ויקיפדיה

יהדות בסרביה

היסטוריה של הקהילות היהודיות בבסרביה
(הופנה מהדף קהילת יהודי בסרביה)

יהדות בסרביה היא קהילה יהודית עתיקת יומין המתקיימת בחבל ארץ זה מהמאה ה-15 ועד לימינו אנו.

בסרביה

עריכה
 
מיקומה של בסרביה בנסיכות מולדובה (בכתום). עם סימון הראיה הטורקית חוטין בצפון ובסרביה ההיסטורית בדרום.

בסרביה הוא השם שניתן בשנת 1812 על ידי האימפריה הרוסית לחבל הארץ שהיה שייך לנסיכות מולדובה, הגובל במזרח עם הנהר דניסטר ובמערב עם הנהר פרוט, לאחר שאזור זה עבר לשליטתה מכוח הסכם בוקרשט שנחתם במאי 1812,בסיום המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806-1812), יחד עם הראיה הטורקית חוטין ובסרביה ההיסטורית (בוג'אק) שנמסרה לאימפריה העות'מאנית בשנת 1484 על ידי המלך שטפן הגדול.

ההיסטוריה של יהדות בסרביה

עריכה

ראשית ההתיישבות

עריכה

העדויות הראשונות לנוכחות יהודית בבסרביה קשורות למסחר בין ממלכת פולין לנמלי הים השחור שהיו בשליטת האימפריה העת'מאנית. מסמכים מסוף המאה ה-15 מציינים שלושה סוחרים יהודים מאיסטנבול שפעלו בין לבוב לערי האימפריה ועברו לצורך כך יחד עם הסוכנים שלהם בחוטין, שהייתה באותה תקופה תחנת מכס חשובה בין נסיכות מולדובה לבין ממלכת פולין על נתיב הסחר בין האימפריה העות'מאנית לממלכת פולין. מסמכים מהמאה ה-16 מזכירים סוחרים יהודים נוספים שעצרו בדרכם מאיסטנבול ללבוב ברני עיר נמל בים השחור, בעיר קיליה הסמוכה לה ובחוטין, כולן בשליטתה הישירה של האימפריה העות'מאנית.[1]

היו גם סוחרים יהודים שיצאו בכיוון ההפוך מממלכת פולין בכיוון נמלי הים השחור. חלק מהסוחרים היהודים שהגיעו מפולין התיישבו באזור בסרביה, אז חלק מנסיכות מולדובה. מסמכים מתקופת שלטונו של נסיך מולדובה פטרו רארש (1541-1546) מציינים כי הוא פעל נגד סוחרים יהודים שלא שילמו מיסים. הנסיך פטרו הפיסח גירש בשנת 1579 סוחרים יהודים שהתחרו בסוחרים הנוצרים בייצוא בקר, סוסים, עורות ודגים לפולין ובייבוא בדים מפולין. למרות זאת, בסוף המאה ה-16 התעצמה השפעתם של הסוחרים היהודים על המסחר בין נסיכות מולדובה לבין האימפריה העות'מאנית, נסיכות פולין, טרנסילבניה והונגריה. עדויות רבות מהמאה ה-16 מצביעות על קיום קהילות יהודיות באקרמן, בקאושני ובקיליה, שנכללו בבסרביה ההיסטורית.[2]

בשנת 1648, נמלטו יהודים רבים מפולין, בלארוס ואוקראינה לנסיכות מולדובה במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים שהנהיג בוגדן חמלניצקי,(גזרות ת"ח–ת"ט) והקימו שם קהילות חדשות בצפונה.[1]

בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18 אפשר היה למצוא יהודים רבים בערים ובאזורים כפריים בכל שטחיה של הנסיכות ובאזורים בשליטת האימפריה העות'מאנית. מעריכים כי בסוף המאה ה-18 כ-60% מהיהודים ישבו באזורים עירוניים וכ-40% באזורים כפריים, כאשר רוב האוכלוסייה היהודית התרכזה בצפון, בסביבות הערים חוטין[3] וסורוקה.[4] במרכז ובדרום הייתה התיישבות יהודית בטיגינה,[5] אקרמן,[6] קישינב,[7] איזמאיל[8] וקיליה.[9]

מעמד היהודים עד שנת 1812

עריכה

מאמצע המאה ה-15 ועד סוף המאה ה-19 הייתה נסיכות מולדובה במעמד של מדינות וסאליות לאימפריה העות'מאנית ומדיניות הפנים שלה הוכתבה על ידי השלטון העות'מאני.

הקהילות היהודיות היו מאורגנות במבנה של גילדה יהודית (ברומנית: breasla jidovilor) ונכללו במסגרת גילדות הסוחרים ובעלי המקצוע נתיני הנסיכות שאינם נוצרים. בראש כל גילדה עמדו מנהיג חילוני – סטרוסטה ומנהיג דתי, הרב. שניהם נבחרו על ידי אספת הגילדה. הרב נבחר לכל תקופת חייו והסטרוסטה לתקופה מוגבלת. המינוי היה כפוף לאישור המושל. המנהיגים החילוניים של כל הקהילות היו כפופים לסטרוסטה של יאשי שכונה "ראש מדינה". רבני הקהילות בנסיכות מולדובה היו כפופים לרב של יאשי שכונה בשם הטורקי חכם-באשי (başı בטורקית פירושו ראש), כינוי שניתן לרב הראשי באימפריה העות'מאנית. החכם באשי פסק בסוגיות אזרחיות או דתיות ובכל התדיינות בעלת אופי מסחרי. אפשר היה להגיש ערעור על פסיקתו בענייני מסחר לממונה על הכנסות הנסיכות או למועצת (דיואן) המושל. באמצעות הסטרוסטה שולמו כל שלושה חודשים, מהכנסות השחיטה הכשרה, מיסים לאוצר הנסיכות באופן יחסי למספר החברים הקבועים בגילדה. יתרת הכסף שימשה לאחזקת בית הכנסת, בית הספר החינמי תלמוד תורה, מוסד החכם באשי, בית התמחוי ובית החולים, בית הקברות, קרן פדיון עבדים, קרן עזרה ליהודים בפלסטינה ועוד.[10]

היהודים נהינו מחופש תנועה והתיישבות בכל רחבי הנסיכות. הותר להם לעסוק במסחר ובמלאכות שונות, לרכוש בתים וחנויות בערים, אך נאסר עליהם לרכוש או לשכור נכסים חקלאיים באזורים כפריים, להעסיק נוצרים או להעיד נגד נוצרים. כמוכן הותר להם להתארגן ולהתנהל על פי חוקים עצמאיים ולנהל את חיי הדת כדרכם כולל הקמת בתי כנסת. ליהודים הותר לבנות בתי הכנסת מעץ בלבד, הרחק מכנסיות ובאופן שהשתלבו בבניינים אחרים בסביבה. לצורך הבנייה נדרש אישור מיוחד מהמלך.[1]

דת ומסורת

עריכה

בנוסף לקהילות היהדות הרבנית, נוצרה באקרמן באמצע המאה ה-16 קהילה של קראים. מעידים על כך מצבות שנמצאו בבית הקברות וספר תורה משנת 1500 עליו הכתובת "בית הכנסת של העדה הקראית באקרמן". בין החכמים הקראים שפעלו באקרמן ראוי להזכיר את שמואל הרמתי, אחיו של המשורר והחכם כלב אפנדופולו בן אליהו מקונסטנטינופול ואת רבי כלב בן אליהו טרנו שהעתיק בשנת 1530 את הספר "עץ חיים" ובשנת 1542 את הספר "גן העדן" של רבי אהרון בן אליהו מניקומדיה (אנ').[11]

בתחילת המאה ה-19 התחילה לחדור לנסיכות מולדובה תנועת החסידות עמה נמנו הרבנים:

רבי חיים בן רבי שלמה טִירֶר (1740 - 1817), מגדולי תנועת החסידות ומחבר ספרי חסידות, ביניהם "באר מים חיים". אימותים עם השלטון בבוקובינה אילצו אותו לעזוב בשנת 1803 את תפקידו כרבה הראשי של העיר צ'רנוביץ ולעבור תחילה למוהילב ולאחר מכן לקישינב בהן שימש רב העיר. בשנת 1813 עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת שם נפטר.[12]

רבי דוד שלמה אייבשיץ ( 1755 – 1813) אדמו"ר, פוסק ורב בכמה קהילות בגליציה ובבסרביה ביניהן קהילת סורוקה. חיבר ספרים בהלכה, דרוש וחסידות שזכו לפרסום, ביניהם "לבושי שרד" על השולחן ערוך ו"ערבי נחל", ספר דרשות חסידיות על סדר חמישה חומשי תורה. עלה לארץ ישראל בשנת 1813 והתיישב בעיר צפת. שם נפטר.[13]

באותה תקופה הורגשה בחוטין השפעתה של הכת הפרנקיסטית (אנ') כאשר יעקב פרנק, מייסד הכת, נמלט עם חלק ממאמיניו אל חוטין, שהייתה באותה עת טריטוריה טורקית, לאחר שגורש מפודוליה בשל פעילותו.[14]

יהודי בסרביה תחת שלטון האימפריה הרוסית (1812 - 1918)

עריכה

תקופת האוטונומיה (1812–1828)

עריכה

בסיום המלחמה העות'מאנית-רוסית, סופחה בסרביה לאימפריה הרוסית בתור אזור אוטונומי, מכוח הסכם בוקרשט שנחתם במאי 1812. משום כך מעמדם של היהודים לא השתנה בשנים הראשונות שלאחר הסיפוח. בין השנים 1812 – 1828, נוהלה בסרביה על ידי מועצה עליונה בת 11 חברים, מתוכם חמישה מונו על ידי השלטונות ושישה נבחרו על ידי האצולה המקומית לתקופה של שלוש שנים.[15][16]

בתקופה זאת בסרביה משכה אליה יהודים רבים מ"תחום המושב" בשל התנאים הטובים מהם נהינו היהודים בה.

 
בסרביה בתחום המושב

החל משנת 1835, שנה בה נכללה בסרביה ב"תחום המושב", כל החוקים שנחקקו באימפריה הרוסית בנושא היהודים הפכו ישימים גם בבסרביה, ביניהם איסור התיישבות יהודי בסרביה באזורי הגבול, שנכנס לתוקף בשנת 1839, וחובת השירות הצבאי שנכנסה לתוקף בשנת 1852.[17]

בסרביה החדשה

עריכה

על פי תנאי חוזה פריז, שנחתם בשנת 1856 בסיום מלחמת קרים, נדרשה האימפריה הרוסית להחזיר לנסיכות מולדובה שטחים בדרום בסרביה שכונו "בסרביה החדשה".

מעריכים כי בשנה זו התגוררו ב"בסרביה החדשה" כ-6,000 יהודים. במשך 22 השנים בהן האזור היה מסופח לממלכת רומניה, ליהודים היה מעמד של תושבים זרים ללא זכויות אזרחיות. הם לא הורשו להתגורר באזורים כפריים, לרכוש שם נכסים או לעסוק במקצועות בהם עסקו הרומנים. האוכלוסייה היהודית סבלה מהתנכלויות תקופות מצד האוכלוסייה הנוצרית. בשנת 1864 היה ניסיון לעלילת דם, בשנת 1869 אזרחי בולגרד ניסו לגרש את היהודים מהעיר ובשנת 1872 פרצו פרעות באיזמאיל, בוילקוב ובקאחול.

גם מצבם של היהודים שהתגוררו ביישובי הגבול בבסרביה, ביניהם העיר קישינב, הורע מאוד לאחר הסיפוח, בגלל האיסור להתגורר באזורי גבול.[18] בשנת 1858 פורסמה תקנה חדשה שהתירה ליהודים להישאר באזורי הגבול בתנאי שהיו תושבי קבע לפני פרסום התקנות.

בשנת 1869 פורסם צו שהורה למשטרה לגרש את כל היהודים שלא יכלו להוכיח את זכותם להימצא במקום מגוריהם. ההדים שצו זה עורר בעולם וחוסר היכולת של המשטרה ליישמו גרמו לכך שרק יהודים מעטים גורשו. בשנת 1878 הוחזר האזור לאימפריה הרוסית.

ההתיישבות החקלאית

עריכה

ב-9 בדצמבר 1804 חוקק הצאר אלכסנדר הראשון (1801 – 1825) את "חוקת היהודים" (תקנת 1804) אשר קבעה בין היתר כי היהודים באימפריה הרוסית יחולקו לחמש קבוצות: חקלאים, יצרנים, בעלי מלאכה, סוחרים ובורגנים קטנים. החקלאים יכלו לרכוש אדמות ולהקים משקים חקלאיים. הצאר ניקולאי הראשון (1825 - 1855) פרסם בשנת 1835 תקנות חדשות לעידוד ההתיישבות היהודית ביישובים חקלאיים.[19]

בהתאם לתקנות אלה, היה על יהודי בסרביה להצטרף לאחת מחמש הקבוצות שהוגדרו בתקנת 1804, והתאפשר להם להקים יישובים חקלאיים. מטרת תקנות אלה הייתה להוציא את היהודים מהמרכזים העירוניים הצפופים דוגמת קישינב, ולהעביר אותם לאזורי הספר דלילי האוכלוסייה. ליהודים שהיו מוכנים להקים יישובים חקלאיים ניתנו תמריצים רבים ביניהם פטור משירות צבאי. בין השנים 1836 – 1853, הוקמו על ידי יהודי בסרביה 17 יישובים חקלאיים, רובם בצפון, והאזור הפך למרכז החקלאי היהודי הגדול והחשוב ביותר באימפריה הרוסית.

כשלושת אלפים משפחות יהודיות עסקו בגידול טבק וכשש מאות בגידול גפנים שסיפקו ענבים לתעשיית היין הרוסית. ארגון ORT (ברוסית: Общество Ремесленного Труда), ארגון יהודי להפצת מלאכה שהוקם ברוסיה בשנת 1880, הקים מרכז אספקה בקישינב בו החקלאים היהודים יכלו לקבל בהשאלה או בהקפה כלים, ציוד חקלאי וזרעים. אגרונומים ומדריכים של ORT ביקרו לעיתים קרובות במשקים כדי ללמד את החקלאים היהודים שיטות חדשות של גידול בעלי חיים ותוצרת חקלאית.[20]

הצאר אלכסנדר השלישי אישר בחודש מאי של שנת 1882 תקנות[21] מגבילות בעניין יהודי תחום המושב. תקנות אלה גרמו לכך ש-11 מתוך 17 היישובים החקלאיים פורקו עד שנת 1899 ואחוז היהודים שעסק בחקלאות ירד מ-12% ל-7%.[22]

קהילות יהודיות בבסרביה

הקהילות היהודיות

עריכה

הקהילות היהודיות הגדולות והמשפיעות בבסרביה התפתחו בערים קישינב, בלץ, אורחיי, סורוקה, טיגינה. וחוטין. בקהילות הורגשה השפעתן של התנועות החדשות, תנועת ההשכלה, הציונות והחסידות.

השכלה ובתי ספר
עריכה

למן שנות הארבעים של המאה התשע עשרה ניכרה ברחבי תחום המושב מגמה ליצור מערכת חינוכית חדשה. במרכז התהליכים שעברו על מערכת החינוך היהודי עמד תיקון שיטות הלימוד ובכלל זה הכנסת לימודים כלליים למוסדות החינוך הקיימים.[23]

תנועת ההשכלה חדרה לבסרביה בצעדים איטיים, כפועל יוצא של התמורות הכלכליות והתרבותיות שהתרחשו באותה העת בקהילה היהודית. מרבית היהודים בבסרביה, ובמיוחד אלה שהתגוררו בכפרים ובעיירות הקטנות, המשיכו לנהל את חייהם על פי המסורת. הם התנגדו לחינוך החילוני שסופק על ידי הממשלה בבתי הספר הציבוריים. עד סוף המאה ה-19, המשיכו החדר, תלמוד התורה והישיבה להיות מוסדות החינוך המועדפים על האוכלוסייה היהודית. בשנת 1839 הוקם בקישינב בית ספר יהודי חילוני בסיועו של בצלאל שטרן[24] שניהל בית ספר דומה באודסה. בדומה לבית הספר באודסה, התלמידים בבית ספר זה למדו עברית, רוסית, גרמנית, היסטוריה, גאוגרפיה ומתמטיקה.[25] בשנת 1840, כאשר הממשלה החליטה לפתוח בתי ספר יהודיים ציבוריים, בית הספר בקישינב נסגר ובמקומו נפתחו שני בתי ספר ממשלתיים.

בשנת 1855 היו בבסרביה 6 בתי ספרי יהודיים חילוניים: שניים בקישינב, אחד בחוטין, אחד בבלץ, אחד בבריצ'ן ואחד באיזמאיל.[26]

ביוזמת תנועת חובבי ציון נפתחו בבסרביה חדרים מתוקנים בהם לימדו בנוסף ללימודי קודש גם נושאים כלליים ובמיוחד רוסית. החדר המתוקן הראשון נפתח בקישינב בשנת 1894. נוח רוזנבלום, משורר ומתרגם, היה מורה בחדר מתוקן בעיר בלץ ולאחר מכן בסורוקה. בסוף המאה ה-19 היו בבסרביה שמונה חדרים מתוקנים.

בשנת 1898 הגיע לסורוקה עקיבא אטינגר, מומחה לחקלאות מטעם יק"א ופתח בעיר בית ספר חקלאי שמטרתו הכשרת בוגרים שיוכלו לתת פתרונות לבעיות החקלאות באזור.

חובבי ציון והתנועה הציונית
עריכה

הרעיון הציוני התחיל להתפשט בבסרביה במחצית המאה ה-19. בשנת 1881, בעקבות אירועי הסופות בנגב, ביקשו חבורות יהודים ברוסיה וברומניה להקים "אגודות בעלות מצע לאומי שביקשו להציל את החברה היהודית מכִּלְיָה". בהמשך הפכו האגודות לתנועה לאומית ממוסדת שכונתה בקרב חבריה בשם חיבת ציון או חובבי ציון. סניפים של תנועת של חובבי ציון נוסדו בערים רבות בבסרביה, ביניהן קישינב, חוטין, סורוקה (1890),[27] בלץ ואקרמן.[25]

סניף חובבי ציון בקישינב נוסד בשנת 1886,כאשר מאיר דיזנגוף נבחר בתור יושב ראש הסניף. פעילות הארגון נתקלה בהתנגדותם של החסידים. בשנת 1887, מאיר דיזנגוף ייצג את יהודי קישינב בוועידת דרוסקניק שם הציג תוכנית לארגון התנועה.[28]

במפגש ייסוד הוועד האודסאי בשנת 1890, השתתפו שבעה נציגים מבסרביה. יעקב ברנשטיין-כהן היה הציר הבסרבי בקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897. לאחר הקונגרס, קישינב הפכה לזמן קצר לאחד המרכזים הציוניים החשובים ברוסיה שריכז את כל הפעילות הציבורית של החוגים הציוניים באיפריה הרוסית. המרכז נסגר בשנת 1891 לאחר פרישתו של יעקב ברנשטיין-כהן.

חסידות
עריכה

התנועה החסידית חדרה לבסרביה בתחילת המאה ה-19, בהשפעת חסידות רוז'ין, חסידות סאווראן, חסידות חב"ד, וחסידויות אחרות שפעלו בתחום המושב.

החצר היחידה שהוקמה בבסרביה הייתה זאת של רבי אריה ליב ורטהיים, האדמו"ר הראשון של העיר טיגינה, אשר הגיע מסאווראן בשנת 1814. לאחר פטירתו המשיכו בניו את שושלת רבני ורטהיים, במשך ארבעה דורות, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. רבני משפחת ורטהיים היו מקורבים לתנועת המזרחי והיו ציוניים.[29]

יהודי בסרביה תחת שלטון ממלכת רומניה (1918 - 1940)

עריכה
 
ההתפלגות האתנית בבסרביה בשנת 1930. היהודים בצבע תצהוב

ב-2 בדצמבר 1917, עם פרוץ המהפכה הרוסית והתפרקות האימפריה הרוסית, הכריזה מועצת הארץ של בסרביה על עצמאותה ועל כינונה של הרפובליקה הדמוקרטית של מולדובה. ב-27 במרץ 1918 הצביע הנהגת הרפובליקה על איחוד עם ממלכת רומניה. איחוד בסרביה עם ממלכת רומניה הוכר סופית ורשמית בעקבות החתימה על החוזים השונים במסגרת ועידת פריז בשנת 1919, בסיום מלחמת העולם הראשונה.[30]

יהדות בסרביה הייתה הקהילה המוחלשת ביותר מבחינה תרבותית וכלכלית מבין כל הקהילות היהודיות שנכללו ב"רומניה הגדולה". (ברומנית: Romania Mare). היהודים דיברו יידיש בלבד והיו חסרי השכלה פורמלית, פרט קומץ משכילים שרכשו את השכלתם בבתי הספר הציבוריים בערים הגדולות ומחוץ לבסרביה.

מבחינה כלכלית, רוב יהודי בסרביה עסקו בחקלאות או במסחר במוצרים חקלאיים. הרפורמה החקלאית, הניתוק מהשווקים ברוסיה והבצורת הקשה שפקדה את האזור בין השנים 1927 - 1929 פגעו קשות בפרנסתם. בנוסף ל-400,000 היהודים שאיבדו את פרנסתם ונזקקו לסעד מקרנות ציבוריות, נפגע גם מעמד הביניים של יהודי בסרביה.

ועד ההצלה של הסוכנות היהודית יצא בקריאה לעזרה אל כל הקהילות היהודיות בעולם. בין שמונת אלפים לתשעת אלפים משפחות קיבלו סיוע מארגון ORT בעיקר בכל הקשור לגידול הכרמים.[20] אחרים קיבלו סיוע מארגון הג'וינט, מחברת עזרה של יהודי גרמניה ומיק"א.[31]

אזרחות וזכויות אזרח

עריכה

בהתאם להסכמי ועידת פריז, התחייבה רומניה להעניק אזרחות רומנית לכל המיעוטים שחיו באזורים המסופחים, ובכלל זה ליהודי בסרביה. החוק החדש בנושא אזרחות, שאומץ על ידי ממשלת רומניה בפברואר 1924, אכן אישר מתן אזרחות לכל תושביה החוקיים של רומניה הגדולה, אך הגדיר שלושה קריטריונים לקבלת האזרחות: דין הדם, דהיינו מוצאו האתני של הפרט ושפתו, נישואין לאזרח רומני, או תקופת מגורים של עשר שנים ברומניה, לאחר מילוי הבקשה לקבלת אזרחות.[32]

מרבית יהודי בסרביה, שלא יכלו לעמוד באף אחד מהקריטריונים הללו, איבדו את אזרחותם והוגדרו תושבים זרים.

ביום 21 בינואר 1938 פרסם המלך קרול השני את הצו מלכותי מס' 169 לבדיקה מחדש של אזרחות היהודים ברומניה. בהתאם לצו זה, יהודים שלא הצליחו להגיש את המסמכים הדרושים תוך הזמן שהוקצב, איבדו את אזרחותם. אדם שהוגדר כתושב זר איבד את הזכויות האזרחיות, את מקום העבודה ואף היה מועמד לגירוש על פי החלטת הממשלה. המצב הוחרף בשנת 1939 עם הכנסת שינויים נוספים בחוק האזרחות על ידי המלך קרול השני, לפיהם תוענקנה זכויות פוליטיות מלאות לאזרח רק שש שנים לאחר קבלת האזרחות.[33] מרגע זה, יהודי רומניה בכלל, ויהודי בסרביה בפרט, היו נתונים לצורות שונות ומחריפות של רדיפה חברתית ופוליטית, ניצול כלכלי, גיוס לעבודות כפייה, פרעות וגירוש, הוצאות להורג ללא משפט וכדומה.[34]

חינוך

עריכה

בנאומו מ-14 באוגוסט 1918, הכיר המלך פרדיננד הראשון בזכותם של המיעוטים האתניים, ובכלל זה היהודים, לחנך את ילדיהם בבתי ספר בהם שפת הלימוד היא השפה הלאומית של המיעוט. בשנים הראשונות לסיפוח בסרביה הוקמו בתי ספר יהודיים רבים ביניהם בתי ספר של רשת החינוך תרבות בהם שפת ההוראה הייתה עברית. עד שנת 1922 הוקמו בבסרביה שבעים וחמישה מוסדות חינוך של הרשת, ביניהם עשרים גני ילדים, ארבעים בתי ספר יסודיים וחמישה עשר בתי ספר תיכון. עם הערים בהן הוקמו מוסדות החינוך של רשת תרבות נמנו קישינב, אקרמן, בלץ, סורוקה, קיליה, רני, חוטין וטיגינה.[35] בתי הספר של רשת תרבות, כמו כל בתי הספר היהודיים האחרים מומנו על ידי הקהילה.

החל משנת 1922, הסתמנה מגמה של רומניזציה במערכת החינוך ובשנת 1925 הכריז משרד החינוך הרומני כי "עבור התלמידים היהודים שפת האם היא שפת המדינה".

יידיש, ששימשה שנים רבות כשפת המינהל הציבורי בערים רבות בבסרביה בהן חיו קהילות יהודיות גדולות, הוכרזה כלא חוקית.

השתתפות בחיים הפוליטיים

עריכה

בין השנים 1918 – 1938 התאפשר ליהודי בסרביה להשתתף בחיים הפוליטיים, לבחור ולהיבחר לפרלמנט ולסנאט של ממלכת רומניה.

תחילה נבחרו נציגי יהודי בסרביה לסנאט באמצעות מפלגות קיימות. לדוגמה, בשנת 1919 נבחרו יוסף סניילביץ' ושני יהודים נוספים כנציגי יהודי קישינב בסנאט מטעם מפלגת האיכרים של בסרביה.

לקראת הבחירות של שנת 1920, נעשה ניסיון ראשון להציג רשימה של נציגי הקהילה היהודית. במחוז קישינב הוצגה רשימה עצמאית ברשותו של ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, מנהל המרכז הציוני בקישינב שהשתייך למפלגת הציונים הכלליים. הרב יהודה לייב צירלסון מאגודת ישראל, רבה הראשי של בסרביה, הוצע כמועמד לסנאט. בבלץ, שרוב אוכלוסייתה הייתה יהודית, הוצב בראש הרשימה עורך הדין משה שכטר (מישר) מנהיג ציוני ידוע. רשימות המועמדים היהודים לא זכו בבחירות.

לקראת הבחירות של שנת 1922, הורכבה רשימה שכללה בנוסף לנציגים של מחוזות קישינב ובלץ גם נציגים של הערים אורחיי, חוטין וסורוקה בהן חיו קהילות יהודיות גדולות. בגלל המלחמות הפנימיות שהתנהלו בין המועמדים הראשיים, ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, הרב יהודה לייב צירלסון, ד"ר וילהלם פילדרמן, לימים מנהיג יהדות רומניה, והנהגת מפלגת צעירי ציון הרשימה ניהלה כישלון ברמה הארצית.

בתקופת כהונתו בסנט, הרב יהודה לייב צירלסון התבטא לעיתים קרובות נגד האנטישמיות ודרש הקמת בתי ספר יהודיים בהם שפת ההוראה תהייה יידיש. בשל האווירה העוינת, נאלץ לפרוש מהסנט בשנת 1926.

בבחירות של שנת 1928, הציונים הלאומיים שהצטרפו למפלגת האיכרים הלאומית קיבלו ארבעה מנדטים בפרלמנט הרומני, ביניהם מיכאל לנדאו נציג קישינב.

נציגי בסרביה בפרלמנט ובסנט המשיכו להילחם בעד שיפור מצבם הכלכלי של יהודי בסרביה באזורים מוכי הבצורת ובעד מתן אפשרות להתארגנות עצמית של הקהילות ודרשו מהממשלה להוקיע את ביטויי האנטישמיות ולממן את פעילותם של בתי הספר היהודיים.

בשנת 1931 הוקמה המפלגה היהודית הרומנית שבחרה כנשיא את תאודור פישר וכמזכיר כללי את מיכאל לנדאו, נציג בסרביה. למפלגה, שהתנגדה לקו המתבולל של וילהלם פילדרמן, הייתה תמיכה חזקה מאוד בבסרביה. יהודי בסרביה, שלא דיברו רומנית ולא הכירו את המציאות הרומנית, לא מצאו שפה משותפת ומטרות משותפות עם יהודי הממלכה הישנה. המפלגה פורקה בשנת 1938 יחד עם כל הארגונים היהודיים.[36]

עיתונות
עריכה

בין השנים 1920 – 1939 הופיעו בבסרביה עיתונים בעברית וביידיש מטעם הארגונים היהודיים השונים, כגון צעירי ציון, פועלי ציון (ולאחר איחודם, בניין הארץ), הפדרציה הציונית בבסרביה, הציונות הרוויזיוניסטית, הקרן הקיימת, הוועד המרכזי של רשת תרבות, ארגון החלוץ, אגודת ישראל ואיגוד הקואופרטיבים היהודיים של בסרביה (Jewish Cooperative Union of Bessarabia).

העיתונים היו גורם חשוב בעיצוב אופייה הלאומי והרוחני של יהדות בסרביה בכך ששמשו במה להבעת דעות בנושאים כמו זכויות היהודים, הקמת מוסדות חינוך ותרבות, ניהול החיים האזרחיים ודאגה לבניין ארץ ישראל.[37]

ארגונים ציוניים

עריכה

בין 4 - 8 במאי 1920, התקיים בקישינב הקונגרס הציוני הראשון של יהודי בסרביה בהשתתפותם של 110 צירים של התנועות הציוניות השונות ביניהן הציונים הכלליים, צעירי ציון, מזרחי ואגודת ישראל. הדיונים נסובו סביב נושאים הקשורים לבנייתה ולפיתוחה של ארץ ישראל, כגון יוזמות פרטיות מול יוזמות ציבוריות, אופי היישובים, מדיניות הקרן הקיימת, וסביב נושא ארגון הפדרציה הציונית בבסרביה.[38]

בשנת 1920 קיבלה הנהלת צעירי ציון ביאשי את ההחלטה להקים את ארגון החלוץ בבסרביה, במטרה להכשיר צעירים להקמת התיישבות חקלאית בארץ ישראל. עם הזמן הפך ארגון החלוץ לארגון הגג של כל תנועות הנוער החלוציות בבסרביה. באוגוסט 1920, אושר תקנון הארגון על ידי בית המשפט בקישינב והארגון קיבל הכרה רשמית מצד השלטונות.

הכינוס הראשון של ארגון החלוץ בבסרביה התקיים ביולי 1921. בכינוס התקבלה החלטה לאחד את סניפי החלוץ בצ'רנוביץ ובקישינב למרכז אחד שמושבו בקישינב, אשר יטפל בכל בעיות ההכשרה והעלייה בבסרביה ובבוקובינה.

נציגי ארגון החלוץ בבסרביה עמדו בקשר הדוק עם ארגון החלוץ הבינלאומי והשתתפו בכנסים שהתקיימו בברלין (1930,1923), בווינה (1925) ובדנציג (1926). במקביל, השתתפו נציגי ההתיישבות בארץ ישראל בכנסים של ארגון החלוץ שהתקיימו בקישינב.

בשנת 1928 קיבלו הכרה בבסרביה תנועות הנוער הציוניות גורדוניה והחלוץ הצעיר. החל משנת 1929 הצטרפו ארגונים נוספים לפעילויות ההכשרה שנוהלו על ידי ארגון החלוץ, ביניהם בית"ר, הציונים הכלליים, צעירי מזרחי, השומר הצעיר, פועלי ציון ואגודת ישראל. חוות ההכשרה ומחנות הקיץ שנוהלו על ידי ארגון החלוץ בבסרביה היו ממוקמים בחוות בבעלות יהודית, דוגמת חוות מסדה בבלץ[39]וחוות ההכשרה בטיגינה ובאורחיי. בפעילויות ההכשרה ובקבוצות שעלו לארץ השתתפו יהודים מבסרביה, מרוסיה ומאוקראינה.[40]

בשנת 1938, עם התגברות המדיניות האנטישמית, הוצאו אל מחוץ לחוק כל הארגונים הציוניים. מאחר שממשלת רומניה לא התנגדה לעזיבת היהודים, הוקם גוף חדש בשם "הכשרת עולים" שקיבל אישור לנהל הכשרות לכל הקהלים, ללא קשר להשתייכות הפוליטית או לאידאולוגיה. ההכשרות לא כללו תכנים חינוכיים או תרבותיים אלא רק הדרכה לעבודה חקלאית, כאשר המדריכים מונו על ידי ממשלת רומניה. בשנת 1939 פעלו עדיין בבסרביה 10 מרכזי הדרכה בהם התחנכו 370 חברים.

קבוצות של יהודים המשיכו לצאת דרך נמלי רומניה במסגרת עלייה ב' עד להצטרפותה של רומניה למלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939.[41]

יהודי בסרביה בתקופת מלחמת העולם השנייה

עריכה
 
חבל טרנסניסטריה בשליטה רומנית בין 1941 - 1944

מצבה של בסרביה במלחמת העולם השנייה

עריכה

ב-26 ביוני 1940, דרשה ברית המועצות מרומניה למסור לה, תוך 48 שעות, את בסרביה ואת צפון בוקובינה ורומניה נענתה לדרישה זאת. מטרתה המוצהרת של רומניה, בכניסתה למלחמת העולם השנייה לצד מעצמות הציר הייתה כיבושן מחדש של בסרביה ובוקובינה.

מבצע מינכן לכיבוש מחדש של בסרביה ובוקובינה החל ב-2 ביולי 1941 והסתיים ב-26 ביולי 1941 עם הגעת הצבא הרומני לגבולות 1940.

ב-17 באוגוסט 1941 נפגשו נציגי צבאות רומניה וגרמניה בטיגינה על מנת לקבוע את גבולות טרנסניסטריה, לאחר שנכבשה על ידי מדינות הציר במסגרת מבצע ברברוסה, ואת חלוקת הסמכויות בין גרמניה לרומניה בחבל ארץ זה וב-30 באוגוסט 1941 הועברה טרנסניסטריה (ברומנית: Guvernământul Transnistria), שגבולותיה הנהר דניסטר במערב, דרום נהר בוג במזרח, העיר בלץ בצפון והים השחור בדרום, לשליטת רומניה.

שליטתה של רומניה על בסרביה וטרנסניסטריה נמשכה עד נסיגתו של הצבא הגרמני מהאזור בעקבות תבוסתו בקרב סטלינגרד בדצמבר 1943. בתחילת שנת 1944 יצא הצבה הרוסי במבצע דנייפר-קרפטי (ברוסית: Днепровско-Карпатская операция) והצליח לכבוש מחדש את אזור טרנסניסטריה, חלק מאזור בסרביה וחלק מאזור בוקובינה שהיו בשליטה רומנית.

בסיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, כל שטחי בוקובינה, בסרביה וטרנסניסטריה הוחזרו לברית המועצות. צפון בוקובינה ודרום בסרביה אוחדו כדי ליצור את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית וצפון ומרכז בסרביה אוחדו עם הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית של מולדובה כדי ליצור את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של מולדובה.

מצב יהודי בסרביה בין השנים 1941 - 1943

עריכה

באופן כללי, ולמרות שלא קיים תיעוד מסודר, ידוע שהתקופה שבין 1940–1941 הייתה רצופה במעשי אלימות קשים נגד היהודים מצד החיילים הרומנים ומצד החיילים הרוסים כאחד, מעשים שגרמו לרציחתם של מאות אלפי יהודים ולהרס רב במקומות שהיו מיושבים על ידי קהילות יהודיות גדולות.[42]

בתחילת יוני 1941, שירות המודיעין המיוחד הרומני (ברומנית: Serviciul Special de Informații, SSI) הקים יחידה מובחרת (ברומנית: Eșalon Special), הדומה ל-Einsatzgruppen הגרמניים, שתפקידה להגן על עורף הצבא הרומני מפני ריגול, חבלה ופעילות טרור. היחידה התקדמה יחד עם הצבא הרומני לתוך בסרביה, שם השתתפה בהוצאות להורג של יהודי בלץ וקישינב שבוצעו על ידי היחידה Einsatzkommando 11B[43] ורצחה יחד עם היחידה Einsatzgruppe D בין 150,000 ל־160,000 יהודים בבוקובינה ובסרביה בין החודשים יולי ואוגוסט 1941.[44]

לאחר הכיבוש מחדש של בסרביה ובוקובינה על ידי הצבא הרומני, בסיוע הצבא הגרמני, פרסמה ממשלת רומניה את חוק מספר 790 "לעניין ארגון בסרביה ובוקובינה" שקבע את ניהולם הנפרד של המחוזות באמצעות מושלים שמונו ישרות על ידי יון אנטונסקו. המושלים הונחו על ידי אנטונסקו להימנע מיישום החוק הרומני בבסרביה ובבוקובינה בכל מקרה בו יישומו היה עלול לפגוע באינטרסים הלאומיים.

תוכניתו רחבת הטווח של אנטונסקו הייתה הפיכת בסרביה ובוקובינה למחוזות לדוגמה על ידי סילוק כל המיעוטים האתניים שחיו בשטחם, אכלוס האזורים ברומנים וביצוע חינוך מחדש רדיקאלי של האוכלוסייה. ההכנות לטיהור האתני התחילו מייד לאחר "שחרור" המחוזות. באוגוסט 1941, בוצע סקר מקיף של כל תושבי המחוזות ורכושם, עם דגש מיוחד על הלא-רומנים.

היהודים היו למטרתו הראשונה של אנטונסקו, מתוך הזדהות עם מדיניות המפלגה הנציונאל סוציאליסטית בגרמניה, שדגלה ביצירת אירופה נקייה מיהודים (בגרמנית: Judenfrei או Judenrein) ומתוך ביטחון מלא בניצחונה המהיר של גרמניה במלחמה. בנוסף לכך עמד לרשתו צבא מוכן ומזומן לבצע טבח ביהודים כדי לנקום בהם בשל השתתפותם בביזוי ובהשפלת החיילים הרומנים על ידי החיילים הרוסים בעת כיבוש בסרביה בשנת 1940 ובשל הסיוע שהם העניקו לצבא הסובייטי הכובש, כפי שנטען בתעמולה שהופצה על ידי ממשל אנטונסקו.[45]

חוק מספר 2507 מ-3 בספטמבר 1941 קבע את הלאמת הרכוש היהודי בבסרביה וצפון בוקובינה ללא הודעה מראש או כל הליך פורמלי. רכושם של היהודים שגורשו לטרנסניסטריה הוכרז רכוש נטוש ונמסר למרכז הלאומי לרומניזציה.[46]

בשנת 1941, הוקמו בבסרביה בפקודתו של יון אנטונסקו 49 מחנות וגטאות, כאשר הגדולים ביניהם היו מחנה ורטוז'ני (Vertujeni) ובו 23,000 אנשים, מחנה סקורני (Secureni) ובו 20,000 אנשים ומחנה אדינץ ובו 13,000 אנשים.[47]

ממשלת אנטונסקו תכננה לגרש תחילה את כל היהודים מבסרביה ומבוקובינה ולאחר מכן את כל היהודים מהחלקים האחרים של ממלכת רומניה. המקום שנבחר לצורך הגירוש היה טרנסניסטריה. מבצעי גירוש מסיביים התחילו ב-9 באוקטובר 1941 ונמשכו כשנה. כל יהודי בסרביה הועברו למחנות הריכוז בטרנסניסטריה. באביב 1942 נשארו ברומניה כ-300,000 יהודים. פרט לעיר צ'רנוביץ, בסרביה ובוקובינה היו כבר נקיות מיהודים.[43]. הממשל המחוזי של בסרביה הודיע באוגוסט 1943 ש"בכל בסרביה אין יותר יהודים היכולים לעסוק במסחר או לנהל מפעלי תעשייה, לכן הרומניזציה של התעשייה והמסחר בבסרביה הושלמה.[45]

חלק מיהודי בסרביה שגורשו לטרנסניסטריה נרצחו בזמן המעבר מעל הנהר דניסטר, אחרים מתו בגלל רעב ומחלות במחנות העבודה בטרנסניסטריה. אלה ששרדו הורשו לחזור לבתיהם רק לאחר הכיבוש מחדש של בסרביה על ידי הצבא הסובייטי.[45]

 
בסרביה בשנת 2015

האוכלוסייה היהודית של בסרביה ברפובליקת מולדובה

עריכה
 
הקהילות היהודיות ברפובליקת מולדובה בשנת 2024

הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובית

עריכה

הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובית הייתה אחת מ-15 הרפובליקות של ברית המועצות.

ברית המועצות הייתה המדינה הראשונה שדגלה במיגור הדת הקיימת ובמניעת החדרת אמונות דתיות חדשות, במטרה לבסס אתאיזם מדיני. למרות שהעיסוק בדת לא הוצא מעולם מחוץ לחוק, כנסיות, בתי כנסת ומסגדים נסגרו והולאמו באופן שיטתי, רכוש דתי הוחרם, מאמינים הוטרדו והדת זכתה ללעג. בהקשר זה, המשטר הסובייטי ראה ביהודים קבוצה דתית ותרבותית בעלת קשרים בינלאומיים, חשודה בקוסמופוליטיות ובקשר עם האימפריאליזם וכפועל יוצא מכך היהודים נחשבו "סיכון ביטחוני" ו"בוגדים פוטנציאליים".

רפובליקת מולדובה

עריכה

לאחר נפילת ברית המועצות בשנת 1991 והפיכתה של רפובליקת מולדובה למדינה עצמאית, הוחזרו לקהילות חלק מבתי הכנסת שהולאמו וניתנה ליהודים האפשרות להקים ארגונים יהודיים.

אגודת ישראל, שהייתה המפלגה המובילה בחיים הפוליטיים של יהודי בסרביה עד שנת 1939 חזרה לפעול כארגון דתי. מרכז הארגון בבית הכנסת הישן ששימש כישיבה ובית כנסת עבור יהודי קישינב בין השנים 1910 - 1940 והוחזר לקהילה בשנת 1991. בתקופת מלחמת העולם השניים שימש הבניין את מטה של הגסטפו ובתקופה הסובייטית פעל בו משרד תעסוקה.[48]

תנועת חב"ד חזרה לרפובליקה מולדובה בשנת 1990 באמצעות שליחי התנועה שהגיעו מישראל. הקהילה היהודית 'חב"ד ליובאוויטש מולדובה' מסייעת לקהילות היהודיות בבסרביה ובטרנסניסטריה: קישינב, ריבניצה, טירספול, דובסרי, טיגינה, וסורוקה.[49]

שיקום הקהילה היהודים ברפובליקת מולדובה התחיל בשנת 1989 עם הקמת "החברה הרפובליקנית לתרבות יהודית (ROEK) (ברומנית: Societatea Republicană a Culturii Evreiești).[47] ארגונים וחברות לתרבות יהודית הוקמו בקישינב, אורחיי, סורוקה, בלץ, טיגינה, וערים אחרות. בשנת 1997 הוקמה במקומה "הקהילה היהודית של רפובליקת מולדובה" (CERM) (ברומנית: Comunitatea Evreiască din Republica Moldova). זהו ארגון ציבורי לא ממשלתי, לא פוליטי, ללא כוונות רווח המאחד את כל הקהילות והארגונים היהודיים ברפובליקת מולדובה. החל משנת 2008 היא פועלת כעמותה.[50]

על פי הערכת "הקהילה היהודית של רפובליקת מולדובה " האוכלוסייה היהודית ברפובליקת מולדובה מונה כ-20,000 נפש, שהם 0.06% האוכלוסייה הכללית על פי מפקד האוכלוסייה שבוצע ברפובליקת מולדובה בשנת 2014.[51]

האוכלוסייה היהודית בבסרביה בין השנים 1817 - 1941

עריכה
שנה מקור מספר נפשות אחוז באוכלוסייה
1817 מפקד אוכלוסין רוסי[52] 3,826 משפחות 4.2
1828 היסטוריון מולדבי[53] 30,929 5.9
1850-1855 רישומי הכנסייה[54] 7.2
1856 היסטוריון רומני 79,000[55]

78,800[56]

8

7.9

1900 מפקד אוכלוסיון רוסי[57] 219,000 15
1919 הערכה רומנית[58] 287,000 10.2
1930 מפקד אוכלוסין רומני 204,858 7.5
1939 מפה המתארת את פריסת הקהילות היהודיות[59]
1941 מפקד רומני[58] 6,882 0.3
  מדיה וקבצים בנושא יהדות בסרביה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 Pinkas Hakehillot Romania: The Jews of Bessarabia from their arrival to the end of the 19th century, www.jewishgen.org
  2. ^ The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, encyclopedia.yivo.org
  3. ^ Khotin, Ukraine Jewish Heritage: History of Jewish communities in Ukraine, ‏2017-10-22 (באנגלית בריטית)
  4. ^ Pinkas Hakehillot Romania: Soroka (Soroca, Moldova), www.jewishgen.org
  5. ^ Pinkas Hakehillot Romania: Tighina (Bender), www.jewishgen.org
  6. ^ Akkerman: Akkerman History, kehilalinks.jewishgen.org
  7. ^ The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, encyclopedia.yivo.org
  8. ^ Pinkas Hakehillot Romania: Ismail, www.jewishgen.org
  9. ^ Kiliya, www.jewishvirtuallibrary.org
  10. ^ יעקב גלר, החכם באשי, הרב הכולל של נסיכויות ולאכיה ומולדובה 1719 - 1834
  11. ^ Bilhorod-Dnistrovs'kyy (Akkerman), Ukraine [Pages 18-30], www.jewishgen.org
  12. ^ Ḥayyim ben Solomon Tyrer of Czernowitz | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  13. ^ David Solomon Eibeschutz | Texts & Source Sheets from Torah, Talmud and Sefaria's library of Jewish sources., www.sefaria.org
  14. ^ Bessarabia, www.jewishvirtuallibrary.org
  15. ^ On the question of competence of the Supreme Council of Bessarabian Oblast (August 28, 1816 - February 29, 1828) :: Journal „Tyragetia" :: Publications :: National Museum of History of Moldova, www.nationalmuseum.md (באנגלית)
  16. ^ Period of Relative Autonomy of Bessarabia within the Russian Empire :: National Museum of History of Moldova, www.nationalmuseum.md (באנגלית)
  17. ^ Bessarabia, www.jewishvirtuallibrary.org
  18. ^ Pinkas Hakehillot Romania: The Jews of Bessarabia from their arrival to the end of the 19th century, www.jewishgen.org
  19. ^ AGRICULTURAL COLONIES IN RUSSIA - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  20. ^ 1 2 L'chaim from Bessarabia - World ORT Archive, ortarchive.ort.org
  21. ^ MAY LAWS - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  22. ^ The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, encyclopedia.yivo.org
  23. ^ "החדר המתוקן" ברוסיה כבסיס למערכת החינוך הציונית, באתר www.lib.cet.ac.il
  24. ^ Stern, Bezalel | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  25. ^ 1 2 Pinkas Hakehillot Romania: The Jews of Bessarabia from their arrival to the end of the 19th century, www.jewishgen.org
  26. ^ The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, encyclopedia.yivo.org
  27. ^ Pinkas Hakehillot Romania: Soroka (Soroca, Moldova), www.jewishgen.org
  28. ^ Bessarabia, www.jewishvirtuallibrary.org
  29. ^ Kehilat Benderi : sefer zikaron, Tel-Aviv : Ṿaad yotsʼe Benderi be-Yiśraʼel, be-hishtatfut yotsʼe Benderi be-Artsot-ha-Berit, 1975
  30. ^ חוברת תעמולה בשם "בסרביה", ברומנית
  31. ^ 40,000 Jews Affected by the Famine in Bessarabia Region, Jewish Telegraphic Agency, ‏2015-03-20 (באנגלית אמריקאית)
  32. ^ Indaco Systems, Autentificare - Lege5.ro, lege5.ro (ברומנית)
  33. ^ Indaco Systems, Autentificare - Lege5.ro, lege5.ro (ברומנית)
  34. ^ BACKGROUND AND PRECURSORS TO THE HOLOCAUST
  35. ^ The Jews in Bessarabia (Pages 381-410), www.jewishgen.org
  36. ^ The Jews in Bessarabia (Pages 451-494), www.jewishgen.org
  37. ^ The Jews in Bessarabia (Pages 53-70), www.jewishgen.org
  38. ^ The Jews in Bessarabia (Pages 38-52), www.jewishgen.org
  39. ^ החלוץ, באתר historynet.cet.ac.il
  40. ^ The Jews in Bessarabia (Pages 351-373), www.jewishgen.org
  41. ^ The Jews in Bessarabia (Pages 276-286), www.jewishgen.org
  42. ^ Shoah Resource Center, Yad Vashem, Bessarabia
  43. ^ 1 2 INTERNATIONAL COMMISSION ON THE HOLOCAUST IN ROMANIA, Final report
  44. ^ Auschwitz Exhibition
  45. ^ 1 2 3 Vladimir Solonari, Model Province": Explaining the Holocaust of Bessarabian and Bukovinian Jewry
  46. ^ THE EXCLUSION OF JEWS FROM ROMANIAN SOCIETY DURING THE ANTONESCU GOVERNMENTS WITH AND WITHOUT THE IRON GUARD: ANTISEMITIC LEGISLATION, ROMANIANIZATION, AND EXPROPRIATION
  47. ^ 1 2 Evreii Moldovei – JCM (ברומנית)
  48. ^ Synagogue, Synagogue "Hay" (באנגלית אמריקאית)
  49. ^ Jewish Community Chabad Kishinev and Moldova, Chabad Lubavitch Jewish Community Kishinev and Moldova (באנגלית אמריקאית)
  50. ^ Despre Noi – JCM (ברומנית)
  51. ^ Rezultatele Recensământului Populației și al Locuințelor 2014 (RPL2014), Rezultatele Recensământului Populației și al Locuințelor 2014 (RPL2014), ‏2013-08-02 (ברומנית)
  52. ^ Poștarencu, Dinu (2009). Contribuții la istoria modernă a Basarabiei. II. Chișinău: Tipografia Centrală. pp. 24–25.
  53. ^ Ion Gumenai, Raporturile dintre populaţia autohtonă a Basarabiei şi minorităţile confesionale în prima jumătate a secolului al XiX-lea
  54. ^ Poștarencu, Dinu (2009). Contribuții la istoria modernă a Basarabiei. II. Chișinău: Tipografia Centrală. p. 40.
  55. ^ Ion Nistor, Istoria Basarabiei, edit. Humanitas, București, 1991, pp. 199, 203, 210
  56. ^ Populaţia Bucovinei şi Basarabiei sub stăpâniri imperiale 1775/1812-1918)
  57. ^ Ion Nistor, Istoria Basarabiei, edit. Humanitas, București, 1991, pp. 212,213
  58. ^ 1 2 Republica Moldova. Aspecte etnopolitice
  59. ^ Atlas of the Holocaust, rev. ed. by Sir Martin Gilbert (New York: William Morrow, 1993). Published in Jewish Roots in Ukraine and Moldova, JEWS OF BESSARABIA ON THE EVE OF THE WAR
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=יהדות_בסרביה&oldid=40366117"