תהליך השלום הישראלי-פלסטיני

תהליך השלום הישראלי-פלסטיני התפתח לאורך השנים, כניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולסיים את מעגל האלימות הנמשך מתחילתו. החל משנות השבעים ממשלות ישראל ניסו לפתור בדרכי שלום את הסכסוך הישראלי-ערבי וכחלק ממנו את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. במהלך התהליך נחתמו הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979), הסכמי אוסלו (1993) והסכם השלום בין ישראל לירדן (1994).

בדרך כלל ארצות הברית מעורבת בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, בשאיפה להוביל לפתרון "שתי מדינות לשני עמים". בשנת 2002 הציגה ארצות הברית את מפת הדרכים ובה קווי מתאר לפתרון זה. במידה פחותה מעורבים בתהליך השלום גם גורמים נוספים, כמו רוסיה, האיחוד האירופי ומנהיגים ממדינות המזרח התיכון.

בשנת 2020 החלו מגעים ויחסים דיפלומטיים חלקיים בין ישראל למספר מדינות ערביות, בתיווך ארצות הברית, בהן איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו, עומאן וערב הסעודית. ברוב המקרים מדינות אלה מיעטו להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

היחס לתהליך השלום

נקודת המבט הישראלית

הציבור בישראל מחזיק בדעות ותפיסות מגוונות לגבי תהליך השלום . עמדתה הרשמית של ישראל היא שבמסגרת משא ומתן לשלום היא תהיה מוכנה לוותר במידת-מה על שליטה ביהודה ושומרון, בתמורה להפסקת הטרור וחתימת הסכם שלום. עמדה זו באה לידי ביטוי בועידת מדריד (1991), בהסכמי אוסלו (1993) ובוועידת קמפ דייוויד (2000). הגורם הפלסטיני מולו מנהלות ממשלות ישראל משא ומתן הוא הרשות הפלסטינית, בראשות מחמוד עבאס ופת"ח, תוך התעלמות משליטת חמאס ברצועת עזה. חמאס מוגדר כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, קנדה, ירדן ויפן. חלק מהישראלים תומך בפתרון "שתי מדינות לשני עמים", בעוד אחרים נואשו מתהליך השלום לאחר שחוו את הטרור של האינתיפאדה השנייה ואת מתקפות חמאס על ישראל, ואינם סומכים על ההנהגה הפלסטינית. חלקם מאמינים שלא ייתכן הסכם שלום על בסיס "שתי מדינות לשני עמים" או שכל השטח בין הירדן לים נועד למדינה יהודית או שילוב בין הגישות הללו וקורא לספח את השטחים במחלוקת במסגרת "פתרון מדינה אחת" או פתרון מדיני אחר.

נקודת המבט הפלסטינית

הפלסטינים חלוקים ביניהם בגישה לתהליך השלום . חמאס מצהיר בגלוי שמטרתו היא כיבוש מדינת ישראל, גירוש והרג היהודים, והקמת מדינה אסלאמית. לפי גישה זו, כל הפליטים הפלסטיניים וצאצאיהם יוכלו לשוב לבתיהם ולשלוט בקרקע. גם יאסר ערפאת והארגון לשחרור פלסטין הצהירו בתחילה בגישה זו, אך בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלו להשתתף בשיחות שלום עם ישראל. במסגרת הסכמי אוסלו, בתמורה לנסיגת כוחות צה"ל ממספר מוקדים ברצועת עזה וביהודה ושומרון, הכריזו על הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל.

האמנה הלאומית הפלסטינית של אש"ף – שנכתבה עוד טרם 1967 קובעת כי לפלסטינים זכות על כל ארץ ישראל, קוראת להשמדת מדינת ישראל על ידי מאבק מזוין, מגדירה את הציונות כתנועה כובשת ולא חוקית ושוללת את זכותם של היהודים להגדרה עצמית ומדינת לאום. בפרסומים רשמיים טוענת הרשות הפלסטינית כי בעקבות הסכמי אוסלו והצבעות בפרלמנט הפלסטיני שנעשו בהמשך לו בוטלו הסעיפים הרלוונטיים, אך גורמים שונים – והן פלסטיניים והן וישראלים – מפקפקים בחוקיות הביטול ממספר טעמים, כמו העובדה שההצבעה לא הייתה על ביטול אלא על הסמכת ועדה שתבטל וכזו מעולם לא כונסה, ועוד. כמו כן, למעשה, מעולם לא פורסמה אמנה חדשה או מתוקנת ואין ביד ישראל שום מסמך רשמי פלסטיני הקובע את ביטול-תקפותה, באתריה הרשמיים של הרשות הפלסטינית נותר הנוסח המקורי והוא גם הנלמד בבתי הספר שלה, ומפת המדינה הפלסטינית שמתפרסת על ידה כוללת את כל שטח ישראל.

לפי סקרים, שיעור התמיכה בחמאס אצל הפלסטינים ביהודה ושומרון עומד על בין 40% ל-50% – כמעט פי 3 מהתמיכה בפת"ח השלטת. התמיכה בפעולות טרור ספציפיות של חמאס כנגד מדינת ישראל – כולל בתוך הקו הירוק – גבוהה אף יותר. לדוגמה, תמיכה של 82% בטבח שבעה באוקטובר. בנוסף, רק 23% מאמינים כי לישראל ישנה זכות קיום, בעוד מעל לשני שלישים מהרחוב הפלסטיני סוברים שעל הפלסטינים לפעול לביטולה של ישראל והקמת מדינה פלסטינית על כל השטח. כמעט כל אלו סבורים שהדרך לכך היא במאבק מזוין, אך שני השלישים הללו כוללים אף כאלו התומכים במשא ומתן עם ישראל ופתרון שתי המדינות – כאשר אלו מוסברות בידיהם כטקטיקה וצעד ביניים בלבד.

בעיית הפליטים הפלסטינים נותרה ללא פתרון. אף מנהיג פלסטיני לא הביע נכונות לוותר על זכות השיבה של הפליטים.

נקודת המבט האמריקאית

קיימות דעות ותפיסות מגוונות לגבי תהליך השלום בקרב גורמים רשמיים בארצות הברית. מאז מלחמת ששת הימים, כל נשיאי ארצות הברית נקטו במדיניות לפיה הפלסטינים צריכים לעשות כל מאמץ למנוע טרור, עליהם לקבל את זכות הקיום של ישראל ללא תנאים, ובתמורה ישראל צריכה לוותר על שטחים שנכבשו.

הנשיאים ביל קלינטון וג'ורג' ווקר בוש תמכו בפומבי בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, על בסיס ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. דעות דומות הושמעו על ידי הנשיא ברק אובמה. בשיחה עם בנימין נתניהו הוא אמר כי ארצות הברית נותרה מחויבת לפתרון "שתי מדינות לשני עמים" במסגרתו "ישראל תהיה בטוחה ולצדה מדינה פלסטינית ריבונית".

נושאים עיקריים במשא ומתן

בשיחות בין הישראלים לפלסטינים עלו המחלוקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

סוגיות הליבה

• ירושלים: מעמדה החוקי של ירושלים, הכותל המערבי, הר הבית, מסגד אל-אקצא
• בעיית הפליטים וזכות השיבה: בעיית הפליטים הפלסטינים, זכות השיבה, הנכבה, הפליטים היהודים ממדינות ערב
• ההתנחלויות ביהודה ושומרון: התנחלות
• מענה ביטחוני לטרור, מניעת הסתה ואלימות, ואבטחת גבולות מדינת ישראל
• מעמד בינלאומי
• חלוקת המשאבים, בעיקר פתרון הבעיות במשק המים והשפכים ברשות הפלסטינית

סוגיות נוספות

• מסירת שטחים לידי הרשות
• הכרה במדינת ישראל ובזכות הקיום שלה
• גדר ההפרדה
• הפסקת תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולמשפחותיהם
• הפסקת ההסתה ברשות הפלסטינית
• המעבר הבטוח, נמל ימי ונמל תעופה
• הפסקת הטרור
• בעיית האסירים
• פעילות צה"ל ביהודה שומרון וחבל עזה
• פירוז המדינה הפלסטינית
• מעברי גבול
• גבולות וחלוקת הקרקע
• יצירת אמון בין הצדדים

מנקודת המבט הישראלית, הדאגה העיקרית היא לביטחון. ישראל מצפה שההנהגה הפלסטינית תילחם בטרור ותקדם סובלנות ודו-קיום עם ישראל. הישראליים מציינים שבמקרים רבים המנהיגים הפלסטינים תמכו בארגוני טרור ובפעולות טרור, השתתפו בהסתה נגד ישראל, ושללו את זכות הקיום שלה. כמו כן הם מציינים את אמנת חמאס, הקוראת להשמדתה של ישראל.

עם זאת, פעילי שלום פלסטינים רואים גם סימנים חיוביים בצד הפלסטיני, ולדעתם ישראל צריכה להיעזר בהם על מנת לטפח יחסים חיוביים הדדיים. משנת 2007 גבר שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לכוחות הביטחון הפלסטיניים ביהודה ושומרון. בין השאר, ארצות הברית אימנה וחימשה את כוחות הביטחון הפלסטינים והמשמר הנשיאותי.

גורמי ממשל רבים בישראל הביעו התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, בגלל סיבות רבות. אי לכך, הפלסטינים חוששים שישראל לא תאפשר הקמה של מדינה עצמאית בעלת רצף טריטוריאלי. ישראל מטילה מגבלות כלכליות על אנשים פרטיים ומוסדות פלסטיניים המקשים על הקמת מדינה, בנימוקים של מניעת טרור.

ציוני דרך בתהליך השלום

מאז מלחמת ששת הימים מתקיימים מגעים בין ישראל לפלסטינים, הכוללים שיחות לא-רשמיות ורשמיות, משא ומתן, והסכמים שונים.

החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם

ערך מורחב – החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם

לאחר מלחמת ששת הימים מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה פה אחד את החלטה 242 הקוראת לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במהלך המלחמה, בתמורה לסיום הלוחמה וכיבוד והכרה בריבונותן ובעצמאותן של מדינות האזור.

ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967 מתוך פרשנות לפיה אין מחויבות לסגת מכל השטחים שנכבשו במהלך המלחמה אלא רק מחלקם.

הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שהוקם בשנת 1964, סירב בהתחלה לקבל את ההחלטה, בטענה שהיא איננה מכירה בפלסטינים כעם אלא מתייחסת אליהם כאל בעיית פליטים בלבד. אולם עם השנים עמדתם השתנתה והם תמכו בהחלטה – במסגרת הסכמי אוסלו אש"ף הכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל, ובין השאר קיבל במפורש את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.

החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם

החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם התקבלה ב-22 בנובמבר 1974. ההחלטה קוראת להחזיר את הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולקבל בחזרה את רכושם, מאשרת את זכויותיו של העם הפלסטיני, כולל הזכות להגדרה עצמית, הזכות לעצמאות והזכות לריבונות לאומית, וכן את זכותם של הפלסטינים לפעול בכל האמצעים המאושרים על פי אמנת האו"ם על מנת להשיג את זכותם להגדרה עצמית. בהחלטה מודגש האיסור לפגוע באוכלוסייה אזרחית.

כמו כן ההחלטה קובעת שבעיית הפליטים הפלסטינים תיכלל כפריט קבוע בסדר היום של העצרת הכללית. ואכן, נושא זה נדון מאז מחדש בכל שנה בעצרת הכללית של האו"ם.

קבלת פתרון שתי מדינות על ידי אש"ף

בשנת 1973 מונה סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, להיות נציג אש"ף בלונדון. שם החל לקדם רעיונות של הידברות ודו-קיום בין יהודים לערבים והביע תמיכה בפתרון שתי מדינות לשני עמים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בפברואר 1977 הצהיר חמאמי כי "אש"ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של יהודה ושומרון ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית".

החלטות של האו"ם מיוני 1967 עד 1976 קראו אף הן לפתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 1967 וזכו לתמיכה בינלאומית רחבה, גם אם לאחר מכן בוטלו באמצעות זכות הווטו של ארצות הברית.

ב-15 נובמבר 1988 הצהיר יאסר ערפאת על "הכרזת העצמאות הפלסטינית" המבוססת על תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. הצהרה זו התפרשה כהכרה עקיפה במדינת ישראל ותמיכה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

מאמצי שלום עם מדינות שכנות

לאחר מלחמת ששת הימים היו מאמצים לקדם שיחות שלום בין ישראל לבין שכנותיה: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. החלטת האו"ם 242 התקבלה על ידי ישראל, ירדן ומצרים, ללא סוריה ולבנון.

בעקבות ההחלטה מונה גונאר יארינג כשליח מיוחד למזרח התיכון, מתוך כוונה לקדם הסכמים ולסייע למאמצים להשיג הסדר שלום מקובל בהתאם להחלטה. בשנים 1967–1971 ניהל יארינג מספר סבבי שיחות בין ישראל לבין מצרים וסוריה, אך שיחות אלה לא נשאו פרי.

בדצמבר 1969, מזכיר המדינה אמריקאי ויליאם פירס רוג'רס הציע את תוכנית רוג'רס, שקראה להפסקת אש במלחמת ההתשה וכן ניסיון להגיע להסכם על בסיס החלטה 242. ממשלת מצרים קיבלה את התוכנית, אך ישראל דחתה אותה.

ביוני 1970 ובאוקטובר 1971 שוב הציע תוכניות דומות, אך גם הן נדחו על ידי הצדדים.

נוסחת יריב – שם טוב (1974)

ערך מורחב – נוסחת יריב - שם טוב

נוסחת יריב – שם טוב הייתה יוזמה מדינית שהגו יחדיו בשנת 1974 שרי הממשלה ה-16 אהרן יריב וויקטור שם טוב, שבה קראו למדינת ישראל להכיר באש"ף ולנהל משא ומתן לשלום עם הפלסטינים.

כשהנוסחה נדונה בישיבת הממשלה, ראש הממשלה יצחק רבין הסתייג ממנה ואמר: "בחתירתה של ישראל לקראת שלום היא מעניקה עדיפות ראשונה להסדרים בין מדינות ערב לבין ישראל ובראש ובראשונה למצרים וכי הבעיה הפלשתינאית אינה הבעיה המרכזית ואת פתרונה יש למצוא במסגרת הסדר בין ישראל לירדן".

עמדה דומה הובעה על ידי יגאל אלון, שגם פסק כי אש"ף אינו בא בחשבון לייצוג הפלסטינים. הנוסחה לא נדונה שוב לאחר מכן.

המפגש בין שמעון פרס למלך חוסיין

ערך מורחב – הסכם לונדון (1987)

באפריל 1987 נחתם הסכם לונדון בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין, מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בלונדון. ההסכם נוסח כהבנה הכפופה לאישור שתי הממשלות, ונועד לקדם את "האופציה הירדנית", לפיה ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. עם שובו לישראל נתקל פרס בהתנגדות של ראש הממשלה יצחק שמיר והיוזמה עלתה על שרטון.

שיחות משה עמירב ופייסל חוסייני (1987)

ערך מורחב – פרשת עמירב

בחודשים יולי-אוגוסט 1987 התקיימה סדרת פגישות חשאיות בין איש תנועת החרות משה עמירב לבין בכיר אש"ף בשטחים באותה עת פייסל חוסייני, בסופה נוסח מזכר הבנות שתכליתו הייתה לבסס תשתית לשיחות בין ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר לבין ראש אש"ף יאסר ערפאת.

עמירב גיבש תפיסה לפיה יש לפעול ברוח משנתו של זאב ז'בוטינסקי, שראה את הסכסוך הערבי ישראלי כקונפליקט לאומי, ולכן גרס שיש להכיר בישות לאומית פלסטינית ולפעול להסדר מדיני מולה. את תוכניתו, שזכתה בעידוד מדן מרידור ומיכה רייסר, העלה אגף הארגון של חירות על הכתב בצורת חוברת, אשר הגיעה גם לידיו של סרי נוסייבה. בתיווכו של פעיל שלום ירושלמי בשם דוד איש שלום, פנה נוסייבה לעמירב והציע להפגש איתו. עמירב התייעץ עם חבריו מהליכוד דן מרידור, אהוד אולמרט ורוני מילוא. אולמרט התקשר לשמיר ושמיר אישר את המשך המגעים.

בפגישה הראשונה ב-3 ביולי 1987 הציע נוסייבה לצרף למפגשים את חוסייני. ב-6 באוגוסט 1987 נפגש עמירב פגישה אישית עם שמיר ועדכן אותו לגבי מגעיו עם האישים הפלסטינים. שמיר לא שלל את המפגשים והשיב ש"חייבים להיות זהירים בנושא הזה". במפגש ה-13 והאחרון, ב-25 באוגוסט, הושלם ניסוח מזכר הבנות, אותו העביר חוסייני ליאסר ערפאת ועמירב העביר ליצחק שמיר. לאחר שדבר המפגשים והמסמך התפרסמו, הורה שמיר לעצור את חוסייני מעצר מנהלי שהתפרש כבגידת הליכוד בפלסטינים והושם קץ למגעים.

ב-9 בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, בעקבותיה הכירה ישראל באש"ף, ניהלה עם הארגון משא ומתן ואף חתמה איתו הסכמים.

ועידת מדריד (1991)

ערך מורחב – ועידת מדריד (1991)

בשנת 1991, עם תום מלחמת המפרץ הראשונה, הצליח נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב לכנס את ועידת מדריד, שתכליתה הייתה ליצור סדר חדש במזרח התיכון ולהביא להסדר הסכסוך הישראלי-ערבי. מנאומו בכנס: "מטרתנו חייבת להיות ברורה וחד משמעית – לא רק לשים קץ למצב המלחמה במזרח התיכון ולהחליפו במצב של אי-לוחמה. בכך אין די, זה לא יחזיק מעמד. אנו חותרים לשלום, שלום אמיתי".

בוש קרא למשא ומתן ישיר, המבוסס על החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון, הקוראות לנסיגה ישראלית מהשטחים לקווי 1967. לגבי הפלסטינים, הציע בוש לנהל משא ומתן על הסדר לממשל עצמי, שיימשך 5 שנים. החל בשנה השלישית ייפתחו שיחות על הסדר הקבע. הוא ביקש להעניק לעם הפלסטיני "שליטה משמעותית על חייו ועל גורלו, משהו שיבטיח את ההשלמה עם ישראל ואת ביטחונה של ישראל".

הוועידה סללה את הדרך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים. לאחר הוועידה התקיימו מספר סבבים של שיחות המשך בוושינגטון. השיחות לא הניבו הסכם כלשהו, אך ארגוני ימין בישראל ראו בהן תקדים מסוכן, וכמחאה על קיומן פרשו ב-1992 מפלגות הימין מהממשלה והובילו לבחירות חדשות.

הסכמי אוסלו

ערך מורחב – הסכמי אוסלו

ראש הממשלה יצחק רבין, יאסר ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון בעת חתימת ההסכם, 13 בספטמבר 1993

ועידת מדריד סללה את הדרך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים, בסדרה של פגישות חשאיות שנערכו באוסלו, בחסות ממשלת נורווגיה. משא ומתן ישיר זה הוביל לפריצת דרך בתהליך השלום.

הסכמי אוסלו נחתמו בשנים 1993–1995 בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ונועדו להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בעקבות ההסכמים הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את השליטה בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון וחבל עזה ואת האחריות על מתן שירותים אזרחיים למרבית האוכלוסייה הפלסטינית.

בסוף אוקטובר 1995 נחתמו הבנות ביילין-אבו מאזן, בעקבות מספר פגישות חשאיות בין נציגי ישראל והפלסטינים. לאחר רצח יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995 נקטע תהליך השלום כמעט כליל, ורוב השיחות הוקפאו. שמעון פרס, מחליפו של רבין, דחה את מסמך ההבנות.

תקופת ממשלת נתניהו (1996-1999)

לאחר בחירתו של בנימין נתניהו לראש ממשלה ב-1996 הוא הכריז על מדיניות חדשה כתגובה לגל פיגועי ההתאבדות של חמאס והג'יהאד האסלאמי, אותה כינה "הדדיות" או "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו".

בהתאם למדיניות זו חתמה הממשלה על הסכם חברון והסכם ואי. ההסכמים התקבלו בציבור הישראלי בתגובות מעורבות.

הסכם חברון

ערך מורחב – הסכם חברון

הסכם חברון נחתם בין ישראל לרשות הפלסטינית ב-15 בינואר 1997. ההסכם עוסק בפריסה מחדש של צה"ל בעיר חברון בהתאם להסכמי אוסלו.

הסכם ואי

ערך מורחב – הסכם ואי

הסכם ואי נחתם בין ישראל לאש"ף ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף יאסר ערפאת, ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון כעד.

ההסכם נועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. הכנסת אישרה את הסכם ואי ברוב של 19–75.

ממשלת נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שתי הנסיגות הנוספות שבהסכם (שנקראו גם "פעימות") בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.

חתימת הסכם ואי גרמה להתפרקות הקואליציה של נתניהו ולהליכה לבחירות 1999, שבהן הודח בנימין נתניהו.

הסכם שארם

ערך מורחב – הסכם שארם

הסכם שארם נחתם ב-4 בספטמבר 1999 על ידי ראש ממשלת ישראל אהוד ברק וראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. במעמד החתימה נכחו נשיא מצרים, חוסני מובארכ, עבדאללה השני, מלך ירדן, ומזכירת המדינה האמריקאית מדליין אולברייט.

ההסכם מכיל 11 סעיפים אשר עוסקים במשא ומתן על מעמד הקבע, העברת שטחים לידי הפלסטינים, שחרור אסירים ועוד. כמו כן יש בהסכם הצהרה משותפת ליצירת אווירה חיובית.

הסכם זה דומה בתכולתו להסכם ואי, אך עם לוחות זמנים מעודכנים לביצוע ההסכם. ממשלתו של אהוד ברק ביצעה את הנסיגות שנקבעו בהסכם ואי שנתניהו נמנע מלבצען.

ועידת קמפ דייוויד (2000)

ערך מורחב – ועידת קמפ דייוויד (2000)

נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, הזמין ב-5 ביולי 2000 את אהוד ברק ואת יאסר ערפאת לבוא לקמפ דייוויד כדי להמשיך את המשא ומתן של תהליך השלום מנקודת המוצא של הסכמי אוסלו.

הוועידה נמשכה כשבועיים, מבלי שנחתם הסכם בין הצדדים.

כל צד האשים את השני באחריות לכישלון השיחות. הפלסטינים טענו שלא הציעו להם מספיק, והישראלים טענו שהם לא יכלו להציע יותר. קלינטון תלה את כישלון הוועידה בערפאת. ערפאת הואשם בכך שלא הגיש הצעה נגדית לכל הצעה שהעלו ברק וקלינטון, ובכך שעשה מעט כדי למנוע את האינתיפאדה השנייה, שפרצה מיד לאחר הוועידה.

לאחר הוועידה קלינטון מינה ועדה בראשות הסנטור ג'ורג' מיטשל לבדיקת כישלון השיחות. דו"ח מיטשל הוגש לנשיא ג'ורג' ווקר בוש והיווה מאוחר יותר את הבסיס למפת הדרכים.

מתווה קלינטון וועידת טאבה

ערכים מורחבים – מתווה קלינטון, ועידת טאבה

בעקבות קריסת שיחות קמפ דייוויד בסוף שנת 2000, הציע הנשיא קלינטון מתווה להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, ובו ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית על מרבית השטחים, למעט גושי ההתיישבות הגדולים ובהם מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון.

לפי קלינטון, ברק וערפאת קיבלו את המתווה כבסיס למאמצים עתידיים, אולם שניהם הביעו הסתייגויות. בינואר 2001 התקיימה ועידת טאבה ובה נוהלו שיחות בין הצדדים על בסיס מתווה קלינטון, אך השיחות הסתיימו ללא הסכם.

בפברואר 2001 נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה במקום ברק, ודחה את מתווה קלינטון סופית.

יוזמת השלום הערבית

ערך מורחב – יוזמת השלום הערבית

יוזמת השלום הערבית הוצגה במרץ 2002 בפסגת ביירות של הליגה הערבית, בה השתתפו רוב מנהיגי ארצות ערב. יוזמה זו כוללת תוכנית מפורטת לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שר החוץ הישראלי שמעון פרס בירך על התוכנית ואמר: "האופן שבו מציירת היוזמה את עתיד האזור מעניק תקווה לעמים."

אולם ישראל לא הייתה מוכנה לקבל תוכנית שתוארו בה במפורש נסיגה מלאה לגבולות 1967 ומשא ומתן על זכות השיבה לפליטים הפלסטיניים, והיא מעולם לא שימשה כבסיס למגעים בין ישראל לפלסטינים.

מפת הדרכים לשלום

ערך מורחב – מפת הדרכים

תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשם "מפת הדרכים לשלום" הוצגה על ידי נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ביוני 2002. התוכנית הותוותה על ידי הקוורטט לענייני המזרח התיכון – ארצות הברית, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה. תוכנית זו מציגה שלבי ביניים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולוח זמנים לפיו ייחתם הסכם קבע בסוף שנת 2005.

ראש ממשלת ישראל אריאל שרון הודיע על תמיכתו בתוכנית בנאומו בכנס הרצליה ה-3 בשנת 2002. גם הרשות הפלסטינית קיבלה את מפת הדרכים ללא הסתייגויות.

אולם לאחר זמן מה הציג שרון מסמך ובו 14 הסתייגויות ממפת הדרכים, ובעקבותיו נמנעה ישראל מלבצע את הצעדים שנדרשו ממנה בתוכנית, בעיקר הקפאת בנייה בהתנחלויות, פירוק כל המאחזים הלא חוקיים שהוקמו מ-2001, נסיגת צה"ל מרוב בסיסיו ביהודה ושומרון, ביטול העוצר בשטחים והקלה על תנועת אנשים וסחורות.

הפלסטינים נדרשו למנוע פעילות טרור, לקיים בחירות חופשיות ולבצע רפורמה מדינית ברשות הפלסטינית. על פי דו"ח של שירות הביטחון הכללי, אכן חלה ירידה משמעותית במספר ההרוגים הישראלים באותה תקופה.

אולם לתוכנית "מפת הדרכים" לא התלווה תהליך מדיני ברור, וההסתייגויות שהוגשו על ידי ישראל לא יושבו בין הצדדים. לאחר שהשלב הראשון בתוכנית לא יושם, הפלסטינים והישראלים זנחו את התוכנית ולא המשיכו לשלבים הבאים.

פסגת עקבה

ערך מורחב – פסגת עקבה

פסגת עקבה (נקראת גם "ועידת עקבה") ניסתה לקדם את תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים על פי מתווה "מפת הדרכים". הפסגה התקיימה במהלך האינתיפאדה השנייה, ב-4 ביוני 2003, בהשתתפות ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, עבדאללה השני, מלך ירדן ונשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש. נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, היה נתון תחת מצור במוקטעה ולא נכח בוועידה לאור התנגדות ישראל.

הפסגה הייתה אמורה להיות הראשונה מבין סדרת מגעים בין הישראלים לפלסטינים אולם בשטח לא הובילה לרגיעה והאינתיפאדה השנייה נמשכה. בעקבות האירועים האלימים הוקפאו המגעים בין הצדדים וחודשו שוב רק בפסגת שארם א-שייח'.

יוזמת ז'נבה (2003)

יוזמת ז'נבה (הסכם) היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין בפיקוח ובתמיכה של ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 והוא מתבסס לדברי יוזמיו על מתווה קלינטון מדצמבר 2000. בשנת 2009 נוספו להצעה 13 נספחים המפרטים את המודל, וביחד עם המסמך המרכזי מרכיבים את 'ספר השלום השלם'. מודל היוזמה לא אושר בידי גורמים רשמיים.

עיקרי הסעיפים ביוזמת ז'נבה כפי שנחתמו ב-2003:

• קץ הסכסוך וסוף התביעות
• הכרה הדדית בזכות העם היהודי למדינה ובזכות העם הפלסטיני למדינה, ובשתי המדינות, ישראל ופלסטין, כמולדת (Homeland) של עמיהן.
• גבול מוסכם על בסיס קווי 67. חלק מגושי התנחלויות (לא כולל גוש אריאל), השכונות היהודיות במזרח ירושלים (ללא שכונת הר חומה) ושטחים הסמוכים לנמל התעופה בן-גוריון יסופחו לישראל. בתמורה תעביר ישראל שטחים חלופיים ביחס של אחד לאחד. באופן זה יוכלו כ-80% מהמתנחלים להישאר במקומם, ללא הצורך בפינוי.
• הכרה בירושלים היהודית, בירת ישראל, ובכלל זה השכונות היהודיות במזרח ירושלים. השכונות הערביות עם 220,000 תושביהן יהפכו לאזרחי המדינה הפלסטינית. העברת הריבונות בעיר העתיקה והר הבית לידי הפלסטינים, למעט הרובע היהודי.
• הקמת כוח בין-לאומי חמוש שיפקח על יישום ההסכם וימנע העברת נשק במעברי הגבול בין מדינות ערב למדינה הפלסטינית.
• פתרון מלא וסופי לבעיית הפליטים שיכלול מרכיב של פיצויים ומגורי קבע במדינה הפלסטינית או במדינות אחרות. אין בהסכם זכות שיבה של פלסטינים לתחומי ישראל, אך זו תקלוט לתחומה מספר פלסטינים כממוצע הכולל של המספרים שיסכימו לקלוט המדינות האחרות.
• מדינה פלסטינית ללא צבא אך עם כוחות ביטחון שתיאבק בטרור ובאלימות ותימנע משיתוף פעולה או סיוע לכל התארגנות שמטרותיה עוינות את ישראל.
• הקמת מנגנון ליישוב מחלוקות. מחלוקות שלא יפתרו בעזרת מנגנון זה יופנו לצוות בוררות מיוחד שיורכב מנציג ישראלי ונציג פלסטיני שיבחרו בהסכמה בורר שלישי. במקרה של אי הסכמה ייבחר הבורר ברוטציה מתוך רשימה מוסכמת של בוררים המובאת בנספח

פסגת שארם א-שייח' (2005)

ערך מורחב – פסגת שארם א-שייח' (2005)

פסגת שארם א-שייח' התקיימה ב-8 בפברואר 2005, כאשר המנהיגים של מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים וירדן התכנסו בעיירה שארם א-שייח', בקצה הדרומי של חצי האי סיני, במטרה להכריז על מחויבותם להביא לסופה של האינתיפאדה השנייה, אשר נמשכה למעלה מארבע שנים, החל מאוקטובר 2000. בוועידה השתתפו ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, נשיא מצרים חוסני מובארכ ועבדאללה השני, מלך ירדן.

האינתיפאדה השנייה החלה לדעוך כבר בנובמבר 2004 עקב מותו של יאסר ערפאת, שפגע במומנטום של גל הטרור וגרם להתדרדרות הפלסטינים למלחמות פנימיות. לאחר הפסגה חלה רגיעה משמעותית.

שיחות אולמרט-אבו מאזן

ערך מורחב – שיחות אולמרט-אבו מאזן

מדצמבר 2006 עד ספטמבר 2008, ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס נפגשו 36 פעמים, ובמקביל התקיימו גם שיחות בדרג נמוך יותר. השיחות התנהלו על רקע ועידת אנאפוליס אשר בה הצהירו שני המנהיגים על הכרה הדדית בפתרון שתי מדינות לשני עמים וחתירה להסכם שלום באמצעות משא ומתן ישיר. במהלך השיחות הוצעו פשרות במספר סוגיות אשר אמורות היו להוות חלק מהסדר מדיני כולל. בסופו של דבר הניסיונות להגיע להסכם כלשהו נכשלו והשיחות נפסקו בסוף שנת 2008.

ועידת אנאפוליס

ערך מורחב – ועידת אנאפוליס

ועידת אנאפוליס התקיימה בנובמבר 2007 בעיר אנאפוליס, מרילנד, ארצות הברית, בהשתתפות נציגי ישראל, הרשות הפלסטינית, נציגי הקוורטט לענייני המזרח התיכון ונציגים רבים מארצות ערב, בהן מצרים, ירדן, סעודיה, מלזיה, סודאן, לבנון וסוריה.

מטרת הוועידה הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום, ולסלול את הדרך למשא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני, אשר מגעים לגביו כבר החלו בשיחות אולמרט-אבו מאזן.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש פתח בהקראת הצהרה משותפת, המוסכמת על ישראל ועל הפלסטינים, ועיקרה קריאה להכרה הדדית ושלום והקמת שתי מדינות לשני עמים.

בעקבות הוועידה הוכנה באו"ם טיוטת החלטה התומכת בהצהרות הוועידה, אולם זו לא הועלתה כלל במועצת הביטחון מכיוון שהן ישראל והן הפלסטינים הביעו הסתייגויות ממנה.

המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2010)

ערך מורחב – המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2010)

בספטמבר 2010 ניסה ממשל אובמה להחיות את תהליך השלום בין הצדדים, בעזרת מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון.

לאחר תחילת המפגשים בין הצדדים, חמאס וארגוני טרור נוספים פתחו במתקפת טרור נגד אזרחים ישראלים, בניסיון לטרפד את המשא ומתן.

בסוף ספטמבר הסתיימה הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, דבר שגרם לחילוקי דעות בין הצדדים לגבי המשך השיחות. עקב חילוקי הדעות השיחות נקטעו ולא חודשו.

המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)

ערך מורחב – המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2013–2014)

ג'ון קרי (במרכז) כמזכיר המדינה של ארצות הברית עם נציגי שני הצדדים הפלסטיני והישראלי למשא ומתן, סאיב עריקאת (מימינו) וציפי לבני (משמאלו), 30 ביולי 2013.

לאחר שלוש שנים ללא שיחות רשמיות או מגעים גלויים בין הצדדים, בעקבות בקשתו של מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ון קרי להתניע מחדש את תהליך השלום, נפתח משא ומתן בין ישראל לפלסטינים ב-29 ביולי 2013.

תהליך המשא ומתן התנהל באמצעות מגעים חשאיים, והושעה באפריל 2014, עקב הקמתה של ממשלת האחדות הפלסטינית. ממשלה אשר כללה את חמאס, המוגדר בישראל כארגון טרור.

תוכנית השלום של מחמוד עבאס

בפברואר 2014 הציג נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, תוכנית להסדר עם ישראל לפיה המדינה הפלסטינית תהא מפורזת וביטחונה יוטל על נאט"ו. צה"ל יישאר ביהודה ושומרון חמש שנים לאחר ההסכם. התנחלויות הישראליות יפונו בהדרגה. כמו כן, ישראל לא תוכר כמדינה יהודית. ראש הממשלה בנימין נתניהו סירב להתייחס ליוזמה.

יוזמת השלום הצרפתית (2016)

ערך מורחב – יוזמת השלום הצרפתית (2016)

שר החוץ של צרפת, לורן פביוס

בינואר 2016 השיק משרד החוץ הצרפתי את יוזמת השלום הצרפתית, שמטרתה הייתה כינוס ועידת שלום בינלאומית בפריז לשם הנעת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. שר החוץ הצרפתי, לורן פביוס, הצהיר כי אם היוזמה תיכשל, צרפת תכיר במדינה פלסטינית. ממשלת ישראל דחתה את היוזמה, בטענה שאיום ההכרה במדינה פלסטינית סותר את מהות הוועידה. לעומת זאת, הפלסטינים, כולל נשיא הרשות מחמוד עבאס, הביעו תמיכה ביוזמה. ב-3 ביוני 2016 התקיים בפריז מפגש של שרי החוץ מ-29 מדינות שתמכו בה, כולל רוסיה וארצות הברית. ועידה נוספת, ללא השתתפות ישראלים או פלסטינים, נערכה בפריז ב-15 בינואר 2017.

יוזמת קרי

בפברואר 2016 השתתף בנימין נתניהו בפסגה מדינית חשאית שהתכנסה בעקבה, שבה השתתפו שר החוץ של ארצות הברית ג'ון קרי, מלך ירדן עבדאללה השני ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי.

בפסגה הציג קרי מתווה ליוזמת שלום אזורית הכוללת הכרה בישראל כמדינה יהודית וחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים.

בנימין נתניהו הציג למשתתפי הפסגה תוכנית בת חמש נקודות, שבה פורטו צעדים שישראל תהיה מוכנה לנקוט לטובת יוזמת שלום אזורית, שתביא לחידוש המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, לצד הטבות שהיא דורשת לקבל. באחד הסעיפים של נתניהו כלולה התייחסות חיובית ליוזמת השלום הערבית, תוך הבעת נכונות לנהל משא ומתן עם מדינות ערב על מרכיביה.

בסופו של דבר דחה נתניהו את ההצעות לחידוש המשא ומתן, כיוון שלהערכתו יתקשה להשיג להן תמיכה בקואליציה.

תוכנית טראמפ

ערך מורחב – תוכנית השלום של הנשיא טראמפ

דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית ה-45

מפת ישראל לפי תוכנית השלום של טראמפ ("עסקת המאה")

תוכנית טראמפ היא תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמגובשת על ידי ממשל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל משנת 2018.

עיקרי התוכנית הם הקמת מדינה פלסטינית ב-70% משטחי איו"ש וב-120% ברצועת עזה, בתנאים הבאים: פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה, ויתור על זכות השיבה אל שטחי מדינת ישראל, הכרה בישראל כמדינה יהודית, הכרה בגבולותיה החדשים של ישראל ובירושלים כבירת ישראל, הסכמה לשליטה צבאית ממערב לירדן, הפסקת העברת משכורות למחבלים והפסקת ההסתה במערכת החינוך הפלסטינית.

בנוסף, יינתן מענק של 50 מיליארד דולר ל"מדינה הפלסטינית החדשה" וכן שיבה של פליטים ערבים-פלסטינים ל"מדינה העתידית הפלסטינית" וקרן פיצויים נדיבה, ללא שיבה לתוך ישראל. רצועת עזה תורחב ב-20% באזור חולות חלוצה ופתחת ניצנה. יהיו מובלעות ב-15 יישובים המונים, נכון ל-2020, כ-15 אלף איש ואישה. המעבר בין רצועת עזה ליהודה ושומרון יתבצע דרך מנהרה תת-קרקעית בדומה לעקרון המעבר הבטוח.

בתמורה לכך, מדינת ישראל תחיל ריבונות על 30% משטחי יהודה ושומרון, תספח את בקעת הירדן, צפון ים המלח וההתנחלויות, תבטל בהדרגה את הממשל הצבאי ותסיר את כל הגבלות הבנייה.

מרבית המנהיגים הפלסטינים הביעו מספר פעמים התנגדות לתוכנית. בעולם ובדעת הקהל הישראלית היא התקבלה בתגובות מעורבות. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו הביע תמיכה בתוכנית וככה גם מתחרו הפוליטי ולימים ראש ממשלת ישראל החלופי ושר הביטחון, בני גנץ.

ראו גם

• חמולת מח'אמרה
• אגודות הכפרים

קישורים חיצוניים

• המשאים ומתנים במפות (האתר של שאול אריאלי)
• מהסכם אוסלו להסכם קהיר: המשא ומתן עם אש"ף על הקמת האוטונומיה הפלסטינית אוקטובר 1993–מאי 1994 באתר ארכיון המדינה
• קובי מיכאל, יוזמת הליגה הערבית – האמנם הזדמנות היסטורית? רקע, אפשרויות וכיווני פעולה אפשריים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007
• יעקב בר סימן טוב, חסמים לשלום – הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2010