פרנצ'סקו פטרארקה

פְרַנְצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַארְקָה (באיטלקית: Francesco Petrarca;‏ 20 ביולי 1304 – 19 ביולי 1374) היה משורר ומלומד איטלקי. ממבשרי הרנסאנס האיטלקי ואחד מאבות ההומניזם המוקדמים ביותר. כתביו היוו בסיס ליצירת השפה האיטלקית הספרותית.

פרנצ'סקו פטרארקה
Francesco Petrarca

לידה	20 ביולי 1304 לוח שנה לא מוגדר, ככל הנראה יוליאני ארצו, רפובליקת פירנצה
פטירה	19 ביולי 1374 לוח שנה לא מוגדר, ככל הנראה יוליאני Arquà Petrarca, הרפובליקה של ונציה
מדינה	רפובליקת פירנצה
מקום קבורה	Arquà Petrarca
מקום לימודים	אוניברסיטת מונפלייה, אוניברסיטת בולוניה
שפות היצירה	איטלקית, לטינית של ימי הביניים, renaissance Latin, לטינית, Medieval Italian
סוגה	שירה, פרוזה
יצירות בולטות	Il Canzoniere, Invectiva contra quendam magni status, Invectiva contra eum qui maledixit Italiam, Liber sine nomine, Bucolicum carmen, Epistolae familiares, Africa, Historia Griseldis, Itinerarium ad sepulchrum domini nostri Yhesu Christi, De remediis utriusque fortunae, De viris illustribus, Secretum, Invectivarum contra medicum quendam libri IV, Rerum memorandarum libri, De vita solitaria, De otio religioso, Triumphs
תקופת הפעילות	עד ל-1374
מספר צאצאים	2
פרסים והוקרה	Poet's Crown (1341)

פסל בכניסה לגלריית אופיצי

פרסקו מאת אנדראה דל קסטאנו בגלריית אופיצי

תולדות חייו

אביו של פטרארקה, הנוטריון סר פטראצ'ו, גורש מן העיר פירנצה בשנת 1302 בצל מלחמות הגואלפים והגיבלינים ועבר להתגורר עם אשתו הצעירה בעיר אַרֶצו, שמדרום מזרח לפירנצה, שם נולד פטרארקה ב-1304. ב-1312 עברה המשפחה להתגורר בעיר פיזה שממערב לפירנצה, אך ב-1313, בגלל דאגה לביטחונה, היגרה המשפחה לפרובאנס והתגוררה בקרפנטרה שליד העיר אביניון. ב-1319 נשלח פטרארקה על ידי אביו ללמוד בעיר מונפלייה שבדרום צרפת, וב-1323 ללמוד משפטים באוניברסיטה של העיר בולוניה שבאיטליה. אולם פטרארקה הצעיר התעניין בעיקר בכתיבה ובספרות לטינית. ב-1326, אחרי מות אביו, חזר לאביניון שבה שימש ככומר מחליף, מה שהותיר לו פנאי כדי להתמסר לכתיבה.

שיריו לגבירה לאורה

ב-1327 ראה בכנסייה באביניון אישה בשם לאורה שעוררה בו רגשות אהבה עזים. הייתה זו אהבה נכזבת, אך פטרארקה הביע את רגשותיו ב-366 "שירים" שכתב במשך יותר מעשרים שנה ושהקדיש ללאורה. שירי אהבה אלה, שנכתבו בשפה האיטלקית, התפרסמו באיטליה וזכו להצלחה רבה. היות שהיה כומר, פטרארקה לא נישא, אך היו לו שני ילדים מחוץ לנישואין.

מסעותיו בעולם

ב-1331 נסע פטרארקה לפריז, ומשם לפלנדריה ולגרמניה. ב-1333 גילה בעיר ליאז' (כיום בבלגיה), כתב יד עתיק ובו נאום של קיקרו. משם נסע לרומא וחזר לאביניון. ב-1336 טיפס עם אחיו ושני משרתים אל פסגת מון ונטו (הר גבוה ליד אביניון) ובעקבות כך כתב את חיבורו המפורסם "העלייה להר ונטו". כתיבתו בחיבור זה מתאפיינת ברגישות רבה לעולם הטבע וניתן למצוא בו ביטוי לעיסוק בחיים הארציים לעומת ההתמקדות בתאולוגיה ובאל. רעיון זה עומד בבסיס תרבות הרנסאנס.

ב-1337 קנה בית בכפר פונטן-דה-ווקלוז שבמורדות רכס הרי ווקלוז, וחי שם חיי התבודדות בחיק הטבע. הוא כתב מכתבים לחכמי העולם העתיק: הומרוס, קיקרו וורגיליוס, כאילו היו בני שיחו. שם גם החל לכתוב את "אפריקה", אפוס שחובר בלשון הלטינית ותיאר את ניצחונו של סקיפיו אפריקאנוס על חניבעל. בניסיון להחיות את תפארתם של יוון ורומא בעת העתיקה העניק לו האציל הרומאי ג'יורדנו אורסיני על יצירתו זו את "כתר הדפנה של המשוררים" (Poeta Laureato) ב-1341.

ב-1343 האפיפיור קלמנס השישי שלח את פטרארקה לנאפולי בשליחות דיפלומטית. ב-1345 גילה פטרארקה בעיר ורונה כתב יד עתיק ובו מכתביו של קיקרו לאטיקוס, ברוטוס וקווינטוס. ב-1346 מינה קלמנס השישי את פטרארקה לכומר בעיר פארמה, וזיכה אותו בהכנסות מרכוש הכנסייה.

שנותיו האחרונות

ב-1350 פגש פטרארקה את הסופר האיטלקי ג'ובאני בוקצ'ו בפירנצה, והתפתחה ביניהם ידידות מופלאה. פטרארקה כתב על ידידות זו: "היה לנו לב אחד." את עשרים שנותיו האחרונות בילה פטרארקה בערי צפון איטליה. ב-1353 נסע למילאנו ונשאר שם שמונה שנים, בחסות שליט פאביה, גלאצו ויסקונטי השני. ב-1361 עבר לוונציה, ב-1368 לפביה וב-1370 לפדובה. לפני מותו כתב: "יש ברצוני שהמוות ישיגני כשאני עוסק בכתיבה או בתפילה." הוא נפטר ב-1374 בכפר ארקווה, שבגבעות הסמוכות לפדובה, בעת שעסק בקריאה. בצוואתו השאיר סכום של 49 פלורין כדי לקנות מעיל לידידו בוקצ'ו.

שירתו תורגמה לעברית בעיקר בידי המשוררת לאה גולדברג, שהוציאה לאור בשנות ה-50 מבחר משירי פטררקה, בספר בעריכת שלונסקי.

השפעת שירתו

פטרארקה נודע בעיקר בעבור קובץ שירי האהבה שחיבר. אמנם קדמו לפטרארקה, בחיבור שירת אהבה נעלה, צ'ינו דה פיסטויה, מורו וחברו, ודנטה. אלו המשיכו את שירת הטרובדורים תוך פיתוח "סגנון חדש מתוק". אלא שפטרארקה שכלל את צורת הסונטה ככלי לשירת החיים הפנימיים, תוך מבע אחדותי של עומק אינטלקטואלי ורגישות אנושית. מחשבותיו ורגשותיו הנעלים, והסגנון הטהור והנאצל של כתיבתו, עשו את קובץ הסונטות של פטרארקה למודל לחיקוי עבור משוררים ליריים בכל רחבי אירופה במשך דורות רבים. על המשוררים שהושפעו משירתו נמנים לורנצו דה מדיצ'י, חואן בוסקאן, גארצ'ילסו דה לה וגה, לואיש דה קמואש, טאסו, פיליפ סידני, אדמונד ספנסר, ויליאם שייקספיר, מילטון, ליאופרדי, ורבים אחרים.

לקריאה נוספת

כתביו בעברית

• פרנצ'סקו פטררקא, מבחר שירים (בתוספת מסה על תקופתו), תרגמה לאה גולדברג, תל אביב 1953
• פראנצ'סקו פטרארקה, "מכתב לקרדינל קולונה, 1347", תרגם בנימין ארבל, זמנים, 77 (חורף 2001–2002), עמ' 42
• פרנצ'סקו פטררקה, נודד לזמנים אחרים - מבחר כתבים, תרגומים מלטינית: אברהם ארואטי, עמינדב דיקמן, גור זק, נתן רון, הוצאת מאגנס, 2023

על יצירתו והגותו

• ג. לבונסקי, תולדות החנוך באיטליה, רעיון החנוך אצל פטררקה, ב"דאר היום", 1 בינואר 1932.
• יורם בורונובסקי, האוהב המודרני הראשון, ב"דבר", 6 בדצמבר 1974.
• אראגון, השירה הפוליטית מפטרארקה עד מאיאקובסקי, ב"על המשמר", 8 ביוני 1951.
• דבורה ברגמן, הסונט הקלאסי: עמנואל הרומי ופטררקה, ב"דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות", חטיבה ג, כרך ראשון: היצירה הרוחנית היהודית, תשמ"ט, ע' 302-298.
• גור זק, "תשוקה, כתיבה ועצמיות ב'קנצוניירה' של פטררקה: מאמר ומבחר סונטות", כרמל כתב עת לשירה, 21 (2021), 115-123

קישורים חיצוניים

• פרנצ'סקו פטרארקה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

• פרנצ'סקו פטרארקה, ברשת החברתית Goodreads
• פרנצ'סקו פטרארקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פרנצ'סקו פטרארקה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פרנצ'סקו פטרארקה, מכתבים בעקבות המגפה השחורה (1349 - 1363), תירגם מלטינית נתן רון, באתר הארץ, 8 באפריל 2020
• כתבי פרנצ'סקו פטרארקה בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• פטררקה, סונט של בוקר - סונט 219, תירגם מאיטלקית ערן צלגוב, באתר הארץ, 28 ביולי 2021
• פרנצ'סקו פטררקה (1304-1374), דף שער בספרייה הלאומית