ויקיפדיה

יהודה ושומרון

אזור גאוגרפי ללא מוצא לים, סמוך לחופיו המזרחיים של הים התיכון
(הופנה מהדף איו"ש)
פירוש נוסף ערך זה עוסק בחבל ארץ במזרח התיכון. אם התכוונתם ליחידה המנהלית במשרד הפנים הישראלי אשר אחראית על היישובים היהודיים בשטח זה, ראו מחוז יהודה ושומרון.

האזור הנקרא בישראל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן[1] (בראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), ומוכר גם בשם הַגָּדָה הַמַּעֲרָבִית (בערבית: الضِّفَّة الْغَرْبِيَّة, בתעתיק מדויק: אלצ'פה אלע'רביה, ובהגייה מקומית: אֶ־דַּפֶה אֶל־עַ'רְבִּיֶּה), הוא שטח הנמצא במזרח התיכון, שתחום בין הקו הירוק (מצפון, מערב ודרום) לבין נהר הירדן וים המלח (ממזרח). שטחו הוא כ-5,860 קמ"ר[2], מתוכם כ-70 קמ"ר מהווים את מזרח ירושלים שנחשב לחלק מיהודה ושומרון. מדינת ישראל שולטת בשטח יהודה ושומרון, אך לא סיפחה אותו אליה (חוץ מאת מזרח ירושלים), וחלקים ממנו נמצאים תחת שלטון אוטונומי של הרשות הפלסטינית.

מפת יהודה ושומרון, נכון למאי 2023, של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים
  שטחי A
  שטחי B
  שטחי C
  שטחי אש של צה"ל
  בסיסי צה"ל
  יישובים פלסטיניים (שטח בנוי)
  התנחלויות (שטח בנוי)
  תחומי שיפוט של התנחלויות
  אדמות חקלאיות של מתנחלים

הטריטוריה של יהודה ושומרון בגבולותיה המוכרים כיום נוצרה עם שרטוט הקו הירוק בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות (שנת 1949), שקבעו כי שטחי יהודה ושומרון יהיו תחת שלטון ירדני, ואילו השטח שמעבר לקו יהיה לישראל. במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל את יהודה ושומרון מירדן, וסיפחה לשטחה את מזרח ירושלים. בשנת 1981 הקימה ישראל מנהל אזרחי מטעמה בשאר השטח.

מרבית תושבי יהודה ושומרון הם ערבים פלסטינים. גורמים שונים מעריכים את מספרם בין 2.5[3] ל-3 מיליון איש[4]. ביהודה ושומרון גרים גם יהודים ישראלים, ולפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספרם ב-2023 עמד על 468 אלף (לא כולל מזרח ירושלים)[5]. יישובים ישראליים ביהודה ושומרון נקראים "התנחלויות", ומעמדם המשפטי שנוי במחלוקת: ממשלת ישראל מכירה בהם כלגיטימיים, אך הקהילה הבין-לאומית נוטה לראות בהן הפרה של המשפט הבין-לאומי[6][7][8].

בית המשפט העליון הישראלי קבע כי מאחר שישראל נמנעה עד כה מלהחיל ריבונות בשטחי יהודה ושומרון, השטח מוגדר כנתון ב"תפיסה לוחמתית"[9], ולפיכך ישראל טוענת שמעמד השטח הוא "שנוי במחלוקת"[10]. מרבית הקהילה הבין-לאומית רואה בשלטון זה כיבוש צבאי לכל דבר[7], אך ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זאת, ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים[11].

יש מאבק בין הישראלים לפלסטינים על השליטה בשטחי יהודה ושומרון, המהווה חלק מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא בא לידי ביטוי בעימותים אלימים, בהקמת יישובים בשטח, בתחרות בזירה הבין-לאומית ועוד. גם בפוליטיקה הפנים-ישראלית, הפתרון הרצוי למצב ביהודה ושומרון הוא אחד מסלעי המחלוקת שמבדילים בין השמאל לימין.

אטימולוגיה ותולדות המושגים

עריכה
 
חבלי ארץ ישראל, בתוכם יהודה והשומרון

מקור המונח "יהודה ושומרון" בשמות העבריים של שני חבלי ארץ גאוגרפיים, יהודה והשומרון, שבתורם נקראים על שם שבט יהודה והעיר שומרון (בהתאמה) מימי התנ"ך. מרבית שטחי אזור "יהודה ושומרון" אכן משתייכים לאחד משני החבלים הללו, אך לא קיימת ביניהם חפיפה מלאה: חלקו המזרחי של האזור משתייך גאוגרפית לחבל ארץ אחר - בקעת הירדן, ומנגד התחום הגאוגרפי של חבלי שומרון ויהודה מתפרש גם מעבר לקו הירוק, כמו בהרי ירושלים (יהודה) והר הגלבוע (השומרון).

השם "הגדה המערבית" מתייחס להיותו של האזור בגדתו המערבית של נהר הירדן. מקור המונח בימי השלטון הירדני, אז הייתה ממלכת ירדן מורכבת משני חלקים, שביניהם נהר הירדן: "הגדה המזרחית" שהיא עבר הירדן, ו"הגדה המערבית" שהיא יהודה ושומרון. הירדנים נתנו לאזור את השם בשנת 1950, במטרה לטפח אחדות ב"ממלכת שתי הגדות", ולהימנע משמות עם משמעות לוואי בדלנית, כמו "פלסטין". השם "הגדה המערבית" הפך לרווח בשפות זרות, כגון אנגלית (West Bank) וצרפתית (Cisjordanie, שפירושו "צד זה של הירדן", להבדיל מעבר הירדן), וגם כיום זהו השם המקובל בעולם בהתייחס ליחידה הגאו־פוליטית (להבדיל מהשמות הגאוגרפיים, הדתיים וההיסטוריים של האזור בשפות השונות).

ב־22 ביולי 1968 טבעה ועדת השמות הממשלתית של ישראל את השם "יהודה ושומרון", לאחר שדחתה את השם "יהודה ואפרים"[12], כדי לתת שם בעל זיקה יהודית לשטחים שזה עתה נכבשו מהשלטון הירדני. עוד בתוכנית החלוקה מ-1947 נכלל המונח "ארץ הגבעות של שומרון ויהודה" (באנגלית: the hill country of Samaria and Judea), אם כי זה התייחס לגבולות שונים ורחבים יותר מגבולות השטח כיום, ונועד להיות עיקרה של המדינה הערבית בארץ ישראל[13]. המונח "מחוז יהודה ושומרון" משמש במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בהתייחס ליישובים הישראלים באזור, להיערכות צה"ל בו, לסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסייתו, לרישום תקציבים המופנים אליו וכיוצא באלה. היחידה במשטרת ישראל שאחראית ליישובים הישראלים באזור מכונה "מחוז ש"י" (ש"י – שומרון ויהודה). בצה"ל קוראים לאזור "איו"ש", ראשי תיבות של "אזור יהודה והשומרון".

עד 1977 מדינת ישראל השתמשה באופן רשמי בביטויים "יהודה ושומרון" ו"הגדה המערבית" חליפות. כאשר מנחם בגין נבחר להיות ראש ממשלת ישראל, הוא החליט שממשלתו תשתמש בכינוי הראשון בלבד[14]. הכינוי "הגדה המערבית", או בקיצור "הגדה", המשיך לשמש בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל, בפרט בפי אנשי שמאל, וכן בתקשורת ובדיפלומטיה הבין-לאומית. בהתכתבות מ-1978 בין בגין לג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית דאז שתיווך במשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים, כתב קרטר לבגין:

אני מאשר בזאת שמסרת לי את המידע הבא [...] בכל פסקה שבה מופיע הביטוי 'הגדה המערבית' הוא מובן ויובן על ידי ממשלת ישראל כ'יהודה ושומרון'

המקור באנגלית
I hereby acknowledge that you have informed me as follows (...) In each paragraph in which the expression 'West Bank' appears it is being, and will be, understood by the Government of Israel as Judea and Samaria

בשיח הישראלי רווח הכינוי "יהודה ושומרון" בחוגי הימין[15]. לעומת זאת, בקרב חוגי שמאל המתנגדים לשליטה הישראלית בחבלי ארץ אלה, יש הרואים במונח "יהודה ושומרון" כלי בהשתלטות הישראלית עליהם, ולכן מעדיפים את המונח "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" (מונח רחב יותר, הכולל גם את רצועת עזה ורמת הגולן ובעבר כלל גם את סיני). כך, למשל, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו השתמש בביטוי "הגדה המערבית" (באנגלית) בנאום היו שראו בזה סטייה מעמדותיו[16]. המתנגדים לביטוי "השטחים הכבושים", רואים בשימוש במונח זה ניסיון לטשטש את זהותו וזיקתו של האזור לעם ישראל. לעיתים נעשה שימוש בביטוי המקוצר "השטחים". באחדים מחוקי מדינת ישראל משמש המושג "אזור" להתייחסות ליהודה ושומרון וחבל עזה[17].

בסמוך להקמתה של הרשות הפלסטינית, היא ניסתה לבטל את השם "הגדה המערבית" ולהנהיג במקומו את השם "המחוזות הפלסטיניים הצפוניים" (בערבית: المحافظات الفلسطينية الشمالية), להבדיל מרצועת עזה שנמצאת מדרום. המונח לא נקלט, וכיום השימוש בו נדיר ומוגבל למסמכים רשמיים של הרשות.

היסטוריה

עריכה

לפני מלחמת העצמאות

עריכה
  ערך מורחב – היסטוריה של ארץ ישראל
 
מפת אתרים ארכאולוגיים מהמאות ה-12 עד ה-10 לפני הספירה, רובם בשטחי יהודה ושומרון של ימינו, שהארכאולוג ישראל פינקלשטיין מזהה כיישובים הראשוניים של בני ישראל הקדומים

ברוב ההיסטוריה, "יהודה ושומרון" לא התקיימה כיחידה גאו-פוליטית נבדלת, וההיסטוריה שלה דומה לזו של שאר ארץ ישראל. במרבית תקופת בית ראשון, השומרון היה מרכזה של ממלכת ישראל, שבירתה הייתה העיר שומרון (סבסטיה של היום), ואילו יהודה הייתה ממלכה נפרדת שבירתה ירושלים. הפיצול נמשך גם בתקופת בית שני, בה יהודה הייתה מרכזו של העם היהודי, שומרון הייתה למולדתם של השומרונים (קבוצה אתנו-דתית ייחודית שהתפתחה בשומרון), ושאר הארץ הייתה ברובה פגנית – בנגב מדרום חיו הנבטים, במישור החוף ממערב הייתה אוכלוסייה לא-יהודית עם זיקה חזקה לתרבות ההלניסטית, ובגליל מצפון היטורים (שהתגיירו בתקופת החשמונאים).

בתקופה הרומית, כתוצאה מכשלון מרידות היהודים והשומרונים ברומא ועליית הנצרות, הידלדלו אוכלוסיות אלו, כך שבמאה ה-6 מרבית תושבי האזור היו נוצרים דוברי סורית. מאז ועד למאה ה-20, ההבדל בין יהודה לשומרון לשאר הארץ לא התבטא בשטח והיה לכל היותר אדמיניסטרטיבי, שכן האזור נשלט תמיד בידי אימפריה זו או אחרת. החל מהכיבוש הערבי של ארץ ישראל התפשטו בהדרגה באזור השפה הערבית ודת האסלאם.

בראשית המאה ה-20 שלטה האימפריה העות'מאנית בשטח שמוגדר כיום כיהודה ושומרון. רובם הגדול של תושבי האזור היו ערבים מוסלמים, רובם פלאחים ומקצתם בדואים (בעיקר במדבר יהודה) או עירוניים. היה גם מיעוט ערבי-נוצרי, בעיקר בבית לחם ורמאללה (בשתיהן היה אז רוב נוצרי) ובמספר כפרים סמוכים. בשתי ערים הייתה קהילה יהודית - ירושלים וחברון, ומהעם השומרוני נותרה רק קהילה אחת של כ-150 איש, שהתגוררה בשכם. מבחינה אדמיניסטרטיבית חבל יהודה, מישור החוף הדרומי והנגב היוו מחוז בפני עצמו בשם "מותצאריף ירושלים" (قُدس شَرِيف مُتَصَرِّفلغى), ואילו השומרון היה בקצה הדרומי של וילאייט ביירות. באותם ימים כבר החלה התנועה הציונית להקים יישובים יהודיים בארץ ישראל, אך הם הוקמו בעיקר במישור החוף ובגליל, והניסיונות המעטים להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון – ביריחו ב-1872[18], בנבי סמואל ב-1895[19] ובקלנדיה ב-1914[20] – כשלו כולם.

במהלך מלחמת העולם הראשונה כבש הצבא הבריטי את האזור כחלק מהמערכה על ארץ ישראל: בנובמבר 1917 הבריטים הביסו את הצבא העות'מאני בקרב נבי סמואל, הם נכנסו לירושלים ב-11 בדצמבר, וב-1918 כבשו את בקעת הירדן, את בעל חצור ואת שכם. בוועידת סן רמו ב-1920 החליטו מדינות ההסכמה ליצור בשטחים שנכבשו מהעות'מאנים משטר מנדטים, שפירושו שהם ישלטו בשטחים האלו עד שיוכלו התושבים המקומיים לקיים שלטון עצמי. נקבע גם שבארץ ישראל יוקם בית לאומי לעם היהודי, אך לא הוחלט מה בדיוק יהיו גבולותיו. כך בא לעולם המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י), שגבולותיו נמתחו מהים התיכון עד נהר הירדן (עבר הירדן הופרדה ממנו ב-1921), וכלל גם את שטחי יהודה ושומרון.

בתקופה הבריטית החלה להתפתח התנועה הלאומית הפלסטינית בקרב ערביי האזור. אגודות מוסלמיות-נוצריות הוקמו בירושלים, בשכם, בחברון וברמאללה. במקביל, הצליחו יהודים לייסד מספר יישובים ביהודה ושומרון: בתום המלחמה הוקם בשנית המושב ליד קלנדיה, שנקרא עטרות, ב-1925 נוסדה בסמוך לו המושבה נווה יעקב, וב-1927 נוסד מגדל עדר, הראשון ביישובי גוש עציון. היו אלו נקודות יהודיות בודדות, בלב אזור ערבי כמעט לחלוטין ולעתים קרובות עוין. במאורעות תרפ"ט (1929) ביצעו ערבים מחברון וסביבתה טבח ביהודי העיר, והניצולים נאלצו לעזוב את חברון מחשש לביטחונם; גם יהודי ירושלים נפגעו, ומגדל עדר ננטשה. ולמרות זאת, 36 משפחות יהודיות מחברון חזרו לעיר ב-1930[21], ב-1934 נוסד יישוב קבע בקליה[22], וב-1935 הוקם כפר עציון.

בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. הציבור הערבי-פלסטיני התקומם נגד עליית יהודים לארץ והשלטון הבריטי הזר שאפשר אותה. המרד התחיל כחרם כלכלי על היישוב היהודי, אך במהרה קמו כנופיות פלסטיניות שביצעו פעולות טרור נגד יהודים ובריטים, נגד ערבים שנחשבו כבלתי-נאמנים למרד, ולעתים גם זו נגד זו. השומרון, שאוכלוסייתו הייתה רובה ככולה ערבית ותנאי השטח ההרריים בו התאימו ללוחמת גרילה, היה מעוזן של הכנופיות, והשטח בין שלוש הערים שכם, ג'נין וטולכרם אף כונה "משולש הטרור" (Triangle of Terror). היישוב היהודי בחברון ובכפר עציון פונה בשנית. בשיא המרד אף הוקמו "בתי משפט של המרד", שדנו את העם לפי חוקי השריעה (וגחמות מפקדי הכנופיות). ב-1938 כבר מאסו פלסטינים רבים באלימות הכנופיות, והוקמו "כנופיות שלום" שהתנגדו למרד ושיתפו פעולה עם הבריטים. הצבא הבריטי קיבל גם תגבורת מחו"ל, ודיכא את המרד ביד חזקה, תוך שימוש נרחב בענישה קולקטיבית, והמחתרות היהודיות הפעילו אף הן טרור נגדי.

ב-1939, בתום המרד, הוקם הקיבוץ בית הערבה מצפון לקליה. ב-1943 חודש היישוב בכפר עציון, ובסמוך לו נבנו שלושה קיבוצים נוספים - משואות יצחק, עין צורים ורבדים.

מלחמת העצמאות

עריכה

עם פרוץ מלחמת העצמאות, ממלכת עבר הירדן פלשה מערבה לנהר הירדן והגיעה עד ירושלים, לרבות כיבוש העיר העתיקה. עיראק פלשה אף היא מעבר לנהר הירדן וכבשה את כל אזור הרי השומרון עד מבואות עמק יזרעאל והשרון, לרבות אזור ואדי עארה. מצרים, אשר פלשה מדרום, כבשה את הרי חברון ויהודה והגיעה לירושלים מדרום. היישובים היהודיים באזור (נווה יעקב, עטרות ובית הערבה) פונו מתושביהם בעקבות התקפות של מיליציות מקומיות בסיוע צבא מצרים וירדן, וכן בעקבות כיבוש גוש עציון טבח מגיני כפר עציון ונפילת הלוחמים בשבי. רוב התושבים היהודים מהיישוב הישן עזבו מכבר את בתיהם בחברון, בעיר העתיקה (חצר גליציה וכדומה) ובכפרים שבהם היה רוב ערבי. כמו כן תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה פונו או נפלו בשבי הלגיון הירדני. במהלך המלחמה הגיעו לאזור פליטים פלסטינים רבים מיישובים שנכבשו על ידי המחתרות העבריות וצה"ל. הפליטים הגיעו מיישובים באזור מישור החוף, שפלת החוף, הרי ירושלים ("פרוזדור ירושלים"), השכונות של ירושלים המערבית שנשארו בשליטת ישראל ואזורים אחרים, והם יושבו על ידי הירדנים במחנות פליטים סמוך לערים הגדולות – שכם, חברון, ירושלים ועוד.

בסוף המלחמה, הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן יצר שטח חדש ממערב לנהר הירדן, אשר נקרא בפי רוב העולם הגדה המערבית (אף על פי שמונח זה שימש לתאר את כל ארץ ישראל ממערב לירדן טרם המלחמה[דרוש מקור]). שטח זה מכסה כ־57% מהשטח שיועד למדינה ערבית בתוכנית החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. השטח נשלט על ידי ירדן אשר סיפחה אותו אליה באפריל 1950, ונחשב על ידי הממלכה כחלק אינטגרלי ממנה. הסיפוח זכה להכרה רשמית של בריטניה אך לא הוכר רשמית על ידי מדינות אחרות[23]. חלק ממדינות הליגה הערבית התנגדו לסיפוח, ראו בו פגיעה ברעיון "אחדות פלשתינה הערבית", ואף איימו לגרש את ירדן מהארגון[24], אך כעבור זמן קצר החליטה הליגה כי השטחים יישארו בידי ירדן כ"שטח נאמנות" עד שיימצא פתרון קבע.

קו הגבול בין ישראל לירדן היה חלק מקו הגבול המכונה "הקו הירוק".

מלחמת ששת הימים

עריכה

במלחמת ששת הימים נכבש השטח בידי כוחות צה"ל מידי הירדנים, לאחר שאלה הצטרפו ללחימה כנגד ישראל. לאחר המלחמה היה ויכוח ער, בו חלק משרי הממשלה צידדו בהחזרת האזורים שנכבשו[דרוש מקור], וחלקם האחר צידדו להחזיק בהם כפיקדון עד שייחתם הסכם שלום. על מזרח ירושלים החליטה הממשלה בשנת 1967 להחיל בצו את "המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים" – בפועל, לספחה לישראל ולתת לתושביה תושבות קבע בישראל. בהמשך ניתנה להם הזכות להיעשות אזרחי המדינה. בספטמבר אותה השנה נערך ביהודה ושומרון (להוציא מזרח ירושלים) מפקד אוכלוסין, ובו נמנו 595,900 נפש[25]. כבר בשנים הראשונות לשלטון הישראלי, 1967–1969, נערכו בערי הגדה פעולות חבלה וניסיונות למרי אזרחי, שכללו שביתות, הפגנות והתפרעויות[26].

תחת הממשל הצבאי הישראלי, חולקו יהודה ושומרון לשבע נפות: ג'נין, טולכרם, שכם, רמאללה, ירדן (רצועה ממזרח לגב ההר לאורך בקעת הירדן), בית לחם וחברון[27].

בעקבות המהפך בשנת 1977 החלה ממשלת מנחם בגין להאיץ את הקמת ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, וכן לחזק את הקשר של מזרח ירושלים לישראל. משרדי ממשלה והמטה הארצי של המשטרה נבנו בכוונה תחילה במזרח ירושלים. המונח "השטחים המוחזקים" הוחלף ברדיו בשנות ה־80 ל"יהודה ושומרון", והוחל שידור מזג האוויר באזור. בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל המדגיש ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יתר שטחי יהודה ושומרון מוחזקים עד היום בתפיסה לוחמתית, חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי לא הוכרע.

הקשר עם ממלכת ירדן

עריכה
  ערכים מורחבים – הגדה המערבית תחת שלטון ירדן, תוכנית הפדרציה, תוכנית הקונפדרציה, ניתוק הזיקה

מאז אובדן השטח ב־1967 ועד ל"ניתוק הזיקה" ב־1988, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בגדה המערבית[28].

ב־1972, פרסם המלך את תוכנית הפדרציה לפיה תוקם פדרציה בשם "ממלכה ערבית מאוחדת" שבה יהיו שני מחוזות אוטונומיים: עבר־הירדן ובירתה עמאן; ופלסטין שבירתה ירושלים. עמאן תשמש גם בתור הבירה של הממלכה כולה, שבראשה יעמוד המלך שיהיה אחראי על כל נושאי החוץ והביטחון, כמו גם על נושא המיסים של הפדרציה כולה. ישראל הגיבה בשלילה ודחתה את התוכנית וכך עשה גם הארגון לשחרור פלסטין.

תוכנית רייגן מ־1982 דיברה על אוטונומיה פלסטינית מוגבלת בגדה המערבית תחת שלטון המלך הירדני, אולם בגין שלל את התוכנית ולכן היא לא קודמה.

ב־1983 הגו המלך חוסיין ויאסר ערפאת את תוכנית הקונפדרציה, שלפיה ישראל תיסוג לקווי הפסקת האש משנת 1948 ותקום קונפדרציה ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין בגדה המערבית. אולם ערפאת לא חתם על המסמך.

גורמים בישראל בחנו אפשרות להחזיר חלקים מהשטח לשלטון ירדני במסגרת מה שכונה "האופציה הירדנית". ב־1987 אף נחתם הסכם סודי בעניין זה – הסכם לונדון – בין שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, לבין המלך חוסיין, אולם ההסכם לא יצא לפועל עקב התנגדות ראש הממשלה באותה עת, יצחק שמיר.

ערפאת לא היה מוכן לקבל את החלטה 242 שהייתה בסיס לכל ההסדרים שהוצעו על ידי המלך, ולא היה מוכן לחתום על הסכמים שנוסחו לפי סיכומים בעל פה איתו, ולכן המלך הודיע ב־1986 על הפסקת התיאום הפוליטי עם אש"ף ובמקביל הצר את צעדי אש"ף בירדן. האינתיפאדה הראשונה גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, הודיע המלך ב־1988 על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.

המעמד הנוכחי

עריכה
  ערכים מורחבים – השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון

מאז מלחמת ששת הימים נמצאים יהודה ושומרון תחת שליטה ישראלית, אך פרט למזרח ירושלים עליה החילה מדינת ישראל את ריבונותה (צעד שרוב מדינות העולם אינן מכירות בו), ישראל לא הגדירה את מעמדם של יהודה ושומרון, והנהיגה בהם ממשל צבאי, כשרוב מדינות העולם רואות באזור שטח כבוש או שטח שנוי במחלוקת, הנתון ב"תפיסה לוחמתית" על־פי אמנת ז'נבה הרביעית.

מדינת ישראל עצמה, שאינה רואה בשטח כשטח שמחויב לאמנת ז'נבה, מחילה את אמנת ז'נבה הרביעית ביהודה ושומרון באופן וולנטרי[29].

במסגרת הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 1993–1995, והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:

  • שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חברון החלוקה ל־H1 ו־H2). מהווה 20% מהאזור[30].
  • שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
  • שטח C – שליטה ישראלית מלאה: רוב שטח האזור. בשטח זה כל ההתנחלויות, הכבישים המובילים אליהן, מקומות קדושים כמו קבר יוסף, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה. מהווה כ־60% מהאזור[31]. הערכות שונות, בין 50,000–150,000, ניתנו לגבי מספר הפלסטינים המתגוררים בשטח C.

שטחי A ו־B מורכבים מ־220 מובלעות המוקפות שטח C. השטח של 190 מתוך מובלעות אלה, קטן מ־2 קמ"ר[32].

בשטח C חל החוק הישראלי רק על ההתנחלויות, ולא על הטריטוריה המקיפה אותם. ההתנחלות היא בבחינת "מובלעת", אשר אינה כפופה בפועל למשפט החל באותה טריטוריה. לדוגמה, בתאונת דרכים שהתרחשה מחוץ לגבולות הקו הירוק נקבע בבית משפט מחוזי כי יש להחיל את החוק הפלסטיני גם בשטח C, ובית המשפט העליון אישר פסיקה זאת[33].

בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שצה"ל נסוג מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.

בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת לאורך הקו הירוק, שבחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.

חוק ושיפוט

עריכה

בשטחי יהודה ושומרון חל הדין הירדני, ובשטחי הרשות הפלסטינית חלה חקיקה פלסטינית. חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון, למעט חוקים המוחלים באופן מפורש על האזור (למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי וחוקים ייעודיים ליהודה ושומרון כגון תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967[34]), או פקודות של מפקד פיקוד המרכז המחילות נורמות מן המשפט הישראלי[35]. ריבוי המקורות המשפטיים החלים באזור יוצר מורכבות משפטית[36]. גם משטרת ישראל נוכחת בשטחים אלה דרך מחוז ש"י (שנוסד ב־1994), ומחזיקה בגזרתן מספר תחנות משטרה. הצבא והמשטרה מחזיקים במנגנון תיאום ביטחוני באזור זה עם המשטרה הפלסטינית.

ביהודה ושומרון פועלים בתי משפט צבאיים, שמטרתם לאכוף חוק וסדר, על ידי שיפוט נאשמים בביצוע עבירות ביטחוניות או עבירות פליליות אחרות שנעברו באזור או היו מכוונות לפגוע בו, וכן דיון בעררים על החלטות מנהליות של רשויות ישראליות באזור. על פי סעיף 10 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון), בית המשפט הצבאי מוסמך לשפוט גם מי שאינו תושב האזור, כלומר גם ישראלים ונתינים זרים. עם זאת, הנחיות פרקליטות המדינה מורות לגבי אזרחים ישראלים – אלה שגרים בתחומי ישראל או בהתנחלויות – ולגבי תושבי מדינת ישראל, שבמקרים שניתן להעמיד נאשם לדין גם בבית משפט צבאי וגם בבית משפט אזרחי בישראל, ברירת המחדל תהיה להעמידו לדין בישראל. עם זאת, כאשר "מירב הזיקות" של הנאשם ושל העבירה הן לאזור, ובפרט כאשר מדובר בעבירה ביטחונית שבוצעה באזור, יש להעמיד את הנאשם לדין בבית משפט צבאי. בבחינת "מירב הזיקות" יינתן משקל למידת הזיקה לישראל, מקום מושבו של הנאשם ומרכז חייו בפועל, טיב העבירה וחומרתה, מקום מושבם ומקום העמדתם לדין של שותפיו לביצוע העבירה, אם ישנם כאלה, וקיום עונש מאסר על תנאי שניתן באזור[37].

אם כן, ביהודה ושומרון פועלות שלוש מערכות של בתי משפט:

בדצמבר 2022, לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש, הודיע חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' כי בכוונתו לקדם את רפורמת "אזרחות שווה" שבמסגרתה יבוטל הממשל הצבאי על אזרחי ישראל ביהודה ושומרון[38].

עמדת הקהילה הבין-לאומית

עריכה

מאז ניתוק הזיקה ב־1988, ובעקבות הסכם אוסלו, נוקטים ארגון האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם עמדה שעל־פיה אזור יהודה ושומרון מיועד להיות חלק אינטגרלי ממדינה פלסטינית עתידית. בעיני רוב מדינות העולם, ובעיני הרשות הפלסטינית, "הגדה המערבית" (יהודה ושומרון) נחשבת כשטח הכבוש בידי ישראל, ובכללה מזרח ירושלים. ב-2024 הוציא בית הדין הבין-לאומי לצדק חוות דעת לפיה נוכחותה של מדינת ישראל ביהודה ושומרון אינה חוקית ועל ישראל לסיימה.

עמדת הממשל בארצות הברית מורכבת: היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי קבע בשנת 1978 כי ההתנחלויות נוגדות את החוק הבין-לאומי, אולם היו נשיאים רפובליקנים שהסתייגו מהגדרה זאת, וגם הממשל הדמוקרטי של ברק אובמה הסתפק לרוב בהגדרתן כ"מכשול לשלום"[39]. בשנת 2019 הצהיר מזכיר המדינה האמריקאי של ממשל טראמפ כי הממשל מסכים עם עמדתו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, ואינו רואה עוד את ההתנחלויות כבלתי חוקיות[40]. לעומת זאת, לאחר הקמת ממשל ביידן הבהירו דוברים רשמיים כי בכל הנוגע להתנחלויות הממשל מחזיק בעמדות הפוכות מאלה של ממשל טראמפ[41], וכי הוא מגנה את ההחלטה של ממשלת בנט להרחיב את הבנייה בהתנחלויות[42][43].

בראיון ביוני 2019 אמר דייוויד פרידמן, שגריר ארצות הברית בישראל, כי "בנסיבות מסוימות" יש לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון[44].

רוב מדינות העולם מתנגדות לבנייה ישראלית באזור. מאז תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, ישראל נמנעת מהקמת התנחלויות חדשות ונוהגת ריסון במתן אישורי בנייה. בשנת 2005 אף פינתה מספר התנחלויות בצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, ובשנת 2009 הטילה איסור גורף על התחלות בנייה חדשות ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים.

מספר גופים פוליטיים בישראל ומחוצה לה קוראים לחרם על ההתנחלויות – פעולת מחאה נגד מדיניות ההתנחלות של ישראל מעבר לקו הירוק, בדרך של החרמת תוצרת ההתנחלויות, סירוב להופיע בהן, סירוב לשתף פעולה עם מוסדות הנמצאים בהן והחרמת חברות המספקות שירותים להתנחלויות.

אוכלוסייה

עריכה

האוכלוסייה הערבית־פלסטינית

עריכה
 
ילדות פלסטיניות בחברון
 
בית סוריכ
 
ענאתא מעבר לגדר ההפרדה- מבט מצפון

מקורות שונים מציגים מספרים מנוגדים לגודל האוכלוסייה הערבית־פלסטינית, שכן מאז 1967 לא בוצע מפקד אוכלוסין הנחשב אמין. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מנתה אוכלוסיית יהודה ושומרון ומזרח ירושלים ביולי 2022 כ־3,190,000 תושבים[4], הכוללים כ־375,000 תושבים במזרח ירושלים[3], כלומר אוכלוסיית יהודה ושומרון ללא תושבים הנמנים על ידי ישראל במזרח ירושלים עומד על כ־2,815,000. גופים שונים הצביעו על ליקויים בטענות הלשכה הפלסטינית, כמו ספירה כפולה והתעלמות ממקרי הגירה ומוות,[46] בהם גם ה-CIA, שנקב בשנת 2021 במספר קטן ב־5% מזה שניתן על ידי הלשכה הפלסטינית[47]. אנשי המנהל האזרחי נקבו ביוני 2016 במספר של כ־2.93 מיליון פלסטינים על פי הנתונים הפלסטיניים, אך במרץ 2018 העריכו שבפועל מתגוררים באזור בין 2.5 ל־2.7 מיליון פלסטינים[3]. יורם אטינגר העריך שבסוף 2015 עמד מספר התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון על 1.75 מיליון בלבד[48].

נתוני עבר

עריכה

במפקד האוכלוסין בארץ ישראל שהתקיים בשנת 1922 נמנו ביהודה ושומרון כ־257,500 תושבים. במפקד האוכלוסין בארץ ישראל בשנת 1931 עלה מספר התושבים לכ־322,200 ובשנת 1946 כבר הוערך אוכלוסיית יהודה ושומרון בכ־465,800. במפקדים הירדניים שהתקיימו ביהודה ושומרון שכללה את מזרח ירושלים, בשנים 1952 ו־1961 נמנו בהתאמה 742,300 ו־805,400 וחלק מהגידול נובע מהגעת כרבע מיליון פליטים פלסטיניים ממדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות. במאי 1967, לפני מלחמת ששת הימים, הוערך אוכלוסיית הגדה המערבית של ממלכת ירדן בכ־845,000 תושבים, מספר שכולל כ־83,000 תושבים במזרח ירושלים. ההגירה מהגדה המערבית של ממלכת ירדן, אל הגדה המזרחית ולארצות אחרות ובמיוחד כווית, עמדה בתקופה זאת על כ־2.5% לשנה וכמעט איפסה את הגידול הטבעי שעמד על כ־3% לשנה. במפקד שקיימה ישראל בספטמבר 1967 עמד מספר התושבים ביהודה ושומרון על כ־595,900 תושבים, לא כולל כ־67,000 תושבים במזרח ירושלים. עד שנת 1982 עלה מספר התושבים ביהודה ושומרון, ללא מזרח ירושלים, לכ־747,500[49]. בתקופה שבין 1967–1982 ההגירה החוצה מיהודה ושומרון עמדה על כ־110,000 בני אדם מספר השווה לכ־40% מהגידול הטבעי באותה תקופה[50].

בשנת 1993 הוטל תפקיד איסוף הנתונים הסטטיסטיים והדמוגרפיים של יהודה והשומרון וחבל עזה על הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (PCBS). ב־1997 ערכה הלשכה הפלסטינית מפקד אוכלוסין על פיו ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים חיו כ־1.9 מיליון ערבים פלסטיניים[51].

על פי מחקרי אוכלוסייה משנת 2005 התגוררו בשטח בין 1.4 לכ־2.4 מיליון פלסטינים, וההפרש הנתון במחלוקת כונה "פער המיליון". הנתון הגבוה מגיע מהלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ומתבסס על הערכותיה שלה[52] והנתון הנמוך הוא תוצאת מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים[53][54][55]. צוות החוקרים של המרכז טען שהנתונים שמפרסמת הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה אינם עקביים וכוללים סתירות, ואף העלה חשד שמא הנתונים סולפו בכוונה כדי להציג את האוכלוסייה הפלסטינית כגדולה בהרבה מכפי שהיא במציאות. על פי יורם אטינגר, חבר בצוות המחקר, הפלסטינים סופרים 500 אלף פלסטינים שנמצאים בחו"ל יותר משנה, לפחות 350 אלף ערביי מזרח ירושלים נושאי תעודת זהות ישראלית, ועוד יותר ממאה אלף ערבים שקיבלו תעודת זהות ישראלית עקב נישואין[56]. הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה דחתה את טענות הצוות הישראלי מכול וכול וטענה שהמחקר מוטה פוליטית ועל כן אין לסמוך עליו[57]. גם החוקר ארנון סופר שמזהיר שנים ארוכות מאובדן רוב יהודי בחלקי ארץ ישראל מתח ביקורת על הדוח[58].

האוכלוסייה היהודית־ישראלית

עריכה
 
יהודים צועדים ברחוב השוהדא במרכז חברון
 
ההתנחלויות יקיר מלפנים ועמנואל מאחור

על פי נתוני מועצת יש"ע, בסוף שנת 2021 היו ביהודה ושומרון (בשטח C, לא כולל מזרח ירושלים) 491,923 תושבים ישראלים ב-150 יישובים, גידול של כ־3.3%[59]. נכון לינואר 2024 על פי הצהרת הארגון על נתוני הדמוגרפיה באזור מספרם עלה ל־517,407 איש[60]. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדצמבר 2019, היו ביהודה ושומרון כ־441,600 תושבים ישראלים ב־127 יישובים[61]. כ־60 אלף יהודים נוספים לומדים במוסדות חינוך ביהודה ושומרון, בהם ישיבות, אולפנות, מכינות קדם צבאיות, אוניברסיטה ומכללות[62].

נכון ל-2020 האוכלוסייה במחוז זה היא הצעירה שבמחוזות ישראל. כ־58% מתוכה הם ילדים וצעירים (257,800 במספר)[63][64].

שטח וערים מרכזיות באזור

עריכה

אורך אזור יהודה ושומרון הוא כ־125 ק"מ, ורוחבו בין 25 ל־50 ק"מ. גבולותיו, שאינם תחום גאוגרפי טבעי, הם בצפון רכס הר הגלבוע והרי אלכסנדר באזור אום אל-פחם וואדי עארה, בדרום גבעות יתיר והר עמשא ואזור הר חברון, במזרח נהר הירדן. אדמיניסטרטיבית, כולל האזור 11 מתוך 16 נפות הרשות הפלסטינית (5 נפות נוספות נכללות בשטח רצועת עזה). בשל תנאי השטח ההרריים והגאולוגיה של האזור, רק כ־1,800 קמ"ר (כ־32%) מתוך כל השטח ראויים לחקלאות.

האזור המאוכלס ביותר ביו"ש הוא אזור ההר שמשתרע מצפון השומרון ועד דרום יהודה, שם ממוקמות הערים (מצפון לדרום) שכם, רמאללה, ירושלים המזרחית (שבשונה מיתר השטח, סופחה לישראל), בית לחם וחברון. ג'נין ממוקמת בצפון־מערב השומרון באזור עמק יזרעאל, וקלקיליה וטולכרם נמצאות מדרום לה באזור מישור החוף. עיר מרכזית נוספת באזור היא יריחו, הנמצאת בבקעת הירדן ממזרח לירושלים.

ההתנחלויות הגדולות ביהודה ושומרון, מסודרות לפי גודל, הן הערים מודיעין עילית מערבית לרמאללה, ביתר עילית שמדרום לירושלים, מעלה אדומים שממזרח לירושלים, ואריאל שמדרום לשכם. בנוסף לערים, ישנן 6 מועצות אזוריות: שומרון, מטה בנימין, מגילות ים המלח, גוש עציון, בקעת הירדן והר חברון, 13 מועצות מקומיות ומנהלת היישוב היהודי בחברון.

כלל הרשויות המקומיות ביהודה ושומרון מאוגדות תחת מועצת יש"ע, אשר מתפקדת כארגון הגג של הרשויות בנושאים רחבים הקשורים לכלל הרשויות ובמאבקים אידאולוגיים למען תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון. ראשי הרשויות ביהודה ושומרון מרכיבים את הנהלת מועצת יש"ע והעומד בראשה הוא ראש רשות מכהן בלבד.

אתרים ארכאולוגיים ומקומות קדושים

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ביהודה ובשומרון נמצאו מרכזי הכובד של ממלכת יהודה וממלכת ישראל בתקופת בית ראשון ושל ממלכת החשמונאים בתקופת בית שני. לכן, מטבע הדברים, הם עשירים במספר רב של אתרי־עתיקות, בהם המיוחסים לקברי אבות האומה המקראיים כמו מערת המכפלה, קבר רחל וקבר יוסף, דרך אתרים מתקופת בית ראשון כמו עיר דוד, הר הבית, בית אל המקראית והעיר שומרון ושילה המקראית (שבה מוקם המשכן) ועד לאתרים מתקופת בית שני כמו ארמונות החשמונאים ביריחו, ביתר, הרודיון, סרטבה ומצדה.

קברים

עריכה
 
מערת המכפלה
 
בית המדרש בקבר רחל

במערת המכפלה שבחברון קבורים על פי המסורת אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. כמו כן, על פי המסורת היהודית אף אדם וחוה. למקום מאפיינים רוחניים נוספים על היותו אזור קבורה. המערה מהווה מקום קדוש גם למוסלמים ויש בצמוד אליה גם מסגד.

ישנם מספר קברים המיוחסים על פי המסורת לאישים תנ"כיים:

בשומרון

עריכה

ביהודה

עריכה

אתרים ארכאולוגיים

עריכה
 
מערות קומראן

ביהודה ושומרון נמצאים עשרות רבות אתרים ארכאולוגיים רבי חשיבות. בהם ניתן למנות את:

ביהודה

עריכה

בשומרון

עריכה

השפעות אקולוגיות

עריכה

זיהום מים

עריכה

לפי דו"ח של מבקר המדינה משנת 2016, מרבית השפכים ביהודה ושומרון אינם עוברים טיפול נאות להסרת מזהמים והם מוזרמים לנחלים ולבורות ספיגה. מערך איסוף השפכים והטיפול בהם וכן ניצול מים מטופלים מפגר בצורה ניכרת לעומת המצב במדינת ישראל. נחלים שאליהם מוזרמים שפכים כוללים את נחל הקישון, נחל חדרה, נחל שילה, נחל מודיעים, נחל קדרון ועוד. זיהום המים פוגע בעתודות מי התהום של ישראל וירדן, ופוגע בבריאות הציבור ובאיכות חייו. בשל המצב הגאופוליטי בשטחי יו"ש, נושא זה משפיע גם על מצבה המדיני־ביטחוני של ישראל ועל מעמדה בעולם[70].

יש מספר מאפיינים המשפיעים על המצב הסביבתי: רגישות הידרולוגית גבוהה לזיהום מי תהום בשל השפעת האזור על אקוויפר ההר, היעדר גבולות ברורים, היעדר רצף טריטוריאלי מדיני, צפיפות אוכלוסין גבוהה בצד הפלסטיני והבדלים גדולים ברמת החיים וביכולת הניהול הסביבתי בין הפלסטינים לבין הישראלים. ניהול סביבתי מחייב שיתופי פעולה בין גורמים פלסטינים וישראלים. הסכסוך המדיני המתמשך בין ישראל לפלסטינים, פיצול השליטה בשטח, והתפיסה כי המצב הנוכחי הוא זמני, מקשים על מתן טיפול יסודי וארוך טווח במפגעים סביבתיים ועל קיום שיתוף פעולה בתחום זה.

נכון לשנת 2016 ממשלת ישראל לא גיבשה מדיניות לניהול סביבתי עם שכנותיה, לרבות בתחום המים, ואין לה מדיניות בדבר מפגעים סביבתיים החוצים את הקו הירוק. הממשלה גם לא הגדירה גורם אחד, בעל ראייה כוללת, שיוביל את הנושא. לפי מבקר המדינה הדבר גורם לכך שפתרונות למפגעי סביבה מתעכבים במשך שנים ארוכות, לעיתים תוך הפרת הדין ופגיעה בבריאות הציבור ובאינטרסים מדיניים החשובים לישראל.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: יו"ש
  מדריך למטייל בוויקימסע: יהודה ושומרון
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהודה ושומרון

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ הגדה המערבית או יהודה ושומרון – שינוי השם הרשמי ביולי 1968, באתר ארכיון המדינה.
  2. ^ West Bank - The World Factbook, באתר ספר העובדות העולמי, ‏7 באפריל 2021 (באנגלית).
  3. ^ 1 2 3 לקט נתונים לרגל יום ירושלים, 2022, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  4. ^ 1 2 Palestinian Central Bureau of Statistics (PCBS) Presents the Conditions of Palestinian Populations on the Occasion of the International Population Day, 11/07/2022, July 7, 2022
  5. ^ שנתון סטטיסטי לישראל 2023, יישובים ואוכלוסייה לפי מחוז, באתר הלמ"ס
  6. ^ איתמר אייכנר, בית הדין בהאג: ההתנחלויות לא חוקיות. ישראל צריכה לסגת מהגדה בהקדם האפשרי, באתר ynet, 19 ביולי 2024
  7. ^ פרופ' עמיחי כהן,ישראל והמשפט הבינלאומי - מממשל טראמפ לממשל ביידן, המרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה 2021, עמ' 31-32
  8. ^ בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, ניתן ב-28 בדצמבר 1983
  9. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, page 487.
    ראו גם הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון.
  10. ^ באתר משרד החוץ הישראלי
  11. ^ הגדה המערבית, יהודה ושומרון, או יהודה ואפרים: כיצד נקבע השם יהודה ושומרון, בבלוג של ארכיון המדינה, 26.1.2016
    יהודה ושומרון ולא "גדה מערבית", מעריב, 28 ביולי 1968
  12. ^ ‏."the hill country of Samaria and Judea"‏, החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, חלק II, גבולות: המדינה הערבית
  13. ^ אילת כהן, כוחן של מילים, תואר, כתב העת של בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים, גיליון 11, אפריל 2001
  14. ^ למשל באתר הביטחוניסטים וכן ב אתר ערוץ 14, אתר מידה, אתר בחדרי חרדים, ועוד.
  15. ^ שאול רוזנפלד ויריב אופנהיימר, המהפך של נתניהו, באתר ynet, 6 בספטמבר 2010
  16. ^ סעיף 3א לפקודת מס הכנסה, סעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי, סעיף 12א(ה), סעיף 22א לחוק העתיקות ועוד
  17. ^ אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, כרך א'
  18. ^ ירושלם. י, חבצלת, 22 במרץ 1895
  19. ^ השבוע, קלנדיה, הפועל הצעיר, 15 במאי 1914
  20. ^ איל זמיר ואיל בנבנישתי, אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמ' 20.
  21. ^ נקודת יישוב על חוף ים המלח, דבר, 25 באפריל 1934
  22. ^ לדוגמה באטלס הלאומי של ארצות הברית משנת 1966 האזור סומן כשטח "נתון במחלוקת"
  23. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני [דרושה הבהרה]
  24. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, יהודה ושומרון ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים, עמ' 96.
  25. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, המרי האזרחי 1967–1969, עמ' 97.
  26. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, הממשל הצבאי, עמ' 98.
  27. ^ טל שובל, דרכה של ירדן לוויתור על הגדה המערבית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 1
  28. ^ יואב שורק, ‏"הגמגום חייב להיפסק", השילוח, גיליון 2, דצמבר 2016
  29. ^ בן כספית, הפתרון המסתמן: הסדר ביניים "כפוי", באתר nrg‏, 19 בדצמבר 2009
  30. ^ United Nations Environment Programme, "Desk Study on the Environment in the Occupied Palestinian Territories", עמ' 115. לפי ההגדרה הישראלית שאינה כוללת את מזרח ירושלים, שטח C יהיה קטן בכחצי אחוז
  31. ^ יאן סלבי, ‏Water, Power and Politics in the Middle East, באתר גוגל ספרים
  32. ^ שירן זליגמן, תאונות דרכים ביהודה ושומרון - אנומליה בחקיקה ובפסיקה, באתר "תקדין", 8 בפברואר 2017.
  33. ^ תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967
  34. ^ ליטל דוברוביצקי, במישור אדומים אפשר לזהם אוויר ולא לשלם, באתר ynet, 7 בינואר 2015
  35. ^ דוגמה: שירן זליגמן, תאונות דרכים ביהודה ושומרון - אנומליה בחקיקה ובפסיקה, באתר "תקדין", 8 בפברואר 2017
  36. ^ בג"ץ 3634/10 עבד אלנאצר פתחי צאדק אגבאריה נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, ניתן ב-9 בדצמבר 2010
  37. ^ סמוטריץ': המטרה - רפורמת אזרחות שווה ביו"ש, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 בנובמבר 2022.
  38. ^ פרופ' עמיחי כהן,ישראל והמשפט הבינלאומי - מממשל טראמפ לממשל ביידן, המרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה 2021, עמ' 33-35
  39. ^ טל שלו, מאיה הורודניצ'אנו‏, ארה"ב בשינוי מדיניות היסטורי: ההתנחלויות לא מפרות את החוק הבינ"ל, באתר וואלה‏, 18 בנובמבר 2019
  40. ^ פרופ' עמיחי כהן,ישראל והמשפט הבינלאומי - מממשל טראמפ לממשל ביידן, המרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה 2021, עמ' 48-49
  41. ^ יונה לייבזון, ‏ממשל ביידן גינה את תוכנית הבנייה בהתנחלויות: "מגביר את המתיחות", באתר ‏מאקו‏, 6 במאי 2022
  42. ^ החזית החדשה עם ארה"ב: "ההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי", באתר מעריב אונליין, 23 בפברואר 2024
  43. ^ סוכנויות הידיעות, ‏שגריר ארה"ב: "לישראל יש זכות לספח שטחים מסוימים ביהודה ושומרון", באתר מעריב אונליין, 8 ביוני 2019
  44. ^ סיכום המחקר
  45. ^ ראה להלן
    [45]עידכון 2023 של הסוגיה הדמוגרפית - רוב יהודי מוצק - מ.ת.ג, באתר מ.ת.ג, ‏22 במרץ 2023
  46. ^ Palestinian Authority: Population Statistics (2021), Jewish Virtual Library
  47. ^ מה סמוטריץ' לא יודע על הפלסטינים שחיים ביהודה ושומרון?, באתר גלובס, 21 במרץ 2019
  48. ^ Stuart A. Gabriel and Eitan F. Sabatello, Palestinian Migration from the West Bank and Gaza: Economic and Demographic Analyses, in Economic Development and Cultural Change, Vol. 34, No. 2 (Jan., 1986), pages 247-249
  49. ^ Stuart A. Gabriel and Eitan F. Sabatello, Palestinian Migration from the West Bank and Gaza: Economic and Demographic Analyses, in Economic Development and Cultural Change, Vol. 34, No. 2 (Jan., 1986), pages 251
  50. ^ מפקד האוכלוסין הפלסטיני הראשון (1997), בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
  51. ^ הנתון מצוטט באתר "מרכז המידע הלאומי הפלסטיני" של הרשות הפלסטינית, ב דף בשפה הערבית, נכון ל-31/12/2005; ב דף המקביל באנגלית מופיע נתון גבוה יותר: 2,568,149 בהתייחס לסוף שנת 2005
  52. ^ The 1.5 Million Population Gap, The American Enterprise Institute for Public Policy Research (AEI), January 10, 2005.
    . מייקל וייז, רוברטה זייד, בנט צימרמן, ‏דמוגרפיה, תכלת 25, סתיו התשס"ז 2006
  53. ^ ראו גם דמוגרפיה - מחקרים, מאמרים וכתבות, אתר המכון לאסטרטגיה ציונית
  54. ^ פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה
  55. ^ יורם אטינגר, התנופה הדמוגרפית היהודית וההתמערבות הדמוגרפית הערבית, באתר מידה, ‏2021-04-18
  56. ^ Statement by PCBS' President Mr. Luay Shabaneh:Some Israeli-American researchers are insisting to misuse official statistics for political purposes, March 3, 2006
  57. ^ יהודית יחזקאלי, "אנחנו בעצם מיעוט יהודי"
  58. ^ אפרת פורשר, השנה: יותר מחצי מיליון תושבים ביו"ש , באתר ישראל היום, 4 במרץ 2022
  59. ^ האוכלוסיה הישראלית ביו"ש ובקעת הירדן צמחה בכ-2 אחוזים, באתר www.inn.co.il
  60. ^ שנתון סטטיסטי לישראל 2020, יישובים ואוכלוסייה לפי מחוז, באתר הלמ"ס
  61. ^ עוזי ברוך, גידול במספר התושבים ביו"ש, באתר ערוץ 7, 15 בינואר 2012
  62. ^ ילדים 0–17, צעירים 18–24, מאפיינים דמוגרפיים, באתר הלמ"ס
  63. ^ שנתון סטטיסטי לישראל 2020 אוכלוסייה לפי מחוז, גיל ומין באתר הלמ"ס
  64. ^ הרצאה של הרב יואל בן נון
  65. ^ זאב ח' ארליך, האמנם 'מזבח-עיבל'?, מקור ראשון ט"ו באלול תשס"ו, הובא באתר ישיבת הר עציון
  66. ^ Ralph K. Hawkins, The Iron Age I Structure on Mount Ebal: Excavation and Interpertation, ראו סקירת העמדות הרווחות במחקר בעמ' 17–33 וכן פסקאות הסיכום בעמ׳ 316
  67. ^ זה הסיפור של המזבח שהושחת בידי פלשתינים, באתר ישראל היום, 17 בפברואר 2021
  68. ^ הרס נוסף במזבח יהושע: "מפקירים את ההיסטוריה של עמנו", באתר כיפה
  69. ^ זיהומי מים בין מדינת ישראל לשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=יהודה_ושומרון&oldid=39361281"