התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח

התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח (באנגלית: Civil Rights Movement) הייתה תנועה חברתית שניהלה מאבק ארוך, לא אלים בעיקרו, למען זכויות אזרח שוות ולהפסקת הפרדה ואפליה גזעית במסגרת החוק, בעיקר לאזרחים האפרו-אמריקאים של ארצות הברית.

תנועות רבות נוספות בארצות הברית נקראו בשמות דומים, אבל מונח זה משמש בעיקר לתיאור המאבקים בין 1955 ו-1968 לסיום האפליה כנגד אפרו-אמריקאים ולסיום ההפרדה הגזעית, במיוחד במדינות הדרום.

מרטין לותר קינג - האדם המזוהה יותר מכול עם מאבק האפרו-אמריקאיים לשוויון זכויות

הלינץ' באמט טיל באוגוסט 1955, והחלטת אימו להשאיר את ארון הקבורה פתוח, כך שהאכזריות שבה נרצח בנה תהיה גלויה, הובילה להתגייסות של הקהילה האפרו-אמריקאית ברחבי המדינה.

התנועה אופיינה בקמפיינים נרחבים של אי-ציות אזרחי והתנגדות בלתי אלימה שהבליטו את אי השוויון של אפרו-אמריקאים. צורות של מחאה או אי-ציות אזרחי כללו חרמות כמו חרם האוטובוסים של מונטגומרי באלבמה (1955-56); סירוב לשלם קנס על ישיבה במקום המיועד ללבנים בלבד (פטרישה סטיבנס דיו), מחאות-ישיבה (sit-ins) כמו מחאת הישיבה בגרינסבורו בקרוליינה הצפונית (1960) או המחאה ב-נאשוויל, טנסי; צעדות כמו צעדת ברמינגהאם והצעדות מסלמה למונטגומרי באלבמה (1965); וכן מגוון גדול של פעילויות לא אלימות אחרות. לבנים מתנגדי התנועה הפעילו מולה סוגים שונים של אלימות וכוחנות כולל קללות, מכות, מעצרים, אלימות משטרתית ואף מעשי רצח. המחויבות לאי-אלימות מצד רוב תנועות השחורים ופעילים זכויות אדם באה לידי ביטוי באימון הפעילים לאי-אלימות והימנעות מכוונת מהגררות לתגובה אלימה.

בשנות ה-1960 התנועה לזכויות האזרח ביצעה שתדלנות מול הקונגרס כדי להעביר מספר חוקים לביטול פרקטיקות מפלות. חוק זכויות האזרח מ-1964 אסר בצורה מפורשת הפליה על רקע גזע, צבע-עור, דת, מגדר או מוצא לאומי בתעסוקה; סיים יישום לא-שוויוני של דרישות של רישום מצביעים; ואסר על הפרדה גזעית בבתי ספר, בדיור או במקומות עבודה. חוק זכות ההצבעה מ-1965 שיקם והגן על זכויות בחירה עבור מיעוטים על ידי מתן הרשאה לפיקוח פדרלי על רישום תושבים ובחירות באזורים שבהם הייתה היסטוריה של תת-ייצוג של מיעוטים כבוחרים. חוק הדיור ההוגן (Fair Housing Act) מ -1968 אסר על הפליה במכירה או השכרה בתחום הדיור. אפרו-אמריקאים נכנסו מחדש לפוליטיקה במדינות הדרום, וברחבי המדינה אנשים צעירים קיבלו השראה להשתתף בפעילות.

הופעת "תנועת הכוח השחור" (Black Power movement) שהתקיימה בשנים 1965–1985, ביקרה את ההנהגה השחורה בגלל הגישה של שיתוף פעולה עם הממשל והלבנים ובגלל דרכי הפעילות הלא-אלימות, ודרשה תחת זאת עצמאות פוליטית וכלכלית של הקהילה השחורה.

ייצוגים פופולריים רבים של התנועה מתמקדים בדמותו של מרטין לותר קינג שזכה בפרס נובל לשלום בשנת 1964 על הישגיו בתנועה. עם זאת יש חוקרים הטוענים כי התנועה הייתה מגוונות מידי מכדי לייצג אותה על ידי אדם ארגון או אסטרטגיה בודדים. במאבקים למען זכויות אזרח שוות היו שותפות קבוצות רבות מלבד קהילות של אפרו-אמריקאים, בהן ניתן למנות תנועות רעיוניות כמו הליברלים או הקומוניסטים בארצות הברית, או תנועות שניסו לייצג את האינטרסים של קבוצות מסוימות שמולן התקיימה (ולעיתים עדיין מתקיימת) אפליה מצד החוק, או התייחסות מפלה ושוביניסטית מצד קבוצות אחרות. בין הקבוצות הללו ניתן למנות נשים, מקסיקנים, אינדיאנים, יהודים ולהט"בים.

רקע

הן החוקה של ארצות הברית והן התרבות במדינה זו שמו דגש על חופש לאזרח, וכן על הרעיון של העדר אפליה בין אזרחים. עם זאת, הדרך למימוש של רעיונות אלו בפועל, הייתה ועודנה כרוכה במאבק מתמשך כנגד דעות קדומות, אפליה הנובעת מאינטרסים כלכליים, שוביניזם או שמרנות דתית.

העבדות בארצות הברית

גבו המצולק מהצלפות של גורדון העבד הנמלט. תמונה מפורסמת זו מ-1863 הופצה בידי מתנגדי עבדות על מנת להביא לביטול העבדות

ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

האפרו-אמריקאים החלו את חייהם בצפון אמריקה כעבדים שהובאו החל משנת 1610 למושבות שמאוחר יותר הפכו לארצות הברית. בחוקת ארצות הברית עצמה יש הכשר ברור לעבדות, אם כי הניסוחים הם זהירים ולא מפורשים. סעיף אחד קובע כי "הבאתם של אנשים" תותר במשך עשרים השנים הראשונות לקיום הברית, והכוונה היא להתרת סחר העבדים.

כל עוד מדובר בעבדים, קשה מאוד לדבר על מאבק לשוויון זכויות - במצב זה יש להתייחס קודם כל למתן זכויות בסיסיות כלשהן, וראשונה להן הזכות לחירות. היו שחורים שזכו בחירות משום שאדוניהם החליטו לשחררם, אך עיקר המאבק לביטול העבדות התבטא במאבק בין מדינות הצפון, שהתנגדו לעבדות, ובין מדינות הדרום, שהסתמכו על עבודת עבדים. מאבק זה הגיע לשיאו במלחמת האזרחים האמריקנית שבו לחמו גם עבדים.

שחרורם הסופי של העבדים אושר בדצמבר 1865 בתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית.

אפליות לאחר שחרור העבדים, וכנגד קבוצות אחרות

בשנים אלו למרות החוקה האמריקאית הקוראת בין היתר להעניק זכויות שוות לכל אזרחי ארצות הברית ללא קשר לדת, גזע ומין עדיין היו נהוגים בארצות הברית חוקים אשר קיפחו את זכויותיהם של השחורים. מדיניות זו נקראה מדיניות ההפרדה שבה מתקנים ציבוריים כמו ברזי מים, ספסלים ציבוריים ועוד היו שמורים ל"לבנים" בלבד. בנוסף נותני שירות פרטיים כמו מסעדות אוטובוסים וכולי לא היו חייבים לשרת "שחורים", אך האפליה הבוטה ביותר הייתה במדיניות ההפרדה בבתי הספר הציבוריים.

בנוסף לאפליה זו, הייתה אפליה כנגד שחורים (ומיעוטים נוספים, כמו יהודים, או ציבורים אחרים כמו נשים), גם במקומות העבודה, בכל הקשור לקבלה לעבודה, שכר, או קידום מקצועי. צבע עורו של אדם, המדינה ממנה היגר ודתו היו עילה למניעת כניסתו לאוניברסיטאות, חוגים, מקצועות, פירמות או למשרות ציבוריות. אפליה זו נוצרה בגלל תנאים חברתיים-כלכליים (כמו השכלה ירודה יותר, ועוני גדול יותר בקרב מיעוטים). אפליה זו הייתה לעיתים רשמית (כמו אוניברסיטאות ללבנים פרוטסטנטים בלבד), או בלתי רשמית (מוסכמה לפיה מי שמועסק בדרגי הניהול הוא פרוטסטנטי ולבן (ואספ)). בנוסף, הייתה אפליה במקומות המגורים - שכונות מגורים רבות היו שכונות ללבנים בלבד, כאשר שחורים היו עוברים לגור בשכונה זו, הם היו עלולים להתקל בגילויי אלימות, שריפת הבית או רצח.

במדינות הדרום, שחורים שסירבו לקבל 'רמזים דקים', נתלו או נשרפו על ידי הקו קלוקס קלאן. במקרים רבים אלימות כנגד שחורים קיבלה עידוד, חצי קריצה או התעלמות מצד שופטים, מחוקקים ובעיקר מהמשטרה המקומית (שכללה גם אנשי קלאן לשעבר). ואילו במקרים אחרים, היו משפטים מוטים כנגד שחורים שהואשמו בעבירות כמו אונס או רצח על סמך ראיות מפוברקות, כאשר ההרשעות ניתנות על ידי חבר מושבעים לבן. חלק מהמשפטים הללו (כמו משפט רודני קינג או סקוטסבורו) קיבלו תהודה רבה והיו לבימות של מאבק ציבורי לזיכוי הנאשמים בפרט, ולמוקדים של דיון ציבורי על זכויות השחורים ומיעוטים בכלל.

מעשי הלינץ' הרבים ואווירת השנאה והפחד, ההפרדה והאפליה עודד שחורים רבים לעזוב את מדינות הדרום במה שמכונה "ההגירה הגדולה" (The Great Migration). עד 1910 מעל 90% מהשחורים בארצות הברית גרו במדינות הדרום, רובם במחוזות כפריים. בשנים 1916–1970 מעל 6 מיליון שחורים עזבו את האזורים הכפריים בדרום ארצות הברית. בסוף ההגירה הגדולה 53% מהשחורים נותרו בדרום, 40% עברו לצפון ו-7% עברו למדינות המערב, וכן השחורים עברו מהכפר לעיר. הדבר יצר גם התנגדות לשחורים ואפליה בקרב הלבנים בצפון בעקבות הצלחת התנועה לזכויות האזרח החלה בשנות ה-70 תנועה הפוכה של הגירת שחורים חזרה למדינות הדרום.

משפט סקוטסבורו

ערך מורחב – נערי סקוטסבורו

משפט סקוטסבורו התרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20 בעיירה סקוטסבורו שבמדינת אלבמה, כאשר תשעה נערים שחורים, שהמבוגר בהם בן 21, הואשמו באונס של שתי נשים לבנות ברכבת. לאחר משפט, שנחשב לאחת מנקודות השפל של מערכת המשפט של דרום ארצות הברית, הורשעו כל הנאשמים ושמונה מהם נדונו למוות. ההרשעה נעשתה למרות בעיות ראייתיות קשות, בהן העובדה שאחת הנשים הכחישה לאחר מכן את קיומו של האונס. לאחר הליך משפטי ארוך, שנוהל ברובו בידי הפרקליט סמואל לייבוביץ' וכלל מספר ערעורים, זוכו רוב הנאשמים או זכו לחנינה, אחדים לאחר שנים רבות בכלא. הנאשם היחיד שנשאר במאסר, הייווד פאטרסון, נמלט מהכלא.

במהלך ההליך המשפטי חשף לייבוביץ בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית את העובדה שבמחוז ג'קסון, בו נערך המשפט, לא נקראים אזרחים שחורים לשמש כמושבעים. על מנת להסתיר זאת, זויף ספר המושבעים של המחוז. משפט סקוטסבורו הביא לקדמת הבמה התקשורתית את המתח בין הליברלים תומכי זכויות האדם שבסיסם היה במדינות הצפון, לבין הלך הרוח השמרני-גזעני בקרב התושבים הלבנים של מדינות הדרום.

בית המשפט העליון

בתחילת המאה ה-20 לא טרח בית המשפט העליון למנוע ממדינות ארצות הברית להגביל את זכויות האזרח. ב-1896 אף אישר בית המשפט את זכות המדינות להפריד בין גזעים. באמצעות שימוש בפורמליזם נוקשה, שהאדיר את זכויות המדינות, ביטל למעשה בית המשפט את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, ואפשר למדינות הדרום להתעמר באזרחיהן השחורים כמעט ככל העולה על רוחן.

ב-1954 התאחדו חברי בית המשפט העליון, בראשם הנשיא ארל וורן, בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שבו נקבע לראשונה כי הפרדה גזעית אינה חוקתית. ניסיון לממש החלטה זו בשנת 1957 במדינת ארקנסו נתקל בהתנגדות עזה של מושל המדינה, התנגדות שגרמה להתערבות של כוח צבאי פדרלי כדי לאכוף את מימוש ההחלטה (אירוע הידוע כמשבר ליטל רוק).

בשנות ה-60 של המאה ה-20 נקבע העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה, קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.

ב-1967 מונה ת'ורגוד מרשל לתפקיד שופט בבית המשפט העליון, על ידי לינדון ג'ונסון. מרשל היה ליברל מובהק, וגם השחור הראשון על הכס. אך נוכחותו של מרשל נוטרלה מספר שנים מאוחר יותר על ידי ריצ'רד ניקסון, יורשו של ג'ונסון, אשר בקדנציה הראשונה שלו בבית הלבן, שינה את הרכב בית המשפט בהוסיפו ארבעה שופטים שמרנים, אשר ביחד עם שופט שמונה עוד בימי קנדי יצרו בלוק שמרני אשר הדגיש זכויות קניין וחופש מהתערבות ממשלתית. במסגרת זו אושררה סמכותו של מועדון להנהיג סלקציה גזעית בכניסה אליו.

היסטוריה של התנועה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה 1954

באפריל 1951 מחו תלמידים שחורים בווירג'יניה על הפליה נגדם במערכת החינוך שהייתה בעלת הפרדה גזעית. תלמידים בבית הספר התיכון מוטון (Moton) מחו על הצפיפות ועל תשתיות מיושנות. מספר מנהיגים מקומיים של NAACP ניסו לשכנע את התלמידים להפסיק את המאבק נגד חוקי ג'ים קרואו של הפרדה בבתי הספר. התלמידים לא הסכימו להפסיק וכתוצאה מכך ה-NAACP הצטרף למאבק. הארגון המשיך עם חמישה תיקים שאיתגרו את מערכת ההפרדה, ואלו אוחדו בשלב מאוחר יותר למה שמכונה כיום דין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה.

13 הורים לילדים שחורים שוכנעו על ידי הנהגת ה־NAACP של טופיקה להגיש תובענה ייצוגית נגד מועצת החינוך של העיר טופקה בקנזס, בבית המשפט המחוזי הפדרלי של מחוז קנזס. ההורים פנו לבית המשפט בדרישה שיורה על ביטולה של מדיניות ההפרדה הגזעית של מחוז טופיקה. במחוז טופיקה היו בתי ספר נפרדים לשחורים ולבנים בהתאם לחוק מדינת קנזס משנת 1879 אשר אפשר למועצת החינוך לקיים מערכת חינוך נפרדת (אך לא חייב את מועצת החינוך לעשות כן). בראון שוכנע להגיש את התביעה בשם בתו, לינדה בראון, הלומדת בכיתה ג', ואשר נדרשה ללכת מרחק רב ביותר על מנת לעלות על אוטובוס אשר ייקח אותה לבית הספר היסודי מונרו - בעוד שבאותו מרחק הליכה היה בית ספר יסודי (בית הספר סמנר) אשר למדו בו רק לבנים.

בית המשפט המחוזי פסק כי מועצת החינוך פעלה כדין, בהסתמכו על פסק דין פלסי נגד פרגוסון ((1896) ‎163 U.S. 537) אשר קבע כי דוקטרינת "נפרד אבל שווה" היא חוקתית. שלושת השופטים אכן מצאו כממצא עובדתי כי חינוך השחורים בנפרד אכן פוגע בהם, אולם קבעו כי בתי הספר שווים מבחינת בניינים, תוכנית לימודים, והדרישות מן המורים.

מדיניות "נפרד אבל שווה" בארצות הברית לפי מדינה

בית המשפט העליון איחד את הדיון בארבעה מקרים: "בראון נגד מועצת החינוך, תביעת בריגס נגד אליוט, שהוגשה בדרום קרוליינה, תביעת דייוויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוארד, שהוגשה בווירג'יניה, ותביעת גבהרט נגד בלטון שהוגשה בדלאוור. כל המקרים הללו מומנו על ידי ה־NAACP - העמותה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים.

בית-המשפט עמד לדחות את התביעות השונות ולאשר את מדיניות ה"נפרד אבל שווה" ברוב של 5 נגד 4. ואולם, במהלך הדיונים הלך לעולמו נשיא בית המשפט העליון, ובמקומו מונה ארל וורן. וורן לא רק שאכזב את הפלג השמרני ובפרט את הנשיא אייזנהאואר שמינה אותו, באמצו גישה ליברלית והטותו את הכף לטובת קבלת התביעה, אלא שהוא הצליח לשכנע בכך גם את ארבעת חבריו השופטים, וכך הגיע בית-המשפט להחלטה פה אחד. ב־17 במאי 1954 קרא ארל וורן את החלטת השופטים והכריז כי "חינוך נפרד הוא מפלה מטבעו". מבחינה משפטית פסק הדין הקצר נדרש, באופן מהפכני, לתאוריות מתחום מדעי החברה והפסיכולוגיה כדי לקבוע כי עצם ההפרדה יוצרת נזק ממשי בתדמיתו של התלמיד השחור, ולכן היא ממהותה בלתי שוויונית, ומפירה את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. בהחלטה זו הפך בית המשפט העליון את פסק דין קמינג נגד מועצת החינוך מחוז ריצ'מונד משנת 1899 אשר קבע כי הפרדה היא חוקתית. פסק דין זה ביטל את דוקטרינת "נפרד אבל שווה" (separate but equal) שהייתה קיימת בארצות הברית למעלה מ־80 שנה, וקבע כי בתי ספר נפרדים אינם שווים מאחר שבתי ספר לשחורים בלבד מפלים מעצם טבעם את השחורים לרעה.

ב-18 במאי 1954 הייתה גרינסבורו בקרוליינה הצפונית העיר הראשונה בדרום שהודיעה על ביטול ההפרדה הגזעית בעקבות פסיקת בית המשפט. האינטגרציה בגרינסבורו עברה בצורה שלווה למדי בהשוואה למדינות דרומיות אחרות כמו אלבמה, ארנסו, וירגיניה ועוד שבהן אנשי ממשל בכירים קראו להתנגדות מאסיבית. בווירג'יניה חלק מהמחוזות העדיפו לסגור את בתי הספר הציבוריים במקום ליישם אינטגרציה, ובמקומם הוקמו בתי ספר פרטיים לנוצרים לבנים. אפילו בגרינסבורו נמשכה התנגדות לאינטרגציה, וב-1969 מצא הממשל הפדרלי כי היא אינה עומדת בתנאים של חוק זכויות האזרח (1964). מעבר למערכת משולבת מלאה של בתי ספר החל להתבצע רק בשנת 1971. במדינות צפוניות רבות לא הייתה הפרדה חוקית, אבל התקיימה בהן הפרדה דה פקטו נגד תלמידים שחורים.

רצח אמט טיל 1955

אמט טיל היה נער אפריקאי אמריקאי בן 14 משיקגו שביקר אצל קרוביו באזור Money שנמצא בדלתא של מיסיסיפי. לפי הטענה הוא שוחח עם אשה לבנה, קרוליין ברייאנט בת ה-21, בחנות מכולת - דבר שהפר את הנורמות המקובלות בתרבות של מיסיסיפי. כמה לילות לאחר השיחה הגיע בעלה של ברייאנט, רוי, יחד עם אחיו למחצה, ג. וו. מילאם, לבית שבו התארח טיל. הם חטפו אותו והביאו אותו לאסם, שם הכו אותו ועקרו אחת מעיניו. לאחר מכן ירו בראשו והטביעו את גופתו לנהר הטלהצ'י. גופתו נתגלתה לאחר שלושה ימים.

גופתו של טיל הוחזרה לשיקגו. אמו, מאמי טיל, שגידלה אותו לבדה, התעקשה לקיים הלוויה פומבית, ולהשאיר את ארון המתים פתוח, כך שהאכזריות שבה נרצח בנה תהיה גלויה לכולם. עשרות אלפי אנשים חלפו על פני הארון והשתתפו בהלוויה. תמונת הגופה המרוטשת התפרסמה בעיתונים וכתבי עת של הציבור האפריקאי-אמריקאי, ביניהם העיתון Jet שפרסם תמונה מפורסמת של מאמי טיל בוהה בגופתו המושחתת של בנה.How The Horrific Photograph Of Emmett Till Helped Energize The Civil Rights Movement, 100 Photographs | The Most Influential Images of All Time הדבר גרם להכרה בינלאומית בגזענות בארצות הברית. הפרסום הרב הביא לתמיכה נרחבת בקרב הקהילה השחורה ולאהדה רבה בקרב הלבנים בכל רחבי ארצות הברית. ביקורת עזה נמתחה על מצב זכויות האזרח של הקהילה השחורה במדינת מיסיסיפי. גם עיתונים במיסיסיפי ורשויות שמירת החוק במדינה גינו את האלימות נגד טיל ודרשו צדק.

התגובות העזות גרמו לכך שהציבור הלבן במיסיסיפי חש מותקף, והטון בעיתוני המדינה השתנה בצורה דרמטית. העיתונים דיווחו על מהומות בשיקגו, שלא התרחשו במציאות. תמונותיהם של בריאנט ומילאם במדי צבא, שצולמו כעשור לפני כן, הופיעו בעיתונים; כתבות הללו ושבחו את יופייה ותומתה של קרוליין. שמועות על פלישה קרובה של שחורים זועמים ולבנים מן הצפון נפוצו בכל המדינה, ונתפסו ברצינות על ידי שלטונות החוק. האווירה הציבורית בקרב הציבור הלבן במיסיסיפי התנגדה להשפעת הצפון, וראתה בעצמה קבוצה חופשית שאינה כפופה לדעת הקהל הכללית. בעקבות השינוי באווירה ובדעת הקהל המקומית שינה השריף של מחוז טלהאצ'י את התייחסותו למקרה; ב-3 בספטמבר אמר כי הגופה זוהתה וכי התיק נגד בריאנט ומילאם "טוב למדי", הביע כעת ספקות לגבי זהות הגופה, והעריך שטיל בחיים. הוא טען שהגופה שנמצאה "הושתלה" על ידי ה-NAACP וכי הטבעת שנמצאה על אצבעו של טיל פוברקה גם היא. חבר מושבעים שהורכב כולו מלבנים זיכה במהירות את שני הרוצחים בתום משפט קצר. ב-1956 הסכימו בריאנט ומילאם להתראיין לכתב העת "לוּק" (Look), תמורת תשלום שנע בין 3,600 ל-4,000 דולר. הגנת הסיכון הכפול (Double Jeopardy) מונעת הגשת כתב אישום נגד נאשמים בעברה שממנה זוכו, ולפיכך יכול היה מילאם להודות כעת שירה באמט טיל. השניים לא חשו אשמים ולא חשו שעשו דבר מה שאינו ראוי.

רבים רואים ברצח ובמשפט את האירוע המרכזי שהביא לעליית כוחן של התנועות לזכויות האזרח בדרום ארצות הברית. ההיסטוריון Tim Tyson כתב כי הרצח לעולם לא היה הופך לפרשה היסטורית מטלטלת אם מאמי טיל לא הייתה מוצאת את הכוח להפוך את היגון הפרטי לנושא ציבורי. הדבר הוביל לכך שצעירים שחורים שגדלו באותו תקופה נרתמו לפעולה וראו את עצמם "בני דורו של אמט טיל". הרצח של אמט טיל הפך לסמל לאפליה המשפטית כלפי שחורים בדרום ארצות הברית. ביוזמת ה-NAACP יצאה מיימי טיל בראדלי לסיור בכל רחבי ארצות הברית, כדי לגייס תרומות ואהדה לתנועה; היה זה מן הסיורים המוצלחים ביותר שיזמה. חודשיים לאחר זיכויים של בריאנט ומילאם, סירבה רוזה פארקס לפנות את מושבה באוטובוס לנוסע לבן, פארקס אמרה כי הרצח והמשפט של אמט טיל היו הסיבה העיקרית למעשיה.

רוזה פארקס וחרם האוטובוסים של מונטגומרי 1956

רוזה פארקס לצידו של מרטין לותר קינג

ב-1 בדצמבר 1955 סרבה אשה שחורה בשם רוזה פארקס לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן במונטגומרי אלבמה. באוטובוסים של מונטגומרי ישבו הלבנים בחלקו הקדמי של האוטובוס והשחורים בחלקו האחורי. כאשר נגמר המקום בחלק הלבן התיישבו לבנים בחלק האחורי והנהג היה מורה לשחורים לקום. רוזה פארקס סירבה לקום ממקומה בחלק השחור של האוטובוס. בעקבות מעשה זה נעצרה, נשפטה והורשעה.

האירוע נתפש כהזדמנות מושלמת בעיני א.ד. ניקסון, נשיא הסניף המקומי של NAACP במונטגומרי. ניקסון תר משך זמן מה אחר מועמד מתאים לקיום מאבק. פארקס, לעומת קודמיה, הלמה את שאיפותיו של ניקסון וזה הוסיף ובחר כדוברם של השחורים במרטין לותר קינג, שהיה תושב טרי במקום. קינג היסס תחילה, אך תחת לחצו של ניקסון אימץ את התפקיד.

בעקבות מעצרה של פארקס, הכריזה האגודה על חרם נגד חברת האוטובוסים, שידוע בשם חרם האוטובוסים של מונטגומרי. החרם נמשך 381 ימים ונועד לכפות על רשויות התחבורה העירוניות את הפסקת מדיניות ההפרדה הגזעית. החרם במונטגומרי נסמך על העובדה כי חלק ניכר מנוסעי האוטובוסים בעיר היו שחורים. היענותם של התושבים השחורים לקריאה לחרם הובילה להפחתה ניכרת במספר הנוסעים ולהפסדים ניכרים לחברת האוטובוסים העירונית. השחורים הלכו בעיקר ברגל, ובנוסף ראשי הקהילה השחורה ארגנו מערכת של הסעות באמצעות בעלי מכוניות שחורים מתנדבים, ואף דאגו לביטוח רכב למכוניות המתנדבות בלוידס לאחר שחברות הביטוח המקומיות, בלחץ העירייה, ביטלו את פוליסת הביטוח של הרכבים.

המאבק הוביל בסופו להחלטה (Browder v. Gayle) של בית המשפט העליון של ארצות הברית לקבוע ב-13 בנובמבר 1956 כי הפרדה גזעית נוגדת את חוקת ארצות הברית.

משבר ליטל רוק 1957

ערך מורחב – משבר ליטל רוק

בעקבות הפסיקה בדין בראון נגד מועצת החינוך כי ההפרדה הגזעית בבתי ספר נוגדת את החוקה האמריקאית ולפיכך אינה חוקית, נרשמו בשנת 1957 תשעה ילדים אפרו-אמריקאים לבית הספר התיכון המרכזי של ליטל רוק, ארקנסו.

ב-4 בספטמבר 1957 ניסו התלמידים האפרו-אמריקאים להיכנס לבית הספר. אורוול פובוס, מושל ארקנסו וממתנגדי האינטגרציה, הורה לחיילי המשמר הלאומי לחסום בגופם את דרכי הגישה של הילדים. ב-23 בספטמבר שוב ניסו התלמידים להיכנס, ונחסמו בשנית. למחרת, ב-24 בספטמבר 1957, שלח הנשיא אייזנהאואר את הדיוויזיה המוטסת ה-101 לליטל רוק כדי לאכוף את החלטת בית המשפט העליון ולספק הגנה על גופם ועל זכויותיהם של התלמידים. פעולה זו נתפסה על ידי דרומיים רבים כפלישה שנייה של כוחות הצפון והביאה לתסיסה רבה ולפעולות אלימות מצד מתנגדי האינטגרציה. לבסוף, למדו תשעת התלמידים בבית הספר באותה השנה, אבל סבלו במשך תקופה זו מאלימות פיזית ומילולית. בשנה העוקבת, 1958, ליטל רוק סגרה את בתי הספר הציבוריים שלה, כדי להימנע מקיום האינטגרציה. במשך התקופה, בה סבלו התלמידים מהתעללויות שונות, הם זכו לסיוע ולייעוץ מדייזי בייטס, עיתונאית ופעילת זכויות אדם. בייטס ותשעת התלמידים קיבלו את מדליית ספרינגארן בשנת 1958.

מחאה לא-אלימה

רוב המחאות מטעם ארגוני השחורים בתקופה של המאבק למען זכויות האזרח היו מחאות ללא אלימות. שיטת אי-האלימות, שמתוארת גם כ"פציפיזם", היא ניסיון להשפיע על החברה בצורה חיובית. אף על פי שהפליה גזעית בוצעה באופן היסטורי ברחבי ארצות הברית כולה, האזורים האלימים ביותר בזמן המאה ה-20 היו מדינות הקונפדרציה לשעבר. בשנות ה-50 וה-60 המחאה של תנועות זכויות האזרח יצרה מתח מכוון, שמיקד את תשומת הלב הציבורית של תושבי ארצות הברית והעולם.

כדי להכין את המפגינים מבחינה פיזית ונפשית, מפגינים קיבלו הדרכה בשיטות מחאה לא אלימות. לפי פעיל זכויות האדם ברוס הרטפורד (Bruce Hartford) יש שני ענפים מרכזיים של אימון למחאה לא אלימה. השיטה הפילוסופית, שכוללת הבנת השיטה של אי-אלימות ומדוע היא נחשבת מועילה, ויש שיטות טקטיות שמלמדות מפגינים איך להפגין – איך לבצע הפגנה בישיבה, לקיים הפגנות עם שלטים, איך להגן על עצמך מפני מתקפה, איך לשמור על איפוק נפשי כאשר אנשים צועקים בפניך קללות גזעניות, או מתקיפים אותך. שיטה נוספת הייתה שירה שנועדה לעודד את המפגינים, לשמור עליהם מאוחדים ולהגן עליהם מפני שנאה ופחד.

השיטות הפילוסופיות של אי-אלימות בתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית הושפעו בעיקר מהתורה של מהטמה גנדי של "אי-שיתוף פעולה" עם עם הקולוניליזם הבריטי בהודו. שיטה זו מכוונת להשיג את תשומת לב של הציבור כך שזה יתערב מבעוד מועד או יספק לחץ ציבורי לתמיכה בפעולה שכבר ננקטה. לפי הרטפורד, האימון הפילוסופי נועד לעצב את הגישה והתגובה המנטלית למשבר ולאלימות. הארטפוד ומפגינים דומים לו, שלמדו אי-אלימות טקטית, ראו בו דבר הכרחי כדי לשמור על בטיחות ומשמעת, ללמד מפגינים איך להפגין וליצור אמון הדדי בין המפגינים.

עבור פעילים רבים, מחאה לא אלימה הייתה דרך חיים או תרבות. עם זאת לא כולם הסכימו עם גישה זו. אחד מהם הוא ג'יימס פורמן שהיה פעיל ב – SNCC (ולימים עבר להפנתרים השחורים). באוטוביוגרפיה שלו פורמן טוען שמדובר רק בטקטיקה ולא בדרך חיים. רוברט מוזס חשב באופן דומה.

מחאות ישיבה 1958–1960

ביולי 1958, מועצת הנוער של ארגון NAACP יזמה מחאות ישיבה במסעדות-דלפק שהגישו ארוחת צהריים של רשת החנויות Dockum Drug Store בעיר ויצ'יטה, קנזס. מסעדות-דלפק אלה דומות במבנה שלהן לדיינר בכך שהלקוחות יושבים ליד דלפק של המסעדה. ישיבה ממושכת במספר רב של אנשים שלא מקבלים מזון, פוגעת ברווחי המסעדה בגלל תפיסת מקומות הישיבה ליד הדלפק. לאחר שלושה שבועות, התנועה הצליחה לגרום לחנות לשנות את מדיניות ההפרדה של מקומות הישיבה, וזמן קצר לאחר מכן בוטלה ההפרדה בכל החנויות של Dockum בקנזס. סטודנטים בהנהגת Clara Luper ביצעו סוג דומה של פעילות באותה שנה, בחניות של Katz Drug Store באוקלהומה סיטי ונחלו הצלחה.

סטודנטים מקולג'ים אזוריים, שחורים ברובם, הובילו מחאת ישיבה בחנות של רשת Woolworth ב- גרינסבורו בקרוליינה הצפונית. ב-1 בפברואר 1960, ארבעה סטודנטים מקולג' לשחורים בלבד ישבו בדלפק ארוחת הצהריים של החנות באזור שנועד ללבנים בלבד. הסטודנטים שנודעו מאוחר יותר כ"הארבעה מגרינסבורו", קנו מוצרים קטנים במקומות אחרים בחנות ושמרו את הקבלות, משלא קיבלו שירות בדלפק הצהריים הם שאלו מדוע בכל מקום אחר בחנות הכסף שלהם שווה אבל לא בדוכן המזון. הם נשארו לשבת במקום עד סגירת החנות באותו לילה. למחרת הצטרפו אליהם 20 סטודנטים נוספים כולל סטודנטיות שחורות. המחאה קיבלה סיקור בתקשורת. ביום הרביעי של המחאה השתתפו בה 300 סטודנטים. שבוע אחד בלבד לאחר ההפגנה הראשונה המחאה התפשטה למספר ערים אחרות בדרום.

המוחים קיבלו הכוונה להתלבש בצורה מהוגנת, לשבת בשקט, ולשבת בספסלים שונים כך שלבנים שמזדהים עם המחאה יוכלו להצטרף. מחאת הישיבה בגרינסבורו עודדה פעילויות דומות נוספות בריצ'מונד וירגיניה, נאשוויל טנסי, ואטלנטה ג'ורג'יה. המחאה שהניבה את התוצאה המהירה ביותר הייתה בנאשוויל, מקום בו מאות סטודנטים ממושמעים ומאורגנים ארגנו מחאות-ישיבה יחד עם קמפיין חרם צרכני. ב-13 בפברואר 1960, התרחש שביתת הישיבה הגדולה הראשונה בנאשוויל - 124 סטודנטים שרובם היו שחורים, נכנסו ל-3 מסעדות דלפק ובקשו ארוחות צהריים. לאחר שהצוות סירב לשרת אותם הם ישבו בחנות במשך שעתיים ועזבו את החנות ללא תקריות מיוחדות. מחאות אלה גררו לעיתים תגובות זועמות ותקיפות מצד הלבנים וכן מעצרים מצד המשטרה המקומית. ב-27 בפברואר 1960 נעצרו בנאשוויל 81 סטודנטים לאחר שהמון לבן תקף אותם, באשמת שוטטות והתנהגות פרועה. הדבר גרר תשומת לב תקשורתית רבה למחאה.

במהלך ההפגנות קיימו הסטודנטים מדיניות של אי-אלימות ממושמעת. קוד ההתנהגות הכתוב שלהם הפך למודל של מפגינים בערים אחרות:

"אל תכה בחזרה או תקלל אם הותקפת. אל תצחק. אל תנהל שיחות עם מנהל הקומה (floor walker). אל תעזוב את מושב הכיסא עד שתקבל רשות ממנהיג הקבוצה. אל תחסום כניסות לחנויות מבחוץ ולא מסדרונות בפנים. הראה שאתה אדיב וידידותי בכל עת. שב ישר; והסתכל תמיד לכיוון הדלפק. אנא דווח על כל תקרית חמורה למנהיג שלך. הפנה אנשים שמבקשים מידע למנהיג שלך בצורה מנומסת. זכור את תורתם של ישו, גנדי ומרטין לותר קינג."

טכניקת מחאת-ישיבה לא הייתה דבר חדש. בשנת 1939 ארגן עורך הדין השחור Samuel Wilbert Tucke מחאת-ישיבה בספרייה באלכסנדריה, וירג'יניה שהייתה אז בעלת הפרדה גזעית. בשנת 1960 הטכניקה שימשה כדי למקד את תשומת הלב הציבורית לתנועת המחאה. במרץ 1960 קבוצה של שישה סטודנטים מ-Atlanta University Center, פרסמה מסמך בשם "בקשה לזכויות אדם" (An Appeal for Human Rights) כפרסומת על פני עמוד שלם, במספר עיתונים מרכזיים במדינה, בו הביאו מחאה על סוגי הפליה שונים באטלנטה ובג'ורג'יה. באותו חודש הקימה הקבוצה תנועת סטודנטים בשם Atlanta Student Movement והחלה מחאות ישיבה. עד סוף שנה זו, מחאות ישיבה התפשטו לכל מדינות הדרום וגם למספר מדינות אחרות כמו נוואדה, אילינוי ואוהיו שהפלו נגד שחורים.

מחאות ישיבה התמקדו לא רק בדוכני ארוחת צהריים, אלא גם בפארקים, בחופי-רחצה, בספריות, באולמות קולנוע, במוזיאונים, ובמתקנים ציבוריים אחרים. באפריל 1960 פעילים שהובילו מחאות כאלה הוזמנו לכנס באוניברסיטת Shaw שהייתה אז אוניברסיטה לשחורים בלבד בקרוליינה הצפונית. כנס זה הוביל ליצירת ארגון "וועדת התאום לסטודנטים לא-אלימים" SNCC. ארגון זה קידם את הפעילות של עימות לא-אלים הלאה, והחל לארגן את נסיעות החופש. מפני שחוקת ארצות הברית הגנה על המסחר בין מדינות, הם החליטו לקרוא תגר על ההפרדה על ידי צוותים מעורבים מבחינה גזעית, שיסעו ממדינות הצפון למדינות הדרום.

נסיעות החופש 1961

ערך מורחב – נסיעות החופש

"נסיעות החופש" היו נסיעות של פעילי זכויות-אדם, שחורים ולבנים, באוטובוסים ציבוריים של קווי בין-מדינתיים (גרייהאונד) למדינות בדרום ארצות הברית כדי לבדוק את היישום של פסיקת בית המשפט משנת 1960 בתיק בוינטון נגד וירג'יניה (Boynton v. Virginia), שקבעה כי הפרדה גזעית בנסיעות כאלה היא בלתי חוקתית. נסיעת החופש הראשונה יצאה מוושינגטון הבירה בארבע במאי, 1961, ויועדה להגיע לניו אורלינס ב-17 במאי.

במהלך נסיעות החופש נסעו פעילים ברחבי הדרום כדי לבצע אינטגרציה במקומות ישיבה באוטובוס ולבטל הפרדות בתחנות אוטובוסים, כולל בשירותים ובברזיות. דבר זה התברר כמשימה מסוכנת. אוטובוס אחד באניסטון אלבמה, הוצת והנוסעים נאלצו לברוח כדי להציל את חייהם.

המון מכה "נוסעי חופש" ב ברמינגהאם, אלבמה. תמונה זו הוחרמה על ידי ה-FBI מעיתונאי מקומי שהוכה גם כן, ומצלמתו נופצה.

ב ברמינגהאם, אלבמה, מודיע של ה-FBI הודיע כי "הממונה על ביטחון הציבור" (מפקד המשמר האזרחי) של העיר, יוג'ין קונור, נתן לאנשי ה-קו קלוקס קלאן 15 דקות לתקוף קבוצה של "נוסעי חופש" לפני שהמשטרה "תגן" עליהם. הנוסעים הוכו בצורה קשה. בתקרית דומה במונטגומרי, אלבמה, נוסעי החופש נסעו בעקבות רוזה פארקס, באוטובוס מעורב מ-ברמינגהאם. המון זועם תקף אותם, ו-22 נוסעים נפצעו, מתוכם חמישה אושפזו. התקיפות ההמוניות עצרו באופן זמני את נסיעות החופש.

ב-24 במאי 1961, נוסעי החופש חידשו את הנסיעות שלהם והגיעו לג'קסון מיסיסיפי. הם נעצרו במקום בגין "הפרת שלום הציבור" עקב שימוש במתקנים "ללבנים בלבד". ארגונים שונים ארגנו נסיעות חופש נוספות אל הדרום. בהגיעם לג'קסון הם נעצרו. עד סוף הקיץ, נכלאו במיסיסיפי יותר מ-300 נוסעי חופש. רוס בארנט, שהיה אז, מושל מדינת מיסיסיפי תמך במעצרים, וטען כי :"הכושי הוא שונה מאחר שאלוהים ברא אותו שונה כדי להעניש אותו".

הנוסעים העצורים והשפוטים הכריזו על מדיניות "Jail No Bail" - הם סירבו לשלם קנסות ערבות, על מעצרים משפטים והרשעות שנגדו את החוקה, ובכך שמרו את הנושא בדיון הציבורי ובתקשורת. כל עציר נשאר בכלא במשך 39 יום, הזמן המקסימלי שבו הם יכלו להישאר בלי לאבד את זכותם לערער על מעצר, משפט והרשעה בניגוד לחוקה. לאחר תקופה זו הם הגישו ערעור ושילמו ערבות. נוסעי "נסיעות החופש" זכו ליחס נוקשה, שוכנו בתאים קטנים ומלוכלכים והוכו מדי פעם. בג'קסון, מספר אסירים גברים אולצו לבצע עבודות קשות בחום כבד. אחרים הועברו למתקני כליאה בתנאים קשים. לעיתים הגברים נתלו מקירות על ידי שלשלאות. בדרך כלל החלונות בתאים היו סגורים בימי חום, דבר שהקשה על הנשימה.

דעת קהל אוהדת לנוסעי החופש, הובילה את ממשלו של ג'ון קנדי להורות למועצת התחבורה הבין-מדינתית להוציא הוראה חדשה בדבר אי-הפרדה, שנכנסה לתוקף ב-1 בנובמבר 1961. נוסעים הורשו לשבת בכל מקום באוטובוס, הורדו שלטים "ללבנים" ו"לצבעונים" בתחנות, אוחדו מתקני שתייה, שירותים והמתנה ודוכני מזון החלו להגיש לאנשים מכל צבע עור.

ארגון של רישום בוחרים

לאחר נסיעות החופש, ביקשו מנהיגים שחורים מקומיים ממיסיסיפי מ-SNCC לסייע לפקוד בוחרים שחורים ולבנות ארגונים קהילתיים שיוכלו לזכות בחלק מהכוח הפוליטי במדינה. מיסיסיפי אשררה מחדש את החוקה החדשה שלה מ-1890 עם סעיפים כמו מס-קלפיות, חיוב תושבות, ומבחני אוריינות, צעדים שגרמו לרישום לקלפיות להיות מסובך מיותר. תושבים שחורים גם הוסרו מרשימות המצביעים ובנוסף אלימות בזמן הבחירות הפחיתה עוד את השתתפות השחורים בבחירות.

עד אמצע המאה ה-20, מניעת הצבעה של שחורים בבחירות הפכה לחלק הכרחי בתרבות של עליונות הלבנים. בסתיו 1961, רוברט מוזס, מארגן מטעם SNCC, החל את קמפיין רישום הבורחים הראשון ב־McComb ובמחוזות אחרים בדרום-מערב המדינה. מאמץ זה נתקל בדיכוי אלים מצד אנשי חוק מטעם המדינה והרשויות המקומיות, מועצות האזרחים הלבנות וארגון הקו-קלאס קלאן. פעילים הוכו, היו מאות מעצרים של אזרחים מקומיים ורצח של פעיל בשם Herbert Lee.

ההתנגדות לרישום מצביעים שחורים מצד הלבנים במיסיסיפי הייתה עזה כל כך, שהפעילים הסיקו כי כדי שיהיה סיכוי כלשהו להצליח נדרש מאמץ משותף של כל ארגון זכויות האדם. בפברואר 1962 יצרו נציגי ארגונים של SNCC, CORE ו-NAACP יחד את קואליציית הארגונים COFO שנועדה לסייע ברישום בוחרים במדינה.

באביב 1962, החל COFO בארגון רישום מצביעים בדלתה של המסיסיפי מסביב ליד גרינווד ובמקומות נוספים. ב-McComb נתקלה הפעילות באופוזיציה חזקה – מעצרים, מכות, יריות, מקרי הצתה ורצח. רשמי בוחרים השתמשו במבחני האוריינות כדי למנוע רישום של מצביעים שחורים בספר הבוחרים על ידי יצירת סטנדרטים שגם אנשים משכילים מאוד לא יכלו לעמוד בהם. בנוסף מעסיקים פיטרו עובדים שחורים שניסו להרשם כבוחרים ובעלי בתים פינו אותם מבתים שכורים. חרף פעולות אלה, במהלך השנים הבאות הקמפיין לרישום המצביעים השחורים התפשט ברחבי המדינה.

קמפיינים דומים עם תגובות דומות החלו בלואיזינה, באלבמה, בדרום-מערב ג'ורג'יה ובקרוליינה הדרומית. עד 1963 היו קמפיינים לרישום מצביעים בדרום חלק אינטגרלי בתנועת החופש. לאחר חקיקת חוק זכויות האזרח מ-1964 המאמץ העיקרי של התנועה היה להגן ולמסד רישום מצביעים למרות ניסיונות חסימה מצד המדינות. הדבר הוביל להעברת חוק זכות ההצבעה משנת 1965 שהכניס תנאים לאכיפת הזכויות החוקתיות של הצבעה לכלל התושבים.

אינטגרציה באוניברסיטאות במיסיסיפי -1956-1965

בספטמבר 1962, זכה ג'יימס מרדית' (James Meredith) בתביעה שאפשרה לו להיכנס לאוניברסיטת מיסיסיפי שהייתה ללבנים בלבד עד אותו זמן. הוא ניסה להיכנס לקמפוס שלוש פעמים אבל נחסם על ידי מושל מיסיסיפי, רוס בארנט שאמר "שום בית ספר במיסיסיפי לא יהיה מעורב כל עוד אני מושל". בית המשפט לערעורים מצא את המושל ואת סגן המושל פול ג'ונסון (Paul B. Johnson Jr) אשמים בזילות בית המשפט ותבע לאסור אותם לקנוס אותם בסך 10,000 דולר על כל יום של סרוב לאפשר למרדית' להיכנס לקמפוס.

רוברט קנדי שכיהן אז כתובע הכללי של ארצות הברית, שלח כוח של מרשלים. ב-30 בספטמבר 1962, נכנס מרדית' לקמפוס עם ליווי שלהם. באותו ערב החלה הפגנה אלימה של סטודנטים ולבנים אחרים שזרקו אבנים וירו על המרשלים שהגנו על מרדית'. שני אנשים נהרגו, כולל עיתונאי צרפתי. 28 מרשלים נפצעו מפצעי ירי ו-160 אנשים נוספים נפצעו. הנשיא ג'ון קנדי שלח כוחות של צבא ארצות הברית כדי להרגיע את המהומות. מרדית' החל להשתתף בשעורים ביום למחרת.

תנועת אולבני 1961-1962

חלק מהסטודנטים הפעילים ביקרו את ארגון SCLC מפני שלא השתתף בצורה מספקת בנסיעות החופש. בעקבות זאת רתם הארגון חלק ניכר מהמאמצים שלו לקמפיין ביטול הפרדה באולבני, ג'ורג'יה שהחל בנובמבר 1961. חלק מהפעילים ביקרו את קינג באופן אישי, על המרחק שלו מהסכנות שעמדו בפני פעילים מקומיים, דבר שזיכה אותו בכינוי "הלורד". קינג סייע לקמפיין שהובל על ידי מארגנים של SNCC ומנהיגים מקומיים.

הקמפיין נכשל בגלל טקטיקות מתוחכמות שהנהיג מפקד המשטרה המקומית לארי פריצ'ט (Laurie Pritchett) ובגלל מחלוקות בקהילה השחורה. ייתכן כי מטרות הקמפיין לא היו מספיק מדויקות. תחת הנהגת פריצ'ט המשטרה עצרה רבים מבין המפגינים, אבל ללא התקפות אלימות שיכלו לשלהב את דעת הקהל הלאומית ולעודד פעילות נוספת מצד שחורים. הוא גם קבע שמפגינים שנעצרו יילקחו לבתי כלא של יישובים סמוכים דבר שהשאיר מקום רב בבית המעצר שלו. פריצ'ט צפה גם כי נוכחותו של קינג כעציר תהיה סיבה לדעת קהל אוהדת למאבק השחורים ולכן דאג לשחרורו. קינג עזב בשנת 1962 בלי להשיג שום ניצחונות משמעותיים, עם זאת, התנועה המקומית המשיכה במאבק והשיגה הישגים משמעותיים בשנים שלאחר מכן.

מערכת ברמינגהאם 1963

מערכת ברמינגהאם הייתה מערכה שיזם מרטין לותר קינג בשנת 1963 למאבק בהפרדה הגזעית באלבמה. קינג הגדיר את ברמינגהאם "העיר המופרדת ביותר בארצות הברית". בעיר שבה חיו 350 אלף תושבים ומהם 60% "לבנים" לא היו כל נושאי משרות ציבוריות מקרב התושבים האפרו-אמריקאים. היחסים הבין גזעיים בעיר הדרדרו לעימות אלים שכלל שימוש בנשק חם ומטעני חבלה. ניסיון של איגודי זכויות אדם לפעול דרך ערוצים משפטיים נתקלו בחומה בצורה של גזענות. ב-1963 נרצחו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות בהתקפת טרור על ידי מטען נפץ שהונח ברחוב הכנסייה הבפטיסטית.

מנהיג התנועה לזכויות האזרח בברמינגהאם פרד שאטלסוורת' הזמין את מרטין לותר קינג ואת פעילי ה-SCLC לסייע למאבק בהפרדה הגזעית בעיר. ארגונים אלו החלו במאבק על חוקי ההפרדה שכונתה בשם "פרויקט C". במהלך החודשים אפריל ומאי 1963 נקטו המפגינים צעדים כתהלוכות מחאה ושביתות שבת. המשטרה פעלה בברוטליות מרובה, תוך שימוש בגז מדמיע ובכלבי תקיפה, ועצרה למעלה מ-3,000 איש, רבים מהם קטינים. נקודת המפנה לטובת המפגינים אירעה כאשר תלמידי בית ספר יצאו לרחובות במהלך שזכה לכינוי "מסע הצלב של הילדים" ועורר מחלוקת אך גם הטה את הכף בדעת הקהל בארצות הברית ובעולם המערבי. בתחילת חודש מאי הגיעה העיר לכדי קריסה כלכלית. ב 10 במאי הודיע מרטין לותר קינג כי הסכמה הושגה עם הרשות המקומית על הפסקת ההפרדה בעיר בתוך 90 יום. ביום 11 במאי הרסה פצצה את מלון גסטון בו שהה מרטין לותר קינג בעת המערכה ופצצה אחרת גרמה נזק לבית אחיו. בסופו של דבר קצרה המערכה הצלחה, וב-12 ביוני 1963 נשא הנשיא ג'ון קנדי נאום בו ביקש להבטיח את זכותם של כל האזרחים לקבל שירות ולהשתמש בכל התשתיות, בכלל זה בתי מלון, חנויות, תיאטראות, מסעדות ומוסדות דומים ומימוש הזכות להצביע בכל המדינות. לאחר מכן, ב-19 ביוני, הגיש קנדי לקונגרס הצעת חוק לשוויון זכויות.

במהלך המערכה נעצר מרטין לותר קינג. הכליאה הפכה לכלי במאבק הציבורי בעוד תומכיו פונים לתקשורת ואף לנשיא ארצות הברית תוך גרימת מבוכה לרשויות המקומיות. בכלא כתב קינג את המנשר המפורסם מכתב מבית הכלא של ברמינגהאם, שכלל את עיקרי אמונתו ודעותיו של קינג. החיבור היה תשובה ישירה לאנשי כמורה לבנים שהאשימו את קינג בהסתה למרדנות ודרשו ממנו לנהל את המאבק באמצעים משפטיים. קינג טוען כי חירות אינה ניתנת במתנה על ידי הצד המדכא אלא המדוכא חייב לדרוש את חירותו. קינג ממשיך ומתאר את החברה "הלבנה" העומדת מול המפגינים:

”אני כמעט הגעתי למסקנה שאבן הנגף הגדולה ביותר העומדת מול הכושי במהלכו לקראת חופש איננה הגזענים או הקו קלוקס קלאן אלא האדם הלבן המתון, שמאמין בסדר יותר מאשר בצדק, המעדיף שלום שלילי שמהותו היא העדר של מתיחות על שלום חיובי שבו שורר הצדק. אדם שאומר תדיר: "אני מסכים אתך על המטרה שאתה רוצה להשיג אך אני לא מסכים עם דרכך הישירה" אדם שבהתנשאות מאמין כי הוא יכול לקבוע את לוח הזמנים לחירותו של אדם אחר, אדם שחי בתפיסת זמן מהאגדות ומייעץ לכושי להמתין לעונה נוחה יותר”

גל גואה של אי-נחת ותגובת קנדי 1963

ברמינגהם הייתה רק אחת ממאות ערים שזועזו על ידי מחאות באביב ובקיץ של אותה שנה. חלק מערים אלו היו ערים במדינות הצפון. בסוף מאי החלו מהומות של שחורים בחלק הדרומי של שיקגו, לאחר שקצין משטרה לבן ירה בילד שחור בן 14 שנמלט מזירת שוד. התנגשויות אלימות התרחשו בין פעילים שחורים לעובדים לבנים בפילדלפיה ובהארלם במסגרת מאמצים מוצלחים לבצע אינטגרציה של פרויקטים לבינוי ברמת המדינה. ב-6 ביוני, מעל אלף לבנים תקפו מחאת ישיבה בלקסינטון, צפון קרוליינה. השחורים נלחמו בחזרה ואדם לבן נהרג. Edwin C. Berry מה-National Urban League הזהיר מפני אפשרות של קריסה מוחלטת ביחסים בין הגזעים.

בקיימברידג', מרילנד, עיר פועלים בחוף המזרחי, הובילה גלוריה ריצ'רדסון (Gloria Richardson) מארגון SNCC הובילה תנועה שדחפה לכיוון של ביטול ההפרדה הגזעית, אבל תבעה גם דיור ציבורי מוזל, הכשרה מקצועית, משרות ציבוריות ופרטיות לשחורים וסיום של האלימות המשטרתית. ב-11 ביוני, מאבקים בין שחורים ולבנים הקצינו למהומות אלימות, דבר שגרם למושל מרילנד, ג'ון מילרד טוז להכריז על ממשל צבאי. השיחות בין ריצ'רדסון לבין פקידים בכירים במרילנד לא הובילו לתוצאות, והתובע הכללי, רוברט קנדי התערב באופן ישיר כדי להביא להסכם על ביטול ההפרדה. ריצ'רדסון הרגישה כי ההשתתפות המתרחבת של שחורים עניים וממעמד העובדים חיזק את כוחה של התנועה. וכי לציבור השחור יש יותר חוכמה מאשר חלק מן המנהיגים שלו.

וולאס עומד נגד ביטול ההפרדה הגזעית כשסגן התובע הכללי מתעמת מולו, בכניסה לאוניברסיטת אלבמה ב-1963.

במהלך מאמצי התיווך שלו בזמן גל המחאות, היו מחשבות בתוך ממשל קנדי כי המפגינים המיליטנטיים היו "רעים למדינה" וכי "השחורים הולכים לדחוף את הנושא יותר מידי רחוק" ב-24 במאי, נפגש רוברט קנדי עם אינטלקטואלים שחורים בולטים, כגון ג'יימס בולדווין, כדי לדון במצב בין הגזעים. השחורים ביקרו באופן בוטה את ממשל קנדי בגלל ההיסוס שלו בנושא זכויות האזרח, וטענו כי מחשבות הקהילה השחורה פונות יותר ויותר לכיוון אלים. הפגישה הסתיימה עם רגשות שליליים משני הצדדים. עם זאת בני משפחת קנדי החליטו לבסוף כי נחוצה חקיקה חדשה לשם גישה שוויונית למוסדות ציבור, כדי להזיז את הפעילים "לתוך בתי המשפט והחוצה מהרחובות".

ב-11 ביוני 1963, ניסה ג'ורג' וולאס, מושל אלבמה, לחסום בגופו את האינטגרציה של אוניברסיטת אלבמה. הנשיא ג'ון קנדי שלח כוח צבאי כדי להכריח את המושל לזוז הצידה ולאפשר את רישומם של שני תלמידים למוסד.

הנשיא ג'ון קנדי פונה בשידור טלוויזיה ורדיו לציבור בארצות הברית בנאום על זכויות האדם, 11 ביוני 1963

באותו ערב, ב-11 ביוני 1963, נשא קנדי נאום מיוחד לאומה בטלוויזיה וברדיו על מצב זכויות האזרח. בנאום, שנודע בשם "דיווח לעם האמריקני על זכויות אזרח" ( Report to the American People on Civil Rights), קונן הנשיא קנדי קונן "על גל גואה של אי-נחת המאיים על שלום הציבור" ואמר כי בדעתו לקדם חקיקה שתחייב גישה שווה לחינוך ולמתקנים ציבוריים ותתייחס לממדים אחרים של אפליה. הנאום שינה את גישת הממשל לנושא זכויות האזרח, מסוגיה חוקית לסוגיה מוסרית, והעביר מסר לציבור הרחב לגבי כוונת הממשל. קנדי תיאר את הממדים המוסריים, החינוכיים והכלכליים של אפליה גזעית. בשעות הבוקר המוקדמות של 12 ביוני, נרצח מדגר אוורס, מזכיר שדה של ה-NAACP במיסיסיפי, בידי פעילים של הקלאן. שבוע לאחר מכן, ב-19 ביוני, הציג קנדי את חוק זכויות האזרח בפני הקונגרס.

המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות 1963

ערך מורחב – המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות

המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב"מול" - השדרה המרכזית של העיר וושינגטון

אסא פיליפ רנדולף תכנן מצעד לוונשינגטון בשנת 1941 כדי לתמוך בביטול הפליה בתעסוקה בתעשיות ההגנה. הוא ביטל את המצעד לאחר שממשל רוזוולט עמד בדרישה על ידי הוצאת הוראה 8802, שחסמה הפליה גזעית ויצר סוכנות ממשלתית לאכיפת הוראה זו. רנדולף ובאייארד ראסטין היו המתכננים העיקריים של המצעד השני, אותו הציעו ב-1962. ב-1963, ממשל קנדי התנגד בתחילה למצעד, בטענה כי הדבר ישפיע לרעה על חקיקת זכויות אזרח. עם זאת רנדולף וראסטין היו נחושים בדעתם לקיים את המצעד. עם התקדמות המצעד הממשל החליט כי חשוב לסייע לו להפוך להצלחה, ופעל למען תמיכתם של מנהיגים נוספים מהכנסייה ושל איגוד עובדי הרכב.

המצעד התקיים ב-28 באוגוסט 1963, במלאת מאה שנה ל"הצהרת האמנציפציה" על ידי אברהם לינקולן. בניגוד למצעד המתוכנן ב-1941 שנועד להיות של ארגוני שחורים בלבד, מצעד זה היה מאמץ משותף של כל ארגוני זכויות האזרח הגדולים, הענף הפרוגרסיבי של תנועת העובדים, ועוד ארגונים ליברלים. למצעד היו שש מטרות רשמיות כולל דרישה לדיור הוגן וחופש הצבעה, אבל המיקוד העיקרי שלו היה להעביר את חוק זכויות האדם שהוצע על ידי ממשל קנדי לאחר המהומות בבירמינגהם.

תשומת הלב התקשורתית למצעד תרמה לפופולריות ולהצלחה שלו. ההיסטוריון ויליאם תומאס טען כי מעל חמש מאות צלמים, טכנאים וכתבים מרשתות תקשורת גדולות נשלחו כדי לסקר את האירוע, כמות גדולה יותר של מצלמות מזו שהייתה בזמן השבעת הנשיא שקדמה למצעד.

המצעד נחשב לרוב כהצלחה. בין 200 ל-300 אלף מפגינים התאספו לפני אנדרטת לינקולן, בו נשא של מרטין לותר קינג את נאומו ההיסטורי "יש לי חלום". במצעד השתתפו גם ידוענים רבים בכללם מרלון ברנדו, צ'רלטון הסטון, סידני פואטייה, הארי בלפונטה, לנה הורן ועוד.

בעוד רוב הנואמים החמיאו לממשלו של קנדי על מאמציו לקדם חקיקה למען זכויות האדם והוצאת ההפרדה אל מחוץ לחוק, ג'ון לואיס ביקר את הממשלה בגלל העדר הגנה לשחורים ולפעילי זכויות אדם שהותקפו במדינות "הדרום העמוק".

לאחר המצעד, נפגשו קינג ומנהיגי זכויות אדם נוספים עם הנשיא קנדי בבית הלבן. בעוד שממשל קנדי נראה כנה במאמציו להעברת החוקים, לא היה ברור כי מובטח רוב בקונגרס. עם זאת, כאשר קנדי נרצח ב-22 בנובמבר 1963, הנשיא החדש, לינדון ג'ונסון החליט להשתמש בהשפעתו על הקונגרס כדי להעביר את רוב החקיקה של קנדי.

מלקולם אקס מצטרף לתנועה, 1964-65

מלקולם אקס היה הדובר העיקרי של ארגון אומת האסלאם וביטא קו תקיף נגד הלבנים. אפרו-אמריקאים רבים, במיוחד אלה שחיים בערים בצפון ומערב ארצות הברית, חשו כי אקס מבטא את תלונותיהם בקשר לחוסר שוויון טוב יותר משעשו זאת תנועות זכויות האדם מהמיינסטרים.ביוגרף אחד כתב שבכך שהוא ביטא את תסכוליהם, אקס "הבהיר את המחיר שאמריקה הלבנה צריכה לשלם אם היא לא תסכים לדרישותיהם הלגיטימיות של האמריקאים השחורים." אקס ניסה לפתח דיאלוג עם מרטין לותר קינג כבר בשנת 1957 אבל קינג סירב לכך. בתגובה כינה אקס את קינג הדוד תום שהפנה את גבו למיליטנטיות השחורה כדי למצוא חן בעיני מבנה הכוח הלבן.

במרץ 1964 נפרד מלקולם אקס מארגון "אומות האסלאם". זמן קצר לאחר מכן הוא הכריז על שאיפתו לעבוד עם מנהיגיה של תנועת זכויות האזרח, אם כי חש שהוא צריך לשנות את מיקוד לזכויות אדם. לטענתו כל עוד התנועה תישאר במאבק על זכויות אזרח, מאבקה יישאר סוגיה פנימית, אבל אם ישנו את המלחמה למאבק לזכויות אדם, זו תהפוך לסוגיה בינלאומית, ותנועתם תוכל לשטוח את תלונותיה באו"ם. אקס אמר שאומות העולם החדשות יתנו את תמיכתן למטרתם של האפרו-אמריקאים. אקס המשיך לדגול בפילוסופיה של לאומיות שחורה, שלדעתו לא דרש יותר הפרדות של השחורים למדינה נפרדת. גלוריה ריצרדסון, שעמדה בראש הסניף של SNCC בקיימברידג מרילנד, הנהיגה את המרי בקיימברידג' ואורחת של כבוד במצעד על וושינגטון, אימצה מייד את ההצעה של מלקולם. אנשים נוספים בתנועה לזכויות האזרח היו בקשרים עם מלקולם אקס ועם אומות האסלם. ב-26 במרץ 1964, נפגשו אקס וקינג בוושינגטון די. סי., לאחר מסיבת עיתונאים כששני האישים נכחו בסנאט על מנת להאזין לדיון על חוק זכויות האזרח (1964). זו הייתה הפעם היחידה בה נפגשו שני האנשים ופגישתם נמשכה רק דקה אחת... זמן מספיק לצלמים לצלם תמונה.

חלק מפעילי זכויות האזרח הפכו לוחמניים יותר בשנים 1963–1964, בגלל הסיכול של קמפיין אלבני, דיכוי משטרתי, פעילות טרור מצד הקלאן בברמניהגם והרצח של מדגר אוונס (Medgar Evers). אחיו, שהיה מנהל שטח ב-NAACP הודיע כי "אי אלימות לא תעבוד במיסיסיפי" הדיכוי של מחאות ישיבה בג'קסונוויל שבפלורידה גרר מהומות במרץ 1964, שבהן נערים שחורים זרקו בקבוקי תבערה על המשטרה. מלקולם אקס נאם בצורה נרחבת באותה תקופה והזהיר כי פעילות לוחמנית כזו תתרחב עוד יותר אם לא יכירו בצורה מלאה בזכויות של אפריקאים- אמריקאים. בנאום מפורסם מאפריל 1964, "הקלפי או הקליע" (The Ballot or the Bullet) הציג מלקולם אולטימטום ללבנים בארצות הברית: "יש כאן אסטרטגיה חדשה. זה יהיה בקבוקי תבערה החודש, רימוני יד בחודש הבא, ועוד משהו בחודש הבא. זה יהיה קלפיות, או שזה יהיה כדורים."

בזמן המאבק למען זכויות הצבעה בסאלמה ב -1965, אקס טען כי הוא שמע על דיווחים על התגברות האיומים במעשי לינץ' בסלאמה, והוא הגיב לכך בסוף ינואר במברק שיועד לראש המפלגה הנאצית בארצות הברית, ובו איום שאם ההתססה הגזענית שלו תגרום לנזק פיזי למרטין לותר קינג, או שחורים אחרים, הוא, וחבריו בקו קלוקס קלאן יענו בתגובה פיזית נגדית מצד מי שלא מוגבל על ידי הפילוסופיה של אי-אלימות. חודש לאחר מכן סניף SNCC מסאלמה הזמין את אקס לנאום באספה פומבית שם. ביום הגעתו לשם, הנשיא ג'ונסון תמך לראשונה באופן פומבי בקמפיין בסלמה. יש החושבים כי פעילותו של אקס זירזה את תגובת הממשל לדרישות התנועה לזכויות האזרח.

קיץ החירות 1964

ערכים מורחבים – רצח פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי (1964), קיץ החירות

פוסטר נעדרים שהוכן על ידי ה-FBI ב-1964 לקבלת מידע על שלושת פעילי זכויות האדם שנרצחו במיסיסיפי.

בקיץ 1964, COFO הצליחה להביא כמעט אלף פעילים למיסיסיפי, רובם סטודנטים לבנים. פעילים אלה הצטרפו לפעילים שחורים מקומיים כדי לסייע ברישום בוחרים, ללמד ב"בתי ספר לחופש" ולארגן את "מפלגת החופש הדמוקרטית של מיסיסיפי". פרויקט זה זכה לכינוי "קיץ החירות".

רבים מהתושבים הלבנים של מיסיסיפי נטרו מעומק לבם על הזרים שניסו לשנות את החברה שבה גדלו. מושלי מדינות, מועצות מקומיות, המשטרה, "מועצת האזרחים הלבנים" והקלאן השתמשו במגוון שיטות של הפחדה והצקה כדי להתנגד לפרויקט – שיטות שכללו מאסרים, מכות, הצתות, רציחות, ריגול, ירי, צווי פינוי ועוד.

ב-21 ביוני 1964 נעלמו שלושה פעילי זכויות אזרח: ג'יימס צ'ייני (אפרו-אמריקאי בן 21 ממרידיאן, מיסיסיפי), אנדרו גודמן (יהודי בן 20, סטודנט לאנתרופולוגיה מניו יורק) ומייקל שוורנר (יהודי בן 24, פעיל בקונגרס לשוויון גזעי מניו יורק). מספר שבועות לאחר מכן נמצאו גופותיהם בסכר עפר, והתברר כי פעילים מקומיים של הקלאן, שחלקם עבדו בתור שוטרים של Neshoba County, רצחו אותם. עד אותו זמן ה-FBI נמנע מלהתערב לטובת שחורים ואף בלש אחר חלק ממנהיגי השחורים וניסה לסחוט את מרטין לותר קינג. לאחר הרצח קמה זעקה ציבורית דבר שהוביל את מחלקת המשפטים של ארצות הברית ואת ה-FBI לפעול בנושא. כמו כן הזעם הציבורי על מעשי הרצח סייע לקדם את חקיקת החוק לזכויות האזרח . בין יוני לאוגוסט, פעילים של "קיץ החירות" פעלו במסגרת 38 פרויקטים מקומיים ברחבי מיסיסיפי, בעיקר באזור הדלתה של מיסיסיפי. הוקמו לפחות 30 בתי ספר לחופש, שבהם למדו כ 3,500 תלמידים וכן הוקמו 28 מרכזים קהילתיים.

במהלך הקיץ, כ-17,000 אזרחים שחורים ממיסיסיפי ניסו להרשם כמצביעים, כהתרסה נגד הבירוקרטיה והכוחניות למען שמירת עליונות הלבנים שניצבה מולם. מתוכם רק 1,600 (פחות מ-10%) הצליחו במשימה. מעל 80,000 הצטרפו ל"מפלגת החופש הדמוקרטית של מיסיסיפי" שהוקמה כארגון פוליטי חלופי, והראו את תשוקתם להצביע ולהשתתף בפוליטיקה.

אף על פי ש"קיץ החירות" נכשל ברישום המוני של תושבים, הייתה לו השפעה חשובה על מהלכה של התנועה לזכויות האזרח. הוא סייע לשבור עשרות שנים של בידוד והדחקה שהיו היסודות של חוקי ג'ים קרואו. לפני קיץ החירות, מהדורות החדשות בתקשורת כמעט לא התייחסו לרדיפות של מצביעים שחורים במדינות הדרום ולסכנות שניצבו בפני פעילי זכויות אזרח. מותם של סטודנטים לבנים ממדינות הצפון שהשתייכו למעמד הגבוה, והאיומים על סטודנטים צפוניים אחרים, משכו את מלוא תשומת לבה של התקשורת. פעילים שחורים רבים התמרמרו, וראו בדיווחים אלה הוכחה שבכלי התקשורת חיי לבנים חשובים יותר מחיי שחורים.

חוק זכויות האזרח 1964

ערך מורחב – חוק זכויות האזרח (1964)

החל מיוני 1963, ניסה הנשיא קנדי לקדם את חוק זכויות האזרח בקונגרס, עם תמיכתם של חברי קונגרס וסנטורים ממדינות הצפון משתי המפלגות. עם זאת "הקואליציה השמרנית", קואליציה לא רשמית של דמוקרטים שמרנים מהדרום ושל רפובליקנים, תמכה בהמשך ההפרדה הגזעית. Howard W. Smith, דמוקרט מהדרום, שעמד בראש קבוצה זו, עצר את קידום החוק.

ב-22 בנובמבר 1963 נרצח קנדי, דבר ששינה את המצב הפוליטי. בנאום הראשון שלו לקונגרס ב-27 בנובמבר 1963, אמר יורשו של קנדי, הנשיא לינדון ג'ונסון, כי "שום זיכרון או הספד לא יכולים לכבד את זכרו של הנשיא קנדי בצורה משכנעת יותר מאשר העברה המוקדמת ביותר של החוק לזכויות האזרח שעלו הוא נלחם זמן רב כל כך".

לאחר תמרונים רבים בפרלמנט ו-54 ימים של פיליבסטר בסנאט, הצליח ג'ונסון להעביר את החוק בקונגרס, וחתם על החוק ב-2 ביולי 1964. החוק אסר על קיום של אפליה המבוססת על גזע, צבע, דת, מין או מדינת המוצא. החוק אסר על יישום לא שווה של דרישות לרישום מצביעים ועל אפליה גזעית במוסדות חינוך, תעסוקה ובמוסדות ציבוריים כמו מסעדות, בתי מלון, תחנות אוטובוס וכדומה. החוק אפשר לתובע הכללי של ארצות הברית להגיש תביעות משפטיות כדי לאכוף את החוק החדש. החוק גם ביטל חוקים ותקנות ברמת המדינה וברמה המקומית שאפשרו אפליה.

מהומות בהארלם 1964

ב-16 ביולי 1964, ירה קצין משטרה לבן ב-James Powell, נער שחור לא חמוש מהארלם. המתח הגואה התפרץ לאלימות. התושבים היו מתוסכלים בגלל הפליה גזעית. החלו מהומות בהארלם ולאחר מכן גם ב־Bedford-Stuyvesant, שכונה שחורה בברוקלין. המהומות נמשכו 6 לילות, והשתתפו בהם כ-4000 אנשים שתקפו את משטרת ניו יורק, בזזו חנויות וביצעו מעשי וונדליזם שונים. מפגין אחד נהרג, 118 נפצעו ו-465 נעצרו. באותו קיץ התקיימו מהומות אלימות גם בפילדלפיה בנסיבות דומות. מהומות אלה היו בקנה מידה קטן לעומת המהומות שהתרחשו ב-1965 ולאחריה.

הממשל בוושינגטון הגיב בתוכנית פיילוט שנקראה Project Uplift. אלפי צעירים בהארלם קיבלו עבודה בקיץ 1965. הפרויקט קודם בהשראת דו"ח של HARYOU שנקרא "צעירים בגטו". HARYOU לקחו חלק מרכזי בארגון הפרויקט יחד עם National Urban League ועם כ-מאה ארגונים קהילתיים קטנים יותר. עם זאת משרות קבועות המבטיחות שכר מחייה היו מחוץ להישג ידם של שחורים צעירים רבים.

המצעדים מסלמה למונטגומרי 1965

ערך מורחב – המצעדים מסלמה למונטגומרי

בשנת 1963, ארגון SNCC לקח על עצמו מבצע שאפתני של רישום תושבים בסלמה, אלבאמה. עד 1965 הרישום התקדם באיטיות רבה עקב התנגדות מצידו של השריף של סלמה, ג'ים קלארק (Jim Clark). לאחר בקשות מצד תושבים לסיוע של SNCC, הגיע מרטין לותר קינג לסלאמה כדי להוביל מספר צעדות. בצעדות אלה נעצר קינג, יחד עם 250 מפגינים נוספים. הצועדים המשיכו להתקל באלימות מצד המשטרה. בהמשך המשטרה הרגה את אחד המפגינים, ג'ימי לי ג'קסון ((Jimmie Lee Jackson, תושב של היישוב הקרוב Marion, ב-17 בפברואר 1965. מותו של ג'קסון גרם ל־James Bevel, המוביל של תנועת סלמה, ליזום תוכנית למצעד מסלמה למונטגומרי, בירת המדינה.

ב-7 במרץ 1965, לפי תוכניתו של Bevel, החלה צעדה של 600 אנשים שנועדה לצעוד לאורך 87 קילומטרים מסלמה למונטגומרי. את המצעד הובילו פעיל זכויות האזרח ג'ון לואיס מ־SNCC והכומר הוסאה ויליאמס מה-SCLC. משהגיעו הצועדים לגשר אדמונד פטוס שעל נהר אלבמה, במרחק 6 רחובות מתחילת הצעדה, הם נתקלו במחסום של משטרת המדינה ושוטרים ממשרד השריף המקומי. השוטרים שחלקם היו רכובים על סוסים תקפו את הצועדים באלימות תוך שהם משתמשים בגז מדמיע, אלות ושוטים, והדפו את הצועדים בחזרה לסלמה. לואיס איבד את הכרתו ונגרר למקום מבטחים. לפחות 16 מבין הצועדים אושפזו. האירוע מכונה מאז "יום ראשון העקוב מדם". אלימות השוטרים נגד מפגינים שלווים שדורשים לממש את זכותם החוקתית להצביע בבחירות, שודרה בטלוויזיה וגררה תגובות מכל רחבי ארצות הברית. בעקבות התמונות הקשות שהופצו מהעימותים, רעיון ההפרדה הגזעית נקשר עם טרור בחסות מדינה המופנה בעיקר כנגד מיעוטים על רקע גזעני.

על מנת למנוע אירוע אלים נוסף פנה ארגון ה-SCLC לבית משפט בבקשה לערוך מצעד נוסף. הבקשה נדחתה ובית המשפט הוציא צו ביניים המונע מעריכת מצעדים נוספים עד לעריכת דיון נוסף. ב-9 במרץ הוביל מרטין לותר קינג מצעד של 2,500 מפגינים, ההפגנה יצאה אל גשר אדמונד פטוס שם נערך טקס דתי קצר והמפגינים חזרו לסלמה. בערב התקיפו פעילי קו קלוקס קלאן 3 כמרים לבנים שהשתתפו באירוע. אחד הקורבנות, ג'יימס ריב, כומר מכנסיית האוניברסליזם יוניטריאני מבוסטון, מת מפצעיו בבית החולים בברמינגהאם, לשם נלקח מיד לאחר התקרית מחשש שבית החולים המקומי בסלמה יסרב לטפל בו.

ב־16 במרץ פסק בית המשפט לטובת ארגוני זכויות האדם וקבע כי יש לאפשר את המצעד, וב-21 במרץ יצאו 8,000 מפגינים ובהם גם מרטין לותר קינג בצעדה מסלמה למונטגומרי. ב-24 במרץ הגיעו אלפי המפגינים לשולי העיר מונטגומרי וחנו ללילה באירוע שהפך למופע אומנותי של אמנים אמריקאים שהצטרפו לשורות המפגינים. ב-25 במרץ יצאו 25,000 מפגינים אל בניין הממשלה של אלבמה ושם נשא מרטין לותר קינג דרשה הידועה בשם "עד מתי, עוד מעט". בערבו של אותו יום, ארבעה פעילים של הקו קלוקס קלאן ירו והרגו את Viola Liuzzo, פעילה לבנה ואם לחמישה, שהסיעה צועדים בחזרה אל סלמה.

חוק זכות ההצבעה 1965

ערך מורחב – חוק זכות ההצבעה (1965)

שמונה ימים לאחר הצעדה הראשונה בסאלמה, ולפני הצעדה המסכמת, נשא הנשיא ג'ונסון נאום טלוויזיוני, שבו תמך בחוק זכויות ההצבעה ששלח לקונגרס. הוא הצהיר כי "המטרה שלהם חייבת להיות גם המטרה שלנו. מפני שלא מדובר רק על שחורים, אלא למעשה אלה כולנו, שחייבים להתגבר על המורשת המשתקת של קנאות ואי-צדק. ואכן אנו נתגבר." (הרמז לשיר המחאה We Shall Overcome)

ג'ונסון חתם על חוק ההצבעה של 1965 ב-6 באוגוסט. החוק ביטל מבחני אוריינות ומבחנים סובייקטיביים אחרים לרישום בוחרים. הוא אפשר פיקוח פדרלי על רישום בוחרים במדינות ובמחוזות שבהם מבחנים כאלה היו בשימוש. לשחורים שהרישום שלהם כמצביעים נחסם, הייתה סוף סוף חלופה לפניה לבתי משפט מקומיים או מדינתיים, אשר רק לעיתים רחוקות אישרו את הרישום שלהם. אם התרחשה הפליה ברישום הבוחרים, החוק אישר לתובע הכללי של ארצות הברית לשלוח בוחנים פדרליים במקום הרשמים המקומיים.

תוך מספר חודשים לאחר שעבר החוק, נרשמו 250 אלף שחורים כבוחרים חדשים, שליש מהם נרשמו על ידי בוחנים פדרליים. בתוך 4 שנים רישום הבוחרים בדרום גדל ביותר מפי שניים. בשנת 1965, מיסיסיפי הייתה בעלת השיעור הגבוה ביותר של רישום בוחרים שחורים מתוך כלל השחורים עם 74%, והייתה המדינה בעלת מספר הנבחרים השחורים הגבוה ביותר במדינה. ב-1969 טנסי הייתה בעלת שיעור הרשמה של 92 אחוז מבין המצביעים השחורים, ארקנסו 78% וטקסס 73%.

מספר לבנים שהתנגדו לחוק ההצבעה שילמו במהירות מחיר פוליטי. בשנת 1966 הועמד השריף ג'ים קלארק מאלבמה, שנודע לשמצה מפני שהנהיג שימוש במלמדי בקר נגד צועדים מהתנועה לזכויות האזרחים, להצבעה והודח.

הקניית זכויות הצבעה לשחורים שינתה את המפה הפוליטית של הדרום. כאשר הקונגרס העביר את חוק זכויות ההצבעה, רק כ-100 שחורים החזיקו במשרות של נבחרי ציבור, וכולם היו במדינות הצפוניות. עד 1989 היו מעל 7,200 שחורים במשרות אלה, מתוכם 4,800 במדינות הדרום. כמעט בכל מחוז ב"רצועה השחורה" (מקומות בהם השחורים היו רוב האוכלוסייה) באלבמה, היה שריף שחור. שחורים דרומיים החזיקו במשרדות בכירות בממשל ברמות העיר, המחוז והמדינה.

ב-1978, בחרו תושבי ניו אורלינס את ראש העיר השחור הראשון של העיר, ארנסט מוריאל. ב-1981 בחרה אטלנטה למשרת ראש העיר את השחור אנדרו יאנג. בג'קסון שבמיסיסיפי נבחר לראשונה ראש עיר שחור בשם הארווי ג'ונסון הבן ב-1997 . פוליטיקאים שחורים ברמה הלאומית כללו את ברברה ג'ורדן, שהייתה האישה האפרו-אמריקאית הראשונה שנבחרה לסנאט של טקסס, ולאישה האפרו-אמריקאית הראשונה מן דרום ארצות הברית שנבחרה לבית הנבחרים הארצי. הנשיא ג'ימי קארטר מינה את אנדרו יאנג לשגריר ארצות הברית באו"ם. ג'וליאן בונד נבחר למועצה המחוקקת של ג'ורג'יה ב -1965, אם כי התגובה הפוליטית להתנגדות הציבורית שלו למעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, מנעה ממנו לתפוס את מושבו עד 1967. ג'ון לואיס מייצג את המחוז החמישי של ג'ורג'יה (המכסה ברובו את העיר אטלנטה ופרבריה) בבית הנבחרים של ארצות הברית, החל משנת 1987.

מהומות גזעיות 1967

ערך מורחב – הקיץ הארוך, החם של 1967

מחודש יוני עד ספטמבר בשנת 1967 פרצו 159 מהומות גזע בערים שונות בארצות הברית, שכונו "הקיץ הארוך, החם של 1967". המהומות הקשות ביותר התרחשו בחודש יולי, בניוארק (ניו ג'רזי) ודטרויט (מישיגן).

ועדת קרנר הוקמה בעקבות המהומות על ידי נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון. הוועדה המליצה על שורת רפורמות למניעת התפרעויות עתידיות.

קמפיין האנשים העניים וההתנקשות במרטין לותר קינג 1968

ערך מורחב – רצח מרטין לותר קינג

במרץ 1968 הזמין הכומר ג'יימס לאוסון (James Lawson) הזמין את קינג לממפיס שבטנסי כדי לתמוך בשביתה של עובדי סניטציה. העובדים פתחו במאבק לייצוג בידי ארגון עובדים לאחר ששני עובדים נהרגו בתאונת עבודה. קינג ראה במאבקם חלק חשוב בקמפיין למען אנשים עניים שהוא תכנן.

ב-3 באפריל נשא קינג דרשה שהפכה למפורסמת בשם "הייתי על פסגת ההר" (I've Been to the Mountaintop) שבה הוא מציג את חזונו לחברה אמריקאית אחרת. יום לאחר מכן, ב-4 באפריל 1968 נרצח קינג ביריה. בימים הבאים התפרצו מהומות בשכונות של שחורים במעל 110 ערים בארצות הברית, ובמיוחד בשיקגו, בבולטימור ובבירה וושינגטון.

יום לאחר לווייתו של קינג, ב-8 באפריל, הובילה אשתו, קורטה סקוט קינג ושלושה מילדיו, מצעד של כ-20,000 איש ברחובות ממפיס. שלטים שהיו במצעד כללו אמרות כמו "כבדו את קינג: הפסיקו את הגזענות" ו" צדק לעובדים עכשיו". שומרים מהמשמר הלאומי בליווי של טנקים שמרו על ביטחון הצועדים יחד עם מסוקים שחגו מעליו. ב-9 באפריל הנהיגה קורטה קינג מצעד נוסף של 150,000 צועדים בצעדת לוויה ברחובות אטלנטה. כבודה עורר אומץ ותקווה בקרב רבים מחברי התנועה, ומיצבו אותה כמובילה החדשה במאבק לשוויון גזעני.

אישים

מרטין לותר קינג

ערך מורחב – מרטין לותר קינג

משנת 1955 ועד להירצחו בשנת 1968 בלט מרטין לותר קינג, כומר אפרו-אמריקאי, בהובלת המאבק של האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות וביטול ההפרדה הגזעית.

ב-28 באוגוסט 1963, נערכה הפגנת ענק בוושינגטון בכותרת: "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות", בה השתתפו כ-250,000 איש. מרטין לותר קינג נשא בהפגנה את נאומו הידוע ביותר: "יש לי חלום" - (I have a dream), שעסק בשוויון זכויות לכל האזרחים.

מלקולם אקס

ערך מורחב – מלקולם אקס

אל מול גישת המאבק השקט בהפרדה הגזעית, שאותה ייצג מרטין לותר קינג, היו תנועות שדגלו בבדלנות ומאבק אלים בגזענות והאפליה שבחברה הלבנה. נציגים מובהקים של גישה זו היו מלקולם אקס ואומת האסלאם. לימים למד מלקולם כי ארגון זה הוא פלילי, והקים ארגון אחר עם גישה מתונה יותר וזכה להכרה והערכה גדולה בקרב החברה הלבנה. זכור במיוחד נאומו בדיון אוקספורד.

אחרים

• פרדריק דאגלס
• נלי בליי
• רוזה פארקס
• ג'קי רובינסון
• מדגר אוורס

ראו גם

• הליגה נגד השמצה
• חוק זכויות האזרח (1964)
• נפרד אך שווה
• חוקי ג'ים קרואו

לקריאה נוספת

• חגי הורביץ, "חוקה, דמוקרטיה וגזענות במורשת ארצות הברית", בספר הדמוקרטיה האמריקנית - הממשי, המדומה והכוזב (2002) שבעריכת ארנון גוטפלד.

קישורים חיצוניים

• יעל שטרנהל, נשמתם של השחורים, ויליאם אדוארד בוגהרד דו בויז, באתר הארץ, 21 בינואר 2009
• התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תנועות לזכיות האזרח - היסטוריה - המאה ה-20 - ארצות הברית, דף שער בספרייה הלאומית