קבורה (יהדות)

קבורת המת היא מצוות עשה מהתורה לקבור את המתים. מת שנמצא ללא אחראים לקבורתו מכונה מת מצווה וההלכה מחייבת כל יהודי שנתקל בו לדאוג לקבורתו, גם תוך הפסד גדול או היטמאות כהן למתים. ההלכה משתמשת במושג "כבוד המת" בקביעת פרטי הדינים של הקבורה. מצוות איסור הלנת המת מחייבת שהקבורה תיערך ללא דיחוי, מלבד עיכובים החיוניים לכבוד המת.

מצוות קבורה
(מקורות עיקריים)

הלוויה בבית הקברות בהר הזיתים
מקרא	דברים, כ"א, כ"ג
משנה תורה	ספר שופטים, הלכות אבל, פרק י"ב
שולחן ערוך	יורה דעה, סימנים שמ"ג–שס"ח
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה רל"א ספר החינוך, מצווה תקל"ז

מקור המצווה

הציווי ההלכתי לקבורת נפטר נלמד מהפסוק ”לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא” (ספר דברים, פרק כ"א, כ"ג) – פסוק המכיל מצוות לא תעשה ומצוות עשה כאחד. יש לציין שהפסוק מדבר על נידון למוות בבית דין שלאחר שהומת – צריך לתלות אותו כדי לפרסם ולהרתיע: ”כי יהיה באיש חטא, משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ” (שם, שם, כ"ב). מזה למדים בקל וחומר: אם יש חובה לדאוג לכבודו של חוטא שהוצא להורג – קל וחומר לכל אדם.

עיקרון קבורת הנפטר מבוסס גם על מספר מקורות נוספים במקרא. ההתייחסות היא לא רק לנפטרים יהודים אלא אף לאלו שאינם יהודים וכך מסופר כי יהושע תלה את מלך העי, ולעת ערב קבר אותו תחת גל אבנים. אחד העונשים הקשים לאדם שהוא לא יקבר כראוי ונבלתו תהיה מושלכת על הארץ למאכל לחיות ועופות, ואחת הקללות מ"פרשת התוכחה" במקרא היא: ”וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד” (ספר דברים, פרק כ"ח, כ"ו). התלמוד רואה בחיטוט קברים עונש קשה: ”'והייתה יד השם בכם ובאבותיכם' – אמר רבה בר שמואל: זו חטוטי שכבי (חיטוט בשוכבים – המתים), דאמר מר: בעוון חיים מתים מתחטטין”.

התפיסה כי בן אנוש במותו "שב אל האדמה" מוזכרת לראשונה לאחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת אמר לו אלוהים: ”בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב” (ספר בראשית, פרק ג, 19). בפרקי דרבי אליעזר מסופר שאדם הראשון למד מן העורב לקבור את המת כשהרג קין את הבל: ”היו אדם וחוה יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו חברו, לקח אותו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם אמר אדם ואמר 'כעורב אני עושה' וקבר את הבל.” (פרקי דרבי אליעזר, פרק כא). כך גם מסופר במקרא על אברהם אבינו שקנה "אחוזת קבר" לשרה במערת המכפלה וקבר אותה שם. ועל משה נאמר ”וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (ספר דברים, פרק לד, ו).

היבט ראשון שבו בא לידי ביטוי העיקרון של כבוד המת הוא באיסור הלנת המת; כלומר, שאין להשתהות שלא לצורך בקבורת הנפטר. הקבורה מהווה יישום של התפיסה ההלכתית של "כבוד המת", וכל זמן שלא נקבר הרי הוא שרוי בביזיון, ולכן ביום שניתנה רשות לקבור את הרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא, תיקנו חכמים ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון, כהודאה על השבת כבודן האבוד של הגופות.

בית המשפט העליון בישראל קבע ביחס לקבורתו של כל אדם (לאו דווקא יהודי):

זכותו של כל אדם לקבורה מהירה, מכובדת ונאותה היא חלק בלתי נפרד מזכותו לכבוד, שכן כבוד האדם אינו רק כבודו של אדם בחייו, אלא גם כבודו של אדם לאחר מותו. זכות האדם המת לכבוד הוכרה בפסיקה כחלק מזכות האדם החוקתית לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

— בג"ץ 2941/02, בדיע ראיק סואבטה וקאנון נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון.

הכנה לקבורה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

איסור הלנת המת מחייב שהקבורה תיערך ללא דיחוי, מלבד עיכובים החיוניים לכבוד המת. מת שנמצא ללא אחראים לקבורתו מכונה מת מצווה וההלכה מחייבת כל יהודי שנתקל בו לדאוג לקבורתו, גם תוך הפסד גדול או היטמאות כהן למתים.

לפני הקבורה דואגים לטהרת המת ועוטפים אותו בתכריכים. נהוג לומר הספדים ותפילת קדיש לפני הטמנת הגופה.

אופן הקבורה

ערך מורחב – בית קברות יהודי

מצבה בבית הקברות היהודי בפודו אילואיי שברומניה, משנת תקפ"ה (1825)

מהות הקבורה היא הטמנת המת בקרקע עטוף בתכריכים, אבל "הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת". לפי ההלכה, הדרך הראויה היא לקבור את המת בקרקע עצמה בלי להניחו בארון, אך גם כאשר מניחים את המת בארון הטמון בקרקע – מקיימים את מצוות הקבורה. יש להניח את המת כשהוא שוכב על גבו ופניו כלפי מעלה.

קבורה דו-שלבית

קבורה דו־שלבית באמצעות ליקוט עצמות הייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד.

בשיטת הקבורה הזו, לאחר שנקבר הנפטר במערה, היו ממתינים עד שיתעכל בשר גופת הנפטר. לאחר כשנה, כשהתעכל הבשר ומגופת המת נשארו רק העצמות, היו אוספים את העצמות ומעבירים אותם אל המקום המיועד להם – חדר ובו עצמות כל מתי המשפחה ("מאספה") בתקופת בית ראשון, וגלוסקמאות בתקופת בית שני. ארון הקבורה היה נטמן באדמה או במערה ובכך היה בא אל סופו תהליך קבורת הנפטר.

כשפסק המנהג לקבור את הנפטר באופן דו שלבי פחת השימוש בהלכה הרלוונטית – יום ליקוט עצמות. עם זאת הלכה זאת מצויה בשימוש גם בימינו אנו.

קבורה בשיטה זו לא מתקיימת כיום, אולם בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת התחדשה ההתעניינות בשיטה זו. מיזם "קבורת ארץ ישראל" מבקש לחדש אותה על מנת לפתור את המחסור החמור בשטחי קבורה בארץ.

קבורה רוויה

קבורה רוויה כוללת מספר שיטות קבורה המצמצמות את גודל הקרקע שבשימוש לקבורה.

קבורת מכפלה או קבורה זוגית: קבורה של שני בני זוג זה מעל זה, כשאדמה מפרידה ביניהם. הנפטר הראשון מבין השניים נטמן עמוק באדמה, ובבוא העת הנפטר השני נטמן מעליו. שיטה זו מכפילה את מספר המתים שניתן לקבור בשטח אדמה נתון.

קבורה רמה: קבורה במשטחים מדורגים.

קבורת קומות: בעקבות מחסור בשטחים במדינת ישראל, התחילו לקבור את המתים בקומות ובכך לחסוך מקום. קבורה בקומות אושרה על ידי הרבנות הראשית לישראל, אך בד"ץ העדה החרדית מסתייג משיטה זו ולדבריו בשו"ת מנחת יצחק ובמקורות נוספים נאמר שאסור על פי ההלכה לקבור בצורה כזאת, וביקשו מהרבנות למצוא פתרון קבורת שדה לאנשי העדה.

מיקום הקבר

תת קרקע: בארץ ישראל בתקופה העתיקה הייתה נהוגה הקבורה במנהרות קבורה תת-קרקעיות. עבור אנשים חשובים, הוקם גל אבנים גבוה כמצבה.

קבורת סנהדרין: קבורה בכוכים שנחפרו במורדות גבעה או הר.

קבורת שדה: שיטת הקבורה הנפוצה, שבה לכל נקבר חלקת קבר משלו. בקבורת שדה נקברים כ-270 נפטרים בדונם.

חלקות קבורה נפרדות

מתנדבי ארגון "חסד של אמת"

ישנה הקפדה שלא לקבור יהודים וגויים זה לצד זה, הלכה שבאופן מסורתי עלתה בקנה אחד עם המנהג הרווח לייעד בתי קברות שונים לבני דתות שונות. לפי המשנה, יש לקבור את הנידונים למוות בבתי קברות מיוחדים, אחד למי שנידונו למיתה בסיף או בחנק, והשני למי שעברו את העברות החמורות ביותר ונידונו למיתה בסקילה או בשריפה. התלמוד מכליל זאת: "וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל". בעקבות כך ישנם בתי קברות עם חלקות המיועדות לשומרי שבת בלבד. ^{[דרוש מקור]}

בכל הדורות דאגו היהודים להביא את מתיהם לקבורה ב"קבר ישראל" – בית קברות של יהודים בלבד, ופעמים שנעשו מאמצים גדולים כדי לפדות גופות יהודים שנהרגו כדי להביאם לקבורה יהודית. כך גם הוקם בכל קהילה יהודית ארגון שתפקידו הוא הדאגה לטיפול במת על פי ההלכה ושמירה על כבודו – "חברה קדישא". נכון לשנת 2020, מרבית הנפטרים בישראל הם יהודים הנקברים בבתי עלמין אזרחיים (לא צבאיים), בחלקות המיועדות ליהודים בלבד.

באשר לבתי העלמין הצבאיים, עד שנות התשעים הנופלים הגויים נקברו בדרך כלל בחלקות צבאיות בבתי עלמין דרוזיים או מוסלמים. בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 ואילך, התרבו חללי צה"ל שאינם יהודים לפי ההלכה, אך למשפחתם שורשים יהודיים, עלו לארץ מכח חוק השבות, ונקלטו בחברה היהודית. באותה תקופה הרבנות הצבאית נהגה לקבור חללים אלו בקצה בתי העלמין הצבאיים, במרחק ניכר משאר החלקות. בשנת 1993 נוהג זו עורר סערה תקשורתית, ובעקבותיה הוחלט לקבור חללים שאינם יהודים לפי ההלכה, בחלקות נפרדות אך בתוככי בתי הקברות.

הרבנות הצבאית ניסתה למצוא פתרון שיקיים את ההלכה ובמקביל ישביע את רצון משפחות החללים, גם אלו שמתנגדות להפרדה, וגם המשפחות הדתיות שדורשות אותה. בתקופת הרב הצבאי הראשי ישראל וייס, הוא התייעץ עם הרב עובדיה יוסף, הרב יוסף שלום אלישיב והרב מרדכי אליהו, שחייבו הרחקה של ארבע אמות (כשני מטר) או לחלופין עילית בין הקברים. לפיכך הוחלט על קבורת הגויים בחלקות נפרדות, מרכזיות ומכובדות בבתי העלמין הצבאיים. בתקופת הרב רפי פרץ כרב הצבאי הראשי, הוחלט על קבורה החללים היהודים והגויים באותן חלקות, כשבין החללים היהודיים והגויים מפרידים אלמנטים שונים כגון שבילים ועצים. בשנת 2020, בתקופת הרב אייל קרים כרב הצבאי הראשי, הוחלט על קבורה ללא כל הפרדה גלויה לעין, אלא באמצעות העמקת קברי הגויים בעשרים סנטימטר ובנוסף הוספת חציצה בתוך קבריהם.

בעקבות מספר מקרים שקרו בתקופתו כהרב הראשי לצה"ל, פסק הרב שלמה גורן כי ההלכה שאין לקבור יהודי עם גוי אינה שייכת במקרה של אדם שהצטרף למלחמה למען העם והארץ, הנחשב כחסיד אומות העולם, במיוחד כשהוא מזרע ישראל.

מעלת הקבורה בארץ ישראל

יעקב אבינו נתן כל ממונו לעשיו, בשביל לזכות להקבר בארץ ישראל – במערת המכפלה

קבורה בארץ ישראל נחשבת לזכות גדולה, דבר זה נלמד מיעקב אבינו שביקש מבניו שיעלו את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל לאחר מותו, וכן יוסף. גם על אברהם אבי האומה הישראלית מסופר במקרא שקנה מערת קבורה לאשתו שרה במחיר יקר וכתב האבן עזרא (שם) "נזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים". בתלמוד אמרו: ”כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: מזבח אדמה תעשה לי, וכתיב התם: וכפר אדמתו עמו” במדרש מסופר שיעקב שילם את כל ממונו לעשיו עבור הזכות להקבר בארץ ישראל, ואמרו "אתה מוצא באבות העולם אין סוף על מה שנצטערו על קבורת ארץ ישראל".

רבינו בחיי מבאר שהמעלה בקבורה בארץ היא מחמת ג' טעמים: א. ארץ ישראל קדושה ומכפרת העונות ככתוב: (ישעיה לג, כד) "העם היושב בה נשוא עון", וכתיב: (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו". ב. ארץ ישראל קרובה לשער השמים, לכן הנשמה לא תצטרך לטרוח ולהתגלגל בשביל לשוב לשרשה. ג. מתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח, אבל מתי חוצה לארץ אינם חיים, ורק הצדיקים יזכו לבא לארץ על ידי צער גלגול מחילות ואז יקומו לתחיה כמבואר בגמ' (כתובות קיא, א).

פינוי קברים

בשל השמירה על כבוד המת נאסרה פתיחת קברים לצורך העברת עצמות נפטרים ממקום למקום. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: ”אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד, ולא מבזוי לבזוי, ולא מבזוי למכובד; ואין צורך לומר מן המכובד לבזוי.” (תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ב', הלכה ד') הפרשנים מסבירים הלכה זו בשני טעמים: הראשון – בגלל ניוול המת, כלומר פגיעה בכבודו בכך שרואים אותו במצב של ריקבון או כשלד ועצמות. השני מטעם מיסטי – משום שהזזת שרידי המתים מדאיגה את נשמותיהם, המפחדות מיום הדין הגדול העתיד לבוא.

ישנם מקרים בהם מותר לפנות מתים מקבריהם, וכך נאמר בברייתא: ”שלוש קברות הן: קבר הנמצא, קבר הידוע, וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא – מותר לפנותו. קבר הידוע – אסור לפנותו. קבר המזיק את הרבים – מותר לפנותו.”. הפרשנים מסבירים ש"קבר הנמצא" הוא קבר שהתגלה בתוך שדה פרטי, והמת נקבר שם ללא רשותו של בעל השטח. קבורתו של מת זה נעשתה בגזל ולכן מותר לפנותו. "קבר הידוע" פירושו קבר שנעשה ברשותו של בעל השטח, ולכן אסור לפנותו גם כשהבעלות מתחלפת. קבר המזיק את הרבים הוא קבר שגורם היזק כלשהו לציבור. דוגמה ל"קבר המזיק את הרבים" הוא קבר הסמוך לדרך ציבורית, שהעוברים שם עלולים להיטמא בטומאת מת עקב נוכחות הקבר. קבר כזה מותר בפינוי על מנת למנוע נזק מן הרבים. הלכות אלו נפסקו גם בשולחן ערוך

בתוספתא מובא כי מותר לפנות קבר כאשר העיר גדלה, והשטח המיושב בעיר מתקרב אליו ומקיף אותו: ”קבר שהקיפתו העיר, בין מארבע רוחות בין משלש רוחות בין משתי רוחות זו כנגד זו: רחוק יתר מחמשים אמה לכאן ומחמשים אמה לכאן – אין מפנין אותו, פחות מכן – מפנין אותו. כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא, רבי עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין” (תוספתא, מסכת בבא בתרא, א, ז).

העברת ארונו של שניאור זלמן פוגצ'וב לישראל, וינה, סוף שנת 1949.

הרשב"א התיר הוצאת נפטר מקברו על מנת להעבירו לקבר המשפחתי, שנחשב כקבר מכובד יותר וכך נכתב גם בערוך השולחן: ”אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, אלא אם כן מחוץ לארץ לארץ, או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו. ואם צוה להוליכו ממקום למקום, או שצוה לקוברו בביתו ולא בבית הקברות – שומעין לו. ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר, ולהוליכו למקום אשר צוה.” (יורה דעה שסג.)

פינוי לשם קבורה בישראל

בשולחן ערוך מסויג איסור פינוי המת בשני מקרים:

אין מפנין את המת והעצמות; לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד. ואין צריך לומר ממכובד לבזוי.
ובתוך שלו – אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקברו בארץ ישראל.

— שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ג, סעיף א'

.

אמנם בירושלמי אמרו על העלאת גופת נפטר לארץ ישראל "ותבואו ותטמאו את ארצי", ורק ביוסף הצדיק ויעקב שהיו אנוסים לגור בחו"ל מותר להביאם. גם בזוהר מחמיר בזה מאוד. בנוסף יש מצדדים שבזמנינו שקל לעלות לארץ ישראל ולא עלה, ורוצים להעלות לאחר מיתה, לפעמים עלייתו כשהוא מת דווקא עלול להביא קטרוג ח"ו. ומיהו אם רצה לעלות לארץ ישראל או שעסקו היה בהרבצת תורה בחו"ל, בוודאי הוא טובה לנשמתו ליקבר בארץ הקודש שעל זה נאמר וכפר אדמתו עמו, לדוגמה הלווייתו של הרב משה פיינשטיין, שנפטר בארצות הברית, נערכה בירושלים, והרב נקבר בהר המנוחות.

לעיתים מועלות עצמות נפטרים זמן רב לאחר מותם, אם בעקבות בקשתם המפורשת או עקב החלטת צאצאיהם. כך לדוגמה יעקב אבינו ביקש מיוסף כי ידאג לקבור אותו בארץ ישראל: ”ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם”. עצמותיו של יוסף הועלו לקבורה בארץ ישראל על ידי בני-ישראל כשעלו ממצרים על פי בקשתו קודם פטירתו (שמות יג, יט), ובשעת יציאת מצרים משה עצמו נשא עמו את ארונו של יוסף שבו הייתה גופתו החנוטה. דוגמאות מימינו הם העלאת עצמות החיד"א, הרב מאיר שפירא, זאב ז'בוטינסקי, בנימין זאב הרצל ובני משפחתו ואחרים.

בנושא העלאת עצמותיו של משה מונטיפיורי לקבורה בארץ ישראל התגלעה מחלוקת בין הפוסקים: לפי דעה אחת, משתמע מפסק ההלכה בשולחן ערוך כי ניתן להעלות כל עצמות שהן לארץ ישראל, וכך אכן פוסק הרב עובדיה יוסף. לעומתו מסייג זאת הרב משה פיינשטיין, וטוען כי עניין זה שייך רק "לבנים הרוצים בטובת אביהם, אבל לא לאחרים". כלומר, לדעתו אין היתר להעלות כל עצמות שהן לארץ ישראל באופן אוטומטי, אלא רק במקרים מיוחדים. בקרב חסידי ברסלב ניטשה מחלוקת בשאלה האם לפעול להעלאת עצמותיו של הרב נחמן מברסלב ממקום קבורתו באומן לארץ ישראל.

פינוי קברים במדינת ישראל

פשקוויל של ארגון אתרא קדישא נגד חפירות ארכאולוגיות בממילא

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לאחר קום המדינה נדרש הרב צבי פסח פרנק לנושא פינוי חללים מבתי קברות בירושלים לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הרב פרנק פסק כי אין להעביר חללים לבית קברות אחר, בייחוד כאשר הדבר כרוך בשבירת עצמות, אולם הוא התיר פינוי חללים שנקברו ללא סדר אלו על אלו. העברת גופותיהם של חללי צה"ל לבית קברות צבאי מוסדרת בחוק בתי קברות צבאיים, התש"י–1950.

העברת מתים מקברם או הריסת קברים עתיקים, לצורך עבודות בנייה או חפירות ארכאולוגיות באזור נתקלת בהתנגדות עזה של הציבור החרדי, ובפרט ארגון "אתרא קדישא" המוביל התנגדות זו.

ראו גם

• תחיית המתים
• חברה קדישא
• אבלות (יהדות)
• תכריכים
• טהרת המת

קישורים חיצוניים

• מאיר בר-אילן, הקבורה בנחלת אבות בין היהודים בעת העתיקה, א' זינגר (עורך), קברים ונוהגי קבורה בארץ-ישראל בעת העתיקה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 229-212
• מידע על טקס הקבורה היהודית באתר מכון עתים - ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
• אורן דובדבני, מצוות קבורת המת, בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
• ישעיהו גפני, ‏העלאת מתים לקבורה בארץ - קווים לראשיתו של המנהג והתפתחותו, קתדרה 4, יולי 1977
• פינוי קברים לצורך ציבורי במקורות היהודיים הרב מיכאל ויגודה, אתר 'בחדרי חרדים'
• אסף קמר, מגורדי שחקים ועד העיר התת-קרקעית הראשונה בעולם: כך קוברים היום בישראל, באתר ynet, 7 בינואר 2022
• מאמרים בנושא קבורה, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.