קנוט האמסון
קנוט האמסון (בנורווגית: Knut Hamsun; 4 באוגוסט 1859 – 19 בפברואר 1952) היה סופר נורווגי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1920.
קנוט האמסון, כשהיה בן 31, 1890 | |
לידה |
4 באוגוסט 1859 ווגו, נורווגיה |
---|---|
פטירה |
19 בפברואר 1952 (בגיל 92) גרימסטאד, נורווגיה |
שם לידה | Knut Pedersen Hamsun |
מדינה | נורווגיה |
מקום קבורה | Nørholm |
שפות היצירה | נורווגית, דנית |
זרם ספרותי | נאו-רומנטיקה |
יצירות בולטות | רעב, ברכת האדמה |
תקופת הפעילות | 1877–1949 (כ־72 שנים) |
הושפע מ | ארתור שופנהאואר, יוהאן אוגוסט סטרינדברג, פרידריך ניטשה, לורד ביירון, ביירנסטרנה ביירנסון, פיודור דוסטויבסקי |
בן או בת זוג | |
צאצאים | Arild Hamsun, Tore Hamsun, Ellinor Hamsun, Victoria Hamsun Charlesson |
פרסים והוקרה |
|
hamsunsenteret | |
חתימה | |
ביוגרפיה
עריכהנעוריו
עריכהקנוט האמסון נולד בשם קנוד פדרסן למשפחת איכרים בלום, בעמק גודברנסדלן בנורווגיה, בנם הרביעי (מתוך שבעה ילדים) של תורה אולסדאטר ופדר פדרסן. כאשר היה בן שלוש, עברה המשפחה להאמארוי שבנורדלנד בצפון נורווגיה. הם היו עניים ואחד הדודים הזמין אותם לעבד את אדמתו. בגיל תשע הוא הופרד ממשפחתו והתגורר עם דודו האנס אולסן, שהיה זקוק לעזרה במשרד הדואר שניהל ונהג להכות ולהרעיב את אחיינו. מאוחר יותר טען כי קשייו העצביים הכרוניים נבעו מהדרך בה נהג בו דודו.
בצעירותו עבד בעבודות שונות: פקיד, נהג חשמלית, סנדלר, פועל חקלאי ומורה. בגיל 17 ניסה כוחו בכתיבה. כשהנריק איבסן וביירנסטרנה ביירנסון, שני סופריה הגדולים של נורווגיה, עמדו בערוב ימיהם, הופיע האמסון וייצג ביצירותיו הראשונות את ההתפרצות, המרידה והרעננות.
ספריו
עריכהאת הרומן השני שלו, "ביורגר" (1878), הוציא תחת השם קנוד פדרסן ד. בשנת 1882 היגר לארצות הברית וחי בה חיי נדודים במשך מספר שנים. הוא התגורר במיניאפוליס ובשיקגו, והיה, בין היתר, כרטיסן בחשמלית-רחוב תוך שהוא ממשיך בניסיונות הכתיבה שלו. את רשמיו פרסם בספרו "חיי הרוח של אמריקה המודרנית" (1889, Fra det moderne Amerikas Aandsliv). בשנת 1888 חזר לנורווגיה והפעם האירה לו ההצלחה פנים, כאשר ספרו "רעב", שיצא לאור בשנת 1890, זכה להכרה ולתפוצה רבה. בספר אוטוביוגרפי למחצה זה תיאר את הידרדרותו לכמעט שיגעון כתוצאה מחיי עוני ורעב. במרוצת השנים הפך הספר לאחד הספרים רבי ההשפעה במאה ה-20. בספריו הבאים שלל את התרבות המודרנית והחברה המתועשת והטיף לאינדיבידואליזם קיצוני, כשבעיניו הפרט הוא חזות הכל. ספריו החשובים האחרים הם "מסתורין" מ-1892, "פאן" מ-1894 ו"ברכת האדמה" מ-1917, שעליו הוענק לו פרס נובל לספרות לשנת 1920. כבר בסוף המאה ה-19 נודע האמסון לאחד הסופרים הנורווגים הנודעים ביותר בעולם[1].
האמסון סגד בספריו ליסודות האליליים ולאינסטינקטים הפרימיטיביים שמלפני העידן המודרני. בכתיבה זו הייתה קרבה רוחנית לרעיונותיו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. הלך מחשבה זה, שהיו בו שלילת הרציונליזם, חיוב האינסטינקטים הקמאיים וקידוש הדם והאדמה, קירב את האמסון לרייך השלישי ולנאציזם.
מלחמת העולם השנייה
עריכהכשפלשו הנאצים לנורווגיה באפריל 1940 האמסון תמך בשלטונו הפרו-נאצי של וידקון קוויזלינג. הוא המשיך להביע את תמיכתו בגרמניה והצהרותיו הציבוריות הובילו למחלוקת, במיוחד מיד לאחר סיום המלחמה. במהלך המלחמה כתב מספר מאמרים בעיתונות, ובכללם גם טענתו מ-1940 כי "הגרמנים נלחמים עבורנו". בין היתר, נפגש האמסון עם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שכתב ביומנו קטע ארוך ונלהב על פגישתם האישית, ולפיו "אמונתו (של האמסון) בניצחון גרמני בלתי ניתנת לערעור". בשנת 1943 שלח לגבלס את מדליית פרס נובל שלו כמתנה. מאוחר יותר נפגש עם אדולף היטלר. שבוע לאחר מותו של היטלר, כתב עליו הספד (אנ'), שאמר: "הוא היה לוחם למען האנושות, ונביא של בשורת הצדק לכל האומות".
לאחר המלחמה
עריכהב-14 ביוני 1945 נעצר יחד עם אשתו[2] על ידי המשטרה ונחקר בפני ועדת החקירה של מעשי בגידה[3]. בשנת 1946 הועמד לדין על שיתוף פעולה עם האויב. בפברואר 1946 נמצא האמסון בלתי כשיר לעמוד לדין והוא אושפז למספר חודשים בבית חולים לחולי נפש[4]. בעיתונות הועלו פקפוקים לגבי כנות הכרזתו לחולה רוח[5].
במשפטו בדצמבר 1947 הוא טען שמצפונו נקי ושהטיף להימנע מהתנגדות לנאצים כדי למנוע שפיכות דמים[6]. הוטל עליו קנס שהיה עליו לשלם לממשלת נורווגיה על חברותו (לכאורה) בנאשונל סמלינג ועל התמיכה המוראלית שהעניק לגרמנים[7]. עם זאת, האמסון נוקה מההאשמות של סיוע ישיר לנאצים. בית המשפט העליון של נורווגיה הפחית את הקנס מ-475,000 ל-325,000 קרונות נורווגיות. נפטר בביתו בשנת 1952.
חייו האישיים
עריכהבשנת 1898 נישא לברגליות בק (Bergljot Bech), שילדה לו את הבת ויקטוריה, אולם הנישואים נסתיימו בשנת 1906. ב-1909 נישא למארי אנדרסן (Marie Andersen) (אנ'), שנשארה איתו עד סוף חייו. היו להם 4 ילדים: הבנים תור וארילד והבנות אלינור וססיליה. מארי כתבה על חייה עם האמסון בשני ספרי זיכרונות. היא הייתה שותפה להשקפות הפוליטיות של בעלה ותמיכתה ברייך השלישי וכחות הכיבוש הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה אף חזקה מזו של בעלה. היא הייתה חברה במפלגה הנאצית של וידקון קוויזלינג, הנאשונל סמלינג. בנובמבר 1946 נדונה אשתו של האמסון לשלוש שנות עבודת פרך, קנס כספי ושלילת זכויות אזרח ל-15 שנים[8]. בשל חנינה כללית היא ישבה בכלא במשך תשעה חודשים בלבד.
השקפות פוליטיות
עריכהבעקבות מלחמת הבורים השנייה, אימץ השקפות יותר ויותר שמרניות. הוא נודע כתומך בולט בתרבות הגרמנית וכמתנגד לאימפריאליזם הבריטי ולברית המועצות. בזמן שתי מלחמות העולם, הראשונה והשנייה, ביטא באופן ציבורי את אהדתו לגרמניה. אהדתו לגרמניה הושפעה באופן ניכר מהשלכות מלחמת הבורים, שנראתה בעיניו כדיכוי בריטי של עם קטן, כמו גם מאי-אהבתו את הבריטים ותיעובו את ארצות הברית. במהלך שנות ה-30 של המאה העשרים, כאשר היטלר והנאציזם השתלטו על גרמניה, האמסון תמך בתנועה הפאשיסטית הנורווגית[9].
בסוף 1935 יצא האמסון במאמר נגד מתן פרס נובל לשלום לקרל פון אוסייצקי. מאמר זה עורר עליו ביקורת רבה ועצומת מחאה של סופרים סקנדינביים. חלק ממבקריו טענו שהמאמר נבע מאי הכרתו את המציאות, אולם האמסון ענה שהמציאות ברורה לו היטב ושאוסייצקי היה צריך לפעול עם הממשלה הגרמנית ולא נגדה[10][11].
היחס ליהודים
עריכהבשנת 1928 בתשובה לשאלה של עיתון אנטישמי לגבי יהודים, אמר האמסון דברי הערכה חיוביים ביותר על היהודים ואלו התפרסמו בעיתון האנטישמי[12]. בשנת 1934 פורסם בגרמניה שהאמסון אמר, שהיהודים תופסים יותר מדי מקום בכלכלת גרמניה וזכותה להילחם בהם ולהרחיקם[13]. היו שפקפקו באמיתות דברים אלו לאור דבריו בשנת 1928[12].
ישראל דליות כתב שהאמסון מעולם לא היה אנטישמי וכי "אין כל עדות בספריו של האמסון ובהצהרותיו הפומביות לשנאת יהודים"[14].
היחס כלפיו
עריכהבשנות ה-40 הביעו רבים מחאה כלפי תמיכתו של האמסון בנאצים על ידי שליחת ספריו, שהיו ברשותם, חזרה אליו בדואר[15]. גם בחלוף השנים נמנעה נורווגיה מלהפוך אותו לגיבור תרבות והתקיים דיון ער בשאלה, האם ניתן להפריד בין יצירתו של הסופר לבין דעותיו ומוסריותו[16]. בשנת 2009 ציינה נורווגיה 150 שנה להולדתו והונפק גם בול לכבודו. עם זאת, הממשלה הנורווגית הבהירה, שהיא מודעת לבעייתיות של האירועים ומקיימת אותם תוך הפרדה גמורה בין יצירתו האמנותית של האמסון לבין עמדותיו הפוליטיות[9] יוזמתה של ממשלת נורווגיה עוררה התנגדות וביקורת, בין השאר מצד ישראלים ויהודים, שביקרו את נורווגיה על שחגגה את יום הולדתו של מעריץ הנאצים[17]. גם אחרים המשיכו להחרים את האמסון. בשנת 2015, אל פצ'ינו ביטל את השתתפותו בהצגה של "רעב" בגלל תמיכתו של האמסון בנאצים[18].
ביולי 1942, כאשר התפרסם בטעות שהאמסון נפטר, כתב עמנואל בן גריון: "בעטיו של ... החשבון האישי שיש לנו איתו אין השעה כשרה להספד, אך גם את ארונו לא נסקל"[19].
במהלך השנים היו שהמעיטו מאחריותו של האמסון וקשריו עם הנאצים. נטען למשל שהוא הוסת בידי אשתו ושבמהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה מעל גיל 80, חירש וכמעט עיוור ומקור המידע העיקרי שלו היה העיתון השמרני "Aftenposten" (אנ'), שהיה אוהד כלפי איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית, ועל כן פעל כפי שפעל.
פרופסור איתמר אבן-זהר כתב על האמסון[20]: "המסון הזקן לא הבין את אופיו של הנאציזם שתמך בו, ראה אותו באור האידיאלים של עצמו ומעולם לא הבין את האנטישמיות הכרוכה בו. להפך, המסון היה האדם היחיד בכל רחבי הרייך הגרמני שהעז להתייצב בעצם ימי המלחמה בפני היטלר ולמחות בפניו מחאה חריפה ביותר על היחס ליהודים". ישראל דליות כתב[14] כי תמיכתו בנאצים תוארה במחקרים רבים כצעד תמים ואווילי של ישיש השבוי באידיאלים מנותקים מהמציאות.
מספריו שתורגמו לעברית
עריכהכמה תרגומים יצאו לאור בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. בין התרגומים היותר מאוחרים נמנים:
- בעלי חלומות, סיפור, תרגם מנורווגית פסח גינזבורג, תל אביב (1930).
- ברכת האדמה, תרגם ניסן טורוב, הוצאת שוקן (1982).
- ויקטוריה: תולדות אהבה אחת, סיפור אהבה, תרגם פסח גינזבורג, הוצאת שטיבל ורשה, תרפ"א 1921, הוצאת שוקן 1978.
- הלוכדומה, מהשפה הפולנית תרגמה חנה מנש, לבוב, 1926.
- מסתורין, תרגם פסח גינצבורג, הוצאת שוקן (1980).
- עבדי האהבה, סיפורים, תרגם פסח גינזבורג, שטיבל ורשה, תרפ"ב 1922.
- פאן, רומן, תרגם מגרמנית בצלאל וכסלר, הוצאת שוקן (1977).
- פן, מרשימותיו של הליטננט תומאס גלן, תרגום נוסף, תרגום - מ. ליפסון, ניו יורק תרע"ט 1919.
- פרשה אחרונה, תרגם יצחק שנהר (שנברג), שטיבל, תל אביב, 1933.
- רעב, תרגום מנורווגית ואחרית דבר - איתמר אבן-זוהר, הוצאת שוקן (1977).
- רעב, רומן פסיכולוגי, תרגום - א’ סגל, תושיה, ווילנא, תרפ"ח 1928. עותק דיגיטלי בפרויקט גוטנברג
לקריאה נוספת
עריכה- ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.
- גל אורן, כשהטבע הופך לדת (קנוט המסון ו"ברכת האדמה"), מוסף "שבת", מקור ראשון, 1 באוקטובר 2010
- גל אורן, המסון והנאציזם - לא כל כך פשוט, מוסף "שבת", מקור ראשון, 5 בנובמבר 2010
- גל אורן, שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, קנוט המסון - טבע: זכר למעשה בראשית, עמ' 90–101, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.
- קנוט המסון – מתוך מן החיים התת־הכרתיים של הנפש (מנורווגית: אלה נובק), דחק, כרך טז, 2023.
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של קנוט האמסון (באנגלית)
- קנוט האמסון, באתר פרס נובל (באנגלית)
- איתמר אבן-זהר, קנוט המסון ו"רעב", אחרית דבר לתרגום של "רעב"
- מרב יודילוביץ' וסוכנויות הידיעות, בקרוב: מטבע לזכרו של קנוט האמסון, באתר ynet, 3 בפברואר 2009
- אסתי סגל, נורווגיה מחזירה את הכבוד לסופר תומך הרייך השלישי - קנוט האמסון, באתר גלובס, 2 במרץ 2009
- מאיה שני, הסופר קנוט המסון מסית את הרוחות בנורווגיה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 4 באוגוסט 2009
- רות אלמוג, המתרגמים הנשכחים של קנוט המסון, באתר הארץ, 25 ביולי 2016
- אריק גלסנר, על "רעב", של קנוט המסון, המדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", ספטמבר 2016
- הספרים של קנוט האמסון, באתר "סימניה"
- קנוט האמסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי קנוט האמסון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- קנוט האמסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- קנוט המסון (1859-1952), דף שער בספרייה הלאומית
- קנוט האמסון, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
עריכה- ^ יוסף קלוזנר, תרגומים, המליץ, 27 בדצמבר 1899
- ^ אשתו הסרבנית של האמסון, דבר, 22 באוקטובר 1945
- ^ עס סגירת הגליון, הצופה, 30 במאי 1945
- ^ טלגרמות בקיצור - קנוט האמסון, משמר, 24 בפברואר 1946
- ^ קנט האמסון הזקן שהוכרז לחולה רוח פרסם ספר חדש, חרות, 30 באוקטובר 1949
- ^ "מצפוני נקי" - קנוט המסון בדין, דבר, 18 בדצמבר 1947
- ^ האמסון לקנס, הצופה, 21 בדצמבר 1947
- ^ אשתו של קנוט האמסון נדונה, דבר, 28 בנובמבר 1946
- ^ 1 2 Rehabilitated: Nobel Prize winner who fell for Hitler, Independent, 7 August 2009
- ^ קנוט האמסון מחזיק במשוגתו, דבר, 5 בינואר 1936
- ^ המסון עונה בעניין אוסייצקי, דבר, 7 בינואר 1936
- ^ 1 2 קנוט האמסון על היהודים, הירדן, 14 במאי 1934
- ^ על האנטישמיות של המסון, דבר, 3 בספטמבר 1934
- ^ 1 2 ישראל דליות, הארץ, 2.9.2011
- ^ הנורווגים והאמסון, דבר, 8 באוגוסט 1945
- ^ י. צדדי, מנהג חדש בא למדינה, הצופה, 6 בדצמבר 1946
- ^ חיים לוינסון, ליברמן תוקף גם את נורווגיה: מהללים סופר אנטישמי, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2009
- ^ אבנר שפירא, אל פצ'ינו ביטל השתתפותו במחזה של הסופר תומך הנאצים האמסון, באתר הארץ, 30 במאי 2015
- ^ קנוט המסון, דבר, 24 ביולי 1942
המשך - ^ אחרית דבר לתרגום העברי לספר "רעב", הוצאת שוקן 1977