ויקיפדיה

וילנה

בירת ליטא
(הופנה מהדף ירושלים דליטא)
פירוש נוסף ערך זה עוסק בבירת ליטא. אם התכוונתם לגופן עברי, ראו וילנא (גופן).

וִילְנָה (בעברית גם בכתיב וילנא; בליטאית: Vilnius, ‏האזנהⓘ‏Ⓘ‏; ברוסית: Вильнюс; בפולנית: Wilno, בבלארוסית: Ві́льня, ביידיש: ווילנע) היא עיר הבירה של ליטא. נכון לשנת 2023, מספר התושבים בעיר הוא [1]630,885.

וילנה
Vilnius, Вїлнѧ
סמל וילנה
סמל וילנה
סמל וילנה
דגל וילנה
דגל וילנה
דגל וילנה
מדינה ליטאליטא ליטא
מחוז מחוז וילנהמחוז וילנה מחוז וילנה
ראש העיר רמיגיוס שימשיוס
תאריך ייסוד 1323
על שם נהר ווילניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 401 קמ"ר
גובה 112 מטרים
אוכלוסייה ‏
 ‑ בעיר 581,475 (1 בינואר 2023)
קואורדינטות 54°41′14″N 25°16′48″E / 54.687222222222°N 25.28°E / 54.687222222222; 25.28 
אזור זמן UTC +2
http://www.vilnius.lt
אתר מורשת עולמית
המרכז ההיסטורי בווילנה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1994, לפי קריטריונים 2, 4
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וילנה היא העיר הגדולה ביותר בליטא ומהווה את מרכזה הפוליטי, החינוכי, הכלכלי ותרבותי של המדינה.

הקתדרלה בעיר העתיקה
מפת העיר העתיקה

סמל העיר

עריכה

סמל העיר מציג את כריסטופר הקדוש (Kristupas) פוסע במים ונושא את ישו התינוק על כתפיו. סמל זה משמש את העיר מהשנה השביעית להיווסדה, כלומר 1330 לערך. בתקופה הפגאנית, טרם המאה ה-14, הופיע על הסמל הענק אלקיס, דמות מסיפורי עם ליטאיים, כשהוא נושא את אשתו על כתפיו בחציית הנהר.

גאוגרפיה ואקלים

עריכה

וילנה שוכנת בדרום מזרח ליטא, במפגש הנהרות וילניה (Vilnelė) ונריס. מיקום זה, שאינו מרכזי, נובע מהשינויים הרבים בגבולות ליטא במשך הדורות; בעבר וילנה הייתה לא רק המרכז התרבותי, אלא גם הגאוגרפי, של הדוכסות הגדולה של ליטא והאיחוד הפולני-ליטאי.

וילנה ממוקמת 312 ק"מ מקליפדה (מֶמֶל), הנמל העיקרי של ליטא בים הבלטי, אך ערים גדולות אחרות בליטא נמצאות במרחק קצר יותר ובהן קובנה (קאונאס), שאולאי (Šiauliai) ופוניבז' (פנבז'יס).

שטחה של וילנה הוא 402 קמ"ר, מתוכם 20.2% בנויים, 43.9% צמחייה ו-2.1% הם מקווי מים.

האקלים בווילנה הוא בין יבשתי לימי. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 6.1 מעלות צלזיוס, כשהממוצע בינואר הוא 4.9− מעלות וביולי 17.0+ מעלות. כמות המשקעים היא 661 מ"מ לשנה בממוצע.

היסטוריה

עריכה
 
שער היציאה מהעיר העתיקה בווילנה

וילנה נוסדה בשנת 1321 על ידי גדימינאס, דוכס גדול של ליטא. וילנה הייתה בירת הדוכסות הגדולה של ליטא עד שנת 1388 ומימי קז'ימייז' הרביעי (1447–1492), ובעיקר לאחר הקמת האיחוד הפולני-ליטאי בשנת 1569, הפכה גם למרכז לתרבות פולנית. האיחוד הפולני-ליטאי שנשלט מהעיר וילנה השתרע על שטח עצום במזרח-אירופה מהים הבלטי בצפון עד קרוב לים השחור בדרום.

החל במאה ה-15 היה בעיר רוב פולני, ומיעוט ליטאי. בשנת 1795 נכבשה על ידי האימפריה הרוסית. לקראת סוף המאה ה-19 גבר משקלם של היהודים והם הפכו לתקופה קצרה (עד גל ההגירה הגדול לארצות הברית) לקבוצה האתנית הגדולה בעיר: כמחצית מ-80 אלף תושבי העיר בתחילת המאה ה-20.[2]

לפי חוזה 1920 שבין ברית המועצות ובין ליטא, עברה וילנה לידי ליטא, אך הגנרל הפולני ה"מורד", לוציאן ז'ליגובסקי, כבש אותה והקים באזור את מדינת ליטא המרכזית. ב-1922, בעקבות בחירות, סופח האזור כולו, שהיה בו רוב פולני, לפולין. בשנת 1923 הכיר בה חבר הלאומים כשייכת לפולין, אף על פי שהיא צוינה בחוקה של ליטא כבירתה.

ב-1931 החלוקה האתנית בווילנה הייתה של 66% פולנים, 28% יהודים, רוסים ובלארוסים 5% ופחות מ-1% ליטאים.

בתקופת בין המלחמות הייתה וילנה העיר השישית בגודלה בפולין, ואחת הערים החשובות מבחינת התפתחות הפולניות. אחת האוניברסיטאות הפולניות החשובות ביותר פעלה בווילנה בשם אוניברסיטת סטפן באטורי (המלך הפולני שייסד את האוניברסיטה ב-1579).

בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב ובעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה נכבשה "ליטא הפולנית" על ידי הסובייטים, יחד עם מזרח פולין. במהלך פלישת ברית המועצות לפולין שהחלה ב-17 בספטמבר 1939, הצבא האדום נכנס לווילנה ב-19 בספטמבר 1939 והעיר הייתה בתחילה בשליטה סובייטית, אך כעבור כ-6 שבועות, ב-28 באוקטובר נמסרה לידי ליטא. ביוני 1940 הפכה וילנה לחלק מברית המועצות עם פלישת הסובייטים לליטא וסיפוחה לברית המועצות. ביוני 1941 נכבשה העיר על ידי הצבא הגרמני במסגרת מבצע ברברוסה, ובמהלך שלוש שנות הכיבוש, נרצחו רוב תושבי וילנה היהודים, רבים מהם בפונאר. ביולי 1944 חזר הצבא האדום וכבש את העיר. רבים מתושביה הפולנים נמלטו ורבים אחרים עזבו אותה במהלך סוף שנות ה-40 ושנות ה-50. במקומם הובאו ליטאים מאזורים אחרים בליטא ורוסים מחלקיה האחרים של ברית המועצות.

עם התפרקות ברית המועצות, נשארה וילנה במדינה הליטאית העצמאית שהוקמה בשנת 1991. הליטאים מהווים רוב של כ-60% מתושבי העיר, כאשר הרוסים והפולנים מהווים כ-40% יחדיו. בעשור השני של המאה ה-21, נהנית העיר משגשוג כלכלי כתוצאה מהצטרפותה של ליטא לאיחוד האירופי. כיום בווילנה, כמו בשאר שטחי ליטא, המטבע בשימוש הוא האירו לאחר שליטא המירה בשנת 2015 את המטבע המקומי שלה ליטאס למטבע האירופאי.

חינוך

עריכה

כמו בערי בירה רבות בעולם, גם בווילנה נמצאות אוניברסיטאות רבות. הגדולה והוותיקה שבהן היא אוניברסיטת וילנה שבה 23,000 סטודנטים. האוניברסיטה הזו היא אחת העתיקות ביותר באירופה ונוסדה בסוף המאה ה-16. המבנים העיקרים שלה נמצאים בעיר העתיקה. האוניברסיטה נוטלת חלק בפרויקטים משותפים עם אונסק"ו ונאט"ו. היא גם מציעה תוכניות רבות לתואר שני באנגלית, כמו גם תוכניות לימוד בשיתוף פעולה עם אוניברסיטאות מכל רחבי אירופה. האוניברסיטה מחולקת כיום ל-14 פקולטות, 5 מכונים, ו-4 מרכזי לימוד ומחקר.

אוניברסיטאות גדולות אחרות בעיר הן אוניברסיטת מיקולס רומריס (19 אלף סטודנטים), האוניברסיטה הטכנית של וילנה (13,500 סטודנטים) והאוניברסיטה הפדגוגית של וילנה (12,500 סטודנטים). כמו כן נמצאים בעיר אקדמיות למוזיקה, תיאטרון ואמנויות.

תיירות

עריכה
 
סימטאות העיר העתיקה

מאז עצמאותה מברית המועצות באוגוסט 1991, התפתחה וילנה במהירות והפכה לעיר מערבית לכל דבר.

כערים אחרות מתקופת ימי הביניים, התפתחה וילנה סביב לבניין העירייה. הרחוב הראשי, רחוב פיליס, מחבר את ארמון המושל עם בית העירייה. ממנו מתפצלים רחובות אחרים לשפע בתים עתיקים של עשירי העיר, כנסיות, חנויות ובתי מלאכה.

העיר העתיקה, מרכזה ההיסטורי של וילנה, משתרעת על 3.6 קמ"ר והיא בין הגדולות במזרח אירופה. בה מרוכזים רוב הבניינים בעלי החשיבות ההיסטורית ובהם מגדל גדימינאס וקתדרלת וילנה. העיר הוכרה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-1994, ובשנת 1995 הוצב בה הפסל היחיד בעולם של פרנק זאפה, אשר פוסל בידי קונסטנטינאס בוגדנאס, שהתמחה קודם לכן בפיסול פרוטומות של לנין.

אתרים מרכזיים

עריכה
  • הארמון הנשיאותי - ראשיתו במאה ה-14. הורחב ושונה במאה ה-18. החל משנת 1997 משמש כמעון הרשמי של נשיא ליטא.
  • אוניברסיטת וילנה - הוקמה בשנת 1579. כיום כוללת מבנים רבים מתקופות שונות.
  • ארמון הדוכסים הגדולים של ליטא - ארמון ששוחזר והוקם מחדש בשנת 2013. שימש כמרכז השלטון במשך מאות שנים של האיחוד הפולני-ליטאי ששלט על שטח עצום במזרח-אירופה.
  • מגדל גדימינאס - נקרא על שמו של מייסד העיר. הוקם במאה ה-15 על גבעה. נשקף ממנו נוף מרהיב של העיר העתיקה.
  • קתדרלת וילנה - בנויה בסגנון ניאו קלאסי. ברוב תקופת השלטון הקומוניסטי הוסבה לשימושים חילוניים. היא ממוקמת בכיכר הקתדרלה.
  • שדרות גדימינאס - שדרה רחבה ובה ממוקמים מוסדות השלטון המרכזי ביניהם הפרלמנט, בניני ממשלה, בית המשפט ומוסדות תרבות שונים.
  • בית הכנסת הכוראלי של וילנה.
  • השוק של וילנה (Halės turgavietė) – שוק מקורה גדול הממוקם בעיר העתיקה של וילנה, בתוך במבנה מראשית המאה ה-20. בשוק ניתן למצוא בשרים מעושנים, מוצרי חלב וגם פירות וירקות אורגניים. במרכז השוק פועלות מספר מסעדות עממיות, בהן ניתן למצוא אוכל ליטאי מסורתי.

כלכלה

עריכה
 
אחד מהבנקים בעיר

וילנה היא המרכז המסחרי הגדול ביותר בליטא, ואחד מהמרכזים המסחריים הגדולים ביותר במדינות הבלטיות. על אף שהעיר היא ביתם של רק כ-15% מתושבי ליטא, היא מייצרת בערך 35% מהתמ"ג בליטא. בהתבסס על נתונים אלו, התמ"ג לראש בווילנה, על פי שווי כוח הקנייה, הוא כ-$33,100 בשנת 2005, שהוא מעל לממוצע האיחוד האירופי.

וילנה תרמה מעל ל-4.6 מיליארד ליטאס לתקציב הליטאי בשנת 2005, שהם מעל ל-37 אחוזים ממנו. קובנה, העיר השנייה בגודלה במדינה, תרמה לתקציב כ-1.5 מיליארד ליטאס בלבד. וילנה מקבלת חזרה כ-360 מיליון ליטאס מהתקציב, שהם כ-7.7% בלבד ממה שתרמה לו. נבדלות זו גורמת למספר סכסוכים בין העיר לממשלת ליטא מכיוון שווילנה דורשת לקבל החזר גדול יותר עבור ההון אותו תרמה.

בווילנה מתפתחת בשנים האחרונות תעשייה מקומית מתקדמת בתחומי הלייזר וביוטכנולוגיה שחלק ממוצריה מיוצאים למדינות אחרות.

תחבורה

עריכה

נמל התעופה הבינלאומי של וילנה ממוקם כ-5 ק״מ ממרכזה והוא השער האווירי הגדול ביותר והראשי בליטא, עם כ-5.35 מיליון נוסעים בשנה[3]. מנמל התעופה מתבצעות טיסות ישירות לכ-50 יעדים באירופה ובמזרח התיכון, ביניהם ישראל[4].

תחנת הרכבת בעיר מהווה תחנת מוצא עבור קווי רכבת לערים שונות ברחבי המדינה, ביניהן הערים הגדולות קובנה, קלייפדה ושיאוליאי. החל משנת 2023 החל לפעול קו ייחודי המקשר בין וילנה לבין הערים ביאליסטוק, ורשה וקרקוב בפולין, תוך החלפת רכבת מתוכננת בעיירת הגבול Mockava. בעבר פעלו קווי רכבת בין וילנה לבין אוקראינה, בלארוס, לטביה ורוסיה, אך אלה הופסקו במרץ 2020 עם פרוץ מגפת הקורונה ולא חודשו מאז.

מסוף האוטובוסים הראשי של וילנה ממוקם בסמיכות לתחנת הרכבת ומשרת מגוון רחב של קווי פנים וקווים בינלאומיים למדינות השכנות ולמדינות אירופאיות אחרות כדוגמת אסטוניה, אוקראינה, גרמניה וצ׳כיה.

וילנה מהווה את נקודת המוצא של הכביש המהיר הראשי בליטא, A1 (כביש אירופאי E85), המחבר בינה לבין קובנה וקלייפדה, בנוסף לכבישים ראשיים רבים נוספים.

התחבורה הציבורית בעיר מבוססת על מערכת קווים ענפה של אוטובוסים וטרוליבוסים. את תושבי ואורחי העיר משרתים 60 קווי אוטובוס, 18 קווי טרוליבוס, 6 קווי אקספרס ו-6 קווי לילה[5]. צי האוטובוסים עומד על כ-250 כלי רכב ואילו צי הטרוליבוסים עומד על כ-260 כלי רכב, המסיעים כ-500 אלף נוסעים בימי חול[6]. פריסת מערכת הטרוליבוסים היא מן הרחבות באירופה.

על פי מחקר שנערך בשנת 2003 כ-45 אחוז מתושבי העיר משתמשים בתחבורה ציבורית, אחוז גבוה ביחס למדינות אחרות ביבשת אירופה[7].

תמונות מהעיר

עריכה
  •  
    מגדל גדימינאס
  •  
    ארמון הדוכסים הגדולים בעיר העתיקה
  •  
    קתדרלת וילנה
  •  
    רחוב מרכזי בעיר בעונת הסתיו
 
 
תצלום פנורמי של העיר וילנה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)

יהדות וילנה - "ירושלים דליטא"

עריכה
 
חצר בית הכנסת הגדול בווילנה, בשנות מלחמת העולם הראשונה
 
חזית בית הכנסת הגדול בווילנה. ציור מים
  ערך מורחב – יהדות וילנה

יהדות וילנה הייתה אחת הקהילות היהודיות החשובות בעולם, בגלל היותה בתקופות ארוכות מרכז דתי ותרבותי ליהודים שהשפיע גם על יהודים ממקומות אחרים. השפעתה של הקהילה חרגה מעבר לתחומי העיר. הייתה מרכז של תנועת "המתנגדים" שיצאו נגד החסידות, ומצד שני גם מרכז חשוב של ההשכלה היהודית שביקשה לשלב זהות יהודית עם רעיונות מודרניים, ומאוחר יותר גם מרכז חשוב לתנועת הבונד היהודית סוציאליסטית.

תחילתה של קהילת היהודים בווילנה במאה ה-16, במועד מאוחר יותר מקהילות יהודים בערי ליטא אחרות, שכן תושבי העיר התנגדו למתן זכות ישיבה ליהודים בעיר מחשש לפרנסתם. כתב זכויות שקיבלו תושבי ליטא מהמלך זיגמונט הראשון ב-1527 אסר על ישיבת יהודים בעיר ומסחר היהודים בה.

 
בית הכנסת הכוראלי של וילנה, נבנה בשנת 1903
 
בית הקברות היהודי של וילנה
 
שלט ברחוב היהודים בווילנה
 
הרב איזקסון, רבה הנוכחי של הקהילה בנאום הכתרתו בבית הכנסת הגדול בעיר, 2016

עם זאת, תושבי העיר לא יכלו לעצור את הצורך של דוכסי ליטא בבעלי ההון היהודים, במלווים, בסוחרים ובחוכרי המכס. בשנת 1551 התיר המלך זיגמונד-אבגוסט לשני סוחרים יהודים מקרקוב ומשפחותיהם לחכור בווילנה בתי מגורים וחנויות, לעסוק בה במסחר ובהלוואת כספים. היתר זה פתח את הדלת בפני הגירת יהודים נוספים לעיר. באופן זה התלקטו סביבם יהודים נוספים ויסדו את הקהילה.

בשנת 1592 היה כבר בית כנסת אחד בווילנה, והרחוב שלו נקרא "רחוב היהודים". בשנה זו גם התחוללו מהומות עת שהתושבים הנוצרים תקפו את בית הכנסת ואזורי היהודים, תוך גרימת נזקים גדולים.

המלך זיגמונד השלישי, מלך פולין נתן כתב זכויות ליהודים, לפיו הותר ליהודים לשכור ולקנות בתים בעיר, לסחור בה ולייסד מוסדות קהילה כבית עלמין ובית מרחץ. המלך גם אישר את בעלות היהודים על הנכסים שקנו ועל בית הכנסת. בפברואר 1663 קיבלה הקהילה היהודית כתב זכויות שהתיר לה לעסוק בכל ענפי המסחר שאינם מאוגדים בגילדות, אך הגביל את מושבם לאזורים מסוימים.

במחצית הראשונה של המאה ה-17 גדלה הקהילה עד לכ-3,000 איש (מתוך סה"כ 15,000), ברובם משכילים ואמידים שהגיעו מפראג, פרנקפורט ופולין. בשנת 1652 קיבלה הקהילה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת "ועד ליטא". בשנת 1794, בעת המרד הליטאי כנגד רוסיה, השתתפו יהודים מהקהילה בקרבות ונתמכו בתרומות מקהל היהודים בווילנה. לאחר כיבוש העיר בידי הרוסים חל שיפור במצב היהודים בתחומי המסחר.

וילנה הפכה במאה ה-17 למרכז של לימוד תורה. מלומדים רבים נולדו או עברו אליה ובהם: ר' יהושע השל בן יוסף, שבתי הכהן (הש"ך), ר' משה בן ר' יצחק יהודה לימא ומאוחר יותר במאה ה-18 גם הרב אריה לייב שפירא (1701–1761), מחבר "נחלת אריאל" ו"מעון אריות" על מסכת סופרים ורבי ברוך כהנא "החריף" וצבי הירש קאידנובר, מחברי "ראש יוסף".

מעל כולם התנשא מאמצע המאה ה-18 הגאון מווילנה, שלו השפעה מכרעת על היהדות עד ימינו אלו. תלמידיו וממשיכיו הרבים הפכו את וילנה למרכז דתי ורוחני יהודי גדול (בעיקר של זרם ה"מתנגדים") עד שכונתה "ירושלים דליטא".

כוחם של ה"מתנגדים" בווילנה היה גדול, ובשנת 1772 הם אף פרסמו איסור ונידוי כלפי קהילת החסידים. עם זאת, ב-1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות ועונשים עליהם. לאחר מאסרו של שניאור זלמן מלאדי, מנהיג החסידים, חל משבר ביחסים בין החסידים למתנגדים, אך ה"קהל" החדש שנבחר ב-1799 כלל נציגים משתי הקבוצות, והחסידים הורשו להקים מסגרות קהילה משל עצמם.

במאה ה-19 החלה מסתמנת וילנה גם כמעוז חשוב של תנועת ההשכלה, וסופרים רבים קבעו בה את מושבם. מגמת ה"רוסיפיקציה" הממשלתית של היהודים רוכזה בווילנה, וב-1847 אף נוסד בה סמינר ממשלתי לרבנים, שהיה בהמשך למרכז פעילות סוציאליסטית יהודית.

בשנת 1881 התחוללו פרעות כנגד היהודים, אך הקצבים היהודים התארגנו להגנה והסגירו את הפורעים למשטרה. בשנת 1897 נמנו בווילנה 63,891 יהודים, כ-42% מתושבי העיר. בשל הצפיפות החלה מתגברת ההגירה מווילנה.

לקראת סוף המאה ה-19 חיו בווילנה כ-80 אלף תושבים, מחציתם יהודים.[8] באותה תקופה התגבשו בווילנה הזרמים הסוציאליסטיים היהודים, ונוסדה בה בשנת 1897 מפלגת הבונד, שווילנה הייתה למרכז פעולתה. גם הציונים קבעו את מרכזם בה, "חובבי ציון" נועדו בה, והמשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה שכן בה עד 1911. שמריהו לוין נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט) הרוסי והרצל ביקר בה ב-1903 וזכה לקבלת פנים חמה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה סבלו היהודים בווילנה מהכיבוש הגרמני שחוקק חוקים מגבילים לאוכלוסייה, וכן מהמאבק בין הפולנים לליטאים על השליטה בעיר שגרם למהומות, בהן נהרגו גם 80 יהודים באפריל 1919 על ידי יחידות צבא פולניות. למרות הקשיים, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פרחה וילנה כמרכז תרבותי יהודי ונוסדה בה רשת בתי ספר ששפת הלימוד בהם הייתה עברית, ומכון מחקר לשפת היידיש ותרבותה.

באוקטובר 1939, מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, פלשה ברית המועצות לווילנה ומסרה אותה לליטא. יהודים רבים הגיעו אליה כפליטים מפולין המחולקת. ביוני 1940 סופחה ליטא כולה לברית המועצות וכתוצאה מכך נסגרו מוסדות ציוניים ויהודיים רבים, תוך הגליה של ציונים, בונדיסטים ויהודים אחרים שלא נשאו חן בעיני הקומוניסטים אל מחנות מעצר בברית המועצות. השלטון הקומוניסטי הגלה גם פולנים רבים למחנות מעצר. בתקופה זאת עדיין הצליחו ארגוני סיוע יהודיים לפעול בליטא כל עוד נמשך זרם הכסף מהמערב[9]. הם ודיפלומטים זרים אף סיעו ליהודים בעלי אשרות מתאימות להגר משם. כך הצליחו אלפי יהודים, בהם תלמידי ישיבת מיר, לברוח מליטא אל המזרח הרחוק.

בספטמבר 1939 ברחה קבוצת חברי קן "השומר הצעיר" בוורשה לווילנה והצטרפה ל"ריכוז וילנה" במתכונת של קיבוץ[10]. לאחר סגירת המוסדות הציוניים והיהודיים התפזר הריכוז וחבריו המשיכו בבריחתם לעומק ברית המועצות.

ב-24 ביוני 1941 לאחר שהחל מבצע ברברוסה כבשו הנאצים את וילנה מידי ברית-המועצות. יותר מכל סבלו מהכיבוש יהודי העיר. יהודי וילנה, מנו באותו זמן כ-80,000 איש. עוד בטרם רוכזו יהודי העיר וסביבתה בגטו וילנה, נרצחו כ-35,000 איש מהם בפונאר הסמוכה לעיר.

בינואר 1942 התאחדו היהודים הנותרים והקימו את "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO) שפיקדו עליו אבא קובנר, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג על מנת להילחם בגרמנים בגטו. הארגון הצליח להשיג תחמושת, להוציא עיתון מחתרתי ולבצע מעשי חבלה, אך ב-5 ביולי 1943 נתפס ויטנברג על ידי משטרת הגטו היהודית אך שוחרר בפעולה צבאית של חבריו למחתרת והסתתר בגטו. הגרמנים הציבו אולטימטום להסגרתו, פן יחוסל הגטו כולו. ויטנברג הסגיר עצמו ולמחרת נמצא מת בתאו, על פי גרסתה של ציפורה (פייגלה) קופרברג (מילשטיין), הוא בלע כדור ציאניד שנמסר לו עוד בהיותו בגטו, ועל פי גרסה שנייה הוא מת בעינויים בידי אנשי הגסטפו. שאר אנשי הארגון החליטו להימלט ליערות.

באוגוסט 1943 גירשו הנאצים אלפי יהודים מגטו וילנה למחנות עבודה באסטוניה[11].

 
אנדרטה לזכר נרצחי השואה מווילנה, בבית העלמין קריית שאול בתל אביב

הנאצים החלו בחיסול הגטו ב-1 בספטמבר 1943. ראש היודנראט, יעקב גנס, הפציר בהם לעזוב [דרושה הבהרה] ואכן כך היה. 15 ימים לאחר מכן הוא נרצח בידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע ל-FPO. ה-FPO קרא בגלוי ליהודים להתקומם ולהתנגד לגירוש. באותה עת נותרו כ-12,000 יהודים בגטו. 3,700 יהודים גורשו בתחילת ספטמבר למחנות עבודה באסטוניה וכ-4,000, לסוביבור. ב-15 בחודש הוקף הגטו שוב וב-23 צוו היהודים להתכונן לגירוש האחרון. בסך הכול נספו כ-100,000 יהודים בגטו וילנה בתקופת השואה.

לאחר הכיבוש הנאצי שרדו בעיר מעט יהודים. כיום מתגוררים בעיר כמה אלפי יהודים המקיימים בה חיים קהילתיים. בשנת 2016 מונה כרבה של העיר הרב שמשון דניאל איזקסון[12].

חזני וילנא

עריכה

וילנא התפרסמה במיטב החזנים היהודים שכיהנו בה בשבתות ובימי הימים טובים והימים הנוראים, המפורסמים שבהם;

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  מדריך למטייל בוויקימסע: וילנה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: וילנה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ https://www.registrucentras.lt/bylos/dokumentai/gr/20230101_Gyventoju_skaicius_savivaldybese.pdf
  2. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 401
  3. ^ Lithuanian Airports’ 2022 Aviation Traffic Results, www.vilnius-airport.lt (באנגלית)
  4. ^ Flight map, www.vilnius-airport.lt (באנגלית)
  5. ^ Routes and Timetables, stops.lt
  6. ^ Ištyrė, kur kasdien keliauja Vilniaus viešojo transporto keleiviai, 15min.lt/verslas (בליטאית)
  7. ^ Daiva Griškevičienė & Algirdas Griškevičius (2003) Social and economic analysis of the demand for public transport in Vilnius, Transport, 18:4, 182-188 
  8. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב, מחברות לספרות 1968, עמ' 337
  9. ^ דב לוין, תקופה בסוגריים: 1941-1939, המכון ליהדות זמנינו, בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 232-214
  10. ^ רשימת חברים בריכוז וילנה, חורף 1939 - 1940
  11. ^ על גירוש אלפים מיהודי גטו וילנה למחונת עבודה באסטוניה, באתר יד ושם
  12. ^ חיים לב, מונו רבנים לוילנה ולליטא, באתר ערוץ 7, 1 בפברואר 2016.
  13. ^ בן החזן נח זלודקובסקי הנקרא נח לידער, בנו אליהו כתב גם ספר חשוב ביידיש על חזנות בשם קולטור-טרעגר פון דער אידישער ליטורגיע (נושאי התרבות של התפילה היהודית דטרויט 1930 בהוצאת המחבר) ובו ביוגרפיות של חזנים רבים. ביניהן כמובן ביוגרפיה של אביו (עמ' 285 – 290) ושל חזנים אחרים מבני המשפחה. בסוף המאמר על אביו הוא כותב: "פופולריים מאוד הם גם שיריו העבריים כגון: 'שאו ציונה נס ודגל', שכל העולם שר ואף אחד לא יודע ש[הלחן] הוא של ר' נח, וכן השירים 'היהודי הנע ונד נצח' ו'מה לך נפשי כי נרדמת' ועוד [לחנים] אחרים."
  14. ^ נולד בשאצק (היום באוקראינה) אברהם משה ברנשטיין כיהן כחזן בוילנה במשך 30 שנה (התחיל בחזנות בשנת 1893 וסיים בשנת 1923). הוא היה מלחין פורה ופרסם יצירות ליטורגיות ועיבודים מיוחדים, ילדיו מאשתו לינה ברנשטיין; עמינדב ברנשטיין, מרים, נעמי, אביאסף ברנשטיין-ברנע-ענבר, שמואל, סגולה ברנשטיין.


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=וילנה&oldid=40164002"