ההיסטוריה. הגדולה בקהילות ישראל בתפוצות משלהי ימי הביניים ועד השואה
(הופנה מהדף יהודי פולין)

יהדות פולין הייתה, משלהי ימי הביניים ועד מלחמת העולם השנייה, הגדולה בקהילות העם היהודי בתפוצות. ההיסטוריה בת למעלה מאלף השנים של היהודים בפולין כוללת תקופות של סובלנות ופריחה דתית ותרבותית, לצד תקופות של אנטישמיות קשה, רדיפות, פרעות וגירושים, ששיאן היה השמדתה הכמעט מוחלטת בשואת יהודי פולין.

בית הכנסת נוז'יק, בית הכנסת היחיד בוורשה ששרד את השואה ועודו פעיל

מקהילה של בערך חצי מיליון בשנת 1750 התפתחה יהדות פולין בשיעורים גדולים, וערב המלחמה ב-1939 הייתה מהגדולות באירופה ובעולם. היא מנתה כ-3.3 מיליון נפש – ואף למעלה מכך אם כוללים במניין את יהודי השטחים ההיסטוריים של פולין (כגון גליציה המזרחית וליטא, שהפכו לנתיני ארצות אחרות בעקבות השינויים התכופים בגבולותיה של המדינה). כמעט 90% מיהודי פולין נספו בשואה; בתום המלחמה שרדו רק כ-380,000 יהודים בפולין[1] (לא כולל יהודים פולנים שהיגרו לפני המלחמה), וגם הם רובם היגרו מפולין בשנים הבאות. מפקד האוכלוסין ב-2021 מצא בפולין רק 17,156 יהודים[2].

בימי הביניים

עריכה
 
מטבע פולני מהמאה ה-12, ועליו הכיתוב העברי "משקא קרל" (מודגש באדום). הכוונה היא למיישקו השלישי (פול'), דוכס פולין גדול, שטובעי מטבעותיו היו יהודים.
 
כתב הזכויות של קאליש – המלך קז'ימייז' השלישי מאשרר את כתב הזכויות, ציור של ארתור שיק (1927)

במזרח אירופה התיישבו יהודים כבר במאות הראשונות לספירה.[3] יהודים עברו בה ואף סחרו באזור פולין במהלך המאות ה-8 וה-9. ככל הידוע, התיישבות יהודית בפולין החלה במאה ה-10; משלהי המאה ה-11, רבים מהיהודים נמלטו מזרחה מרדיפות מסעי הצלב שהתחוללו באשכנז, כלומר במרחב הדובר גרמנית אשר כלל את גרמניה, בוהמיה וצרפת.

מלכי פולין, אשר במקביל להתפשטות הנצרות בפולין ניסו לשלב את ארצם באירופה המרכזית, הזמינו יהודים להשתקע בפולין על מנת לקדם את כלכלתה. יהודים התקבלו בסבר פנים יפות על ידי המלך מיישקו השני, וגם המלך בולסלאב השלישי אחריו, שהוציא ליהודים כתב זכות שאמר כי היהודים נמצאים בחסותו ואין לפגוע בהם. לאחר מותו של בולסלאב השלישי והתפצלותה של פולין ב-1138, השתדל כל רוזן שבחצרו יהיו יהודים שיעזרו לו בעזרת קשריהם וידיעותיהם בתחומי המסחר, התעבורה והתקשורת. בסוף המאה ה-12 הטיל מצ'יסלאב נסיך קרקוב עונש כספי כבד על מעשי אלימות נגד יהודים[4].

על פי באלאבן[5] היו שלושה גלי הגירה עיקריים של יהודים לפולין.

הגל הראשון

עריכה

רק עם הופעתן של המדינות הסלאביות הראשונות במזרח אירופה, כמו רוס של קייב ופולין של שושלת פיאסט, מתחילים להופיע המקורות הכתובים המוקדמים ביותר המתייחסים לשטחים הגדולים יותר של האזור, והם כבר מכילים את ההתייחסויות הראשונות לנוכחות יהודית באזורים אלה[6].

כתוצאה מהעיור מצד אחד שגרם לצורך בסוג שונה של פרנסה, ורדיפות (מסעות הצלב) מצד שני נדחקו יהודים מצרפת אל גרמניה ומשם מזרחה אל פולין[5]. הגל הראשון של ההגירה היהודית לפי באלאבן הגיע ב-1096 וכלל בעיקר סוחרים.

יש מספר איזכורים ליהודים במרחב הפולני באותה תקופה, מתוכם 39 מופעי כתב עברי על מטבעות שנטבעו בפולין. 11 מצבות עם כיתוב בעברית, 249 מסמכים לטיניים ו-10 מסמכים הכתובים גרמנית[6].

הגל השני

עריכה

הגל השני של ההגירה היהודית לשטחי פולין, לפי באלאבן התחיל ב-1147.

בשנת 1264, הדוכס בולסלאב החסיד (פול') פרסם את "כתב הזכויות של קאליש", כתב זכויות מקיף שהסדיר את מערכת היחסים בין הנוצרים ליהודים. כאשר השתלט קז'ימייז' השלישי על פולין כולה, הוציא אף הוא פקודה מאשררת של כתב הזכויות של בולסלאב החסיד, ומעידה כי היהודים נמצאים תחת חסותו.[5]

הגל השלישי

עריכה

ההגירה היהודית לפולין התגברה במיוחד לאחר גזרות רינדפלייש בשלהי המאה ה-13, ואחר כך בשל עלילות המגפה השחורה באמצע המאה ה-14; אם כי ידוע כי גם בפולין נרדפו ונהרגו יהודים באשמת הפצת המגפה השחורה, ובנוסף הם נרדפו באשמת נטילת ריבית. אולם הרשויות השלטוניות, המלך והאצילים, עמדו במתח מתמיד עם הרשות הדתית, הכנסייה הקתולית. בסינודים של הכנסייה שהתכנסו ב-1267, 1279 ו-1285 הוחלט כי על היהודים לשאת סימני זיהוי[7] וכי עליהם להתגורר בשכונות נפרדות (ההגבלות היהודיות). בעלילת דם בשנת 1399 הואשמו יהודים בפוזנא בגניבת לחם הקודש, והשכונה היהודית נעשתה מטרה לביזה ולהרג. בשנת 1407 פרעו ביהודים סטודנטים של אוניברסיטת קרקוב, וב-1494 גורשו היהודים מקרקוב[4].

גלי מהגרים יהודים נוספים הגיעו לפולין, כמו גם לארצות ליטא ורוסיה, בעקבות הפרעות בחצי האי האיברי בשנת 1391, גירושי ספרד בשנת 1492, ופורטוגל בשנת 1496. היהודים מצאו בפולין שלטון סובלני יחסית, שהכיר בתרומתם לפיתוח המסחר והכלכלה ועודד אותם להתיישב בה, במידה רבה בשל הידע הכלכלי והבנקאי הרחב שהביאו עמם, אשר התבקש בעקבות עליית חשיבותם של הנתיבים בין דרום פולין לבין האימפריה העות'מאנית, מאז המאה ה-15.

עם התיישבותם בפולין הסתגלו היהודים ולמדו את צרכיה הכלכליים, ואף פיתחו עבור השליטים מנגנוני מסחר ומנהל חדשים. על כך מציין ההיסטוריון ישראל ברטל, כי "במקביל לצמיחתה הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית בפולין, חלו גם שינויים רבי-משמעות בתחום עיסוקיה הכלכליים: אם בערי גרמניה התמחו היהודים בעסקי הון ואשראי, בפולין של המאות 14–15 הם עברו יותר לחכירה של נכסי האצילים ולמסחר ומלאכה בערים. התפתחות זו הכשירה אותם להתיישבות באזורי הספר, שבהם הוקמו ערים חדשות - ולעיתים היה בערים אלה רוב יהודי מכריע. אולם באותו זמן הביאו שינויים אלה להתגברות העוינות כלפי היהודים מצד העירונים בערים הוותיקות של צפון-מערב פולין, דבר שדחף את היהודים להגירה מזרחה".[8]

בין 1560 ל-1620 הייתה הגירה של יהודים משטחי האימפריה העות'מאנית לפולין[דרוש מקור].

במקביל, הוקמו קהילות מאורגנות וכוננו חיי התרבות והיצירה של יהודים באדמת פולין. ראשיתם הניכרת לעין, במלומדים ותלמידי חכמים שהגיעו מספרד, פורטוגל ואשכנז, בהם רבי יעקב פולאק, תלמידו של רבי יעקב מרגליות מרגנשבורג, אשר הגיע מפראג בה שימש כרב קהילה אל העיר קרקוב (במקורות העבריים: קראקא) בפולין, הקים ישיבה גדולה שהצטיינה בשיטת הלימוד בפלפול, והייתה למרכז תורני חשוב.[9] תלמידו, רבי שלום שכנא, שימש כרב קהילת יהודי לובלין וראש הישיבה שהקים בה ועמד בראשה עד שנת 1559.

בעת החדשה

עריכה

תור הזהב

עריכה
 
מפת האיחוד הפולני-ליטאי (פולין בוורוד, ליטא בסגול).
  ערך מורחב – תור הזהב של פולין

עם איחוד לובלין ב-1569, שיצר את האיחוד הפולני-ליטאי, החלה התקופה המוכרת כיום כ"תור הזהב" של פולין. פולין השתרעה אז על שיא שטחה הגאוגרפי אי פעם: פולין קטן ופולין גדול עד חוף הים הבלטי, מרבית אוקראינה של היום, הדוכסות הגדולה של ליטא שכללה את רוסיה הלבנה, ועד ליבוניה בצפון. במרבית שטחים אלו הייתה אוכלוסייה יהודית משמעותית, שבאיחוד כולו מנתה כ-30,000 נפש.

למיעוט יהודי משמעותי זה נוצרו הזדמנויות חדשות לבטא את כישוריהם ויכולותיהם. מעמדם של יהודי פולין הוגדר בפריבילגיות ("כתבי זכות") מטעם השלטון, אשר הכירו בקהל היהודי כנציג בלעדי של הקהילה. הקהל, הנציגות הנבחרת של הקהילה, מנה בעלי אמצעים ותלמידים חכמים ומילא תפקיד חשוב בפיתוח האוטונומיה הדתית והתרבותית של יהודי פולין. בסוף המאה ה-15 הוקמו "ועדים" – ועד ארבע ארצות וועד מדינת ליטא, שהיו מעין קונגרס-על של קהלי הקהילות השונות. תפקידם היה לטפל בנושאים והבעיות המשותפים לכלל הקהילות, ובעיקר להסדיר את חלוקת נטל המסים שהוטלו על היהודים מצד השלטונות. בשנת 1764, משהחל השלטון לגבות מס גולגולת ישירות מכל יהודי, בוטלו הוועדים. באותה השנה נערך מפקד האוכלוסין המודרני הראשון, אז נרשמו בפולין 750,000 יהודים.[10]

ב-1567 הוציא המלך זיגמונט השני אוגוסט צו מלכותי, המעניק ליהודים רשות לפתוח ישיבה בלובלין.

בשנת 1573 נבחר הנסיך אנרי מצרפת למלך פולין על ידי האצילים, בהסדר שהמעיט מאוד בכוחו של המלך, ונתן כוח רב לאצולה. זו הייתה התחלת תהליך התחזקות האצולה על חשבון השלטון המרכזי. לכן נוצר פער במעמדם ומצבם של היהודים בחלקי פולין השונים בהתאם ליחס השליט המקומי אליהם.

בשל הפלישות לפולין, שגרמו לאבדות כבדות בנפש ורכוש, ראו שלטונות פולין בעין יפה התיישבות של מהגרים מהמערב, בעיקר גרמניה, יהודים ולא-יהודים. בערי פולין התיישבו גרמנים, שהביאו עימם אל הפולנים מטען של רגשות שליליים כלפי היהודים.

בתקופה זו, פולין נחשבה כמקום נוח ליהודים, שאף פירשו את שמה "פה לין" - במשמע, כאן יוכלו היהודים ללון ולקבל מקלט. אחד מיהודי פולין, הרב שאול וואהל, שהיה בנו של רב העיר ונציה שבאיטליה ואף כיהן בעצמו כראש ישיבה בפולין, שימש כשר ויועץ בכיר למלך פולין במאה ה-16. לפי האגדה הוא אף מונה למלך ללילה אחד, בעת חילופי מלכים, ובמשך כל אותו הלילה ביטל גזירות וחוקים שונים כנגד היהודים.

מרבית יהודי פולין התגוררו בעיירות ("שטעטלעך") ועסקו במסחר ומלאכה. מיעוטם, בעיקר בווהלין וגליציה, התגוררו במפוזר באזורים כפריים, חכרו אחוזות וטחנות, ועסקו בגביית מיסים פיאודליים מן האריסים.

באופן מסורתי עסקו יהודי פולין בכספים, חלפנות והלוואות, אך במאות ה-14 וה-15 כבר חדרו כמעט לכל ענפי המסחר ולרבים מענפי המלאכה. בעקבות כך רבו ההאשמות כנגד היהודים על רקע כלכלי, והם הוצגו כמשתלטים על ענפי המסחר והמלאכה השונים וגוזלים את פרנסתם של הפולנים. בעקבות כך, אולצו יהודי קרקוב ב-1485 לחתום על התחייבות לנטוש את עיסוקם בענפים אלה. גם יהודי הכפרים, חוכרי האחוזות וגובי המיסים, זכו למנה הולכת וגוברת של שנאה.

מאידך, האוטונומיה שניתנה ליהודים בניהול ענייניהם הפנימיים אפשרה פיתוח של חיי תרבות עצמאיים. שפת היומיום בפיהם הייתה יידיש, כאשר העברית משמשת כשפת קודש ותפילה. מרבית יהודי העיירות ידעו קרוא וכתוב, החינוך היה תורני וכלל לימוד בחדרים, ישיבות ובתי מדרש. בשנת 1580 הוקם ועד ארבע הארצות אשר פעל עד ל-1764, מנהיגיו שעמדו בראשו וענפי המשנה שלו - ועדי הגלילות השונים, שימשו כמוסד המרכזי העליון של יהדות פולין.

בשנת 1764 החליט השלטון הפולני על הפסקת גביית המיסים על ידי הוועד וגביית המיסים מהיהודים באופן ישיר כפי שנגבו המיסים מכלל האוכלוסייה ובכך הגיע תפקידו המסורתי של הוועד לידי סיום. כל עוד היה ועד ארבע הארצות קיים, היה נהוג מס ישיר, שכונה "סכומות". המחלוקת הקשורה לגבייתו הייתה גדולה, ובמקרים רבים דנו תקנות הקהל בסכומים שיש לשלם ובדרך לגבותם. לצורך גביית המס ניסו בעלי הרכוש להצהיר שהכנסתם זעומה ושאין ביכולתם לשלם את המס. כחלק מהתערערות השלטון העצמי התקשו הקהילות בגביית המס, ולכן החלו לגבות מיסים עקיפים, אשר הוטלו על מחזור עסקים או רכישת מוצרים. המס העקיף נקרא קראפקי או קורופקי.[11] המס הוטל על בשר משחיטה כשרה (ועל עצם השחיטה), על נרות ועל שאר השירותים שנתנה הקהילה ליהודים ושלא הייתה אפשרות לרכוש אותם מחוץ למסגרת הקהילה.[12] מס הקורופקי הוטל לצד או במקום מס הסכומות, תלוי בקהילה ובתקופה. היו החלטות רבות לגבי השימוש בכספים אלו, בהחלטות הקהל של מינסק, תקכ"ה, נאמר "ועל כן החליטו להקדיש מכספי הקורופקא (מכס הבשר) סך 200 זהובים בכל שנה לקניית ספרים לבית המדרש.".[13]

במאה ה-17

עריכה
 
יהודים פולנים בלבוש טיפוסי - המאה ה-17 (למעלה), המאה ה-18 (למטה)

במאה ה-17 פרץ משבר בחיי יהדות פולין, בשל סיבות תרבותיות וכלכליות. מבחינה תרבותית, היהודים היו מיעוט שונה וזר, והם נרדפו בהתמדה ובעקביות על ידי הכנסייה. מפעם לפעם חויבו יהודים להיכנס לכנסיות על מנת לשמוע הטפות, הכנסייה תבעה לעצמה זכות שיפוט על יהודים (זכות שלא הייתה לה בימי הביניים בפולין) וכמרים עמדו בראש עלילות הדם וההסתה נגד יהודים. בנוסף, הם ירדו ממעמד היזמים והחדשנים עקב תמורות המודרנה בטכנולוגיה ובכלכלה שלא היה להם חלק בהן (כגון טכנולוגיית בניית אוניות שיכלו להפליג בים הצפוני) וסיבות פוליטיות (היחלשות השלטון המרכזי שגרמה לחוסר ביטחון בדרכים) שגרמו להסטת נתיבי הסחר מפולין. וכך קופחה פרנסתם של יהודים שעסקו במסחר; ולכך התווספה העובדה שנוצרים שקופחה פרנסתם השתלטו על תחומים ועסקים של יהודים וגרמו לגל נוסף של אובדן מקומות פרנסה. אחד הפתרונות שמצאו יהודים לאובדן מקורות הפרנסה המסורתיים היה ייבוא ומכירת מוצרים מוגמרים ממקומות אחרים, אולם בכך העלו את חמתם של בעלי המלאכה המקומיים שאיבדו את קהל לקוחותיהם. במקביל, גידול מספרם של היהודים מחד וצמצום מקורות הפרנסה הביאו לתחרות גדולה בין היהודים לבין עצמם על מקורות פרנסה. תחרות זו גרמה לכך שעקרון המערופיא לא נשמר.

ביטחון הקהילות היהודיות היה תכופות רעוע, בעיקר באזורי גליציה בדרום-מזרח המדינה. מרידות תכופות של הקוזאקים והאיכרים האוקראינים כנגד השלטון ונטל המיסים הובילו תמיד לגל פרעות כנגד היהודים, שהצטיירו בעיניהם כנציגי השלטון השנוא מתוקף עיסוקם בכספים, הפעלת קרקעות חכורות, הפעלת בתי מרזח וטחנות קמח, וגביית מס.

מהבולטים באירועים אלה היה מרד הקוזאקים והאיכרים נגד השלטון הפולני בשנים 1648–1649 בראשות בוגדן חמלניצקי. מרד זה לווה בסדרת פוגרומים יוצאת דופן בהיקפה ואכזריותה, שנודעו כגזרות ת"ח–ת"ט או כ"פרעות חמלניצקי", בהם נחרבו כשליש מהקהילות היהודיות בפולין ואוקראינה. בפרעות נרצחו, על פי ההערכות, מעל 100,000 יהודים, נאנסו עשרות אלפי נשים ונערות, נבזז והושמד רכוש רב, הן פרטי והן קהילתי (כולל ספרי תורה וחפצי קודש). יהודים אשר נתפסו על ידי ההאטמנים נמכרו לעבדות בשוקי העבדים שניהלו הטטרים באזור השפך של נהר קמה אל הוולגה. חיבורו של המלומד היהודי נתן נטע האנובר, "יוון המצולה" הוא אולי המקור החשוב ביותר לידיעותינו על פרעות 1648.[14]

בשנת ה'תי"ד (1654) כרת חמילניצקי ברית עם אלכסיי הראשון, צאר רוסיה, ויחד עם הרוסים שתבעו לעצמם חלק מפולין חזר וכבש קהילות רבות בשטחי בלארוס, ליטא ופולין, ובהן מוהילב, וילנה ולובלין. בקהילות אלו התרכזו אז גם פליטים רבים מערים אחרות. יהודי וילנה הספיקו ברובם לברוח, אך כל רכושם עלה באש שדלקה בבתי העיר במשך 17 יום, ואילו יהודי לובלין הוסגרו על ידי תושבי העיר הגויים, ונהרגו בה כאלפיים נפש.

גזרות ת"ח ת"ט השפיעו על התקבלותה של השבתאות ביהדות פולין בשנות השישים של המאה ה-17, עד להתרסקותה של התנועה היא הפיחה תקווה אצל רבים; היסטוריונים מסבירים, כי עקב המשבר הרוחני שנגרם בשל פרעות, הרס הקהילות והסבל הרב, הייתה ציפייה גדולה לגאולה והשבתאות מילאה צורך זה.

בתקופת השלטון העות'מאני בפודוליה (1699-1672), איבדו רבני פולין את השליטה הרוחנית על המחוז ורבני האימפריה העות'מאנית לא הגיעו למחוז ולכן התנקזו לכאן שבתאים, שחלק מהם חיו בגלוי כשבתאים וחלקם חיו בהסתר.

במאה ה-18

עריכה
 
יהודים מפולין, 1765
 
יהודי פולני, במפנה המאות ה-18 עד ה-19

התפוררות המשטר הכלכלי גרמה ליהודים למצוא לעצמם פרנסות חלופיות. התחזקות מעמד בעלי האחוזת - הפריצים והמאגנאטים פתחה מקור פרנסה חדש - חכירת אחוזות ועסקים מניבים באחוזות. חסותו של הפריץ על היהודי "שלו" הבטיחה לאותו יהודי הגנת מה מפני לחציהם של אנשי הכנסייה ומפני עוינותם של האיכרים, שנבעה לרוב מכך שהיהודי היה גובה המיסים. הפריצים היו קתולים ברובם ואילו האיכרים וההיידמקים פרבוסלבים. הפריצים שזילזלו באיכרים הפרבוסלבים מצאו בני ברית ביהודים, שאמנם דתם הייתה שונה אבל לא היו שותפים למרידות הקוזאקים וההיידמקים. בשלוש מרידות היידמקים (ב-1734, ב-1750 וב-1768) נפגעו קהילות שונות.

יהודים הבטיחו לפריצים דמי חכירה וקיבלו בתמורה את ניהול ההכנסות מאחוזות ומהמצוי בשטחים שבשליטת האציל כמו בתי מרזח, טחנות קמח ויערות לכריתה. יהודים שלא עמדו בהבטחותיהם הכספיות לפריץ היו עלולים להיענש ואכן נענשו לעיתים קרובות. חוסר היכולת לעמוד בתשלומים נבע בין היתר בגלל התחרות שהייתה בין חוכרים יהודים לבין עצמם במטרה לזכות בחכירה. סיבות נוספות היו חובות אבודים שלא הצליחו לגבות ואצל אלו שחכרו בתי מרזח היו נזקים שגרמו לקוחות שיכורים, נזקים שלעיתים לא היה בידי חוכר בית המרזח אמצעים לשקמם.

בניהול עסקים אלו הביאו היהודים לביטוי את כישוריהם המסחריים כמו ידיעת קרוא וכתוב, יכולת ניהול כספים, וכן קשרים קהילתיים.

על מנת לתפקד כחוכרים נאלצו רוב החוכרים לעזוב את קהילותיהם העירוניות ולעבור יחד עם משפחותיהם לגור במרחב הכפרי. חלוקת פולין הביאה לקיצוץ במספר החוכרים ולתהליך חזרה מהכפר אל העיר. פולין חולקה בין פרוסיה, רוסיה ואוסטריה. בפרוסיה (גרמניה) האיכרים שוחררו לחלוטין מהצמיתות וקיבלו מעמד אזרחי. היו איכרים שידעו לנצל מצב זה ושיפרו את מצבם הכלכלי תוך שהחלו לעסוק במסחר בבהמות, במוצרים חקלאיים, ואף החלו להלוות כסף לאיכרים אחרים ובכך דחקו את יהודי הכפרים ממקצועם המסורתי. באימפריה האוסטרית היה תהליך דומה, האיכרים הפולנים והרותנים (סלאבים מזרחיים) שוחררו מצמיתות והתגלו בהם יזמים שדחקו יהודים מפרנסותיהם המסורתיות במרחב הכפרי ואף התחרו ברוכלים שסובבו בכפרים ומכרו מני סדקית.

ב-1768 אישר הסיים בווארשה חוק, שלפיו אסור ליהודים לסחור, לעסוק במלאכה, לעסוק במסחר משקאות או להחזיק בתי מרזח, אלא על-פי החוזים הנערכים עם העיריות.[15] כתוצאה מתקנה זו החליפו חלק מהאצילים את החוכרים היהודים בחוכרים נוצרים[16] ואלו שנושלו ממקורות פרנסתם נשארו בלי אמצעי מחייה.

באימפריה הרוסית היו אפשרויות התעסוקה האלטרנטיביות ליהודים פחותות מאשר באוסטריה ופרוסיה, אולם גם בה נאלצו יהודים לעזוב את המרחב הכפרי ולעבור לעיירות ולערים. הסיבה העיקרית הייתה צווים שיצאו מטעם השלטון וחייבו יהודים לעזוב את הכפרים. ב-1782 בהמשך להחלטה כי סוחרים ועירונים חייבים לשבת ביישובים עירוניים ולא ביישובים כפריים, חלו גם על היהודים מגבלות על התיישבות בכפרים אלא אם עסקו בחקלאות.

פריחה תרבותית

עריכה

בראשית עת החדשה הפכה פולין להיות מרכז חיים של יהדות העולם. לימוד התורה וחיבור הספרות התורנית פרחו, ורבו בה תלמידי חכמים. רשת מסועפת של ישיבות ומוסדות לימוד השתרעה על פני יישובי היהודים במחוזות פולין. הפלפול היה לשיטת הלימוד בישיבות פולין.

תנועת ההשכלה היהודית עלתה באותו זמן במרכז אירופה ומערבה והטיפה לערכים חילוניים ואוניברסליים, והשתלבות יהודים בסביבתם. להשכלה הייתה השפעה מועטה על יהודי פולין, שהעדיפו להתמקד בשימור אורח החיים התורני וההלכתי במסגרות האורתודוקסיות והחסידיות.

תנועת הבונד הסוציאליסטית נוסדה בשנת 1897. מטרתה הייתה לאחד את כל הפועלים היהודים באימפריה הרוסית, פולין וליטא. הבונד ניסה לתמוך בתנועה רוסית מהפכנית רחבה, כדי להפוך את רוסיה למדינה סוציאליסטית ודמוקרטית. הם קיוו כי במסגרת מדינה כזו, יזכו היהודים להכרה כאומה עם מעמד חוקי של מיעוט.

 
כתובה מפולין

חלוקת פולין

עריכה

שלוש החלוקות של פולין בשלהי המאה ה-18 חילקו גם את יהדות פולין לשלוש קבוצות:

היהודים בפולין האוסטרית (גליציה) נהנו מרווחה יחסית, וחיי תרבות עשירים פרחו בקהילות היהודיות. אם כי השלטונות שאפו לגרמניזציה של היהודים. חוק מ-28 באוגוסט 1787 הטיל על יהודי גליציה לקבל, מינואר 1789, שמות משפחה גרמניים. על הרבנים הוטל לנהל את ענייניהם בשפה הגרמנית בלבד. חוק קודם מ-18 בפברואר 1787 הטיל על היהודים חובת שירות בצבא. רק אחרי השתדלויות רבות תיקן הקיסר ליאופולד ב-28 ביולי 1790 תקנה כי במקום שירות בפועל ישלמו היהודים כופר נפש לא נמוך (סכום שיספיק לשם גיוס חייל חליפי).

עם הסיפוח לאוסטריה חל שינוי במעמדם של היהודים שהיו שייכים לאצילים בעלי הערים. מיסים שעד אז שולמו על פי החוק הפולני לאצילים (כדוגמת הגרף פוטוצקי) היו אמורים להיות מועברים ישירות לקיסרות. פעולה זו עוררה חיכוכים היות שמהאצילים נגרע מקור הכנסה רציני והם שאפו להמשיך לקבל כספים אלו, לכן ניסו לדרוש מהיהודים תשלומים חליפיים.

השלטון הרוסי, התברר כסובלני פחות ביחסו ליהודים, ועל היהודים הוטלו מגבלות רבות יותר - הן בהשוואה לימי פולין העצמאית, והן בהשוואה לאחיהם שבשליטת אוסטרו-הונגריה. הצארית יקתרינה הגדולה יצרה בשנת 1791 את תחום המושב באזורי השוליים המערביים של האימפריה, ורק בו הותר ליהודים לחיות ולפעול. תחום המושב כלל את רוב שטחי פולין לשעבר וליטא, שהיו מיושבים בריכוזי יהודים.

הגבלות חוקיות שהוטלו על היהודים נעקפו בתקופת הפריצים בעזרת קשרים אישיים, שתדלנות והיכולת לנצל את המשטר הרופף על מנת להשתמט מהגבלות אלו. חלוקת פולין הביאה את היהודים להיות כפופים למשטרים אבסולוטיים יעילים שהפעילו את החוקים ללא משוא פנים ובכך הורע מצב היהודים.

במאה ה-19

עריכה
 
מוזיקאים ונגנים יהודים ברוהטין, 1912
 
צפיפות היישוב היהודי בממלכת גליציה ולודומריה, 1910

מספר מרידות שהונהגו על ידי האצולה הפולנית, בהן ההתמרדות כנגד הרוסים בשנת 1830 וההתמרדות השנייה כנגד הרוסים בשנת 1863, דוכאו תוך שפיכות דמים רבה וגרמו להגירת אצולה פולנית אל מחוץ לפולין ולהחרמת רכושם או להזנחת עסקיהם. החוכרים של אותם אצילים נשארו ללא תעסוקה.

בקהילות השונות נוצרו מאבקי כוח בין משפחות בעלות כסף וייחוס, על מינויי להנהגת הקהילה, על כבוד ויוקרה ועל השפעה. המאבק היה בעיקר על תפקידי הפרנס אבל גם על תפקידי רבנות, רבנים מונו על פי קרבתם למקבלי ההחלטות ולא רק על סמך השכלתם ובקיאותם. פעולות דומות נעשו גם בתקופות קודמות, אולם הסתלקות ההנהגה המרכזית העצימה את השחיתות ואת המתחים.

כאופוזיציה להנהגת הקהילה המסורתית עלו "החברות". אלו היו התאגדויות של בעלי מלאכה או קבוצות של אנשים שפעלו למען מטרה משותפת, בדרך כלל סוציאלית או דתית. הקבוצות האלו היו מגובשות, כללו גבירים או בעלי בתים בעלי ממון ופעמים רבות היו מתפללים כל בני החבורה במניין משל עצמם. לעיתים קרובות דאגו בני החבורה לעצמם אולם פעמים רבות הייתה פעולתם לטובת הכלל - כפי שהם ראו זאת.

תחום המושב

עריכה
 
מפת "תחום המושב" של האימפריה הרוסית, שנוצר בעיקר משטחי האיחוד הפולני-ליטאי שסופחו לרוסיה
  ערך מורחב – תחום המושב

המדיניות הרוסית כלפי היהודים נעה בין הגבלות מחמירות לניסיונות רפורמה נאורים יותר, שהוגשמו באופן מוגבל. ב-1802 הקים הצאר אלכסנדר הראשון את הוועדה לקידום היהודים, בניסיון לקבוע את מדיניות של התייחסות למיעוט החדש של נתינים יהודים, שמנה כ-4 מיליון נפש. הוועדה הציעה מספר צעדים לעידוד התבוללות של יהודים, אם כי לא כפתה עליהם את ההתבוללות. היא המליצה לאשר ליהודים ללמוד במוסדות החינוך של האימפריה ואף להיות בעלי קרקעות, אך הגבילה את מושבם לתחום המושב והטילה מגבלות על עיסוקיהם. בפועל, חשו היהודים יותר את ביצוע חלקם המגביל של המלצות הוועדה מאשר את חלקם הנאור. בתקופת הצאר ניקולאי הראשון הוטלו גזירות נוספות על היהודים, ביניהן החובה לספק מכסת נערים לשירות של 25 שנה בצבא הצאר, ובהדרגה הורע מצב היהודים על פני המאה ה-19. הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ב-1861 נתנו הקלות מה ליהודים, אם כי עדיין הוגבלו לתחום המושב וחלו עליהם מגבלות תעסוקה ובעלות.

סטטוס-קוו זה הגיע אל קיצו עם ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני בידי מהפכנים ב-1881, התנקשות שהיהודים הואשמו כאחראים לה. גל פוגרומים פרץ ברחבי האימפריה הרוסית בין 1881–1884, מגובה בהעלמת עין ואף עידוד מצד השלטון. גל פוגרומים קשה נוסף התרחש בין 1903–1906, הפעם פוגע קשה יותר בקהילות פולין ההיסטורית,[17] ובכלל זה הפוגרום הגדול בביאליסטוק ב-1906. לגלי פוגרומים אלה הייתה, לימים, השפעה מכרעת על דפוסי ההגירה והכינון של הקהילות היהודיות בעולם, שכן בשנים שלאחריהם עזבו כשני מיליון יהודים את תחום המושב. חלק גדול מאלה היגרו לאמריקה והפכו, לעתיד, להיות הקהילה היהודית הגדולה בעולם – יהדות ארצות הברית. במקביל, נתנו הפוגרומים דחיפה להתפתחותה של התנועה הציונית.

חוקי תחום המושב בוטלו לאחר מהפכת פברואר (1917) וקריסת שלטון הצאר, ויהודים בשטחי רוסיה הורשו להתגורר בערים ברחבי המדינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) חזרה פולין להיות מדינה עצמאית, וחלק מיהודי תחום המושב שבו להיות נתינים פולניים (מרבית יהודי תחום המושב היו בשטחה של אוקראינה). גם גליציה המזרחית על יהודיה הושבה לידי פולין (לתקופה קצרה שהסתיימה עם תחילת מלחמת העולם השנייה) עם פירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית בתום המלחמה. ליטא הפכה למדינה עצמאית (בשטח מצומצם משמעותית יחסית לארכידוכסות הליטאית בעבר), ויהודיה לא שבו לחיק פולין.

הפרנקיסטים

עריכה
  ערך מורחב – יעקב פרנק

יעקב פרנק היה יהודי שחי במאה ה-18 וראה עצמו כמשיח. פרנק סחף אחריו כת מאמינים, והוא נחשב אחד מממשיכי דרכו של שבתי צבי. פרנק ייסד את כת הפרנקיסטים, ובסתיו 1759 התנצר עם קבוצה גדולה מתלמידיו. במהלך השנים ניהל שני ויכוחים פומביים דתיים עם רבנים ובעקבות אחד מהם נשרפו ב-1759 ספרי התלמוד בפודוליה כולה.

השפעת הפרנקיסטים על ההנהגה היהודית הייתה רבה והחשש מפני אובדן נוסף של יהודים היה אחד הגורמים לרדיפת החסידות בימיה הראשונים, כי החסידות נראתה לממסד הדתי היהודי כעוד סוג של משיחיות שקר.

החסידות וההתנגדות לה

עריכה
  ערכים מורחבים – תנועת החסידות, הבעל שם טוב, התנגדות לחסידות
 
ילדים חסידים בלודז', 1910

החל מאמצע המאה ה-18 תפסה תנועת החסידות בהשראתו של הבעל שם טוב אחיזה רחבה בפולין, והיא הייתה למרכז של חצרות חסידים. החסידות באותה תקופה כללה רק מיעוט מבין יהודי פולין ומולה התייצבה ההתנגדות לחסידות.

הציונות

עריכה
  ערכים מורחבים – ציונות

פולין הייתה אחד ממרכזי התפתחות רעיון הציונות והתנועה הציונית לזרמיה השונים. במקביל לתהליכי ההשכלה והחילון, התעורר הרעיון הלאומי היהודי שמצא לעצמו אפיק בציונות. חלק ניכר ממנהיגי היישוב היו יוצאי פולין.

בין מלחמות העולם - בפולין העצמאית

עריכה
 
תפוצת דוברי "שפות יהודיות" (יידיש ועברית) בפולין, 1931
 
עזריאל, שמש בית הכנסת בביאלסקו-ביאלא, 1926

יחס השלטון והחברה אל היהודים

עריכה

במהלך המאה ה-19, וביתר שאת לאחר מהפכת 1905 ברוסיה, הלכה והתחזקה התנועה הלאומית הפולנית, והיא כללה בתוכה גורמים פוליטיים שונים (סוציאליסטים, שמרנים, ליברלים וכו'). יהודי פולין עמדו מבחינה זו במצב לא פשוט: מצד אחד רובם רצו לראות את סיומו של השלטון הצארי הרודני, שדיכא את כל 194 העמים שהרכיבו את האימפריה הרוסית,[18] כולל את היהודים והפולנים. מצד שני, התודעה היהודית הייתה רובה ככולה לאומית, גם אם לאו דווקא ציונית או טריטוריאליסטית, אלא אוטונומיסטית-תרבותית ברוח 'הבונד'. המציאות הזו הלכה והחריפה ככל שהתדרדר המצב הפוליטי ברחבי האימפריה הרוסית, וכתוצאה מכך התחזקות הציפיות לתמורה המצופה. ב-1913 התקיימו בחירות אחרונות ל'דומה' (בית הנבחרים הרוסי), ואת המתח בין צפיות הציבור הפולני מהיהודים לתמוך בעצמאות פולין, לבין הרצון של היהודים להכרה בהיותם מיעוט לאומי, תיאר לימים יוסף קרוק, מי שעצמו היה אחד מהפעילים הפוליטיים הבולטים בתקופה זו, הן בקרב המהפכנים ברוסיה, הן בקרב תובעי השינוי הפולנים, והן כיהודי-לאומי:

לפי החוק נתקיימו הבחירות בשני שלבים: תחילה היו בוחרים "מיופי־כוח", והם אשר בחרו את הצירים. וכך קרה, שבווארשה בעלי זכות־הבחירה היהודים יכלו לבחור ציר יהודי, אלא שהם התחשבו ברדיפות הרוסיות וברגישות הפולנית כדי שהשלטון הצארי לא יוכל לומר, כי ורשה איננה מרכז פולני, כי אם סתם עיר בתוך ה"ארץ הפראבוסלאבית" הרוסית (כפי שהביורוקראטים היו אומרים).

היהודים החליטו איפוא לוותר על הציר משלהם ולבחור ציר פולני, אך בתנאי אחד: שהוא יביע את דעתו למען שוויון זכויות ליהודים. הייתה זו התביעה האלמנטארית ביותר, שהרי הרדיפות האנטי־יהודיות הגיעו אז לשיאן. התרחשה אז אפיזודה פאנטסטית ממש: בין הבוחרים הבורגניים הפולניים לא נמצא אף מועמד פולני אחד שיסכים להודיע הודעה כזאת בפומבי. הרוגז בקרב היהודים היה גדול מאוד. הם החליטו איפוא להצביע בעד פועל סוציאליסטי צנוע בשם יאגלו, אשר השמיע הכרזה כזאת. העיתונות היהודית והסופרים היהודים (ביניהם גם י.ל. פרץ) קראו לבוחרים היהודים במרץ שינקטו עמדה מכובדת ויצביעו למען יאגלו. ואכן הוא נבחר.

פרצה איפוא הסתה אנטי־יהודית שלא תתואר. העיתונות האנטישמית (בייחוד הביטאון הוולגארי והזול שלהם "דווא גרושה") הכריזה חרם מלא על היהודים. אסור לקנות אצל יהודים! אסור לסחור עם יהודים! אסור לפנות לרופא יהודי! יש לנתק את כל הקשרים עם היהודים! להחרים את כולם! ליד החנויות היהודיות הוצבו שומרים מיוחדים (בשכר ובהתנדבות), אשר הזהירו את הפולנים לבל ייכנסו לחנות יהודית. וה"דווא גורשה" פרסם יום־יום רישמות של "בוגדים פולנים, אשר העזו לא לציית לפקודה הפולנית".[19]

חלק מהיהודים נטלו חלק במלחמת העצמאות הפולנית ב-1918 והצטרפו לכוחותיו של יוזף פילסודסקי, אולם קהילות יהודיות רבות בחרו להישאר נייטרליות במאבק להקמת המדינה הפולנית.

התקפות רבות כלפי היהודים התבצעו במהלך העימותים שהעסיקו את מזרח אירופה בשלהי מלחמת העולם הראשונה: מלחמת האזרחים ברוסיה, מלחמת פולין-אוקראינה והמלחמה הפולנית-סובייטית. עקב תמיכת אחוז ניכר מהיהודים בבולשביקים ברוסיה, הם הותקפו על ידי מתנגדי המשטר הבולשביקי. כך, בימי הקרב על ורשה בזמן המלחמה הפולנית-סובייטית, הוצאו אלפי חיילים וקצינים יהודים מיחידותיהם ורוכזו במחנה הסגר ליד העיירה יבלונה, וזאת בשל תעמולת זוועה שטענה כי היהודים מסייעים לקומוניסטים. קרוק תיאר בזכרונותיו את מצב היהודים בפולין, שהוצדק על ידי האנטישמים בעובדה ש-2 מיליון יהודי פולין, שהיוו 13% מהאוכלוסייה, התמידו בזהותם היהודית בשונה למשל מהגרמנים שהגיעו לפולין אחרי היהודים וכבר אי אפשר היה להבדיל בינם לבין סביבתם:

האבטלה בפולין הייתה עצומה וליהודים לא הייתה גישה לשום עבודה במשק המדינה ובעיריות. כן לא נתנו ליהודי לעבוד בחשמליות ובאוטובוסים הצבוריים. מסורת שפלה זו הייתה כאילו מובנת מאליה. לאחר מכן, כאשר ה"בונדאים" הגיעו להשפעה בעירית ווארשה, הגיעו לאחר מאבק נמרץ להישג, ולפיו ניתנה עבודה ליהודי אחד או שנים בחשמלית, ואף זאת לא כנהג, אלא עבודה במשרד. כן לא נמנעו פרעות ישירות ביהודים כבר למן הימים הראשונים. באותו יום, שבו החל המאבק למען הגבול הפולני בגליציה, נערכו פרעות דמים בלבוב. כאן שילחו רסן יצריהם של הפולנים והאוקראינים גם יחד. לאחר מכן היו מאורעות דמים בקאליש, צ'נסטוחוב, בקראקוב ובשורת ערים קטנות יותר. לא חדלתי למחות ולמחות במועצת הפועלים והצבעתי על כך, שמאורעות אלה מן הדין שיוליכו להתפרעות האוכלוסייה, שתשפיע על מצבם של שכבות העם הרחבות ועל התגברות הריאקציה במדינה כולה. תשומת לב מיוחדת עוררו המאורעות בצ'נסטוחוב ובקראקוב. כאן מדובר היה לא על עיירה רחוקה ונידחת, שמן הנמנע היה לדעת מיד היכן וכיצד המאורעות התחוללו. הרי צ'נסטוחוב היא המרכז הדתי והרוחני הפולני, אשר אליו נוהרים מדי שנה בשנה מאות אלפי בני אדם ולשם מביאים אורחים נכבדים ביותר מחוץ לארץ, כדי להראות להם את העיר הקדושה של פולין. בעבר היו מטילים את האחריות בעד כל מעשה רע על ממשלת הצאר. העילה לכך שימשה האנדרטה של הצאר אלכסנדר השני, אותה העמידו ליד הקתדראלה. אנדרטה זו הייתה עלבון קשה לפולין ומשמר רוסי נאלץ לשמור עליה ללא הרף. עתה, כמובן, האנדרטה הורדה והעיר נעשתה פולנית עוד יותר. עלי לומר את האמת, כי על אף חוסר האימון שלי כלפי השליטים החדשים, לא האמנתי, כי הם ירשו לערוך פרעות. מיד יצאתי מוארשה לצ'נסטוחוב ונזדעזעתי עמוקות בראותי את העובדות האיומות. אנשים, שהשתתפו שלש שנים רצופות במלחמה (וביניהם רופא צבאי) סיפרו, כי במשך שלוש השנים של חייהם בשדות הקרב לא ראו מעשים כה אכזריים כפי שראו בצ'נסטוחוב. הפורעים בצ'נסטוחוב הגיעו לנקודת שיא. והנה מה שאירע לקרבן הראשון הרשל דז'אלושינסקי: יהודי בגיל 45. הפורעים הכו אותו מכות רצח במוטות ברזל ובגרזינים עד אשר נפל לארץ חסר הכרה והמוח נשפך מגולגולתו הפתוחה. לאחר צ'נסטוחוב בא תורה של קראקוב.[20]

על רקע זה החלו מדינות המערב לגלות דאגה עקב פרסום ידיעות עיתונאיות על עריכת פוגרומים רבים נגד יהודי פולין. בעקבות לחץ שהופעל על הממשל, הסמיך הנשיא האמריקאי וודרו וילסון את הנרי מורגנטאו (האב) לחקור את הנושא. הדו"ח שפרסם (דו"ח מורגנטאו) טען, כי הידיעות על עשרות פוגרומים היו מופרזות ובכמה מקרים גם מפוברקות. בחקירה זוהו שמונה תקריות עיקריות בשנים 1918–1919 והערכת הקורבנות הייתה בסביבות 200–300 יהודים. בין התקריות היו ירי של שוטר ב-35 יהודי העיר פינסק לאחר שהאשימם בקנוניה נגד העם הפולני, ותקיפת יהודים ברחובות ורשה על ידי חיילים פולנים. אף אחת מהן לא גונתה על ידי הממשלה. תקריות של התעללויות ופוגרומים התקיימו בעיקר במקומות אחרים, כמו באוקראינה.

תוצאת הדאגה ליהודי פולין התבטאה בפסקה בחוזה ורסאי, שהגנה על זכויות המיעוטים בפולין. החוזה הבטיח ליהודים שוויון זכויות והכרה מפורשת בזכות היהודים לשמור שבת והתחייבות שלא לערוך בחירות כלליות או מקומיות בשבת.[21] בעקבות הסכם השלום הפולני-סובייטי שנחתם בריגה ב-1921, קיבלו תושבי שני הצדדים זכויות לבחור את מדינתם. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים אותן זכויות כמו אזרחיה האחרים והתחייבה לסובלנות דתית. מאות אלפי יהודים, בעיקר חנוונים ושאר בעלי מקצועות שנמנעו מלעבוד בשטח הסובייטי, עברו לפולין.

במפקד שנעשה בפולין ב-1921, 73.76% מסך כל היהודים על־פי דתם הכריזו שהם יהודים גם על־פי לאומיותם (ובמפקד של 1931 אמרו 79.9% שיידיש היא שפת־האם שלהם, ו-7.8% אף הצהירו שהעברית היא שפתם הראשונה, כלומר, רק אחוז קטן של יהודים פולנים אמרו שהפולנית היא שפת האם שלהם).[22] התעוררות האנטישמיות ברפובליקה השנייה התרחשה בעקבות עליית הלאומיות הפולנית שנתמכה על ידי ממשלת "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" (אנדקים), וכן עקב אי זיהויים של היהודים כחלק מהעם הפולני ובידולם מהאוכלוסייה הפולנית. בנוסף, היו שהאמינו שיש ליהודים מזימה להשתלט על פולין ולהקים בה מדינה יהודית. תוכניתו של ראש ממשלת פולין בתחילת שנות העשרים, ולדיסלב גרבסקי, כללה הטלת מיסים על הסוחרים היהודים והצרת צעדי היהודים במדינה. מדיניות מיסוי מפלה ומדיניות רישוי מפלה (שכונו בפי היהודים בשם "גזירות גרבסקי") היו לכלי כלכלי במלחמתו של גרבסקי נגד המיעוט היהודי במדינתו. כן הוצרו צעדי היהודים שביקשו לקבל משרה ממשלתית, והוטל נומרוס קלאוזוס בלתי רשמי שהגביל את מספר היהודים באוניברסיטאות ל-10%. דבר זה הביא לעזיבה של יהודים אמידים רבים את פולין. חלקם של יהודים אלו (כשלושים אלף) עלה לארץ ישראל.

מצב היהודים השתפר מעט עם עלייתו לשלטון של המנהיג השמרן יוזף פילסודסקי. פילסודסקי התנגד לאנטישמיות והחליף את עקרון ההטמעה האתנית של האנדקים ב"הטמעה מדינית" קרי, בחינת האזרחים על-פי נאמנותם למדינה. בתקופת שלטונו, בשנים 1926 – 1935, שופרו תנאי היהודים, בעיקר הודות לראש הממשלה, קזימיר ברטל. עם זאת, האווירה הכללית הייתה בלתי אוהדת כלפי היהודים. על אף שפילסודסקי לא נודע בעוינות מיוחדת אליהם, ככל שהתרחקה תנועת ה"סנאציה" מהאידיאלים הסוציאליסטים של ימי בחרותו של פילסודסקי והתקרבה מבחינה אידאולוגית למשטרים הרודניים האחרים באזור, הרי שחל שינוי איטי אך משמעותי ביחס המשטר כלפי היהודים. צירוף של מבחר נסיבות, בכללם השפל הגדול, הביאו לידי כך שמצבם הכללי של היהודים לא היה משביע רצון ומותו של פילסודסקי סימן מפנה לרעה ביחס השלטונות הפולנים אל האוכלוסייה היהודית. האוכלוסייה היהודית המשיכה לגדול - במפקד של 1931 היו 3,113,933 תושבים יהודים בפולין, שהיוו 9.8% מן האוכלוסייה הכללית. אולם באוכלוסייה העירונית היה שיעורם כ-30%.[22]

לאחר מותו של פילסודסקי, שלט במדינה שלטון נשיאותי, כמעט דיקטטורי, של שלושה מנהיגים (מושצ'יצקי, בק ושמיגלי). לממשלה היה יחס שלילי למיעוטים ומצב היהודים הידרדר. הוטלו מכסות בלתי רשמיות או חצי רשמיות (נומרוס קלאוזוס) במטרה להפחית את מספר הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות בחצי (שיעורם ירד מ-20.4% ב-1928/9 ל-9.9% ב-1937/8[23]), זאת בצירוף הנהגת שיטת ספסלי גטו המפרידה בין הסטודנטים היהודים לפולנים. רבות מן המשרות הממשלתיות המשיכו להיות חסומות בפניהם ובשנת 1937 הגבילו האיגודים המקצועיים של הרופאים ועורכי הדין את חבריהם החדשים לפולנים נוצרים בלבד ושירות המדינה כבר חדל לחלוטין להעסיק יהודים. לכל זה נלוותה אלימות פיזית: בין 1935 ל-1937 נערכו 500 תקריות אנטישמיות בהן נרצחו 79 יהודים. אלימות הופעלה לעיתים קרובות בחנויות יהודיות ורבות מהן נבזזו. חרם כלכלי מתמיד (בתמיכת הממשלה) על עסקי היהודים, התפרעויות על הנכסים בשילוב השפעת השפל הכלכלי הגדול על פולין, צמצמו מאוד את רמת החיים של יהודי פולין שהגיעה לרמה הנמוכה ביותר בעולם היהודי.

בשנת 1937 החלו פולין וצרפת לשאת ולתת על דרכים ואמצעים מעשיים לביצוע תוכנית מדגסקר שעיקרה טרנספר של אוכלוסייה יהודית לאי. פולין שלחה אל האי ועדת חקירה של 3 חברים, שניים מהם יהודים. בשובם ממנו, הגישו היהודים דוח פסימי על כושר הקליטה של מדגסקר, אבל ממשלת פולין קיבלה דווקא את דעתו החיובית של יושב ראש הוועדה הפולני. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בפולין גדולה ופעלתנית ביותר בענייניה הפנימיים אך ענייה מאוד וממודרת מהחברה הסובבת.

על פי מפקד שנערך בגרמניה ביוני 1933, חיו בה 56,480 יהודים זרים, אזרחי פולין, כאשר מעל 40% מתוכם נולדו בגרמניה. בשנים 1933–1938 נקטה פולין בצעדים מנהליים למניעת שובם של אזרחים אלה מגרמניה ובאוקטובר 1938 פרסמה צו על ביטול דרכוניהם של כל האזרחים הפולנים שחיים מחוץ לה ושלא קיבלו היתר מיוחד להיכנס אליה עד סוף החודש. בתגובה לצו הפולני, ב-27 וב-28 באוקטובר גירשה גרמניה בכפייה כ-16,000 יהודים פולנים. בין היהודים שהובלו אל הגבול היו גם בני משפחתו של הרשל גרינשפן.[24]

כלכלה

עריכה

מצבם הכלכלי של יהודי פולין בין שתי מלחמות העולם אופיין בתהליך ממושך של הידרדרות כלכלית. מקובל לחלקו לשתי תקופות: בין השנים 1921–1931 ו-1932–1939.

מרבית יהודי פולין בשנות העשרים, קרוב ל-80%, עסקו במסחר, רוכלות ותעשייה זעירה בבתי מלאכה קטנים. זאת, עקב האפשרויות הקלות יחסית לפתיחת עסקים זעירים, היחס המפלה מהממשלה שמנעה מהם לעבוד בתעשייה ולהיכנס לשירות הציבורי, עקב החינוך הדתי שלא הכשירם למקצוע אקדמי וקשיי קבלתם לאוניברסיטאות. בשנות השלושים חל תהליך של מעבר היהודים למקצועות חופשיים, אותם למדו בבתי הספר הגבוהים והם הפכו לכוח גדול ומשמעותי במקצועות הרפואה, המשפטים והעיתונות.

בשנות השלושים הוחרפו הצעדים הכלכליים מצד השלטון: על היהודים נחתו גזירות כלכליות רבות כמו מיסוי ורישוי לפתיחת עסקים שפגעו בפרנסתם והפכו לאמצעי לנישולם,[25] ובעיקר נפגעו מה"אטטיזציה" - הלאמת ענפי כלכלה שונים. לכך נוספה עוינות הציבור הפולני, שהתבטאה במשמרות שנערכו לפני עסקי היהודים או בלחימה כלכלית נגדם מצד איגוד הקואופרטיבים הפולני. היהודים ניסו ללחום נגד מגמות אלו, פתחו בתי ספר למלאכה (כמו אורט), יצרו מוסדות אשראי יהודיים בעזרת הג'וינט ופתחו רשתות קמעוניות משל עצמם.

פוליטיקה וחינוך

עריכה

מרבית יהודי פולין בין מלחמות העולם חיו בקהילה חברתית ותרבותית נבדלת מהעם הפולני. מעל ל-75% מהם ראו עצמם שייכים ללאום היהודי ורק מיעוט קטן מהם ראו עצמם כפולנים. הם קיימו מפלגות יהודיות שונות שהתחלקו בחלוקה גסה לשלושה גושים: הציונים (והציונות הדתית), החרדים והחילוניים הלא-ציונים.

בתקופה בה פולין הייתה מחולקת, יהודים משטחי פולין נכנסו לבתי הנבחרים של אוסטרו-הונגריה ורוסיה. והוקמה סיעה יהודית בפרלמנט של אוסטריה.[26] עובדה זו הייתה הבסיס לפעולה הפוליטית היהודית בפולין המאוחדת.

המפלגות ייצגו את הקהילה היהודית בפרלמנט הפולני – הסיים. הייצוג היהודי, עקב החוקים המפלים, לא היה שווה ערך לאחוזם באוכלוסייה. בבחירות הראשונות ב-1919 הצביעו למעלה מ-450,000 יהודים שסימנו את חלוקת הכוחות בקהילה היהודית: התנועה היהודית לאומית (הציונים) קיבלה מחצית הקולות (5 צירים), האורתודוקסים (החרדים) קיבלו 2 צירים, הפולקיסטים - 2 ופועלי ציון 1. מרביתם התאגדו יחדיו ל"גוש יהודי". הייצוג היהודי גדל במושבי הסיים הבאים בשנות העשרים והשלושים עד למעלה מ-30 צירים שהחלו לשתף פעולה עם מיעוטים אחרים (גרמנים, אוקראינים ועוד) והרימו, בגיבושו של יצחק גרינבוים, את "גוש המיעוטים" על מנת להבטיח את כיבוד זכויות המיעוטים בפולין. ב-1926 פורסמה "ההסכמה", בה מיתנה ממשלת פולין כמה תקנות אנטי יהודיות תמורת הינתקות היהודים מגוש המיעוטים, אולם מעמדם של היהודים בפוליטיקה הפולנית הלך ופחת עם השנים והצירים היהודים היו לרוב מנודים בפרלמנט, אף על פי שנכחו בכל בתיו. האנטישמיות גברה נגדם גם מצד המיעוטים האחרים ובעיקר לחמה בהם "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" (האנדקים).

המפלגות והתנועות השונות עסקו גם בפעולות חינוך מקיפות לאנשיהם שכללו בתי ספר, תנועות נוער, ישיבות ועוד. בעוד שבשנות העשרים מרבית ילדי היהודים השתייכו לחינוך הפנים-יהודי, אם בחדרים ובישיבות ואם ברשתות החינוך כמו "תרבות" הציונית או "ציש"א" היידישאית, הרי שבשנות השלושים יותר ממחציתם למדו בבתי הספר הפולניים על מנת שיוכלו להתקבל לאוניברסיטאות וכן כביטוי למגמת החילון שהתפתח בקרב יהודי פולין.

המפלגות היהודיות ומפעלי החינוך שלהן היו:

המפלגות הציוניות עסקו בטיפוח החינוך הציוני בהפעלת רשת חינוך בשם "תרבות", בהם לימדו את השפה העברית וחינכו להגשמה לאומית בארץ ישראל. המזרחי הפעיל רשת חינוך דתית-ציונית בשם "יבנה". כמו כן הפעילו המפלגות את תנועות הנוער "דרור", "השומר הצעיר" "החלוץ", "החלוץ הצעיר" ו"בית"ר" ותנועת תורה ועבודה הדתית הפעילה את "השומר הדתי", "ברוריה הצעירה" ו"בני עקיבא,[27]שהכשירו את חניכיהם לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות חלוצית בה. הוקמו חוות הכשרה ברחבי פולין, בהן הוכשרו אלפי צעירים בעיקר לעבודות חקלאיות, במטרה להשתלב בהתיישבות העובדת בא"י. בין השנים 1933–1937 עלו ארצה 75 אלף יהודים, שהגשימו את העלייה הלכה למעשה.
  • החרדים, על חצרות הרבנים, תנועת החסידות שפרחה מאוד והישיבות הגדולות ששימשו לרבים כסמכות תורנית, יוצגו בעיקר דרך מפלגת "אגודת ישראל". המפלגה הפעילה את רשת "חורב" שכללה חדרים, ישיבות, בתי מדרש ומוסדות לחינוך מקצועי בהם למדו אלפי ילדים. כמו כן פעלה רשת בתי ספר לבנות "בית יעקב". החרדים ניסו דרך מוסדותיהם החדשים להילחם במגמת החילון שהתפתחה בקרב היהודים.
  • חילונים לא ציונים – יוצגו דרך פולקספרטי (פולקיסטים), מפלגה יהודית חילונית, שדגלה באוטונומיה לאומית ליהודים ובתרבות יידישאית, ותנועת הבונד, שהייתה מפלגת פועלים שדגלה ביישוב היהודים בפולין ולחמה להגשמת הסוציאליזם. היא הפעילה רשת חינוך בשם "ציש"א", שחינכה לסוציאליזם ולתרבות יהודית שבראשה – שפת היידיש.

במקביל לבחירות הכלליות התנהלו גם בחירות מקומיות להנהגת הקהילה היהודית המקומית. בבחירות אלו התמודדו רשימות פוליטיות רבות (עד לכ־30 רשימות יהודיות במקומות שונים). הבחירות חשפו את הפיצול הפנימי הרב בתוך יהדות פולין, לצד יצירת שיתופי פעולה בין תנועות מנוגדות, כדוגמת חסידים ומתבוללים כנגד הציונים.[28]

תרבות

עריכה
 
דגם בית הכנסת הגדול בורשה בבית התפוצות, (2008)

לאחר מלחמת העולם הראשונה התפתחו חיי תרבות עשירים בקרב יהדות פולין, בעיקר בוורשה, שממנה נפוצו למרבית הקהילות היהודיות. הוצאו ספרים ועיתונים רבים, ביידיש ובעברית, והופקו עשרות הצגות מקוריות מצליחות.

בוורשה קמו מספר הוצאות ספרים ציבוריות ופרטיות ("קולטור-ליגע", "אחים לוין-אפשטיין", "אחיאסף", "צנטרל" ועוד), שהוציאו ספרים רבים ביידיש ובעברית, בעיקר של סופרי היידיש החשובים: שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, שלום אש, י"ל פרץ ואחרים. הוצאו לאור גם ספרי לימוד, כתבי עת, אוספים ושבועונים ספרותיים חשובים, וכן ספרי קודש וספרי מלומדים וספרות מתורגמת ענפה של מיטב סופרי העולם.

הוצאו לאור עיתונים יהודיים רבים, בעיקר ביידיש (יותר מחצי מיליון גיליונות ביום) וכן בעברית ופולנית, שתיארו את חיי היהודים ותרבותם. עיתונים מרכזיים היו "הײַנט" ("היום"), ששילב סיפורים איכותיים עם מאפיינים פופולריים והפך לפרו-ציוני בהנהגת יצחק גרינבוים; "דער מאָמענט" ("הרגע"), שדגל בהשתלבות בחברה הפולנית ולאחר מכן תמך ברוויזיוניסטים ו"הצפירה", עיתון בעברית שהפך לפרו-ציוני בהנהגת נחום סוקולוב, הביא ידיעות רבות על חיי העם היהודי ומשך יהודים משכילים ודתיים כאחד. כמו כן יצאו לאור מספר שבועונים למבוגרים ולילדים.[29]

התיאטרון היידי התעורר מחדש בפולין לאחר הסרת החרם מעליו ב-1908. הועלו הצגות ביידיש של שלום עליכם, דוד פינסקי, פרץ הירשביין ואחרים וגם יצירות מתורגמות ליידיש של מיטב המחזאים הזרים. בפולין פעלו כ-350 שחקנים יהודים. להקת שחקנים חשובה שפעלה בוורשה הייתה "הלהקה הווילנאית". היא העלתה הצגות בסגנון הריאליזם הבימתי של מחזאים יהודים וזרים ונחשבה לסמן איכות תיאטרונית. הצגתה המפורסמת ביותר הייתה "הדיבוק" של אנ-סקי שהועלתה על ידם לראשונה ב-1920 (ולאחר מכן "אומצה" על ידי תיאטרון הבימה במוסקבה). תיאטרון חשוב אחר היה "צנטראל" שהתפרסם לאחר מכן בשם "וויקט" והציג מחזות יידיש מגוונים, מקוריים ומתורגמים.

כמו כן הפעילו הקהילות היהודיות מוסדות צדקה רבים, שכללו מרפאות, בית חולים, בתי אבות, בתי יתומים, מוסדות לנכים, בתי תמחוי לעניים (אחד המפורסמים שבהם - מוסד "בית לחם") ועוד.

התרבות היהודית המתפתחת נגדעה באחת עם הכיבוש הנאצי את פולין.

שואת יהדות פולין במלחמת העולם השנייה

עריכה
  ערך מורחב – שואת יהודי פולין
 
ילדים יהודים בגיטו ורשה בפולין, 1940
 
אנדרטה לזכר בית היתומים היהודי בקרקוב, פולין, ומנהלו אלתר דוד קורצמן

הרדיפות

עריכה

כתוצאה מהסכם ריבנטרופ מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות שנחתם באוגוסט 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, לחלוקתה של פולין היה ותפרוץ מלחמה, נחצתה פולין לשניים במהלך ספטמבר 1939 - החודש הראשון למלחמה, וחדלה לתפקד כישות מדינית עצמאית.

הגרמנים פלשו למערב ומרכז פולין ב-1 בספטמבר 1939, סיפחו והטילו חסותם על השטחים הללו. החלה רדיפת היהודים באזורי לב פולין שנקראו בפי הגרמנים הגנרלגוברנמן - שטחי הממשל הכללי, בפיקודו של הנס פרנק. כשני מיליון יהודים ישבו בשטחים אלה. במשך השנתיים הראשונות הסתפקו הגרמנים בגזל הרכוש היהודי, דחיסת היהודים בגטאות ומשלוחם לעבודות כפייה. בתקופה זו פעלו הגרמנים בקרב היהודים באמצעות "מועצות יהודים" (יודנרט).

ברית המועצות פלשה למזרח פולין ב-17 בספטמבר 1939 וגורלם של היהודים תחת הכיבוש הסובייטי לא היה אחיד:

קבוצה אחת, של נאמני הממשל הסובייטי מקרב היהודים, זכו לשנתיים נוספות של ביטחון יחסי תחת המטריה הסובייטית ובה בעת קוממו נגדם גורמים פשיסטיים ולאומנים בקרב האוכלוסייה המקומית שהאשימו (האשמה שהיה לה על מה להתבסס) את היהודים בסיוע לממשל הסובייטי. הפשיסטים והלאומנים מקרב האוקראינים והפולנים ייחלו להגעת הנאצים ולשעת כושר להיפרע הן מן הסובייטים והן מן היהודים, שעת כושר שלא אחרה להגיע עת פלשו הנאצים לברית המועצות ביוני 1941 – מבצע ברברוסה.

הקבוצה השנייה של יהודים, אלו שהסובייטים פקפקו בנאמנותם, הוגלו שכם אחד עם אוכלוסיות נוספות (פולנים, אוקראינים) שנחשדו אף הם באי נאמנות לגולאגים בתוככי ברית המועצות. ההערכה היא ש 30% ממיליון עד שניים אוכלוסי מזרח פולין שגורשו לשטח ברית המועצות בשנים 1939–1941, היו יהודים.

ההשמדה

עריכה
  ערך מורחב – הפתרון הסופי

עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם איינזצגרופן לפעול בשטחים אלה בהרג שיטתי של יהודים, לרוב ליד בורות ירי, ובמקרים רבים בסיוע פעיל של משתפי פעולה מקומיים. עד להקמת מחנות ההשמדה ומיסוד ההשמדה בגז, כבר נימחו קהילות שלמות מעל פני האדמה.

במהלך ועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942 הציע הד"ר יוזף בילר, שהיה "מזכיר המדינה" בשטחי הממשל הכללי, לריינהרד היידריך להתחיל ב"פתרון הסופי של בעיית היהודים" בשטחי הממשל הכללי. עם זאת, ההמתות הראשונות בגז החלו במחנה חלמנו עוד בדצמבר 1941. בתקופה זו החלה השמדתם השיטתית של יהודי אירופה והראשונים שנבחרו לכך היו יהודי פולין, בפיקוחו של המושל הכללי הנאצי הנס פרנק. שישה מחנות השמדה הוקמו – אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור, וטרבלינקה, ובהם הושמדו מיליוני יהודים. מתוך אוכלוסייה של מעל שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר נטמעו באוכלוסייה הפולנית, הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו ממחנות העבודה בברית המועצות, שרדו את צעדות המוות ממחנות הריכוז וההשמדה בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים – צבא אנדרס והצבאות ששיתפו פעולה עם הצבא האדום. כן כלולים במספר זה יהודים שהצליחו לצאת לארצות המערב בתחילת המלחמה.

החברה הפולנית והשמדת היהודים

עריכה

קיימת מחלוקת בדבר תפקידם של הפולנים בהשמדת היהודים. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין החל דיון חופשי וגלוי בנושא רגיש זה.

במהלך הכיבוש הגרמני רוב הפולנים היו נתונים במאבק על עצם קיומם. לא היה ביכולתם להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים. היו מקרים רבים של פולנים שסיכנו את חייהם בניסיון להציל משפחות יהודיות ולסייע ליהודים (חסידי אומות העולם). מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסייה המקומית.

עם כל זאת, היה היחס הפולני לשואה מצד האוכלוסייה בכללותה לעיתים אדיש, ולעיתים אף משתף פעולה. הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של האוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחייה כ"ציידי יהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמיכות לכיבושה על ידי הגרמנים, ביולי 1941. פרטי תקרית זו עדיין שנויים במחלוקת, אם כי הממשלה הפולנית הביעה את צערה על פעולות אזרחיה כלפי היהודים. הפולנים ביצעו הרג ביהודים גם לאחר סיום המלחמה (ראו להלן). עם זאת בפולין היו הכי הרבה חסידי אומות העולם באירופה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

עריכה
 
שלט לזכר מורשת יהדות פולין, על תפארתה וחורבנה, מוצגים בהבלטה בפולין (2005)

פולין הקומוניסטית

עריכה

סוף מלחמת העולם השנייה מצא את פולין בשליטה סובייטית. על פי הערכות שונות, בין 40,000 ל-100,000 יהודים שרדו את השואה על אדמת פולין. במרץ 1946 דווח עיתון "המשקיף" שבכל פולין נשארו כ-60,000 יהודים, רובם בורשה, קרקוב ולודז'.[30] כ-150,000 פליטים יהודיים שבו אליה משטחי ברית המועצות, וכן ניצולים מגרמניה וארצות אחרות. בסך הכל, נמצאו בפולין לאחר המלחמה כ-240,000 יהודים. לפולין הושבה עצמאותה, אך כגרורה קומוניסטית של ברית המועצות. חלק מהיהודים ניצולי השואה ביקשו להשתלב בפולין החדשה תוך שמירה על זהותם. בלובלין הוקם ועד יהודי מרכזי שנשלט על ידי גורמים חילוניים. הדרישות לשירותי דת נענו אך במשורה. הממשלה הסכימה להקמה של קהילות דתיות שיעסקו אך ורק בסיפוק צורכי דת, ואלו החלו לקום בערים שונות בפולין. הקהילות הקימו איחוד מרכזי של הקהילות ולצדם הוקמה רבנות ראשית של פולין.[31]

היהודים בפולין נתקלו ביחס עוין של פולנים ובכמה ערים התחוללו שוב פוגרומים. ניסיונות הממשלה הקומוניסטית להילחם באנטישמיות לא הועילו, ובמשך השנה שלאחר השחרור נרצחו כ-350 יהודים ברחבי פולין, ביניהם 42 נפשות משרידי הקהילה היהודית בקיילצה בפוגרום קיילצה.

מצוקת היהודים הפליטים גברה והם שוכנו בצפיפות במחנות עקורים. רובם ביקשו לעזוב את פולין. התנועה הציונית ארגנה את מבצעי "הבריחה" ובמבצע הברחה העבירה יותר ממאה אלף יהודים אל חופי ארץ ישראל. אחרים היגרו לארצות אירופה ולארצות הברית.

 
ספר לימוד יידיש (אלפון) לבית ספר ממלכתי יהודי. ורשה, 1958

בשנת 1956 הותר ליהודי פולין לעזוב את המדינה וכך עלו לישראל כ-35 אלף יהודים, חלקם מברית המועצות שיכלו להוכיח כי היו בעבר אזרחי פולין. עלייה זו נקראה "עליית גומולקה", על שם הנשיא ולדיסלב גומולקה. לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה פולין, כיתר מדינות הגוש המזרחי, את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל ונקטה בקו פרו-ערבי ואנטי-ציוני.

במרץ 1968, במסווה של מערכה נגד הציונות, החל מסע אנטישמי מאורגן בפולין שבמהלכו פוטרו יהודים ממשרות ממשלתיות, ומן הצבא, המפלגה, האוניברסיטאות ואמצעי התקשורת ואזרחותם נשללה. אלפי יהודים עזבו את פולין בעקבות כך, והקהילה חוסלה כמעט לחלוטין. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989 נותרו בפולין בין 5,000 ל-10,000 יהודים, כשחלקם מסתירים את מוצאם היהודי. במרץ 2018, בטקס לציון 50 שנים למסע הרדיפה והגירוש, נשיא פולין אנדז'יי דודה ביקש בשם ארצו מחילה על אירועי אותה עת.[32]

פולין הדמוקרטית

עריכה
 
משלחת ישראלית באושוויץ, אוקטובר 2006

כיום יש קהילה קטנה מאוד של יהודים בפולין, שגודלה מוערך ב-7,000–12,000 איש. עם זאת, מספר מקורות פולנים טוענים שהמספר האמיתי גדול יותר ועומד על כ-100,000 שברובם אינם מגדירים עצמם כיהודים. מתוכם, מעריכים, כ-30,000 עד 40,000 בעלי זיקה כלשהי, דתית או תרבותית, ליהדות.

פולין המודרנית והדמוקרטית של היום, נטולת יהודים כמעט לחלוטין, עדיין עוסקת בהנצחת יהודיה שאינם עוד. זכר ומורשת יהדות פולין, על תפארתה וחורבנה, מוצגים בהבלטה במקומות רבים, ואף מהווים מרכיב חשוב בתעשיית התיירות של פולין. בתי כנסת ברחבי פולין, אשר שרדו את השואה ואת תקופת המשטר הקומוניסטי, שופצו ושוחזרו, ובחלקם הפכו למוזיאונים לתולדות הקהילה היהודית המקומית. ב-2013 נפתח המוזיאון לתולדות יהודי פולין באזור בו עמד גטו ורשה.[33] משלחות של בני נוער מישראל ומהתפוצות מגיעות מדי שנה לסיורים בפולין כדי לעסוק ביהדותה לפני השואה ולאחר שנחרבה.

בפברואר 2018 אושר בסנאט "חוק הזיכרון הלאומי" אשר עורר ביקורת רבה בישראל, על מה שהתפרש כניסיון להסיר אחריות מהפולנים על חלקם בשואה.[34]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

פנקס הקהילות (חלק רביעי: פולין)

בין מלחמות העולם
אחרי מלחמת העולם השנייה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: יהדות פולין
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהדות פולין

מחקרים

עריכה
מחקרים, קטעי ספרות וזכרונות שראו אור בעבר, לצד מאמרים ומחקרים חדשים ומקוריים

מקורות

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Lukas, Richard, Ph.D. (1989). Out of the Inferno: Poles Remember the Holocaust. University Press of Kentucky. pp. 5, 13, 111, 201.; ראו גם Lukas (2012) [1986]. The Forgotten Holocaust: Poles Under Nazi Occupation 1939-1944. New York: University of Kentucky Press/Hippocrene Books. ISBN 0-7818-0901-0.
  2. ^ GUS. "Tablice z ostatecznymi danymi w zakresie przynależności narodowo-etnicznej, języka używanego w domu oraz przynależności do wyznania religijnego". stat.gov.pl (in Polish). Retrieved 2023-10-07.
  3. ^ ראו:ישראל ברטל, התהוותה של יהדות מזרח אירופה, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 119-118.
  4. ^ 1 2 חיים ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, עמ' 49.
  5. ^ 1 2 3 מאיר באלאבן, קורות היהודים בימי הביניים, בתוך: בית ישראל בפולין, א, עמ' 8-1.
  6. ^ 1 2 אלכסנדר קוליק, תולדות יהודי רוסיה מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, כרך א, מרכז זלמן שזר
  7. ^ דוד דוידוביץ,בתי הכנסת של היהודים האשכנזים, מחניים, צ"ה, תשרי תשכ"ה-1965, באתר "דעת".
  8. ^ ראו:ישראל ברטל, התהוותה של יהדות מזרח אירופה, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, עמ' 119-118.
  9. ^ מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ב, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ח-1978, עמ' 1119-1118.
  10. ^ אלכס צייטלין, דמוגרפיה של אשכנזים - ד"ר דניאל סטייצקי, ב-29:50, ‏09 באוקטובר 2020
  11. ^ קורופקי היא מילה ממקור סלאבי, rupka שפירושה "תיבה" או "קופה", ובהשאלה: קופת המיסים, כלומר מס.
  12. ^ קובץ בית אהרון וישראל
  13. ^ ראו גם אליהו גוטמאכר "אדרת אליהו", עמ' רסו. "בית ישראל בפולין - מימים ראשונים ועד ימות החורבן" עמ' 98. קובץ בית אהרון וישראל עמ' קלד
  14. ^ ישראל ברטל, פולין כמרכז רוחני, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, עמ' 143.
  15. ^ אזכור התקנה היסטוריה של לבוב, במרכז למורשת יהדות פולין
  16. ^ צבי ליברמן, היהודים בימי חלוקת פולין בתוך חקלאים יהודים בערבות רוסיה, 1965
  17. ^ חדשות לבית ישראל, חבצלת, 24 בפברואר 1905
  18. ^ ס.א. סמית, המהפכה הרוסית, תל אביב: ידיעות אחרונות - חמד, 2008, עמ' 38
  19. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב: מחברות לספרות, 1970, עמ' 181-180
  20. ^ קרוק, תחת דגלן - כרך ב', עמ' 379-378
  21. ^ ראו: קציעה, טביבאן, "מסעות בזמן - משלום למלחמה ולשואה", הוצאת מט"ח 2009, עמ' 14.
  22. ^ 1 2 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 249-248.
  23. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 250.
  24. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; עמ' 304-302.
  25. ^ ראו למשל את הטענות על החוקים להיגיינה ומכניזציה של המאפיות: גזירת האסתטיקה, דבר, 26 באוגוסט 1938
    קולות מפולין, דבר, 24 בנובמבר 1935
    גזירה על הנחתומים, דבר, 25 בנובמבר 1927
    קיסמים, דבר, 30 בנובמבר 1928
    המאפיות היהודיות בפולין בסכנת סגירה, דבר, 14 באוקטובר 1935
  26. ^ שלמה נצר, מאבק יהודי פולין על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות, אוניברסיטת תל אביב, תש"ם, עמוד 9
  27. ^ אלחי יוסף, פרק שישי: ארגוני הנוער של תנועת תורה ועבודה, המזרחי ותנועת תורה ועבודה בפולין 1928–1939, ירושלים: הוצאת הספרים הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשס"א, עמ' 149-172
  28. ^ יששכר-דב בר-דרורא, מלחמת הבחירות ביהדות הפולנית, דואר היום, 12 במאי 1931
  29. ^ הדר פרי, העיתון העברי בפולין "עולמי הקטן", שנים ספורות לפני השואה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, ינואר 2021
  30. ^ 30 אחוז מהשרידים בפולין - מחוסרי עבודה, המשקיף, 18 במרץ 1946
  31. ^ חיי דת ומסורת בין יהודי פולין, הארץ, 15 בפברואר 1946
  32. ^ אלדד בק, נשיא פולין: ״מבקש סליחה על גירוש היהודים ב-68'״, באתר ישראל היום, 8 במרץ 2018
  33. ^ זיו ריינשטיין‏, נפתח מוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה, באתר וואלה, 28 באוקטובר 2014
  34. ^ עופר אדרת, קראו בעברית: החוק הפולני החדש שמעורר סערה בישראל, באתר הארץ, 1 בפברואר 2018



אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=יהדות_פולין&oldid=40066465"