ויקיפדיה

ג'ון אדייר

איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי

ג'ון אדייר (באנגלית: John Adair; 9 בינואר 1757 – 19 במאי 1840) היה איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי. הוא כיהן כמושלה השמיני של קנטקי, ואף ייצג אותה בבית הנבחרים של ארצות הברית ובסנאט. בצעירותו התגייס למיליציה המדינית ושירת במלחמת העצמאות האמריקנית, בה נחטף פעמיים והוחזק בשבי הבריטי. בעקבות המלחמה הוא נבחר לשמש כציר בוועדה בקרוליינה הדרומית לאשרור חוקת ארצות הברית.

ג'ון אדייר
John Adair
דיוקן של ג'ון אדייר
דיוקן של ג'ון אדייר
דיוקן של ג'ון אדייר
לידה 9 בינואר 1757
מחוז צ'סטר, פרובינציית קרוליינה הדרומית
פטירה 19 במאי 1840 (בגיל 83)
ארצות הבריתארצות הברית הארודסבורג, קנטקי, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות פרנקפורט, קנטקי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השביעי של קנטקי
4 במרץ 1831 – 3 במרץ 1833
(שנתיים)
מושל קנטקי ה־8
29 באוגוסט 1820 – 24 באוגוסט 1824
(4 שנים)
סגן מושל קנטקי ויליאם ברי
סנאטור מטעם קהיליית קנטקי
8 בנובמבר 1805 – 18 בנובמבר 1806
(שנה)
יושב ראש בית הנבחרים של קנטקי ה־4
1802–1803
חבר בבית הנבחרים של קנטקי ה־4
1793–1795
(כשנתיים)
1798
שירות צבאי
צאצאים Ellen Adair White Beatty, Eliza Palmer Monroe, Margaret Lapsley Anderson עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות הצבא הקונטיננטלי, הכוחות המזוינים של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה בריגדיר גנרל
פעולות ומבצעים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לאחר שעבר לקנטקי בשנת 1786 השתתף אדייר במלחמה נגד האינדיאנים בטריטוריה הצפון-מערבית של ארצות הברית. בשנת 1792 נבחר לכהונתו הראשונה כחבר מלא בבית הנבחרים האמריקני. הוא נבחר לעוד שמונה קדנציות רצופות, ואף כיהן כיושב ראש הבית בשנים 1802–1803, וכציר הוועדה החוקתית השנייה של המדינה בשנת 1799. לאחר שג'ון ברקינרידג' פרש מתפקידו בסנאט הלאומי, אדייר מונה להחליפו. אולם הוא לא הצליח להיבחר פעם נוספת לתפקיד כיוון ששמו נקשר לאישים שסייעו לארון בר בניסיונו, לכאורה, לכונן מדינה חדשה בדרום ארצות הברית. תאוריית קשר זו הופרכה בבית המשפט, אך אלה, ששמם נקשר בה צברו ביקורות נוקבות מצד בכירי הצמרת הפוליטית והציבור האמריקאים.

אהדת אזרחי קנטקי כלפיו נסקה שוב בעקבות הגנתו על חיילי המדינה מהאשמותיו של הגנרל אנדרו ג'קסון כי הם גילו פחדנות והיו חסרי משמעת בקרב על ניו אורלינס. הוא שב למדינה בשנת 1817, ומונה על ידי אייזק שלבי למזכיר הצבאי של המיליציה המדינתית. בשנת 1820 ניצח במערכת הבחירות למושלות קנטקי, בעיקר בזכות מצעו שהתמקד בשיקום כלכלת המדינה לאחר המשבר שהתחולל שנה קודם לכן והמיתון הכלכלי שבא אחריו.

ראשית חייו

עריכה

אדייר נולד במחוז צ'סטר שבפרובינציית קרוליינה הדרומית, ב-9 בינואר 1757. הוא היה בנם של ברון ויליאם ומרי (מור) אדייר, נצר למשפחה סקוטית שהיגרה לארצות הברית.[1][2] על אף שנולד במחוז קטן בצפון המדינה, למד בבתי הספר בשארלוט שבקרוליינה הצפונית. עם סיום תקופת לימודיו התגייס למיליציה הקולוניאלית של קרוליינה הדרומית, מייד לאחר פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית.[3] אדייר הוצב ברגימנט של הקולונל תומאס סאמטר, יחד עם חברו אדוארד לייסי. יחד הם השתתפו במפלה בקרב נגד מאחז-חוץ בריטי בפיקודו של לוטננט קולונל ג'ורג' טרנבול, ובניצחון בקרב במחוז לנקסטר בעזרתם של הפטריוטים, מתיישבים בריטים שמרדו במלוכה הבריטית.[4][5] ב-16 באוגוסט 1780, לאחר תבוסה נוספת שנחלה המיליציה האמריקנית, נפל בשבי. במהלך שהותו בשבי, שנמשך כמה חודשים, הוא חלה באבעבועות שחורות. בסיוע של גורמי חוץ הוא הצליח להימלט מידי הבריטים. אולם שלושה ימים אחר כך, כשבושש להגיע למקום המבטחים שהוסדר לו מבעוד מועד, נתפס שוב על ידי הקולונל הבריטי בנסטר טרלטון. לאחר מכן שוחרר אדייר במסגרת עסקת חילופי שבויים. בשנת 1781 קיבל את דרגת סגן במיליציה המדינית, ולחם בקרב יוטאו ספרינגס שהסתיים בניצחון לאמריקנים. לאחר המלחמה אדוארד לייסי, שהתגייס יחד עם אדייר לרגימנט של תומאס סאמטר בצעירותו, החל לכהן כשריף מחוז צ'סטר. את משרתו הקודמת, שופט בית המשפט לשלום המחוזי, קיבל אדייר. מאוחר יותר נבחר לכהן כציר בוועדה לאשרור חוקת ארצות הברית.[6]

בשנת 1784 נישא לקתרין פאלמר. במרוצת השנים נולדו לזוג שנים עשר צאצאים, מתוכם עשר בנות.[7] בשנת 1786 עזבו את מחוז צ'סטר ועברו לקנטקי, במחוז מרסר.[8]

שירותו הצבאי במלחמה נגד האינדיאנים (1791–1795)

עריכה

בשנת 1791 התגייס לשירות במלחמה כנגד השבטים הילידים בטריטוריה הצפון-מערבית של ארצות הברית בדרגת קפטן (סרן). תוך כמה שבועות בלבד הוא הועלה לדרגת המייג'ור, והוצב בחטיבתו של ג'יימס וילקינסון.[8] ב-6 בנובמבר 1792 נתקלו אדייר והחטיבה בפיקודו, שמנתה 100 חיילים, בקבוצת אינדיאנים משבט המיאמיקי בפיקודו של ליטל טארטל. אדייר וחטיבתו היו אז במשימת סיור ליד פורט סנט קלייר באוהיו. אדייר ביצע תנועת מלקחיים, שהותירה את המיאמיקים אובדי עצות. הם נסוגו לאחור, בואכה מאחזם, ואפשרו לאנשיו של אדייר לעבור. שישה חיילים אמריקניים נהרגו בתקיפה, ארבעה דווחו כנעדרים וחמישה נפצעו. בין הפצועים נמנו ג'ורג' מדיסון, המושל השמיני של קנטקי, וריצ'רד טיילור, אביו של זאכרי טיילור.[9]

על פועלו וגבורתו הצבאית שהפגין בלחימה נגד האינדיאנים, קודם אדייר לדרגת לוטננט קולונל. הוא סייע לצ'ארלס סקוט בימיה האחרונים של המלחמה, השתתף בבניית פורט גרינוול ב-1794 והעביר אספקה חשובה לאנתוני ויין, מפקד הלגיון של ארצות הברית.

ראשית הקריירה הפוליטית

עריכה
 
המושל ג'יימס גררד מינה את אדייר לתפקיד הרשם הראשי של קנטקי

כשהוא מלווה ברוח גבית על גבורתו הצבאית במלחמה נגד האינדיאנים, אדייר נבחר לכהן כציר בוועדה החוקתית של קנטקי בשנת 1792 – הוועדה החמישית והאחרונה בה קראו תושבי המדינה להיפרדותה מווירג'יניה וכוננו את חוקתה העתידית.[10] עם הצטרפותה של קנטקי לרשימת מדינות ארצות הברית, אדייר הצליח לתפוס מושב בבית הנבחרים של קנטקי לקדנציה אחת בשנים 1793–1795. הגם שתפקידו החדש גזל נתח גדול מזמנו, המשיך אדייר להיות פעיל במיליציית קנטקי. ב-25 בפברואר 1797 הועלה לדרגת בריגדיר גנרל, ועמד בראש הבריגדה השנייה של המיליציה. לאחר זמן קצר, הועלה בדרגה פעם נוספת וקיבל את התואר מייג'ור גנרל. ב-16 בדצמבר 1797 החל לפקד על האוגדה השנייה של המיליציה.[11]

אדייר חזר לכהונה שנייה בבית הנבחרים המדינתי בשנת 1798. כשאזרחי קנטקי התבקשו להצביע כדי להכריע בסוגיית קיום כינוס חוקתי נוסף ב-1799 לאשרור חוקת קנטקי, הוא נבחר לנציג. בוועדה, עמד לצד קבוצת צירים שכללה כמה בכירים בפוליטיקה המקומית, שהתנגדה בתוקף לצמצום הסמכויות ותנאי כהונתם של נבחרי ציבור, בפרט על המחוקקים.[12] הוא נבחר לכהונה שלישית בבית הנבחרים, שנמשכה שלוש שנים. בשנת 1800 ניסה את מזלו והתמודד על משרת הסנאטור מקנטקי בסנאט של ארצות הברית מול ג'ון ברקינרידג'. ברקינרידג' זכה בבחירות ברוב מוחץ.[13] בעקבות עזיבתו לסנאט האמריקני, משרת יושב ראש בית הנבחרים של קנטקי התפנתה. אדייר ואלדר דייוויד פרוויאנס רשמו את מועמדותם לתפקיד. על אף שפרוויאנס קיבל את תמיכתו של המושל ג'יימס גררד, אדייר קיבל את מירב הקולות.[14] בשנת 1802 הוקם בקנטקי מחוז "אדייר", על שמו של ג'ון.

החודשים האחרונים לכהונתו השנייה של גררד בתפקיד המושל שולבו בסכסוכים פנימיים בעניין מינויו של רשם קנטקי החדש. תחילה, מינה גררד לתפקיד את הארי טולמן, מזכיר המדינה של קנטקי לשעבר. אולם ב-7 בדצמבר 1803 נדחתה מועמדות זו על ידי הסנאט.[15] לאחר כישלונו הציע גררד את התפקיד לכריסטופר גרינאפ, אך הוא דחה את ההצעה. המועמד הבא של גררד, ג'ון קוברון נדחה גם הוא על ידי הסנאט. תומאס ג'ונס, שהיה ממועמדיו של גררד לתפקיד, כונה על ידי הסנאט כ"נוכל" שאם יצליח להיבחר לתפקיד, יהרוס את מערכת המשפט של קנטקי. לאחר שהסנאט דחה את המועמד ויליאם טריג, התעוררה ביקורת ענפה על הסנאט מצד כלי התקשורת במדינה. הם טענו כי לסנאט יש מועמד מועדף משלו, ולא ימנה אף אדם אחר לתפקיד. כשהסנאט דחה את ויליס גרין הצהיר גררד בינואר 1804 כי אין בכוונתו להציע מועמד נוסף לתפקיד. לאחר חילופי התרסות בין גררד לסנאטורים, מינה גררד את אדייר לתפקיד, שהתקבל גם בסנאט.[16] מאוחר יותר אדייר ניסה להתמודד שוב על מקום בסנאט האמריקני, אך הפסיד לג'ון בראון. במהלך מערכת בחירות זו, זכה אדייר לתמיכה של פליקס גראנדי, שבד בבד התריס בארון בר על ניסיונו לכונן מדינה חדשה בדרום ארצות הברית. קולותיו של גראנדי התפשטו במסדרונות בית הנבחרים, וכשברקינרידג' התפטר כדי לקבל את מינויו של נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון לתובע הכללי של ארצות הברית, בחר הסנאט המדיני בקנטקי באדייר למלא את התפקיד הפנוי.[17]

מחלוקת בדבר ארון בר

עריכה
 
ארון בר (בתמונה) וג'ון אדייר הואשמו בבגידה במולדת לאחר שנרקמה עליהם תאוריית קשר, בה, לכאורה, ניסו לכונן מדינה חדשה ממערב לנהר המיסיסיפי. בסוף המשפט שניהם זוכו מכל ההאשמות.

סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ארון בר ביקר בקנטקי בשנת 1805. ב-25 במאי אותה השנה הגיע לעיר פרנקפורט, ודר בביתו של הסנאטור ג'ון בראון. במרוצת ביקורו במדינה הצעירה דן בר עם פוליטיקאים רבים, ביניהם נמנה אדייר, לגבי סיוע אפשרי לכוחות המקסיקניים נגד השלטונות הקולוניאליים של האימפריה הספרדית. רוב אנשים שעמם נועד סברו כי הוא פועל מטעם הממשל הפדרלי, במטרה להרחיב את שטחה של ארצות הברית. גם אדייר סבר כך, במיוחד לאחר שקבל מכתב ממפקדו לשעבר, ג'יימס וילקינסון. במכתב אחר, אל הנשיא ג'פרסון, הטיל וילקינסון רבב בבר וטען כי מטרתו היא לכונן מדינה אמריקנית חדשה על שטח שהיה נתון תחת שלטונות ספרד. בשנת 1806 נעצר בר בפרנקפורט באשמת בגידה.[8][18]

הנרי קליי ייצג את בר כסנגור, בעוד שג'וזף המילטון דייוויס שימש כתובע. הארי אינס ניהל את המשפט, שהחל ב-11 בנובמבר. כיוון שאחד העדים המרכזיים בתביעה לא נכח במשפטו עקב שירותו בעצרת הכללית של אינדיאנה, הוא נדחה בהתאם לבקשתו של דייוויס. חבר המושבעים התכנס לאחר מכן ב-2 בדצמבר. התובע נאלץ לבקש את דחיית המשפט פעם נוספת כיוון שאדייר, אחד ממצבת עדיו לתיק, לא נכח. אדייר נסע ללואיזיאנה כדי לבדוק שטח אדמה שרכש כמה חודשים לפני כן. עם הגעתו לניו אורלינס נעצר בהוראת ג'יימס וילקינסון, מושל טריטוריית לואיזיאנה.[19]

קליי התעקש ודרש שהמשפט יתנהל גם ללא נוכחותו של אדייר. למחרת, דייוויס הגיש את כתבי האישום נגד בר בגין בגידה במולדת, ונגד אדייר כשותף לפשע. לאחר שמיעת העדויות שמסרו כמה פוליטיקאים איתם בר שוחח במסעו בקנטקי, חבר המושבעים דחה את כתב האישום נגד אדייר, כמו גם את כתבי האישום נגד בר יומיים אחר כך. לאחר ההחלטה של חבר המושבעים, הוא תבע את וילקינסון בבית משפט פדרלי. המאבק המשפטי נמשך מספר שנים, ולבסוף הגיע השופט למסקנה כי לווילקינסון אין ראיות מוצקות נגד אדייר. הוא פסק עליו לפרסם התנצלות בפומבי ולשלם לאדייר 2,500 דולר אמריקני פיצויים. לאחר המשפט המתוקשר פרש אדייר מהקריירה הפוליטית שלו. הוא התפטר ממשרתו כסנאטור בסנאט של ארצות הברית ב-18 בנובמבר 1806.[20]

שירותו הצבאי במלחמת 1812

עריכה
 
אייזק שלבי מינה את אדייר לשליש הבכיר של קנטקי

עם פרוץ מלחמת 1812 הצטרף אדייר למיליציית קנטקי. ב-10 בספטמבר 1813, לאחר ניצחונו של אוליבר הזארד פרי האמריקני בקרב על אגם אירי (Battle of Lake Erie), ביקש ויליאם הנרי הריסון ממושל קנטקי אייזק שלבי לגייס עבורו חיילים. הם היו אמורים להצטרף למיליציית המדינה, שמתכוננת לפלישה העתידית לקנדה, שהייתה תחת שלטון האימפריה הבריטית.[21] שלבי מינה את אדייר ואת ג'ון קריטנדן לשלישיו. ויליאם ברי, לימים המנהל הכללי של דואר ארצות הברית, מונה למזכירו הצבאי.[22] אדייר וקריטנדן פעלו במלחמה, בפרט בקרב תמזה ב-5 באוקטובר 1813. שלבי שיבח את השניים על שירותם, והעלה את אדייר לדרגת שליש בכיר.

לקראת סוף שנת 1814 ביקש אנדרו ג'קסון ממושל קנטקי לשלוח אליו תגבורת, שתגן על מפרץ מקסיקו. אדייר הקים במהירות שלושה רגימנטים חדשים, אולם הם לא קיבלו את התמיכה הנדרשת מהממשל הפדרלי, הן מבחינת אספקת הנשק והן מבחינת אמצעי התחבורה שלהם. ג'יימס טיילור ג'וניור, ששירת אז כגנרל המטה של המיליציה, לקח הלוואת משכנתה בסך 6,000 דולר אמריקני על אדמתו האישית, כדי לרכוש סירות להובלת אנשיו של אדייר.[23] חלק מחייליו לקחו את רוביהם האישיים כדי לתמוך בחימוש הרגימנטים.[24] ג'ון תומאס, שהיה לעוזר של אדייר, חלה רגע לפני המעבר למפרץ מקסיקו, והותיר את אדייר אחראי על החיילים לבדו.[25]

ב-7 בינואר 1815 נסע אדייר לניו אורלינס, וביקש ממנהיגי העיר להשאיל לו כמה כלי נשק מנשקיית העיר הגדולה, במטרה לחמש את אנשי המיליציה שלו. העירייה הסכימה, בתנאי שהוצאת הכלים מהנשקייה תעשה בשקט, ללא ידיעתם של תושבי העיר. כלי הנשק הוכנסו לארגזים ונמסרו למחנה של אדייר בלילה.[26] הוא תכנן לשלוח את אנשי המיליציה של קנטקי למושל טנסי ג'וזף מקמין; שם הם אמורים להצטרף לוויליאם קרול, וינועו במהירות לחזק את הקו האמריקני שנחל תבוסה קשה נגד הבריטים במפרץ מקסיקו.[27]

באותו הערב הקולונל ג'ון דייווידס הורה ל-400 חיילים מהמיליציה של קנטקי, לצעוד לניו אורלינס ולקחת מהנשקייה כלי נשק. הדבר נעשה בשגגה, שכן אדייר עשה זאת כמה שעות לפני כן. דייווידס תכנן לקחת כלי נשק שיספיקו ל-400 החיילים תחתיו ול-450 חיילי המיליציה של לואיזיאנה, שהיו תחת פיקודו של דייוויד בי. מורגן שישב על הגדה המערבית של נהר המיסיסיפי. כשהגיעו לניו אורלינס נודע להם כי אדייר לקח את כל הכלים שהיו בנשקייה. תושבי העיר, בניגוד לבקשתה של העירייה, השאילו לחיילים את 200 כלי הנשק שהיו ברשותם.[28] 200 חיילים בלבד היו חמושים – כחצי מהיחידה של דייווידס. שאר החיילים הלא-חמושים חזרו למחנה הראשי, כמה שעות לפני תחילת המסה למפרץ מקסיקו.[29]

ב-8 בינואר נודע לכוחות האמריקניים כי הבריטים מתכננים לפרוץ את קו ההגנה שלהם, דרך מדינת טנסי. אדייר הצעיד את אנשיו למקום.[30] הקו האמריקני הראשי החזיק והדף את מתקפות הבריטים. שישה חיילים מכוחותיהם נהרגו ושבעה נפצעו.[31] בד בבד חייליו של דיווידס צעדו לקראת מפגש עם יחידה בריטית קטנה. החוסר בכלי נשק ובתמיכה ארטילרית גרע מאיכותם של החיילים, והם נאלצו לסגת מידי האויב. הבריטים נטשו במהירות את העמדה שזה עתה כבשו, וצעדו לכיוון מפרץ מקסיקו לסייע בפריצת קו ההגנה האמריקני.[29]

סכסוך עם אנדרו ג'קסון

עריכה
 
אנדרו ג'קסון ואדייר היו מעורבים בסכסוך פומבי על התנהלותם של אנשי המיליציה בקנטקי בקו ההגנה האמריקני באזור דרום ארצות הברית

בדו"ח הצבאי הרשמי שהגיש אנדרו ג'קסון לממונה עליו, הוא האשים את המיליציה של קנטקי בקריסת קו ההגנה של הגדה המערבית. חיילי המיליציה הרגישו כי ג'קסון גורע מאיכותם, שלא בצדק, שכן בזכות סיועו של אדייר בקו ההגנה המזרחי, הכוחות האמריקנים הצליחו להדוף את מתקפות הבריטים.[32][33] אנשיו של דייווידס טענו כי הדו"ח מבוסס על טענות חסרות שחר, ואף עודדו את אדייר לצאת למאבק משפטי נגדו. בית המשפט התכנס לדון בדבר בפברואר 1815. ויליאם קרול, מייג'ור גנרל מטנסי שלחם במלחמה, תפקד כשופט.[34][35] לאחר גידופים הדדיים שהוטחו זה בזה, בית המשפט קבע כי:

נסיגת המיליציה של קנטקי, בהתחשב למחסור בכלי נשק שפקד אותם ובתמיכה ארטילרית זעירה, ניתנת למחילה. הקמת קו ההגנה בגדה המערבית הייתה מהלך יוצא דופן ופגום. חיילי המיליציה של לואיזיאנה, שנתמכו על ידי שלושה כלי ארטילריה והיו חמושים היטב, הוצבו על קטע באורך 180 מטרים; בעוד שהחיילים מקנטקי, שהיו חסרי כלי חימוש והגנה ארטלירית, הוצבו בקטע שאורכו 270 מטרים. מפקד המבצע צריך לשאת בעול, ולא החיילים הזוטרים

— קביעת בית המשפט[36]

ב-10 בפברואר 1816 קיבל אדייר ציון לשבח מטעם האספה הכללית של קנטקי על שירותו הצבאי במלחמת 1812 ועל פועלו להגנה על איכותם של חיילי המדינה.[37] ג'קסון קיבל את החלטת בית המשפט, על-אף שהיא נראתה בעיני תושבי קנטקי - ביניהם אדייר - כמזערית ביחס לזלזול שהפגין, שכן היא לא ביטלה את הדו"ח שלו. במכתב שהתפרסם מאוחר יותר בעיתונות ביקש אדייר מג'קסון להתנצל בפניו, ובפני המיליציה המדינית, על המקרה. הוא מאן להתייחס לבקשתו של אדייר. הפופולריות של הפרשה דעכה עד יוני 1815. ה. פ. הלם, מזכירו הצבאי של ג'ון תומאס, העביר לעיתון הראשי של העיר פרנקפורט את "הערותיו" של תומאס לגידופיו של ג'קסון נגד המיליציה של קנטקי. ב"הערות" כתב כי הפחדנות שהפגינו אנשיו של דייווידס בנסיגתם מקו ההגנה הוצגו בצורה שגויה. הוא אף טען כי הנסיגה הייתה מוצדקת לחלוטים. הלם טען שלאחר פרסום הדברים, שלח לעיתון כמה תיקוני עריכה, שלא הודפסו מעולם.[25]

ג'קסון לא גילה על ההערות עד אשר פורסמו מחדש בינואר 1817, כתגובה לעיתון בבוסטון המבקר את אנשי המיליציה של קנטקי. ג'קסון שלח מכתב לכתב העיתון, וטען כי ה"הערות" שנכתבו על ידי תומאס הן מזויפות. המכתב שנשלח מג'קסון לא פורסם במהדורת העיתון, מחשש שהנושא יותר מדי נפיץ ורגיש. אולם בכל זאת הכתב חקר את המקרה, ופרסם הסבר כיצד "הערותיו" של תומאס יוחסו לג'קסון. עורכי העיתון הציעו לג'קסון פשרה: אם הסרת הכתבה לא תמלא את רצונו, הם יפרסמו את כל ההשגות שיש לו על הנושא.[38] באפריל 1817 פרסם ג'קסון את תגובתו הרשמית למעשה. בנאומו לאומה רמז שאדייר הציג מצג שווא של "הערותיו" של תומאס. הוא טען שוב כי מדובר בזיוף, ואף הוסיף כי ייתכן ומדובר בפעולת תחבולה פוליטית של אדייר.[39] אדייר ראה זאת כניסיון להציף מחדש את המשפט שלו בדבר ארון בר בשנת 1806. כדי להוכיח, לכאורה, שהוא אינו נוטר טינה לאזרחי קנטקי, ג'קסון כתב כי הוא לא דיווח על ההתנהגות ה"נבזית", לטענתו, של המיליציה המדינית בזמן הקרב על קו ההגנה האמריקני בדרום.[40] המכתב שפורסם הפך בן רגע למוקד התעניינות בעיתונות ובכלי התקשורת במדינה, וגרם לאדייר לחדש את ההתכתבות עם ג'קסון, כדי להגן על אנשיו של דייווידס ולהפריך את ההאשמות שהופנו אליו.[41] במאי אותה השנה פרסם את תגובותו, שכללה חזרה על תמיכתו וחיזוק אנשי המיליציה של קנטקי, ודחייה של דבריו של ג'קסון.[42]

ג'קסון בושש בהבאת תימוכין להאשמות שהטיח על אדייר.[43] תגובתו הודפסה לעיתונות ב-3 בספטמבר 1817. היא כללה חישובים רבים המבוססים על מפות ומרחקים מדויקים של נקודות ציון באזור הדרום, כדי לטעון כי אדייר היה רק מחצית ממספר האנשים שעליהם טען כי פיקד בקרב על ניו אורלינס. יתר על כך, ג'קסון טען כי הוא הורה לדיווידס לתור אחר כלי נשק בנשקיית העיר, אף על פי שידע כי אזל המלאי.[44] הוא סיים בהבטחה כי זו תהיה הצהרתו האחרונה בנושא. ב-29 באוקטובר אותה השנה פורסמה תגובתו של אדייר. גם היא, כמו זו של ג'קסון, בוששה להתפרסם כיוון שחיה למסמכים מנשקיית ניו אורלינס, שלטענתו, מעולם לא הגיעו אליו.[45] אל תגובתו צירף התכתבות פרטית בין ג'קסון לעוזרו האישי, בה ישנה הוכחה כי הוא ידע על "הערותיו" של תומאס עוד ב-1815.[46] אדייר טען כי כל כלי הנשק שנלקחו מניו אורלינס הוחזרו לעירייה. הוא הוסיף כי בשביל להגיע לעיר, הוא רכב על סוסו האישי של ג'קסון.[47] יש הטוענים כי לאחר תגובה זו הסלימו היחסים בין השניים, שהזמינו אחד את השני לדו-קרב. אולם אין לטענות אלו ראיות כתובות המבססות אותן.[48][א]

המתחים בין השניים דעכו במרוצת השנים. בשנת 1828 הגיע אדייר לביתו של ג'קסון, לנחמו על מות אשתו רייצ'ל. במהלך מסעותיו לנשיאות ארצות הברית בשנים 1824, 1828 ו-1832 תמך בו אדייר.[50]

מושל קנטקי

עריכה
 
ג'וזף דשה, אחד מיריביו של אדייר במערכת הבחירות של 1820

השתתפותו של אדייר במלחמת 1812 ושיפור של יחסיו עם אנדרו ג'קסון השיבו לו את המוניטין שלו במדינת קנטקי. הוא המשיך לשרת בתפקידו כמפקד השלישות עד שנת 1817, כנבחר לכהן פעם נוספת בבית הנבחרים של קנטקי.[3][11] הוא ניסה להיבחר אף לראש בית הנבחרים. אולם ניסיון זה כשל, חרף תמיכתם של חלק מחברי האופוזיציה בו.[51]

בשנת 1819 פקד את ארצות הברית משבר כלכלי עצום בגודלו. המשבר נמשך עד שנת 1821, כשבסופו הנושא סביבו נרקמו רוב השיחות הפוליטיות במדינה הוא סיוע בחובות האזרחיות.[52] בשנת 1817 הקימה הממשלה הפדרלית את הבנק השני של ארצות הברית, ובעלי החובות בקנטקי נפגעו ממדיניות האשראי הנוקשה. המושל הנוכחי, גבריאל סלוטר, הוביל כמה צעדים משמעותיים בניסיון להקל על בעלי החובות. הוא הטיל מיסים כבדים על סניפי הבנק הפדרלי בלואיוויל ובלקסינגטון.[53] על-אף שמערכת המפלגות השנייה (Second Party System) הייתה בחיתוליה, קמו שני פלגים מנוגדים בסוגיית הסיוע לבעלי החובות. האחד - שהורכב בעיקר מספקולנטים שקנו קרקעות גדולות באשראי ולא היו מסוגלים להחזיר את חובותיהם למוסד הפיננסי עקב המשבר הכלכלי; והשנייה - שהורכבה בעיקר מאצולת המדינה, דרשה מהספקולנטים לקיים את החוזים שלהם, ללא כל סיוע מהממשלה. הם טענו שהתערבות ממשלתית לא תוכל לסייע ביעילות לבעלי החובות, וכי הניסיונות הללו רק יגרעו את המצב הכלכלי של ארצות הברית.[54]

אדייר היה תומך נלהב של הפלג שתמך במתן סיוע מדיני לבעלי החובות.[54] במערכת הבחירות של 1820 למושלות קנטקי גרף 20,493 קולות, וזכה בבחירות. הסנאטור האמריקאי ויליאם לוגן הגיע למקום השני עם 19,497 קולות. אל המקום השלישי והרביעי הגיעו ג'וזף דשה ואנתוני באטלר בהתאמה.[55] חוק מענק הסיוע הכספי לבעלי החובות של קנטקי התקבל באספה הכללית ברוב של שני שלישים.

המאבק במתן הסיוע הכספי לבעלי החובות

עריכה

לואל ה. הריסון, אחד ההיסטוריונים המתמחים בקנטקי, טען כי האמצעי החשוב ביותר שיושם בממשלתו של אדייר למען הסדרת ההקלות לבעלי החובות הוא הקמת בנק הקהילה ב-1820. הבנק העניק הלוואות גבוהות לחייבים וחופש בהנפקת שטרות כסף. השטרות שהודפסו על ידי הבנק ירדו עד מהרה למתחת ערכם הנקוב, והנושים מאנו לקבל אותם. בניסיון לעורר אמון בהן החדשים הורה אדייר כי כל פקידי הממשל יקבלו את שכרם בשטרות שהונפקו על ידי בנק הקהילה.

הבנק השני של המדינה, בנק קנטקי, דבק בשיטות בנקאיות ישנות ושמרניות יותר. השטרות שהודפסו על ידו החזיקו מעמד הרבה יותר מאלו של בנק הקהילה, אך ההלוואות הפכו לזמינות פחות – דבר שעורר את חמתם של המחוקקים שתמכו במתן סיוע כספי לבעלי החובות. לכן, בדצמבר 1822 בוטלה אמנת הבנק. במסגרת מאבקו של אדייר למיגור תופעת ההימורים, הוא אישר כמה תקנות קפדניות חדשות בנושא, שמקשות על מוסדותיהם.[56] המחוקקים אף הגדירו מספר מוצרים, דוגמת סוס, מחרשה, מעדר וגרזן כמוצרי צריכה בסיסית, ומנעו מכירה כפויה שלהם לצורכי פרנסה.[57]

בית המשפט לערעורים של קנטקי שהיה בזמנו הערכאה העליונה בקנטקי, ביטל את החוק שציווה על השארה של שנתיים על החזרת מוצרים גנובים לבעליהם המקוריים, כיוון שהוא היה מנוגד לחוק התחייבות החוזים. במקביל פרסם בית המשפט העליון של ארצות הברית את הכרעתו בתיק "גרין נגד בידל". הוא קבע כי תביעות קרקע במחוז קנטקי שניתנו על ידי ממשלת וירג'יניה, כלומר לפני עצמאותה של המדינה, יקבלו עדיפות על פני אלו שניתנו מאוחר יותר.[58] אדייר גינה החלטה במסר שכתב לבית המחוקקים ב-1823, ואף הזהיר אותם מפני התערבות ברמה הפדרלית והשיפוטית בענייני הפנים של קנטקי.[59] תומכיו של אדייר דרשו לפטר את שלושת השופטים שישבו בבית המשפט לערעורים, כיוון שהוציאו פסק דין שאינו תואם את השקפותיו של אדייר להכרעת בית המשפט העליון של ארצות הברית. לבסוף, השופטים לא פוטרו היות שלא הושג רוב של שני שלישים בבית המחוקקים בסוגיה.

המשך הקדנציה

עריכה
 
ויליאם ט. בארי, סגנו של אדייר, עמד בראש הוועדה שכוננה את מתווה הבנייה של מערכת בתי הספר הציבוריים בקנטקי, לצד ג'ון פופ, מזכיר המדינה בדימוס

אדייר הפציר במחוקקים להקים מערכת חינוכית ציבורית, שתשבור את המונופול של בתי הספר הפרטיים בקנטקי. האספה הקימה קרן השתלמות ייעודית, שקיבלה מחצית מהרווחים של בנק הקהילה.[60] הקרן הייתה אמורה לממן מערכת חינוך כללית לכל מחוז באופן פרופורציונלי למספר תושביו.[61] אולם במקום זאת, לקחו המחוקקים את כספיה כדי להסדיר את התשלומים של נושאים אחרים, דוגמת בנייה ושיפור התשתיות המקומיות.[62]

סגנו של אדייר, ויליאם ט. בארי, וג'ון פופ, מזכיר המדינה בדימוס, עמדו בראש הוועדה, בת שישה אנשים, שכוננה את מתווה הבנייה של מערכת בתי הספר המשותפים בקנטקי.[60] "דו"ח בארי", שהוצג בפני המחוקקים בדצמבר 1822, צבר אהדה גבוהה בקרב מדינאים ופוליטיקאים רבים, הכוללים את ג'ון אדמס, תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון.[61] הוא נכתב על ידי אחד מששת חברי הוועדה, איימוס קנדל. באותו הדו"ח קבע קנדל כי קרן ההשתלמות איננה מסוגלת לממן לבדה את בניין מערכת בתי הספר הציבוריים. הוא המליץ כי יש לתת תמיכה כספית מהממשלה הפדרלית למחוזות שהקדישו חלק מכספי המיסים לבניין מערכת בתי ספר ציבורית. המחוקקים התעלמו במידה רבה מהדו"ח, ופעלו באופן שהסתמך על כספי הקרן. הדבר תואר על ידי ההיסטוריון תומאס ד. קלארק, אזרח קנטקי, כ"אחת הטעויות הגדולות ביותר בהיסטוריה של תחום החינוך בארצות הברית.[62]

בימיה האחרונים של כהונתו כמושל צידד אדייר בפשרת מיזורי, חוק שהסדיר את ההתייחסות החוקית לעבדות בטריטוריות המערביות, הטריטוריות שנוספו לארצות הברית ברכישת לואיזיאנה, ביניהם קנטקי. תמיכתו הייתה גורם מפתח בהעברת החוק באספה הכללית של קנטקי. הוא אף ניסה לקדם רפורמות חדשות בטיפול בפסיכופתיים. בנוסף, שיפר את תוואי התחבורה בסמוך לנהר אוהיו.

ערוב ימיו ומותו

עריכה
 
פארק בעיירת אדאירוויל, קנטקי, שנקראה על שמו של ג'ון אדייר

כיוון שחוקת קנטקי הגבילה את כהונתו של המושל לקדנציה אחת בלבד, אדייר פרש מחייו הפוליטיים עם בחירת המושל החדש, ג'וזף דשה. הוא עבר לחוותו במחוז מרסר. בחלוף כמה שבועות הוא החל להתלונן בפני המחוקקים על תהליך אינפלציה המתמשך במדינה, שהוריד את שווי שטרות בנק הקהילה, ועתר לבית המחוקקים בבקשה לטפל בבעיה הכלכלית. תרומתו האחרונה של אדייר לעולם הפוליטי הייתה בחירתו לכהונה בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית בשנת 1831. בתקופת ההשבעה של הקונגרס ה-22 היה חבר בוועדה לענייני צבא וביטחון.[63] במהלך הקדנציה שלו הוא נשא נאום אחד בלבד, בהקשר לדיון על חיל הפרשים הפדרלי, מול בית המחוקקים. כלי התקשורת במדינה טענו כי מדובר היה בנאום "נייטרלי", שנראה כמו "התנערות פוליטית" מזהותו הדמוקרטית של אדייר.[8] הוא לא התמודד לקדנציה נוספת בשנת 1833, ועזב את החיים הציבוריים לתמיד.

הוא נפטר בביתו בהרודסבורג ב-19 במאי 1840. גופתו נטמנה בשטח אחוזתו, וייט הול.[64] בשנת 1872 שרידיו הועברו לבית הקברות בפרנקפורט, בירת המדינה.[8] על שמו הוקמו שלושה מחוזות במיזורי, קנטקי ואיווה, ושתי ערים בקנטקי ואיווה.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ג'ון אדייר בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ בספרו של ההיסטוריון זכריה פרדריק סמית', מוצג הסבר מפורט על ההזמנה לדו-קרב. סמית' טען כי זה סופר לו על ידי בן דודו של אדייר.[49]

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Harrison, Lowell H., The Kentucky Encyclopedia p. 1
  2. ^ Smith, Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815, p. 168
  3. ^ 1 2 Adair, John in Biographical Directory of the United States Congress
  4. ^ Fredricksen, John C. (1999). American Military Leaders: From Colonial Times to the Present, p. 2
  5. ^ Scoggins, Michael C. (2005). The Day It Rained Militia: Huck's Defeat and the Revolution in the South Carolina Backcountry, May–July 1780, p. 150
  6. ^ Hall, Michael R. (2012). "Adair, John". Encyclopedia of the War Of 1812: A Political, Social, and Military History, p. 1
  7. ^ Bussey, Charles J. (2004). "John Adair". In Lowell Hayes Harrison (ed.). Kentucky's Governors, p. 26
  8. ^ 1 2 3 4 5 "John Adair" in Dictionary of American Biography
  9. ^ Collins, Lewis, Historical Sketches of Kentucky: Embracing Its History, Antiquities, and Natural Curiosities, Geographical, Statistical, and Geological Descriptions with Anecdotes of Pioneer Life, and More Than One Hundred Biographical Sketches of Distinguished Pioneers, Soldiers, Statesmen, Jurists, Lawyers, Divines, Etc, p. 165
  10. ^ Harrison, Lowell H., The Kentucky Encyclopedia, p. 2
  11. ^ 1 2 Trowbridge, John M. (2010). "Kentucky's Military Governors". Kentucky National Guard History e-Museum. Kentucky National Guard.
  12. ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky, p. 77
  13. ^ Harrison, Lowell H., John Breckinridge: Jeffersonian Republican, Louisville, Kentucky: The Filson Club, 1969, עמ' 110
  14. ^ Everman, H.E., Governor James Garrard, Cooper's Run Press, 1981, עמ' 69
  15. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 77
  16. ^ Everman, H.E. (1981). Governor James Garrard, p. 78
  17. ^ Remini, Robert Vincent, Henry Clay: Statesman for the Union, New York City: W. W. Norton & Company, 1993, עמ' 37
  18. ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky p. 85
  19. ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky p. 8
  20. ^ Bussey, Charles J. (2004). "John Adair". in Lowell Hayes Harrison. Kentucky's Governors, p. 27
  21. ^ Heidler, David Stephen; Jeanne T. Heidler, Adair, John Encyclopedia of the War of 1812, Naval Institute Press, 2004, עמ' 1
  22. ^ Bennett H. Young, Battle of the Thames: in which Kentuckians defeated the British, French, and Indians, October 5, 1813, with a list of the officers and privates who won the victory, p. 42
  23. ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky, p. 93
  24. ^ Niles' Weekly Register (February 4, 1815). vol. 7, p. 361:
    ”It appears that the steam-boat Enterprize, and a keel boat, passed Louisville, Ky. about the 28th of December, with arms and various stores for New Orleans, and we fear it is so that gen. Adair's men are without arms. However Jackson's fertile genius make them useful, or, perhaps, partially supply them.”
  25. ^ 1 2 Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817". Filson Club History Quarterly, p. 185
  26. ^ Smith, Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815, p. 73
  27. ^ Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815, p. 74
  28. ^ Smith, Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815, p. 98
  29. ^ 1 2 Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 182
  30. ^ Smith, Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815, p. 77
  31. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 178
  32. ^ Smith, Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815, p. 106
  33. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 179
  34. ^ Smith, Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815, p. 109
  35. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 184
  36. ^ Smith, Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815, pp. 109–110
  37. ^ Bennett H. Young, Battle of the Thames: in which Kentuckians defeated the British, French, and Indians, October 5, 1813, with a list of the officers and privates who won the victory, p. 126
  38. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 186
  39. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", pp. 187–188
  40. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 189
  41. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 190
  42. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", pp. 191–192
  43. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", pp. 192–193
  44. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 194
  45. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 195
  46. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 196
  47. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 197
  48. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 199
  49. ^ Smith, Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815, p. 113–114
  50. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", p. 201
  51. ^ Gillig, John S. (אפריל 1984). "In the Pursuit of Truth and Honor: The Controversy Between Andrew Jackson and John Adair in 1817", pp. 187–180
  52. ^ Doutrich, Paul E., III (ינואר 1982). "A Pivotal Decision: The 1824 Gubernatorial Election in Kentucky", p. 15
  53. ^ Doutrich, Paul E., III (ינואר 1982). "A Pivotal Decision: The 1824 Gubernatorial Election in Kentucky", p. 14
  54. ^ 1 2 Doutrich, Paul E., III (ינואר 1982). "A Pivotal Decision: The 1824 Gubernatorial Election in Kentucky", p. 23
  55. ^ Bennett H. Young, Battle of the Thames: in which Kentuckians defeated the British, French, and Indians, October 5, 1813, with a list of the officers and privates who won the victory, p. 127
  56. ^ "Kentucky Governor John Adair"‏. National Governors Association
  57. ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky, p. 110
  58. ^ Stickles, Arndt M., The Critical Court Struggle in Kentucky, 1819–1829, Indiana University, 1929, עמ' 44–45
  59. ^ Stickles, Arndt M., The Critical Court Struggle in Kentucky, 1819–1829, Indiana University, 1929, עמ' 34
  60. ^ 1 2 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter, A New History of Kentucky, p. 149
  61. ^ 1 2 Ellis, William E. (2011). A History of Education in Kentucky, p. 16
  62. ^ 1 2 Ellis, William E. (2011). A History of Education in Kentucky, p. 17
  63. ^ Smith, Zachary F. (1904). The Battle of New Orleans, including the previous engagements between the Americans and the British, the Indians, and the Spanish which led to the final conflict on the 8th of January, 1815 p. 170
  64. ^ Powell, Robert A., Kentucky Governors, Danville, Kentucky: Bluegrass Printing Company, 1976, עמ' 170



אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=ג%27ון_אדייר&oldid=39380042"