פורטל:זוחלים ודו-חיים
 מחלקת הזוחלים, היא מחלקה של בעלי חוליות הטרותרמיים בת 9,789 מינים: סדרת התנינאים, סדרת מחודקי ראש (ספנודון), סדרת הקשקשאים (נחשים ולטאות) וסדרת הצבים. מאפייניהם העיקריים של הזוחלים הם קשקשים עשויי קרטין המכסים את גופם, וויסות חום הגוף על ידי שינוי ההתנהגות. אף על פי שהם נחשבים כאוהבי מקומות חמים ויבשים, הם מצויים גם במגוון בתי גידול ברחבי העולם. מבחינה אקולוגית, הזוחלים חשובים הן כטורפים והן כנטרפים. אבותיהם הקדמונים הם דו-חיים, מהם התפתחו לפני כ-2 מיליון שנים, לאחר שפיתחו ביצה בעלת קליפה שאפשרה להם להתרבות מחוץ למים. הזוחלים הקדמוניים אינם רק האבות של הזוחלים בני ימינו, אלא גם של היונקים והעופות. הזוחלים החיים כיום התפתחו בעידן המזוזואיקון (התנינאים והצבים ראשונים) – תקופה בה שלטו בעולם יצורים אחרים, כמו הדינוזאורים על הקרקע, הפטרוזאורים באוויר והפלזיוזאורים בים – ומאז שרדו אירועי הכחדה נרחבים, כמו הכחדת קרטיקון-שלישון שהמיתה את הדינוזאורים לפני כ-65 מיליוני שנים. מחלקת הדו-חיים'הידועים בכינויים בתור 'שני חיים' שמשמעותה היא שהם חיים בשני מקומות ים או יבשה גם וגם., היא מחלקה של מיתרניים בקבוצת בעלי ארבע רגליים, בעל-מחלקת חולייתנים לסתניים, וקיימים בה כיום 3 סדרות: חסרי זנב, בעלי זנב, חסרי רגליים. הדו-חיים הם חולייתנים שבצעירותם חיים במים מתוקים, ובבגרותם מסוגלים להתקיים גם מחוץ למים. למרות זאת, גם בשלב זה זקוקים הדו-חיים ללחות תמידית; את זאת הם מקיימים באמצעות הפרשת ריר על-גבי עורם, השומר על לחות העור. הריר המכסה את גופם של הדו-חיים הוא אחד מהמאפיינים העיקריים של מחלקה זו, ומשמש בעיקר לצורך נשימה עורית. לעיתים מכיל הריר חומרים רעילים המשמשים להגנה. שמם של הדו-חיים מעיד על היותם בעלי החיים הראשונים אשר התפתחו באופן אבולוציוני מהדגים, יצאו מן המים ועברו, באופן חלקי, לחיות בסביבה יבשתית. חלק מדו חיים המשיכו להתקיים באופן זה, וצאצאיהם הקיימים ממשיכים בדרכם. |
קַרְפֶּדֶת קָנִים היא מין של קרפדה יבשתית גדולת ממדים המצויה באופן טבעי באמריקה הדרומית ובמרכזה. היא הובאה על ידי האדם לדרום-מזרח אסיה ולאוסטרליה, ושם הפכה למין פולש. קרפדת הקנים משתייכת לסוג קרפדה שבמשפחת הקרפדיים, סוג שכולל מיני קרפדות רבים החיים בסביבות מחיה שונות ברחבי העולם. המין מאופיין, בין היתר, בכישורי הרבייה המיוחדים שלו: נקבת המין יכולה להטיל עשרות אלפי ביצים בתטולה אחת, אך רק אחוז זעיר מהן שורד את שלבי החיים הראשונים. אחד הגורמים ליכולת רבייה זו הוא תזונתה הייחודית של קרפדת הקנים, המתבססת על יצורים חיים ופגרים כאחד – הרגל תזונה ייחודי בקרב חסרי הזנב.
אורכם הממוצע של פרטים בוגרים של המין הוא 10–15 סנטימטרים, אך תועדו גם פרטים גדולים הרבה יותר. לקרפדת הקנים בלוטות ארס גדולות על עורה, והראשנים והפרטים הבוגרים רעילים מאוד עבור מרבית בעלי החיים שינסו לאכול אותם. בגלל רעבתנותה ונטייתה לחסל מזיקים, הובאה קרפדת הקנים על ידי האדם לאזורים רבים באיים הקריביים, בדרום-מזרח אסיה ובאוסטרליה, כאמצעי בקרת מזיקים חקלאי. הקרפדה הסתגלה היטב לאזור אוסטרליה, והיא קיבלה את שמה המקובל, קרפדת קנים, בשל מלחמתה במזיקים במטעים של קני הסוכר. עם הזמן הפכה הקרפדה למין פולש באתרים רבים, ובחלק גדול מהאזורים אליהם הובאה על ידי האדם היא נחשבת למזיקה בפני עצמה, בייחוד בשל עורה הארסי הפוגע בטורפים המצויים באופן טבעי באזורים אלו. לאופייה יש השפעה שלילית גדולה על החקלאות המקומית, מפני שחיות מחמד ובעלי חיים אחרים מנסים לאכול את הקרפדה ונפגעים ממנה.
דמעות תנין הוא מטבע לשון המציין צער מזויף. מקורו של מטבע הלשון בתופעה ביולוגית אמיתית, שקיבלה הסבר זואולוגי מוטעה. מתחת לעפעף התחתון, יש לתנינים קרום – "קרום המצמוץ" – שמגן על הקרנית של התנינים בעת ציד מתחת למים. מתחת לקרום יש בלוטת דמע שתפקידה לסוך את תנועת העין. ההפרשה של בלוטה זו ניגרת החוצה, כאשר התנין נמצא על היבשה וקרום המצמוץ שלו פתוח, ומצב זה הוא המצב שבו פוגשים בני אדם בתנינים, בדרך כלל. זה מה שגרם לכך שכבר במאה ה-13 דמעות התנין יוחסו לבכי אמיתי. הנזיר ברתולומאוס אנגליקוס כתב באנציקלופדיה על הטבע שפרסם ב-1225 כי "כאשר תנין פוגש אדם במים או על החוף, הוא הורג אותו אם הוא יכול, ואז בוכה עליו ובולע אותו לבסוף". במאה ה-16 דיווח ההרפתקן וסוחר העבדים ג'ון הוקינז, כי תנינים באיים הקריביים מזילים דמעות כדי לפתות את קורבנותיהם להתקרב לטווח לסתותיהם. לאחר שהדעה הקדומה הזו התבססה, החל השימוש בדימוי זה לציון צער מזויף. שימוש כזה ישנו למשל במחזותיו של ויליאם שייקספיר "הנרי השישי" ו"אותלו".
הרפטולוגיה, הוא ענף בזואולוגיה העוסק במחקר של זוחלים ודו-חיים. קארולוס לינאוס, חוקר הטבע השוודי שייסד במאה ה-18 את שיטת מיון עולם הטבע, עדיין לא הבחין בין דו-חיים לזוחלים, אולי משום שכמה מן הזוחלים שהכיר היטב היו נחשים החיים במים, וכלל את כולם תחת המונח דו-חיים (Amphibia). כתוצאה מבלבול זה, חקר הזוחלים והדו-חיים גם יחד נקרא עד היום "הרפטולוגיה". המונח נגזר מהמילה היוונית herpeton שמשמעותה "דבר זוחל". ליתר דיוק, הרפטולוגיה עוסקת בבעלי חיים אקטותרמיים (מתחממים ממקור חיצוני) בעלי ארבע רגליים, שיש להם דם קר. בהתאם להגדרה זו, תחום ההרפטולוגיה אינו כולל חקר דגים. עם זאת, אין זה נדיר כי אגודות מדעיות הרפטולוגיות ואיכתיולוגיות יעבדו יחדיו, ויפרסמו כתבי עת משותפים או יערכו כנסים משותפים, כדי להגביר את זרימת הרעיונות בין שני התחומים. למעשה, אחד הארגונים ההרפטולוגיים היוקרתיים ביותר, "האגודה האמריקאית להרפטולוגיה ואיכתיולוגיה", משלב את שני התחומים כמשתמע משמו. כיום, קיימות אגודות הרפטולוגיות רבות שנוסדו על מנת לקדם את העניין הציבורי בזוחלים ודו-חיים, בין אם בשבי ובין אם בטבע. מטרה חשובה אחת של ההרפטולוגיה היא חקר האקולוגיה העולמית. בדרך כלל, בעלי החיים האלה רגישים במיוחד לשינויים סביבתיים ומהווים אינדיקטורים טובים להתרחשות שינויים אקולוגיים משמעותיים.
קשקשאים, הם סדרה של זוחלים בעלי קשקשים מקבוצת לפידוזאוריה. הקשקשאים מונים כ-10,000 מינים ובכך הם הקבוצה הגדולה ביותר של הזוחלים. סדרה זו מחולקת בדרך כלל ל-3 קבוצות:
- לטאות - תת-סדרה הכוללת כ-6,000 מינים, החל מלטאות זעירות ועד ללטאות דרקון קומודו הענקיות. לרוב סוגי הלטאות יש זנב וארבע רגליים פרט למינים מסוימים שבהם הגפיים חסרות. ישנן לטאות שמתאפיינות בכושר שחייה מצוין ולחלקן לשון ארוכה מאוד. רוב הלטאות הן טורפות, אך חלקן גם צמחוניות.
- נחשים - תת-סדרה הכוללת 2,800 מינים, החל מהנימון ועד האנקונדה הענק. הנחשים חסרי גפיים, נעין על גחונם והם אוכלי בשר. הקטנים שבנחשים אוכלים חרקים, והגדולים שבהם ניזונים אף מחזירים, וקפיברות. בשל היותם פויקילותרמיים, נחשים מעכלים את מזונם לאט, ולכן גם אוכלים לעיתים רחוקות יחסית. לנחשים אין שיני לעיסה ולכן עליהם לבלוע את הטרף בשלמותו. כ-400 מיני נחשים בעולם הם ארסיים.
- טבעונים - תת-סדרה אשר כוללת מינים הדומים לתולעים. הטבעונים חסרי גפיים ברובם. הם בעלי עיניים קטנות לא בולטות ומסוגלים לזחול קדימה ואחורה. העור שלהם מורכב מטבעות כמו תולעים וברובם הם חסרי פיגמנטים ובעלי צבע ורוד.
צבים, הם סדרה של זוחלים דיאפסידים השייכים למחלקת זאורופסידה. הצבים חיים במים מתוקים, בים וביבשה. קיימים כ-250 מינים. גודלם נע מ-8 ס"מ עד שני מטרים. הם מחולקים לשני תת-סדרות:
- צבים חבויי-צוואר - הצביים הנפוצים והמגוונים ביותר; תקרת השריון של רובם גבוהה למדי ומאפשרת להם להכניס את הראש לתוכו. תת-הסדרה כוללת צבים יבשתיים, צבי ביצות וצבי ים ויש בה 11 משפחות.
- צבים מצדדי-צוואר - צבים טרופיים בעלי צוואר גדול שאינו מסוגל להיכנס לשריון, ובמקום זאת נצמד אליו בעיקול מהצד. כוללים 3 משפחות קיימות.
לצבים שריון נוקשה על גבם וגחונם. בעת סכנה, חלק מהצבים מסוגלים להכניס את ראשם ורגליהם לתוך השריון כדי להתגונן. לסתות הצב מכוסות בחומר קרני קשה כדוגמת מקור עוף, ללא שיניים. רביית כל מיני הצבים נעשית ביבשה. הביצים מוטלות בגומחה שהנקבה חופרת בקרקע. נקבת הצב מכסה את הביצים בחול ועוזבת אותן. לאחר מספר שבועות בוקעים אבקועי הצבים מביציהם ומרביתם אינם שורדים את יומם הראשון בחייהם. הצבים ידועים בתוחלת חייהם הארוכה שעשויה לעלות על 100 שנה. חלק ממיני הצבים חיים ביבשה, חלק בים וחלק בנהרות.
מחודקי ראש, היא סדרה של זוחלים בעל-סדרת הלפידוזאוריה הכוללת כיום משפחה אחת בלבד: הספנודוניים שבה שרדו רק שני מינים של ספנודון (טואטרה). מחודקי ראש מוגדרים כמאובנים חיים משום שקל יותר למצוא מאובנים שלהם מאשר פרטים חיים שלהם. מצב זה נוצר בעקבות העובדה שהם מצויים בסכנת הכחדה במשך עשרות מיליוני שנים. לספנודון, יש עין שלישית במעלה הראש, הידועה גם כעין הקודקוד. לעין עדשה, רשתית וקרנית משלה, וקישור עצבי חלש למוח, עובדה אשר יכולה להעיד על התפתחות אבולוציונית מעין שלישית מתפקדת. המטרה של עין הקודקוד לא ידועה, אבל קיימת סברה לפיה היא שימושית לספיגת קרני UV ליצירת ויטמין D, לקביעת מחזורי יום ולילה, עוזרת לבקרת חום, ומסיעת לניווט על ידי קביעת מיקום השמש. מכל הטטרפודים הקיימים (בעלי ארבע רגליים), עין הקודקוד ניתנת לראות בבירור בעיקר בספנודון. בנוסף, הספנודון הוא היצור החי היחיד בעל מערכת שיניים ייחודית, המורכבת משתי שורות שיניים בלסת העליונה ושורת שיניים אחת בלסת התחתונה. אזור המחיה של הספנודון מיוחד במינו: מצוקים החשופים לרוחות עזות ללחות ולמליחות ברמות גבוהות, הופכים את האזור לבעל מערכת אקולוגית מיוחדת במינה, הכוללת מינים אחדים שעמידים לתנאים קשים אלו. אזור המחיה קר ולח מתקרב לטמפרטורת קפיאה, אולם הטואטרה מסתגל לאקלים זה ומתפקד בתנאים שבהם זוחלים אחרים היו בוודאי מתים. שני המינים ששרדו עד היום אנדמיים לניו זילנד.
.jpg)
התנינאים, היא סדרה של בעלי חיים זוחלים בקבוצת הזאורופסידה הכוללת כ-25 מינים הנפוצים בדרום אסיה, בצפון אוסטרליה, באפריקה ובאמריקה. הסדרה כוללת שלוש משפחות: תניניים, אליגטוריים וגאביאליים. מבין אלו החיים, היצורים הקרובים ביותר לתנינאים הם העופות. היסטוריית המאובנים של התנינאים עשירה מאוד. מבנה גופם מותאם היטב לסביבה, ולכן השתנה רק במידה מועטה בחלוף מיליוני השנים. כך, עורם מכוסה מגנים קרניים קשיחים; זנבם חזק; רגליהם מותאמות לזחילה, להליכה ולריצה גם יחד; גופם שטוח יחסית; מערכות הגוף מותאמות לאורח חייהם המימי למחצה; הפה מצויד בלסתות חזקות ושיניים חדות המתאימות לתפיסת הטרף בכוח עצום; וחושיהם חדים. שיטות הציד שלהם מגוונות, כשהידועה שבהן היא מארב סבלני לטרפם. המבנה החברתי שלהם כולל מדרג חברתי ברור, כשבראשו הזכרים ומתחתיהם - הנקבות. הנקבות מטילות מספר ביצים רב לתוך קנים הבנויים לרוב מבוץ ומצמחייה. בתחילת חייהם אבקועי התנינים פגיעים מאוד, אולם עם הגיל והגודל מספר האיומים הטבעיים עליהם קטן משמעותית. מקומם בתרבות האנושית נרחב, והם שימשו כסמלים בתרבויות מזרחיות ומערביות רבות. ציד אינטנסיבי התרחש מאז המהפכה התעשייתית, והביא להידלדלות אוכלוסיות תנינאים רבות; חלקן אף הובאו למצב של סכנת הכחדה. סכנה זו, יחד עם הרס בתי גידול, הביאו לנקיטת צעדים לאומיים ובינלאומיים לשימורם.
בעלי זנב, היא סדרה פרימיטיבית במחלקת דו-חיים. בסדרה קיימים כ-500 מינים לערך. גופם מוארך ורזה, רגליהם קצרות ושוות, וזנבותיהם ארוכים. בשל עורם הלח, התאמתם המרבית היא לבתי גידול הקרובים למאגרי מים, או בבתי-גידול בהם הלחות יחסית גבוהה. חלק מהמינים חיים בעיקר בסביבה מימית, חלקם נכנסים למים ויוצאים מהם לסירוגין, וחלקם האחר חיים על האדמה בכל משך חייהם כפרטים בוגרים. בעלי הזנב דומים ללטאות באופן שטחי בלבד, וקל להבחין ביניהם באמצעות היעדר הקשקשים. בעלי הזנב יכולים לגדל מחדש גפיים שנקטעו. לצעירים מבנה גוף ואורח חיים כשל הבוגרים, למעט זימים חיצוניים הקיימים רק אצל הצעירים. רבים מהם מבלים כל חייהם במים. מינים של בעלי זנב נמצאים במרבית בתי הגידול הלחים או המימיים בחצי הכדור הצפוני. בתי הגידול של בעלי הזנב מוגבלים לרוב לצפון הגלובוס, כאשר מספר מועט בלבד של מינים חי באזור הצפוני של דרום אמריקה. מרביתם קטנים, אולם חלקם מגיעים לאורך של מטר וחצי. בסדרה זו יש 3 תת-סדרות:
- סלמנדרות - תת-הסדרה הגדולה והמגוונת. מינים אלה בעלי לסתות תחתונות גדולות והם מתרבים ברבייה פנימית, כשחלקם מטילי ביצים בתוך המים וחלקם משריצים צאצאים חיים. הם בעלי גוף רך ולעיתים גם ארסי, וחלקם מכוסי קוצים. חלק מהמינים חיים בתוך המים ונושמים דרך העור. אחרים חיים הן במים והן ביבשה.
- סלמנדרות ענק - תת-סדרה הכוללת את המינים הגדולים ביותר במחלקת הדו-חיים. ישנן שתי משפחות בתת-הסדרה, כשבעבר היו כמה משפחות נוספות שנכחדו. מינים אלו הם יצורים ריריים ודוחים למראה והם בעלי עיניים קטנות ביותר, אך יש להם חושים מחודדים אחרים.
- סירניים - תת-סדרה הכוללת משפחה אחת בלבד בעלת שם זהה. זו אחת הקבוצות הפרימיטיביות ביותר של הדו-חיים. תת-סדרה זו כוללת מינים דמויי צלופח החיים רק במים, הם בעלי גפיים קדמיים קטנים וחסרי גפיים אחוריות. השלד של חלקם מורכב מסחוס והם בעלי זימים חיצוניים, גם אצת הבוגרים. לסירנים אין שיניים והלסת שלהם מזכירה מקור, איתה הם שואבים במהירות טרף קטן. בתקופות יובש הם יכולים לעצור את נשימתם, להתחפר בבוץ ולחכות בתרדמה עד לבוא הגשמים והם יכולים לעלות ליבשה לשם כך ולהסתמך על ריאותיהם הקטנות.
_(2532163201).jpg)
חסרי זנב, היא סדרה של דו-חיים הכוללת שתי קבוצות מובחנות: צפרדעים וקרפדות; חלוקה זו בין הצפרדעים לקרפדות אינה נחשבת לטקסונומית והן נבדלות זו מזו במאפיינים חיצוניים ובדפוסי התנהגות. מבין המשפחות הרבות שבסדרת חסרי הזנב, ישנן שתיים הנקראות צפרדעיים וקרפדיים, אך גם מיני חסרי זנב שאינם במשפחת הקרפדיים מכונים "קרפדות", וכך גם לגבי הצפרדעיים. בקרב הציבור הרחב מכונות לרוב כל חברות סדרת חסרי הזנב "צפרדעים". המאפיינים של חסרי זנב בוגרים הם רגליים אחוריות ארוכות, גוף קצר, רחב ונמוך יחסית, אצבעות שקרומי-שחייה מתוחים ביניהן, עיניים בולטות וגדולות יחסית והיעדר זנב. לרוב חסרי הזנב אורח חיים מימי-למחצה, אך הם מתניידים בקלות על היבשה בעזרת ניתור או טיפוס. הנקבה מטילה כמות גדולה מאוד של ביצים, לרוב במקווי מים - בשלוליות, באגמים או בבריכות. לאחר בקיעת הביצים, מגיעים חסרי הזנב לשלב הלרווה - ראשנים בעלי זימים החיים במים בלבד. בשלב הבא בהתפתחותם הם מפתחים ריאות ומסוגלים לחיות הן במים והן ביבשה, אך הזנב עדיין קיים. בשלב האחרון הזנב מתכנס אל תוך הגוף וחסר הזנב מגיע לבגרות. חסרי הזנב הבוגרים הם טורפים, ותזונתם מתבססת על פי רוב על פרוקי רגליים, תולעים טבעתיות וחלזונות.
חסרי רגליים, היא סדרה של דו-חיים, הדומה בצורתה לתולעי האדמה ולנחשים. המינים בה חיים לרוב מתחת לאדמה, לכן זו סדרה שנחקרה מעט יחסית ליתר הדו-חיים. בעקבות כך, מעריכים כי רב הנסתר על הגלוי בנוגע לסדרה זו. כנרמז משמם, רגליהם של חסרי הרגליים מנוונות יחסית, עובדה שגורמת להם להידמות לתולעים. המינים הגדולים מבין הסדרה דומים יותר לנחשים בשל אורכם, שיכול להגיע למטר וחצי. זנבם קצר, והביב שלהם נמצא בקצות הגוף. עורם חלק וצבעו כהה, אולם חלק מהמינים ניחנים בצבעים מרהיבים. בתוך העור, קיימים קשקשים העשויים מקלציט. את מרבית זמנם הם מבלים מתחת לפני השטח, ולכן עיניהם קטנות ומכוסות בעור המגן עליהן. העור המכסה את עיניהם גורם לכך שחוש הראייה שלהם מוגבל למצבים חשוכים. חסרי הרגליים כולם חולקים מאפיין בולט, הוא צמד זרועות הציד שבראשם, שכנראה משמשות כאיבר ריח משני לאפם. לכל מיני חסרי הרגליים שתי ריאות, כאשר הריאה השמאלית קטנה באופן משמעותי מהריאה הימנית. זוהי התאמה של גוף חסרי הרגליים לצורתו, והיא קיימת גם אצל נחשים. מלבד הריאות, משתמשים חסרי הרגליים בפיהם ובעורם על מנת לספוג חמצן. יוצאי דופן הם שני מינים, מברזיל ומגיאנה, אשר הינם המינים חסרי הריאות הידועים היחידים מסדרה זו. חסרי הרגליים הינה הסדרה היחידה במחלקת הדו החיים המשתמשת בהפריה פנימית באופן בלעדי.
| תנין ים קופץ לעבר פיתיון בנהר בטריטוריה הצפונית באוסטרליה |
תנין היאור הוא מין בסוג תנין שבסדרת התנינאים החי באפריקה. זהו מין התנינאי השני בגודלו; רק תנין הים (שחי במזרח אסיה ואוסטרליה) גדול ממנו. אורכו הממוצע נע בין 4.1 ל-5 מטר ומשקלו הממוצע הוא כ-450 ק"ג, אך פרטים גדולים במיוחד יכולים להגיע לאורך של יותר מ-6 מטר ולמשקל של יותר מטונה. תנין היאור הוא התנין האפריקני הגדול ביותר והטורף העליון בתחום תפוצתו. אף שהוא אינו מצוי בסכנת הכחדה כמין, אוכלוסיות שלו במדינות רבות נמצאות בסכנת היעלמות. תנין היאור הוא טורף מימי-למחצה שאורב לטרפו כשהוא שקוע במים. הוא עולה ליבשה כדי להתחמם בשמש וכדי להטיל ביצים. הוא ניזון מדגים, מרכיכות, מסרטנים, מעופות ומיונקים, ובהם בני אדם.
תנין היאור הוא טורף-על בתחום מחייתו, ונחשב לתנינאי אגרסיבי במיוחד, שתוקף כמעט כל יצור חי, לרבות האדם. תנין היאור מעדיף לתקוף את טרפו מהמארב. הוא שוחה במים, רוב גופו שקוע ורק עיניו ונחיריו בולטים, ומחכה לטרף. באמצעות איברי חישה מיוחדים הוא מרגיש לחץ ותנודות במים שנגרמות מתזוזת הטרף, שוחה בשקט אל עבר טרפו – ואז מזנק בפתאומיות וסוגר עליו את לסתותיו, גורר אותו אל המים ומטביע אותו למוות. נשיכתו של תנין היאור היא מן החזקות בעולם הטבע כיום (שנייה אולי רק לתנין הים). שיניו חרוטיות ובנויות לאחיזת הטרף והן ננעצות עמוק בבשר. אחרי שהטביע את טרפו למוות, מבתר אותו התנין באמצעות "גלגול המוות" ובולע נתחים שלמים כולל קרניים, פרסות, עצמות ועור; מערכת העיכול החזקה והיעילה שלו מסוגלת לטפל גם בעצמים קשים אלה.
בגלל שכיחותם היחסית במקווי המים של אפריקה, תניני היאור הם בעלי חיים מאוד חברתיים. הם חולקים אתרי שיזוף וכן מזון שהם צדים. מקומם של הפרטים בהיררכיה נקבע על פי גודלם, לפיכך הזכרים הגדולים ביותר זוכים לתנאים הטובים ביותר. נקבות תנין היאור חופרות גומות ליד מקווי מים ושם הן מטילות את הביצים. בכל הטלה מטילה הנקבה כמה עשרות ביצים, ואלו בוקעות כעבור 80–90 ימים. הנקבות שומרות על הקן, וכאשר התנינים הקטנים בוקעים הן דואגות להם ומשגיחות עליהם מפני טורפים אחרים. למרות זאת, רק מעטים מהאבקועים שורדים עד לבגרות.
לתנין היאור מערכת יחסים מורכבת עם האדם. זהו כנראה מין התנין הידוע ביותר בתרבויות האנושיות שמוצאן באגן הים התיכון, לרבות ביהדות. תנין היאור נודע כאוכל אדם והוא שנוא וגם נערץ, במיוחד במצרים העתיקה, שבה נחנטו תנינים ששימשו כאלים. באפריקה תוקפים תניני היאור מדי שנה מאות בני אדם, וחלק גדול מהתקיפות מסתיים במוות. בעקבות הביקוש לעור התנין ניצודו תניני יאור רבים, דבר שהביא לאיום על המין. חוקים להגנת הסביבה, תוכניות שימור, תיירות אקולוגית והקמת חוות תנינאים שבהן מגודלים תנינים לשם סחר בעור, הביאו להתאוששות תנין היאור ומיני תנינאים אחרים בעולם. בארץ ישראל היו תנינים בטבע עד תחילת המאה ה-20, וכיום הם קיימים בישראל רק בשבי.
הדינוזאורים, היו על-סדרה של זוחלים או דמויי-זוחלים שהתקיימו בעידן המזוזואיקון. הדינוזאורים שאינם עופות נכחדו על פי הערכת המדענים כ-66 מיליון שנים לפני זמננו, בסוף תור הקרטיקון, בהכחדת קרטיקון-שלישון. קבוצה אחת של דינוזאורים לא נכחדה - העופות - ואלה עדיין חיים כיום במגוון רב של מינים. הדינוזאורים היו בעלי חיים יבשתיים, בעלי מאפיינים המזכירים זוחלים. כולם היו, ככל הנראה, מטילי ביצים. אין לבלבל את הדינוזאורים עם קבוצות אחרות של זוחלים קדומים אשר התקיימו באותה תקופה: פטרוזאוריה (זוחלים מעופפים), פלזיוזאוריה ומוזאזאוריים (זוחלים ימיים), איכתיוזאוריה (זוחלים ימיים דמויי דג), תנינאים ואחרים.
הדינוזאורים תפסו גומחות אקולוגיות רבות על פני כדור הארץ, במשך כ-165 מיליוני שנים. הדינוזאורים הראשונים החלו להופיע כבר לפני כ-240 מיליוני שנים, בתור הטריאס שבראשית עידן המזוזואיקון. בין ראשוני הדינוזאורים ניתן למנות את האאורפטור, שעל פי מגלהו, פול סרנו, היה הקדום ביותר. ראשוני הדינוזאורים היו קטנים וזריזים, ונעו על זוג רגליהם האחוריות, בדומה לעופות הקרקע של ימינו. רק כעבור מיליוני שנים הופיעו גם דינוזאורים שהילכו על ארבע גפיים. עם הזמן, אכלסו הדינוזאורים את כל הסביבות היבשתיות: יערות, מדבריות, ערבות, הרים וכו'. תוך כדי כך הם עברו אבולוציה שאיפשרה להם להסתגל לסביבות השונות וגרמה להבדלים חיצוניים והתנהגותיים משמעותיים בין המינים. חלק מהדינוזאורים חולקים תכונות דומות (כגון שריון או קרניים) אף שלא היו קרובים פילוגנטית, תופעה שידועה כאבולוציה מתכנסת.
נראה שעצמותיהם היו חלולות וברגליהם האחוריות היו שלוש אצבעות קדמיות ואצבע אחת אחורית. זנבם היה בדרך כלל חזק וכבד וסייע להולכים על שתיים בהשגת שיווי משקל בעת תנועה. לאלה היו גפיים אחוריות הגדולות בהרבה מאשר גפיהם הקדמיות והם נעזרו בידיהם כדי לאחוז בטרף או לעקור צמחים ממקומם. חלק מן הטורפים הקטנים שהיו מראשוני הדינוזאורים, התפתחו אט-אט לצמחוניים ענקיים השונים מאוד במראם מאבותיהם הולכי השתיים. אחרים התפתחו לצמחוניים ההולכים על שתיים, האורניתסקים - שבמהלך תור היורה והקרטיקון התפתחו למספר רב של משפחות וסוגים מגוונים, כולל הולכי על ארבע.
הדינוזאורים היו יצורים בגדלים שונים ונעו בין ענקים כמו זאורפודים שאורכם למעלה מ-30 מטר ומשקלם עשרות טונות, לתרופודים קטנים שגודלם היה כגודל תרנגולת. חלק מהטורפים, כמו גיגאנוטוזאורוס, טירנוזאורוס ומגלוזאורוס, היו גדולים מכל טורף יבשתי שחי כיום, וטרפו דינוזאורים צמחוניים אחרים בכל הגדלים: קטנים, בינוניים וגדולים. דינוזאורים צמחוניים רבים היו בגדלים של קרנף או פיל ואף למעלה מכך. כיום ידועים בין מעל 500 סוגי דינוזאורים.
בארץ ישראל חיים 93 מיני זוחלים, זהו מגוון גדול יחסית לשטחה המצומצם. מספר מיני הנחשים בארץ ישראל גדול ממספרם ברוב יבשת אירופה, מגוון זה נובע ממיקומה הגאוגרפי של הארץ, המחבר שלוש יבשות - אפריקה, אסיה ואירופה - ומספר אזורים זואוגאוגרפיים שונים:
- תת-האזור הים-תיכוני של האזור הפלארקטי, אשר לו אופייניים מינים כמו לטאה ירוקה, לטאה זריזה, זעמן שחור וצפע מצוי.
- תת-האזור הערבתי (או ה"אירנו-טורני") של האזור הפלארקטי, אשר לו אופייניים מינים כמו חרדון מצוי ועין-חתול חברבר.
- האזור הסהרו-ערבי, אשר לו אופייניים מינים מדבריים דוגמת ישימונית מצויה, שנונית חולות, כוח אפור, חרדון סיני, חרדון חולות ועכן גדול.
- האזור האפרוטרופי (ה"סודני" או "אתיופי"), אשר חודר לארץ-ישראל בעיקר דרך השבר הסורי אפריקני, ולו אופייניים מינים ממוצא אפריקני כמו צפעון שחור, צב רך ותנין היאור (שנכחד מארץ ישראל רק בתחילת המאה ה-20).
מינים ספורים של זוחלים בארץ הם אנדמיים - הם קיימים רק בארץ ובסביבתה הקרובה, כמו מחרוזן הטבעות וצפע חרמון.
לגבי דו-חיים, המצב הפוך; ארץ ישראל היא אזור בעל אקלים צחיח יחסית לאזורים אחרים, בהם המגוון הביולוגי של הדו-חיים רב יותר. מקורות המים בארץ דלים באופן יחסי. מסיבה זו, חסרי הזנב, הזקוקים ללחות מתמדת ולשפע מים, אינם נמצאים בשפע באזור ומספרם הכולל עומד על 8 מינים בלבד. לדו החיים ממשפחת הסלמנדריים החיים בארץ (הסלמנדרה הכתומה וטריטון הפסים), מהווה ישראל גבול תפוצתם הדרומי. אף על פי כן, לישראל מין דו-חיים אנדמי אחד שנדיר במיוחד: עגולשון שחור-גחון. בעייתם העיקרית של הדו-חיים החיים בישראל היא מצוקת המים. בשל תלותם בשלוליות חורף על מנת להתרבות עלולים חורפים יבשים ודלים במשקעים לגרום לירידה חדה בפעילות הרבייה. מצבן של אוכלוסיות הדו-חיים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 היה טוב. התפתחות היישוב בארץ הביאה להפרחת השממה ובין היתר לפעולות אשר היטיבו עם אוכלוסיות הדו-חיים. בריכות מעשה ידי אדם שימשו את דו-החיים להתרבות, וכן תעלות בצדי כבישים ונתיבי רכבות. תעלות אלו התמלאו מים בחורף והביאו באופן ישר לגידול באוכלוסיית דו החיים בארץ. מצב זה נמשך עד סוף שנות ה-40, עת הוקמה מדינת ישראל.
- כאן אפשר למצוא ערימה של קצרמרים בנושא זוחלים ודו-חיים שרק מחכים שירחיבו אותם.
- כתבו או תרגמו ערכים מבוקשים בתחום הזוחלים ודו-חיים (ראו במסגרת "ערכים מבוקשים"). ברשימה זו תוכלו גם להוסיף ערכים שלדעתכם חסרים.
- ישנם ערכים שאי אפשר שיישארו במצבם הנוכחי וצריך לעבור עליהם ולתקן אותם בהקדם, ראו מסגרת "ערכים דורשי שיפור".
| רשימת ערכים מבוקשים | |
|---|---|
|
| רשימת ערכים דורשי שיפור | |
|---|---|
|