סיירת שקד

סיירת "שקד" (ידועה גם כיחידה 424) הייתה סיירת פיקודית של פיקוד הדרום בצה"ל, שהוקמה בשנת 1955 לשם שמירה על גבולות המדינה במרחב הפיקוד מפני חדירת מסתננים ומבריחים. שמה היה בתחילה שק"ד – ראשי תיבות של שומר קו דרום, אולם בהמשך הוסרו ראשי התיבות מהשם. היחידה פורקה בשנת 1979.

סיירת שקד

אין סיכון – אין סיכוי
פרטים
מדינה
שיוך	צה"ל
סוג	סיירת פיקודית
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1955–1979 (כ־24 שנים)
מלחמות	מלחמת סיני   מלחמת ששת הימים   מלחמת ההתשה   מלחמת יום הכיפורים
נתוני היחידה
ציוד עיקרי	רובה FN FAL, עוזי, AK-47
פיקוד
יחידת אם	פיקוד הדרום

הרקע להקמת היחידה

בראשית שנות החמישים הציבה המציאות במרחב פיקוד הדרום אתגר רציני ביותר בפני מפקדיו: מצד אחד גבולות ארוכים פרוצים לחלוטין ללא כל אמצעי חסימה, ומצד שני מאות אלפי ערבים תושבי כפרי הדרום שעזבו בחפזה את כפריהם במהלך מלחמת העצמאות, תוך הבטחה של הצבא המצרי שעם תום הקרבות ב-1948 הם יוכלו לשוב לכפריהם ולבזוז את היישובים היהודיים – הבטחה שלא קוימה עקב תבוסת צבאות ערב במלחמת העצמאות.

בנוסף לכך הייתה רצועת עזה תחת שלטון הצבא המצרי שניסה בדרכים שונות לאסוף מודיעין על הנעשה בתוככי ישראל. קציני המודיעין המצריים ניצלו את השאיפה של אותם כפריים פלסטינים לחזור לכפריהם ולקחת כל מה שאפשר יחד עם ההכרות הטובה שלהם את השטח, וניצלו את אותן חדירות שהיו בשלב ראשון למטרות גנבה בלבד, גם למטרות איסוף מודיעין ובהמשך לפעולות חבלה וטרור.

מסוף מלחמת העצמאות ועד שנת 1955 נספרו כ-3,000 תקריות בגבול מצרים שבחלקן גבו קרבנות לא מעטים. כל המבצעים השונים של צה"ל היו פעולות תגמול ולא פעולות מנע. מבצע חץ שחור גרם להתגברות פעילות החבלה והמודיעין המצרי מרצועת עזה. אחת התוצאות הייתה הקמת יחידת הפדאיון ברצועת עזה באפריל 1955. את הפעילות שלהם ריכזה מפקדת המודיעין המצרית תחת פיקודו הישיר של קולונל מוסטפא חאפז, מפקד המודיעין המצרי ברצועת עזה. בסוף שנת 1955 הוקם גדוד סדיר של פידאין, גדוד 141 שמנה 600 איש שפעלו במסגרת של 4 פלוגות משלושה בסיסים: עזה, ח'אן יונס ורפיח. הנגב הפך לשטח הפקר. איש לא העז לנסוע לבדו בלילה מדרום לקו אשקלון–קריית גת.

מצב זה חייב את מפקדת פיקוד הדרום למצוא תשובה. הפתרון הסתמן בדמות סיירת שקד שהוקמה על מנת למנוע ולבלום את שיטפון החדירות. למעשה הייתה זו יחידה בודדת כמעט לגמרי מבין היחידות הצה"ליות שבתקופה של רוגע יחסי בשנים שבין מבצע קדש בשנת 1956 למלחמת ששת הימים, עסקה בפעילות מבצעית יום ולילה. לכן גם לא היה קשה לגייס אליה כוח אדם שראה בפעילות זו אתגר, עניין ועיסוק בביטחון ובציונות לשמה, תוך שמירה על ביטחון המדינה.

פעילות הסיירת אפשרה לצבא הסדיר בשנים שבין המלחמות להתארגן, להצטייד ולהתאמן לקראת עימותים עתידיים, כפי שתיאר סגן שר הביטחון מתן וילנאי בכנס של היחידה שהתקיים במאי 2010 במצודת יואב.

בסיירת שקד פיתח אביה הרוחני הראשון, עמוס ירקוני, את תורת הטשטוש, הסריקות וגילוי החדירות. את תורת החיתוכים, המרדפים ואיתור המחבלים. לפי דברי וילנאי, משמשת תורה זו את יחידות צה"ל עד היום.

סמל היחידה

כחלק מהסטטוס המיוחד, היה גם הצורך הפנימי בסמל יחידתי, כמו זה שהיה כבר בשימוש בשנות השישים ביחידות דומות אחרות. הראשון שהחל לעסוק בציור ובהעלאת דוגמאות שונות לסמל היחידה היה שאול שלו, שהחל לייצר דוגמאות כבר בשנת 1964. המשיכו אחריו, בשנת 1966, עוד כמה מאנשי היחידה כמו אלי מלמד, יגיל הורוביץ (ששירת לפני כן בסיירת 525) וגבי שפיץ. בסך הכל צוירו ארבע דוגמאות שהיו די דומות, כאשר בכולן הופיעו מוטיבים של כנפיים וסכין קומנדו. בסופו של דבר, באפריל 1967 נבחרה הגרסה של הסמל הקבוע אותו צייר צביקה גן (גרומן) מ"פ ביחידה. המחזור הראשון לו הוענק הסמל קיים את הטקס כחודש לפני מלחמת ששת הימים. הסמל מראה שתי כנפיים פרושות ובמרכזו סכין קומנדו על רקע מפת ארץ ישראל.

תגי היחידה

• 
  תג סיירת שקד
• 
  תג אחר של סיירת שקד

נוהלי העבודה, הגזרות והפעילות

בשנים 1958–1962, תקופת פיקודו של אברהם יפה על פיקוד הדרום, הוכנסו נוהלי עבודה קבועים ליחידה בהם חולקו גבולות הפיקוד לגזרות שנסרקו בצורה יומיומית לגילוי ואיתור חדירות.

את פיתוח הרעיון שהקל על גילוי וזיהוי עקבות החודרים ניתן לזקוף לזכותו של הקצין הצעיר נדב נוימן. נוימן הכיר את שיטת גרירת מוט ברזל והשרשרת במסגרת עיבוד חקלאי כאשר המטרה הייתה לשבור את הרגבים שנותרו לאחר פעולת הדיסקוס בשדה והחלקת השטח. הוא הוביל ניסיון שהוכיח את עצמו כאשר חיבר מוט ברזל ושרשרת מאחורי הקומנדקר. כתוצאה מכך התקבלה דרך עפר חלקה שכל בעל חיים שחצה אותה השאיר את סימניו הברורים עליה. לאחר החלקת הדרך באמצעי זה, ניתן היה לגלות בקלות יחסית כל סימן שהשאיר כל מי שחצה את הדרך, גם כאשר הרכב הבודק נסע במהירות. שיטה זו נקראת עד היום שביל טשטוש ומשתמשים בה לכל אורך גבולות ישראל.

תחום הגזרות

תחום האחריות של היחידה החל בגבול המערבי לאורך חוף הים מדרום לאשדוד עד זיקים, בהמשך לאורך הרצועה עד כרם שלום ובהמשך לאורך גבול ישראל-מצרים עד אילת, ומאילת לאורך גבול ישראל-ירדן עד ים המלח.

היחידה פעלה למעשה כסיירת פיקודית של פיקוד הדרום כאשר באותן שנים פעלה תחת פיקודו הישיר של אלוף הפיקוד צבי זמיר (שירת כאלוף פיקוד בשנים 1962–1965).

הגזרות שבהן פעלה היחידה עד מלחמת ששת הימים:

לאורך הרצועה הוגדרו שתי גזרות:

• "מערבית" – מאזור זיקים עד סעד
• "מרכזית" – מסעד עד ניר יצחק

בגזרת גבול מצרים הוגדרו שלוש גזרות:

• "דרומית" – מניר יצחק עד ניצנה
• "דרומית רחוקה" – מניצנה עד הר חורשה מערבית למכתש רמון
• גזרת אילת

בתחילת שנות ה-60 כאשר החלה בנייה נרחבת של נמל אשדוד, התארך לפעמים הסיור של הגזרה המערבית צפונה עד שובר הגלים הדרומי של הנמל במטרה לאתר ניסיונות חדירה דרך הים.

כמו כן יצאו סיורים נוספים למספר נוסף של גזרות על פי מידע מודיעיני ספציפי, הערכות מודיעין וכן בעקבות אירועים שונים באותם אזורים.

הגזרות הנוספות היו: הערבה וגבול ירדן, אזור דימונה והכור, אזור בית גוברין ועוד.

היו מקרים שבהם חיילי היחידה הועברו מגזרתם הקבועה לבדיקת חשדות להסתננות באזורים אחרים בארץ. כך למשל נקראה היחידה בשלהי שנות החמישים כאשר הוקם המכון הביולוגי בנס ציונה לבדוק כביכול חדירה אליו. זה היה האתר הצפוני ביותר אליו נקראה היחידה. אתר צפוני אחר שהצבא המצרי שלח אנשי מודיעין לרגל אחריו היה הכור למחקר גרעיני ליד יבנה. מספר אנשי מודיעין מצריים נתפסו בקרבתו.

נוהלי הפעילות

מדי ערב נערכה פגישת מפקדי צוותים במשרדי היחידה. בפגישה זו מסרו מפקדי הצוותים דו"חות על הסיורים שביצעו באותו היום. אם הייתה חדירה או היתקלות, נותח הנושא באותה פגישה. לסיום היו מקבלים מפקדי הצוותים כל אחד גזרת סיור ליום המחרת. במקביל הכין סמל הרכב את סידור חלוקת הקומנדקרים לצוותים השונים.

מדי יום בשעות אחר הצהריים היו יוצאים שני צוותים מצומצמים שמנו 3 חיילים כל אחד לבצע טשטוש בגזרה המערבית והמרכזית. מדי ערב לאחר חשיכה היו יוצאים שני צוותים מלאים לבצע סיור לגילוי חדירות באותן שתי גזרות.

במקרים שלא נתגלו עקבות כניסה, היה הקצין התורן ממלא טופס דו"ח סודי בשם קוד "א.מ.ל." שפרוש "אין מה להודיע". הקצין התורן היה מכניסו למעטפה חומה, מדביק את שוליה בשעווה ומוסרו לסמל תורן כדי שזה ימסור אותה באופן אישי ידנית לקצין התורן באג"מ של פיקוד הדרום.

במקרה של גילוי חדירה ללא עקבות חזרה, היה מפקד הצוות שולח שדר בשם "אדום" למרכזיית הקשר שביחידה. שדר זה גרם להזעקת המערכת כולה שהפעילה את יחידות התעסוקה הצבאיות, הציבה אותן במארב בניצב לציר הכניסה כאשר הצוות של שקד היה בדרך כלל שוכב ממש על ציר הכניסה ואילו כוחות התעסוקה משני הצדדים שלו. זאת בהנחה שאם החודרים מתכננים לחזור לרצועה עוד באותו הלילה, הם ילכו חזרה בדיוק באותו הנתיב בו נכנסו.

במקרים בהם החוליה לא חזרה באותו הלילה היות שתכננה לעבור מהרצועה לירדן למשל, היה הצוות מתארגן עם אור ראשון להתחלת מרדף. בשלב זה היה הצוות שולח שדר בשם "יהלום אדום". השדר היה מזעיק מיידית מספר צוותים נוספים לתגבור כדי לחסוך זמן. ברגע שהצוות הראשון התחיל לנוע על העקבות וזיהה את הכיוון הכללי של החודרים, הוא היה מדווח על כך לצוות השני שביצע "חיתוך" כלומר היה מנסה לגלות את העקבות על ציר רוחבי מסוים שחתך את קו ההתקדמות הדמיוני במרחק של מספר קילומטרים. שיטת עבודה זו הביאה לחיסכון בזמן ולתפיסה מהירה יחסית של החודרים.

היו מקרים בהם החוליות החודרות התכוונו לעבור לירדן למטרות חיפוש עבודה וכדומה. חוליות אלה לא יכלו להספיק לעבור מהרצועה לירדן בלילה אחד והיו בדרך כלל נעצרות ללינה עם אור הבוקר צפונית לבאר שבע, תוך כוונה לחדש את התנועה עם רדת החשיכה. לא מעט מסתננים כאלה נתפסו.

היו מקרים בהם היו חברי החוליה החודרת מלווים אחד מהם שפעל כאיש ריגול לתחנת אוטובוס על אחד הכבישים הסמוכים לרצועה. אותו איש שפעל בשרות המודיעין המצרי היה עולה על אוטובוס ראשון בבוקר בדרכו לכפרו.

היו מקרים בהם חברי החוליות הציבו תצפיות מוסוות על מתקנים צה"ליים ובאזורי אימונים של צה"ל בנגב לאסוף צילומים ומידע.

היו מקרים בהם יצאו חוליות מודיעין מצריות במטרה לתצפת על בסיס פלוג'ה שהיה שדה תעופה בריטי בתקופת המנדט תוך כוונה לאסוף מודיעין על פעילות של חיל האוויר הישראלי שם. לימים התברר שפעולה זו למשל, הייתה אחת מהמשימות שהטיל הצבא המצרי על קורס קציני מודיעין שלו כפרויקט סיום הקורס.

היחידה תפסה מספר חוליות מודיעין מצריות שנשלחו בשנות ה-60 לצלם, לתצפת ולאסוף מידע על בסיסי צה"ל ומתקנים שנבנו באזור מצפה רמון.

מלחמת המוחות

כבר בשלב מוקדם החלה מלחמת מוחות בין המסתננים, הפדאיונים והמבריחים לבין אנשי היחידה ובראשם עמוס וסאלח אל הייב. בשלב די מוקדם הבינו אותם גורמים שניסו לחדור שמתקיימים סיורים שתפקידם לאתר ולתפוס אותם.

על מנת להתגבר ולבלבל את אנשי היחידה נקטו אותם חודרים בתרגילים שונים. כך לדוגמה הם היו מנסים לטשטש את העקבות שהשאירו על ציר הטשטוש בעזרת ענפים. היו מדלגים מעליו תוך ניסיון להשאיר כמה שפחות סימנים מזהים. היו משתדלים ללכת על סלעים בכל מקום שניתן. לפעמים היו מרכיבים אחד על השני כדי לגרום להשארת מספר עקבות נמוך מהאמיתי. לעיתים הלכו אחורנית בעברם את ציר הטשטוש. לעיתים על מנת לטשטש היו החודרים מחברים לתחתית נעליהם עורות כבשים על מנת להגדיל את שטח המגע של הנעל עם הקרקע, להקטין את השקיעה שלה באדמה ולטשטש ביתר הצלחה.

מצד שני למדו גששי היחידה לזהות גמלים של רועים לעומת אלה של מבריחים או אנשי מודיעין לפי סוג הגללים שהשאירו כאשר גמלי המבריחים היו אוכלים שעורה, לעומת עשב רגיל שאכלו גמלים אחרים. המבריחים נהגו לעשן סיגריות יקרות כמו פליירס. סוליות הנעלים שלהם היו שונות מאלה של סתם גנבים ורועים.

הגששים למדו להעריך אם החודר נושא עליו נשק וציוד רב לפי עומק העקבות שהשאיר. מרגע גילוי הכניסה ניסו אנשי היחידה להעריך את מטרת החדירה. לעיתים יכלו אנשי היחידה להעריך את מטרת החודרים לפי המסלול שלהם: האם למטרות גנבה, מודיעין, הברחות או שילוב של כמה מטרות כאלה.

כוח אדם אמצעים וציוד

כוח אדם

צוותי הסיור כללו לפחות חמישה לוחמים: מפקד הצוות בדרגת סג"ם או סגן, סמל הצוות, נהג, קשר וגשש. לפעילויות קרובות יצא בדרך כלל צוות אחד ואילו לפעילויות באזורים מרוחקים יצאו בדרך כלל לפחות שני צוותים בשני קומנדקרים (אלה היו כלי רכב מתוצרת "Dodge" או "Power Wagon" מתקופת מלחמת העולם השנייה).

היחסים ביחידה הושתתו על אמון הדדי ועל הערכה לפי המקצועיות של כל אחד ללא התייחסות מיוחדת לדרגות, זאת בדומה ליחידות הפלמ"ח^{[דרוש מקור]}. החל מסוף שנות החמישים וראשית השישים כל חייל עבר קורס צניחה, קורס נהיגה, ורוב החיילים גם קורס מ"כים. חלק מהסמלים נשלחו גם לקורסי חבלה. כל זאת במטרה להגדיל את הידע ואת הפוטנציאל של הלוחמים ביחידה.

כראוי ליחידה התנדבותית התפתח גם בשקד הווי מיוחד. הווי זה התבסס על סטטוס מיוחד. להתפתחות הווי זה תרמו מספר גורמים:

• פעילות מבצעית סודית שוטפת סביב השעון.
• קיום בסיס של יחידה בעלת אופי פרוע ללא מסגרת צבאית נוקשה רגילה, בצמוד ויחד עם בסיס היחידה של המשטרה הצבאית הפיקודית.
• מדים ללא תג יחידה שכללו נעלי צנחנים, כומתה שחורה עם סמל חי"ר, כל הפרטים האלה הוסיפו לנופך העלום והמיוחד שלה.

גורמים אלה ואחרים יצרו את הרקע להווי המיוחד שנוצר עם לכידות חברתית גבוהה.

קשר

על כל קומנדקר היה מותקן במרכז ומלפנים מאחורי מושב הנהג מכשיר קשר מסוג מ.ק. 19. כדי לאפשר פעילות רגלית היה לכל צוות גם מכשיר קשר נייד מסוג מ.ק. 300 שהוחלף בהמשך הזמן במכשיר מתקדם וקל יותר מסוג מ.ק. 10.

סיור בוואדי שקמה, 1966. קומנדקר עם שני מכשירים: במרכז – מ.ק. 19, בצד שמאל – מכשיר GRC

בראשית שנות ה-70 הוחלף המ.ק. 10 במכשיר מתקדם יותר מסוג מ.ק. 77. בתקופת המעבר ממכשירי המ.ק. 19 למכשירים המתקדמים יותר, נשאו הרכבים את שני סוגי המכשירים בו זמנית. כך לקראת אמצע שנות ה-60 הוחלפו בהדרגה מכשירי המ.ק. 19 במכשיר מתקדם יותר מסוג VRC. בשלב ראשון הותקנו מכשירי ה-VRC על אחד הספסלים בצידי הרכב ופעלו כאמור במקביל למכשירי המ.ק. 19 במשך תקופה של מספר שנים.

נשק

בשנות השישים היו לרוב החיילים ביחידה רובים צה"ליים תקנים מסוג רובה FN. לגששים ולקשרים היו תמ"קים עוזי עם קתות מעץ וקתות מתקפלות. חלק ממפקדי הצוותים העדיפו נשק ארוך טווח כמו רובה על העוזי קצר הטווח, אולם בחרו להשתמש ברובה AK-47 האוטומטי שהיה עדיף על רובה ה-FN הכבד והמסורבל שסבל מבעיות תפעול בעקבות הצטברות אבק ובוץ.

אמנם בנשקיית היחידה היו מספר תת-מקלעים מסוג קרל גוסטב שנתפסו באירועים שונים והיו בשימוש נפוץ על ידי אנשי המודיעין המצריים, אולם אנשי היחידה לא השתמשו בהם. כך גם מקלע בינוני 03 ומקלע כבד 05.

לאחר מכן, בשנות השישים המאוחרות ובשנות השבעים, בין כלי הנשק הבולטים שהיו ללוחמי הסיירת, היה הקלצ'ניקוב (קלאץ') שנתפסו בכמויות גדולות אצל האויב, נשק שהיה גם בשימוש הקומנדו הימי, והמאג. במלחמת יום הכיפורים ולאחריה נכנס לשימוש הנשק האמריקאי מסוג M16.

בין אמצעי הלחימה המיוחדים היו גם אמצעים אלקטרוניים לזיהוי מחבלים בלילה. מטול בזוקה ומטול RPG. מרגמות ורימונים מכל הסוגים.

כלי רכב

רוב רכבי הסיור היו קומנדקרים מתוצרת דודג' מתקופת מלחמת העולם השנייה. היו גם בודדים מסוג דודג' פאוור וואגון (Power Wagon) מתוצרת פארגו. בהתחלה היו קומנדקרים בודדים. מספר כלי הרכב היה תמיד כפועל יוצא מכמות המשימות. ברגע שהמשימות הוגדרו כפי שמופיע לעיל, גדל המספר וכך מאמצע שנות החמישים ועד אמצע שנות השישים, היו ביחידה כ-6–7 קומנדקרים. באמצע שנות השישים הוכפל המספר והגיע ל-12 כלי רכב. מספר חדשים לפני מלחמת ששת הימים הגיעו ליחידה ג'יפי סיור. ג'אפ"סים, ג'יפי סיור ששודרגו והותאמו על ידי לוחמי היחידה באופן מיוחד. הותאמו ללוחמת סער, זאת בנוסף להתאמתם לנסיעה בדיונות המדבר ובואדיות.

מפות

המפות שעמדו לרשות היחידה היו ברובן בקנה מידה של 1:100,000. חלק מהמפות היו עדיין עם הדפסה מנדטורית ללא עדכונים וחלקן רק עם תוספות של יישובים חדשים ללא עדכוני דרכים, כבישים, בסיסים צה"ליים חדשים וכדומה. היו מקרים בהם צוותים שפעלו בנגב המרכזי נכנסו לפעילות לילה עם מפות בקנה מידה כזה שהקשה מאוד להזדהות בשטח ולנווט, במיוחד בלילה. הצוותים היו נוהגים לעדכן בעצמם את המפות ולסמן עליהן פרטים שונים וחשובים כמו בורות מים שהיוו ציון דרך ותחנה חשובה עבור אנשי המודיעין המצריים ועבור המבריחים.

הפעלת אמצעים אוויריים

במסגרת הפעולות לפינוי סיני לאחר מבצע קדש, יצאו ב-12 בדצמבר 1956 שני צוותים בפיקודו של בן חור מאל-עריש לניצנה לאמת ולעדכן מפות צבאיות של המצרים ולסמן שדות מוקשים. לפתע עלה הרכב השני על מוקש נגד רכב והתברר להם שנכנסו לתוך שדה מוקשים שהבדווים גנבו את גדרותיו וסימוניו.

שני חיילים נהרגו ושלושה נפצעו קשה. מטוס פייפר שהוזעק לא הצליח לאתר את כלי הרכב וחזר כלעומת שבא. לאחר זמן מה הגיע מסוק שנחת והעמיס את הפצועים ופינה אותם לבית חולים תל השומר. היה זה הפינוי המבצעי המוסק הראשון בצה"ל.

בתחילת שנות השישים כאשר החלו פיגועים והחלה התגברות פעילות מודיעינית מצרית במרכז הנגב, הופעלה היחידה והוקפצה מהבסיס אל המוקדים בעזרת מסוקים. היה בכך חידוש בדרך פעולת היחידה. כדי להתגבר על המרחק מהבסיס במשמר הנגב אל אזור האירוע בנגב המרכזי, להגיע מיידית ולנסות לתפוס ולפגוע במחבלים ובאנשי המודיעין, החל שימוש נסיוני (שנתן את פירותיו מיד) במסוקים.

מפקדי היחידה

שם	תקופת כהונה	הערות
צבי עופר	1955	מפקד היחידה בראשית דרכה, קודם שנקראה "סיירת שקד", כשהייתה עדיין ת.פ. פיקוד מרכז
דוד בן-חור	1955 - 1958	מפקד היחידה הראשון ת.פ. פיקוד דרום
שאול יעיש	1958
דב קלעי (סטרליץ)	1958 - 1961
עמוס ירקוני	1961 - 1967
בנימין (פואד) בן-אליעזר	מרץ 1967 - מרץ 1970	מפקד הסיירת במלחמת ששת הימים, לימים מפקד היק"ל ומתאם פעולות הממשלה בשטחים
דני רהב (וולף)	מרץ 1970 - יוני 1972	מפקד הסיירת במלחמת ההתשה
אמציה (פצי) חן	יוני 1972 - אוגוסט 1973	לימים תת-אלוף
משה ספקטור	אוגוסט 1973 - נובמבר 1974	מפקד הסיירת במלחמת יום הכיפורים
משה כפרי	1974 - 1975
אריה רמות-שיפמן	1975 - 1976	לימים סגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים
זאב דרורי	1976 - 1978	מפקדה האחרון של היחידה ועד לפירוקה ב-1978.

תקופות ואירועים

התפתחות והתבססות

לקראת סוף מלחמת העצמאות הציע עבדו (ישראל בן-יהודה) מראשוני המסתערבים בצפון להקים יחידה בלתי סדירה שאנשיה יפוזרו לאורך הגבולות כאשר משימתה העיקרית היא לשלוט על שטחי ההפקר. כך הוקמו חוליות שכללו בדווים משבט אל-הייב, דרוזים, צ'רקסים ערבים נוצרים וערבים מוסלמים. בראש כל חוליה עמד קצין או סמל יהודי. אנשי החוליות לבשו תלבושת חפשית בדרך כלל ערבית מקומית. עבד אל מג'יד (עמוס) היה אחראי על חוליה שישבה במגידו.

עם הקמתה בתחילה השתייכה היחידה לפיקוד המרכז, מנתה בהקמתה 8 לוחמים ושכנה בבסיס קסטינה. באותה תקופה ראשונה פיקד עליה סגן צבי עופר. היחידה פעלה בבגדים אזרחים ועם כלי רכב בצבע אפור. היות שגם רכבי יחידת הממשל הצבאי שהתקיים עד אמצע שנות השישים היו בצבע אפור, היה די קשה לזהות את רכבי היחידה.

דוד בן חור כמפקד היחידה

כעבור מספר חדשים ב-1955, עם שינוי פריסת הפיקודים הוכפפה היחידה לפיקוד הדרום. בהמשך גדלה ל-25 לוחמים, חלקם גששים דרוזים ובדווים. בכך הייתה סיירת שקד היחידה הראשונה ששילבה ערבים ויהודים. עם המעבר לפיקוד הדרום היה בסיס היחידה בתחילה בסמוך לחצרים. מפקדה הראשון היה רב-סרן דוד בן-חור. כסגנו פעל עודד ינאי שהכיר את עמוס מהצפון וגייסו ליחידה. עודד גייס והפעיל עוד קודם לכן שבע חוליות של גב"ס (גיוס בלתי סדיר) בצפון ובמרכז הארץ.

בעצם ימי מבצע קדש זיהה סיור של שקד עקבות כניסה רבים מחוף הים של זיקים. במרדף שנוהל על ידי בן חור איתרו הצוותים מספר חוליות פדאיונים בקרבת מסילת הברזל. בקרב שהתפתח נהרגו 15 מחבלים מצריים. הם הותירו כמות גדולה של חמרי נפץ שתכננו לפוצץ בהם את מסילת הברזל.

לאחר תקופה קצרה עברה היחידה לבסיסה הקבוע בבסיס משמר הנגב. מלכתחילה גייסה היחידה את אנשיה מיחידות סדירות, כולל קצינים.

דב קלעי (סטרליץ) כמפקד היחידה

בתקופת פיקודו של דב קלעי (סטרליץ) (לימים סא"ל) גויסו לראשונה שני בוגרי קורס קצינים, אליעזר "לייזר" רם (לימים תא"ל) שהגיע מהצנחנים וישעיהו "שייקה" ארז (לימים תא"ל) שהגיע מחטיבת גולני. שניהם העבירו את היחידה מפסים "פרטיזנים דמויי כוח לא סדיר" לאלה של יחידת סיור מובחרת. רבים אחרים מחייליה הגיעו מאז לדרגות בכירות בצבא.

עוד בשנת 1959 בתקופתו של אברהם יפה כמפקד פיקוד הדרום הוחלט שאנשי היחידה יעברו קורס צניחה. בהתאם לזאת קיבל כל חייל שבא ליחידה נעלי צנחנים. בכך הסתיימו הטענות על נעליים בלתי איכותיות שאינן נוחות להליכה ולמרדפים.

בשנת 1959 סופח ליחידה צוות הנדסה קרבית שהועבר מפיקוד הדרום. בראשית שנות ה־60 הועבר צוות קטן של ותיקי היחידה לפיקוד הצפון לפעילות ביטחון שוטף עם משמר הגבול, כולל מרדפים באזור הגליל התחתון. באוגוסט 1960 גייס דב עשרה חיילים לשקד. החיילים עברו טירונות בבה"ד 4, והגיעו ליחידה בה עברו מסלול לוחם במשולב עם יציאה לסיורים.

בשנת 1961 עזב דב סטרליץ את היחידה. תקופתו התאפיינה בהגדלת היחידה מכ-20 חיילים ל-6 צוותי סיור סדירים שמנו כ-30 חיילים. במהלך שירותו גברה תחושת השייכות וחייליה חדלו לחוש כאילו הם נפלטים בעייתיים של יחידות שונות. שופר שיתוף הפעולה עם מטוסי הסיור והמסוקים, הוגדל מספר הסיורים היומיים והליליים והגזרה המערבית והמרכזית נסרקו ברציפות 24 שעות ביממה. פעילות זאת הגדילה מאוד את כמות המסתננים שנתפסו ואלה שחוסלו.

למרות המשמעת החופשית ששררה בתקופתו, הקפיד דב מאוד על משמעת מבצעית. לדב הייתה גישה ישירה לאלוף פיקוד הדרום שטיפח את היחידה. חוסר המשמעת והאווירה החופשית לא הטרידו במיוחד את הפיקוד הבכיר כל עוד ביצעה היחידה את משימותיה.

עמוס ירקוני כמפקד היחידה

ערך מורחב – עמוס ירקוני

עמוס ירקוני בכיסא מפקד הג'יפ מאחורי המקלע, סיני, מלחמת ששת הימים, יוני 1967

באמצע 1961 עזב דב את היחידה ועמוס ירקוני סגנו קיבל את הפיקוד עליה. אחד החידושים שהנהיג עמוס, היו גיוס חיילים ליחידה ישר מבקו"ם. בנובמבר 1961 גייס עמוס ירקוני לראשונה 7 בני קיבוצים שעמדו להגיע ליחידה לאחר טירונות סדירה בצנחנים. עמוס הגיע אישית לבקו"מ וראיין את המגויסים החדשים. עם בואם ליחידה בסיום הטירונות בצנחנים, נפתח מסלול גיוס חדש בו הגיעו מדי שנה מגויסים ליחידה לאחר שעברו טירונות רגילה בחיל הצנחנים. אל גרעין זה הצטרפו מדי שנה חיילים שנשרו מקורסי טייס ומשייטת 13. למרות כל המצטרפים לא עלה מספר המשרתים ביחידה עד אמצע שנות השישים על 30 לוחמים. למרות מספר האנשים הקטן יחסית, הצליחה היחידה לקיים מעקב צמוד ולסכל חדירות רבות לאורך גבולות הדרום והנגב.

כאן החל לראשונה מסלול ייחודי אותו גיבש עמוס: שבעת הלוחמים החדשים עברו תחת פיקודו של סגן יואב וספי (לימים סא"ל בשריון, נהרג כמג"ד טנקים ברמת הגולן ביום כיפור) קורס קצר בן שבועיים בו הוכשרו בעיקר בניווט ובגישוש. בהמשך נשלחו אותם חיילים לקורסי נהיגה בבסיס טירה וקורסי מכ"ים בבסיס הנח"ל במחנה שבטה. חלקם גם המשיכו לקורס קצינים.

כפי שלדב סטרליץ היה קשר ישיר עם אלוף הפיקוד הקודם אברהם יפה, כך היה לעמוס קשר ישיר עם אלוף הפיקוד צבי זמיר. כמו דב גם עמוס לא הקפיד על משמעת ושגרה כגון מסדר בוקר, מסדר נשק, תרגילי סדר, התעמלות בוקר וכדומה. הצוותים נהגו בגמר הסיור לשבת על רחבת הדשא עם חצי גוף ערום או עם גופיות בלבד, להשתזף ולנקות כל אחד בצורה חופשית את נשקו מהאבק שהצטבר במהלך הסיור. ככלל, למרות האווירה הבלתי אמצעית בדומה לאווירה ששררה בפלמ"ח, נשמרה המשמעת המבצעית היטב והוערכה על ידי כל אנשי היחידה.

מבצע תפוס

במסגרת מבצע תפוס ב-14 בספטמבר 1955 גילה סמל החבלה נדב נוימן מ-890 עקבות כניסה של שני סיירים מצרים, שבאו מפרדס בית חנון האחד נעול נעלי ספורט והשני נעול סנדליי טייר. העקבות אבדו בפרדס של קיבוץ ארז. ב-15 בספטמבר 1955 גילה שוב נדב נוימן את אותם עקבות על שביל עפר מכיוון חוות איבים לכיוון ארז, מה שהוביל לתפיסתם של שני הסיירים המצרים. זו הייתה התפיסה הראשונה שבוצעה על ידי עקבות כניסה. את המרדף ניהל סגן צבי עופר.

יחידת "עטלף" והשתלבותה ב"שקד"

מערכת "דגן" על ג'יפ, [[[נחל צניפים]], מאי 1967

עד שנת 1964 התנהל המאבק עם המחבלים בעיקר כמאבק אישי בין הצייד לניצוד תוך הסתמכות על חושים טבעיים ויכולת אנושית. אהרון גיל לשעבר סמג"ד 525 ועתה סגן מפקד גוש מגן פיתח בשיתוף מהנדס התעשייה האווירית מתקן בשם "משאבה". בהמשך נוצרה בגוש יחידה שהפעילה את מתקני ה"משאבות" שנקראו גם בשם "שרביטים".

המתקן כלל זוג מקלעים שפעלו בצמוד לקרן אור תת-אדומה. חסימת הקרן גרמה להפעלת המקלעים שפגעו בנקודת החסימה. כל מי שחסם את הקרן נפגע. לפעמים חיות בר ולעיתים אנשי פח"ע. באותה שנה הוכנסה לשימוש ה"קשת". מכ"ם צרפתי קטן שגילה תנודות יבשתיות בטווח של 1,200 מטר.

מתקן נוסף פשוט יותר היה ה"חרצית". זה היה זרקור תת-אדום עם משקפת מקבילה שאפשרה תצפית לטווח של כ-800 מטר. בהמשך הוכנסו למשקפת כוונות, היא הורכבה על מקלע שהוצב בקו ירי אחד עם ה"חרצית". יותר מאוחר הורכבו המקלעים והזרקור על קומנדקר וזכו לכינוי "דגן".

הכלים סבלו מתקלות שגרמו להפעלות שוא עקב מזג אוויר קשה או על ידי בעלי חיים. הפעלות סרק אלה גרמו להפעלת סרק של כוחות רבים. היו גם לא מעט הצלחות. כך למשל בשנות ה-70 חיסל מארב של סיירת "חרוב" בעזרת מתקן ה"דגן" 13 מחבלים במטח אחד.

בתחילת 1966 הוקמה רשמית יחידת עטלף שהפעילה "דגנים", "חרציות" ו"משאבות". בסוף אותה שנה שולבו 30 חיילי היחידה עם סיירת שקד. שילוב אנשי עטלף עם שקד יצר מיזוג מוזר: חיילים מעולים שנראו ככנופיה שפעלו יחד עם אינטליגנטים שעסקו באלקטרוניקה אופטית.

השילוב גרם גם להפיכת היחידה לגדוד מבחינת כוח האדם. שינוי נוסף שחל: החלו לפתח מארבים אלקטרוניים במקביל לסיור ומרדפים. סרן אלי מלמד מפקד עטלף הפך בהמשך לסמג"ד שקד.

מלחמת ששת הימים

בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, ישבה היחידה בפיקוד בנימין בן אליעזר, באזור הר צניפים שבנגב וערכה תצפיות ומארבים בגבול המצרי.

ערב פתיחת המלחמה, התפצלה היחידה לשני כוחות: כוח אחד היווה סיירת אוגדתית של אוגדה 38 (בפיקוד אריאל שרון) ונע מניצנה דרך בארותיים, קוסיימה ואום כתף לעבר נח'ל במטרה לנתק את הדיוויזיה השישית המצרית (בפיקוד סעד א-שאזלי). דיוויזיה זו הייתה פרוסה על הציר הרוחבי מנח'ל במרכז סיני דרך א-תמד עד כונתילה במזרח סיני. כוח שני נע מכונתילה בעקבות דיוויזיה 6 המצרית שנסוגה מערבה דרך ביר תמדה עד נח'ל, שם נפגשו שני הכוחות. כוח מן הסיירת בפיקוד יואב גולן (לוי) כבש את האזור הסמוך לתעלת סואץ שעליו נבנה לימים מוצב "טמפו".

מלחמת ההתשה

עם פרוץ מלחמת ההתשה, מעט אחר מלחמת ששת הימים, הוביל בנימין בן אליעזר את היחידה בלחימה לאורך תעלת סואץ ובפשיטות לירדן. בעת שדני רהב וולף פיקד על היחידה, היוותה היחידה את הסיירת הפיקודית של פיקוד הדרום. היחידה גדלה לסדר גודל של פלוגה מתוגברת (150 איש), קיבלה ציוד מתקדם ועמדה בחזית פעולות הביטחון השוטף שהתבצעו לאורך תעלת סואץ. סיירת שקד הייתה לכוח פשיטה שחצה את התעלה בפעולות סרג'נט ומבצע ויקטוריה, שהיוו שיא בפעילות היחידה במלחמת ההתשה. ב-1970 הוביל יואב גולן כוח מן הסיירת בפשיטה בירדן שבמהלכה הרג הכוח מספר מחבלים פלסטינים.

בתחילת שנות ה-70, בעקבות התגברות אירועי הטרור ורצח ילדי משפחת ארויו, עבר מרכז הפעילות של היחידה לאזור רצועת עזה והיא נטלה חלק מרכזי במערכה של אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, נגד ארגוני הטרור הפלסטינים (בין השאר, פעלו במסגרת היחידה גם מסתערבים). רהב וולף ואמציה חן (פצי), שמילא את מקומו בהיעדרו, הובילו את פעילות היחידה ברצועת עזה שעסקה בו זמנית בפעילות ביטחון שוטף באזור תעלת סואץ, בערבה ובים המלח.

היחידה גדלה ל-6 פלוגות שהיו מפוזרות באזורים שונים של פיקוד הדרום כדלהלן:

• שתי פלוגות בערבה, אחת בחלקה הדרומי ושנייה בצפוני.
• פלוגה אחת ברצועת עזה.
• שתי פלוגות בקו השני לאורך התעלה: אחת בבלוזה ושנייה בטסה.

לאחר שעמוס פרש מהפיקוד על היחידה, הוא הפך למונה למושל מרכז סיני. זה היה תפקידו הצבאי האחרון בטרם פרישתו מהצבא.

מלחמת יום הכיפורים

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתה היחידה, תחת פיקודו של סא"ל משה ספקטור, יוצא חטיבת גולני, שבעברו היה מפקד "סיירת גולני". סיירת שקד הייתה בין היחידות שניסו לבלום את יחידות הקומנדו והמודיעין של הצבא המצרי. בימי הלחימה הראשונים ספגה הסיירת אבדות רבות. כוח מן היחידה, בפיקודו של ספקטור, לחם תחת פיקוד חטיבה 14 בקרב החווה הסינית, בצליחת תעלת סואץ ובקרב על מתחם אורחה. כמו כן בין היתר, השתתפו כוחות של הסיירת בניסיונות חילוץ ממעוז בודפשט וממתחם "חמוטל". פלוגה ה' מן היחידה, עליה פיקד אביחי רונצקי, יוצא הצנחנים, סופחה לגדוד שריון. בין היתר הוביל רונצקי את פלוגתו בקרבות בראס סודר כנגד לוחמי קומנדו מצריים שהונחתו באזור.

לאחר שהוכרזה הפסקת האש, בפקודת המטכ"ל כונסו כל יחידות הסיירת לבסיס חיל האוויר המצרי "פאיד" הממוקם ליד העיר סואץ כ-100 ק"מ מקהיר. כל לוחמי הסיירת התארגנו לביצוע פשיטה מוסקת על "ג'אבל עתקה". הפשיטה הוכתרה כהצלחה, ואפשרה לצה"ל נקודת שליטה אסטרטגית ממדרגה ראשונה.

כוח מילואים של היחידה לחם תחת פיקודו של אמציה חן ככוח סיור באוגדת שרון. בסיום הלחימה, התמקמה הסיירת בסמוך לחווה הסינית מול הארמייה השנייה. בין היתר, כדי למנוע תקיפות פתע של יחידות הקומנדו המצרי.

במהלך המלחמה נפצעו רבים בסיירת ונהרגו 32 מלוחמיה.

סיוע להקמת יחידות דומות

סיוע בהקמת סיירת רימון ושיתוף פעולה מבצעי.

סיירת חרוב (יחידה 484)

ערך מורחב – סיירת חרוב

בעקבות התגברות חדירות ואירועים בבקעת הירדן לקראת סוף שנות ה-60, הוחלט בפיקוד המרכז להקים יחידה שתפעל בגזרה זו במתכונת דומה לזו של סיירת שקד שפעלה בפיקוד הדרום. הגשש הבכיר של סיירת שקד, סאלח אל־הייב עבר לשרת בסיירת חרוב במטרה להכשיר צוותי גששים ולהטמיע ביחידה החדשה את נוהלי העבודה כפי שהיו בסיירת שקד.

סיירת 525

בסוף שנת 1962 ותחילת שנת 1963 חלה התגברות של פעילות מסתננים, פדאיון והברחות בערבה הדרומית. האזור היה רחוק יחסית לשקד וכל ירידה אליו של היחידה הצריכה לפחות שני צוותים למספר ימים. הדבר גרם לפגיעה בפעילות השוטפת של היחידה. על כן הוחלט להקים יחידה נוספת באזור במתכונת דומה לזו של סיירת שקד. הגזרה שלה היה הנגב הדרומי מניצנה במערב דרך פארן במרכז עד אילת.

אמנם חיילי סיירת הדרוזים (גדוד 300, המוכר בשם גדוד חרב) ישבו במספר בסיסים באזור כמו ירוחם, פארן, ניצנה וחצבה, אולם הם התקשו לחסום את פעילות אנשי המודיעין המצריים שנשלחו לנגב לאסוף מודיעין על פעילות צה"ל והקמת בסיסים בנגב לאימונים ולניסויים. למפקד היחידה החדשה מונה קצין צנחנים ותיק בשם סרן אהרון גיל. את הצד המקצועי לסיירת העניק והטמיע הגשש הוותיק סאלח אל הייב שתפקד ביחידה כסגנו של אהרון. הסיירת החלה לעבוד במתכונת דומה לזו של סיירת שקד ופעלה בהצלחה כשנתיים.

בסוף שנת 1964 הוחלט לאחד את שתי הסיירות תחת פיקודו של עמוס ירקוני. בכך הפכה שקד לפלוגה מתוגברת. עמוס למד את אזור הפעילות של 525 והחל להפעיל קו סיורים קבוע שיצא מבסיס משמר הנגב לשבוע סיורים בערבה, מאילת למכתשים, חזרה לאילת דרך המכתשים ומאילת לפארן.

סיירת אגוז

זמן מה לאחר סיום מבצע קדש החליט יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון דאז, להקים יחידת סיור מיוחדת שתורכב ממתנדבים דרוזים המשרתים בצה"ל וממתנדבים יהודים. היחידה נועדה לפעול בעורף האויב במקרה של עימות עם הסורים. רבין חשש מאפשרות של התלקחות בצפון, והחליט להקים יחידה שתוכל לחבור לדרוזים שבהר הדרוזים בסוריה. לאחר אימונים מפרכים התברר שאין בכוונת הסורים ליצור עימות ולוחמי היחידה הפכו ליחידת סיור במתכונת דומה לזו של סיירת שקד. בשלב ראשון כלל צוות ההקמה 8 איש ונקראו חוליה 728. היחידה דמתה לשקד בכך שהחיילים היו מתנדבים דרוזים, בדווים וכמה מפקדים יהודים. היחידה ביצעה סיורים, מארבים וכדומה. לאחר תקרית בינה לבין יחידת מג"ב בה נהרג אחד מאנשי מג"ב, פורקה היחידה.

בשנת 1963 היא הוקמה מחדש. הפעם תחת פיקודו של אחד מוותיקי שקד: שייקה ארז (לימים תא"ל). ארז הביא איתו ליחידה מספר חיילים משקד שסייעו בהתארגנות ראשונית והדריכו במשך כחודשיים את חיילי אגוז בתורת הטשטוש, בגישוש במעקבים ומרדפים.

יחידת שלדג (יח' 5101)

נבחרים מסיירת מטכ"ל ומסיירת שקד הקימו את שלדג בשנת 1974 בעקבות לקחי מלחמת יום הכיפורים. יחידת שלדג (יחידה 5101), היא יחידת הקומנדו של צה"ל בחיל האוויר הישראלי. היחידה כפופה למפקדת כוחות האוויר המיוחדים (מכא"ם) בחיל האוויר. בין היתר, היחידה מכונה גם צסק"א (צוות סימון קרקע אוויר).

פירוק היחידה

ב-1974 הוחלט לפרק את היחידה אולם כוח מסוים נשאר באום חשיבה ועסק בפעולות ביטחון שוטף לאורך קו הגבול החדש בסיני. בשנת 1975, עת פיקד עליה אריה רמות-שיפמן ביצעה הסיירת פעילות מבצעית בדרום הר חברון. הסיירת פורקה רשמית ב-1979, אך ב-1981 חזרה שוב לפעילות. בהתבסס על יוצאי היחידה ומפקדיה הוקמה יחידת שלדג שמקימה ומפקדה הראשון היה מוקי בצר, איש סיירת צנחנים, אשר שימש כמפקד מחלקה בסיירת שקד וכמפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל. במקביל, הוקם גדוד החרמ"ש 519, שישב אף הוא באום חשיבה. שם הגדוד הוסב לגדוד "שקד" והוא היה הבסיס להקמתה המחודשת של חטיבת גבעתי אליה הוא משתייך.

מורשת וימי זיכרון

ערך מורחב – פארק סיירת שקד

היחידה מקיימת ימי זיכרון מדי שנה בתחילת חודש מאי בחדר זיכרון הנמצא בקומה שנייה במצודת יואב.

במסגרת פעולות המורשת והזיכרון נטעו ותיקי היחידה בשנת 1987 בשיתוף הקרן הקיימת פארק מדרום לאופקים שנקרא פארק סיירת שקד. הפארק משתרע על שטח של 6000 דונם ומשמש כאתר נופש קיט וכן למטרות מחקר לניהול חורש באזור צחיח.

מיקום הפארק בסמוך לגשר הרכבת הבריטי ממלחמת העולם הראשונה אינו מקרי: בסמוך לגשר עבר נתיב תנועה של מסתננים, אנשי מודיעין, מבריחים ופדאיונים שנעו מרצועת עזה לדרום הר חברון ובחזרה. זה היה הנתיב הקצר ביותר שחיבר את עזה עם ירדן עד 1967. חיילי היחידה שכבו לילות רבים בסמוך לגשר במארב, לפעמים לאחר קבלת ידיעות מודיעיניות שהתייחסו לנתיב הזה.

ראו גם

• יחידות מובחרות בצה"ל
• סיירת אגוז
• בסיירת שקד (שיר)

לקריאה נוספת

• אורי מילשטיין ודב דורון, סיירת שקד, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.
• מייק אלדר, 424 סיפורה של סיירת שקד, הוצאת עמותת סיירת שקד, 1994.
• רן אדליסט, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1983, כרך 14 – "סיירות ומיעוטים", עמודים 12–43.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סיירת שקד בוויקישיתוף

• ארכיון לוחמי סיירת שקד
• פורטל סיירת שקד 424
• אתר עמותת סיירת שקד
• אתר ותיקי סיירת שקד
• אמציה חן, מלחמת יום כיפור - אז והיום, על לחימת "כוח פצי" במלחמת יום כיפור.
• פארק "סיירת שקד"
• שי לוי, נוסטלגיה קרבית: הסיירות המובחרות של פעם, אתר פז"ם, ‏ 04.04.2012.
• הדס דובדבני, אתר צה"ל, עשור לסיירת שקד: "חלק בלתי נפרד מחטיבת גבעתי", באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 28 במאי 2012.
• אייל לוי, ‏החזון הלא מעודד של דיסקין: "שכחנו איך לנצח במלחמות", באתר מעריב אונליין, 13 במאי 2015
• אריק שרון מתדרך את חיילי היחידה לקראת היציאה למבצע "ויקטוריה" במלחמת ההתשה, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• "בסיירת שקד", שיר של להקת פיקוד דרום, מילים דליה רביקוביץ, לחן רפי בן משה. באתר שירונט