בעלי חיים בתנ"ך

התנ"ך עשיר באזכורים של נופי ארץ ישראל, הצומח והחי בה. אף על פי שהוא מתאר את קורות עם ישראל ומתמקד בעיקר באדם, הרי שבין דפיו נחשפות לא מעט ידיעות אודות בעלי חיים, בסוגליות הקושרות אותם לאדם: אלה המשמשים את האדם בביתו ובמשקו ואלה המזיקים לו. בעל החיים הראשון שנזכר בתנ"ך במפורש הוא התנין, כבר בספר הראשון של התורה, ספר בראשית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים;" (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א).

אולם "בעלי חיים במקרא" במוזיאון הטבע התנכ"י

אתונו של בלעם, בלעם ומלאך (צויר בידי גוסטב ז'אגר, 1836)

יחמורים פרסים וראמי סהרה במתחם "ארץ חיות התנ"ך" בגן החיות התנכ"י

ארבה - מין מזיק המופיע לא פעם במקרא (בתמונה: להקת ארבה בקיבוץ סעד, 1955)

העלאת גירה - אחד מסימני הטהרה של כשרות בעלי חיים (בתמונה: זוג צבאים יחמורים מעלים גרה)

דוגמה לחרק מזיק המוזכר לא אחת במקרא הוא הארבה, וכן, ישנם גם בעלי חיים ספציפיים שהוזכרו בתנ"ך ובתלמוד ואף זכו לפרסום. בניהם נמצאים: נחש הקדמוני, חמורו של משיח, אתונו של בלעם, גמליו של אברהם אבינו, חמורו של רבי פנחס בן יאיר ועוד.

מקומם של בעלי החיים במקרא

בספר ויקרא (פרק י"א) יש רשימה ארוכה של חיות שנאסרו לאכילה, שם מוזכרים גם סימני הטהרה של דגים (סנפיר וקשקשת) ושל חיות (מעלה גרה, שוסע שסע ומפריס פרסה). בספר דברים, פרק י"ד ישנה רשימה דומה של בעלי חיים אסורים ומותרים לאכילה על פי דיני היהדות, וממנה ניתן ללמוד על עולם החי בתקופת המקרא ועל דפוסי ההתנהגות של חלק מן החיות המוזכרות.

במגילת שיר השירים, פרק ב' אפשר למצוא דימויים רבים המשתמשים במיני הצומח והחי של ארץ ישראל.

ספר תהילים, פרק ק"ד מעניק לנו תיאור חזותי מרשים של המערכת האקולוגית בארץ.

במקרא מתוארים גם בתי הגידול והקשר שלהם לבעלי החיים המאכלסים אותם, כגון: נופי מים, הרים סלעיים, מעזבות, חורשים ובמדבר.

בתנ"ך מוזכרים לא מעט אנשים בשמות של חיות. הבולטים שבהם הם: רחל, חמור אבי שכם (עליו נאמר "נשיא הארץ"), ציפור אבי בלק, נון אבי יהושע (נון = דג), כלב בן יפונה, יעל (אשת חבר הקיני), נחש מלך עמון, ערב וזאב שרי מדין, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, שפן הסופר, ויונה הנביא.

זיהוי בעלי החיים במקרא

בצד התיאורים של בעלי החיים (שחלקם כבר נכחדו מנופי ארצנו כמו הדובים והאריות), קיימת בעייתיות בתיאור מספר רב של בעלי חיים:

• זיהוי שונה של בעל החיים, לדוגמה: התנשמת מוזכרת גם כאחד השרצים; הקיפוד (או הקיפוז) הוא עוף השוכן ליד אגמי מים; העיט מתואר כעוף הניזון מנבלות, שלא כמו העוף המכונה בימינו בשם זה.
• אזכור בעל חיים שלא ניתן לזהות כיום בוודאות, לדוגמה: זרזיר המתניים (ספר משלי, פרק ל', פסוק ל"א)

ומנגד קיים חוסר בתיאור בעלי חיים שידוע לנו כי חיו באותה התקופה, אך הם אינם מוזכרים כלל בתנ"ך, לדוגמה: ברדלס, היפופוטם - אם כי יש שטענו שהוא ההשראה לחיה האגדית "בהמות".

חקר בעלי החיים במקרא

בין חוקרי בעלי החיים במקרא נמצאים: יהודה פליקס – חוקר הבוטניקה והזואולוגיה במקרא ובתלמוד, זהר עמר – חוקר מסורות יהודיות בזיהוי צמחים ובעלי חיים ונתן סליפקין.

שני מוסדות אשר שמו במרכז את תמת בעלי החיים בתנ"ך הם גן החיות התנ"כי ומוזיאון הטבע התנכ"י. ייחודו של גן החיות התנכ"י הוא בהצגת אוסף זואולוגי של חיות ארץ ישראליות שחלקן אף הוזכרו בתנ"ך. מוזיאון הטבע התנכ"י הוא מוזיאון להיסטוריה של הטבע בתנ"ך ומתמקד ברובו בהצגת מגוון של בעלי החיים המוזכרים במקרא ובתלמוד. המוזיאון כולל מספר אולמות תצוגה, בהם: אוסף פוחלצים, בעיקר של יונקים המוזכרים בתנ"ך (כגון אריה, ברדלס, זאב ושועל מצוי); אוסף השופרות העוסק בפריים בעלי קרניים והתאמתם להכנת שופר; הגדרת סימני כשרות ובו מוצגים בעלי חיים כשרים וטמאים, ומגוון פוחלצי עופות שליד כל אחד מצוין השם המודרני והשם שהוא נקרא בו בתנ"ך.

רשימה אלפביתית של בעלי חיים בתנ"ך

אוח: אוח, נמייה או אולי תן?

א

• אוח
  • ”וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם.” (ספר ישעיהו, פרק י"ג, פסוק כ"א) אף על פי כן, לא נהוג לזהותו כדורס המוכר היום בשם זה. מדקדק ימי הביניים יונה אבן ג'נאח בספרו "ספר השורשים" סובר כי מדובר בנמייה, בעוד על פי מילון Brown–Driver–Briggs זהו תן.
• אחשתרן
  • ”וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים” (מגילת אסתר, פרק ח', פסוק י'). שם פרסי שמופיע רק במגילת אסתר. יש המפרשים שהכוונה פה לסוסי ריצה. יש המפרשים שהכוונה לפרדים ויש המפרשים שהכוונה לגמלים. לפי קליין, שאילה של המילה khshathraāna "שייך למלך", מ-khshathra "ממלכה" בתוספת הסיומת āna.
• אי
  • ”וּפָגְשׁ֤וּ צִיִּים֙ אֶת־אִיִּ֔ים וְשָׂעִ֖יר עַל־רֵעֵ֣הוּ יִקְרָ֑א אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ׃” (ספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ד). יש פרשנים כמו רש"י שכותבים שהאי זה חתול. יש הסבורים שזה התן זהוב, והשם "אי" זו אונומטופיה לצליל היללות שהוא משמיע. מנחם דור סבור שזה שם של שד. לדעת קליין מקבילה של واوي (וָאוִי) ו- (אִבְן אַוַי) הערביות, שמשמעותן תן.
• איה
  • ”וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה.” (ספר איוב, פרק כ"ח, פסוק ז') רש"י מפרש בעקבות הפסוק שהאיה ראייתה מחודדת מכל העופות. ובהפלגה אומר שהאיה מעופפת בבבל ורואה נבילות בארץ ישראל.
• אַיָּל
  • ”נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶר;” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"א)
  • ”אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר:” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ה')
• אַיִל
  • ”וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:” (ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ג) הכוונה ככל הנראה לכבש. לזיכרון המאורע תוקעים בשופר של כבש בראש השנה.
• אנפה
  • ”וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם ... וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ ...” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים י"ג–י"ט) האנפה מוזכרת בספר כאחד העופות האסורים למאכל.
• אנקה (שרץ)
  • ”וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט–ל') בקרב החוקרים המודרניים, מקובל לזהות את האנקה עם השממית בשיטת זיהוי אונומטופאית. פירוש המילה 'אנקה' הוא גניחה או צעקה. השממית היא הלטאה היחידה שיכולה להפיק קול, וקולה נשמע "מעין אנחת חולה"
• אפעה
  • ”מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ:” (ספר ישעיהו, פרק ל', פסוק ו')
• אקו – יש המזהים אותו עם היעל, ויש כאלה שמזהים אותו עם עז בר ככל הנראה יעל בזואר.
  • ”זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁון, וּתְאוֹ וָזָמֶר.” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוקים ד'–ה'.)
• ארבה
  • ”מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ” (ספר משלי, פרק ל', פסוק כ"ז) אף שאין מלך לארבה הם יודעים להתאחד ולהתאסף ביחד, דבר המהווה את עוצמתם. הארבה מוזכר בפרשת בא כחלק ממכות מצרים, ידוע בשם מכת ארבה. בספר יואל מוזכר נחיל ארבה שפלש לארץ באותם ימים. בנבואות רבות הארבה מוזכר כמשל לנזק אדיר, או לפלישה של עם עוין. נחילי ארבה נקראים גם ילק, חסיל וגזם. יש פרשנים שסבורים שאלה שמות של מיני ארבה, ויש פרשנים שסבורים שאלה שלבי התפתחות של הארבה, כשהילק זה השלב הראשון, החסיל השני, לאחריו הגזם ושלב הבוגר זה הארבה.
• אריה
  • ”גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ט') לפי (אבן עזרא) האריה רובץ על טרפו, ואין טורף אחר שיכול להבריח אותו.
  • ”וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה, וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה, וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ” (ספר שופטים, פרק י"ד, פסוק ה') שמות נוספים: ליש, שחל, ארי, לביא וייתכן גם שחץ. שם נקבת האריה הוא לביאה וגור האריות נקרא כפיר ואף רק גור.
• ארנבת
  • ”וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ו') אף על פי שהארנבת מוזכרת כבעל חיים מעלה גרה, המחקר המדעי המודרני הראה כי הארנבת אינה כזו, אם כי היא מרבה ללעוס ונראית כזו.
• אשת
  • ”כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ, נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ:” (ספר תהלים, פרק נ"ח, פסוק ט') מהתיאור ברור שזה בעל חיים שלא רואה את השמש, יש להסיק שזה בעל חיים עיוור או תת-קרקעי. בגמרא כתוב שהאשת זו החולד והרבה פרשנים וחוקרים שמסכימים עם דעה זאת. ישנם פרשנים כמו רש"י שסבורים שזו התנשמת. המלבי"ם סבור שזה מין של נחש עיוור. מנגד יש הרבה פרשנים שסבורים שזה לא שם של בעל חיים, אלא הכוונה לאישה, ובעצם כשהפסוק מתאר "נפל אשת", הכוונה לנפל של אישה.

• 
  איית צרעים
• 
  אנפה
• 
  אנקה – שממית?
• 
  חגב נודד המרכיב את הארבה
• 
  אריה
• 
  ארנבת מצויה

ב–ג

• בהמות
  • ”הִנֵּה-נָא בְהֵמוֹת, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמָּךְ; חָצִיר, כַּבָּקָר יאכֵל:” (ספר איוב, פרק מ', פסוק ט"ו) מתואר כחיה ענקית, ראשית הבריאה, ורובץ בצל צמחי מים. יש הסבורים שהכוונה להיפופוטם ויש סבורים שזו חיה אגדית.
• בעיר
  • ”וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן” (ספר בראשית, פרק מ"ה, פסוק י"ז) ככל הנראה הכוונה לחמור או פרד.
• בקר – (מינים שונים)
• ברבור
  • ”עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים:” (ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ב') עוף שהיו אוכלים, משתמע שהיה נהוג לפטם אותו (אם כי יש בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ו, עמוד ב' פירוש שזה עוף המפוטם מטבעו). העוף שנקרא בימינו "ברבור" לא כל כך נוכח בישראל, לכן הרבה פרשנים מייחסים את השם "ברבור" לחיות אחרות. רש"י ועוד פרשנים שסבורים שהכוונה לתרנגול. ישנם פרשנים כמו מצודת ציון שסבורים שאלה עופות שבאים מארץ שנקראת "ברבריא". רבי סעדיה גאון ועוד פרשנים סבורים שזה האווז, גם חוקרים בימינו כמו יהודה פליקס מסכימים איתו.
• בת יענה, לא בטוח שיען.
  • ”וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ט"ז)
  • וְעָלְתָ֤ה אַרְמְנֹתֶ֙יהָ֙ סִירִ֔ים קִמּ֥וֹשׂ וָח֖וֹחַ בְּמִבְצָרֶ֑יהָ וְהָיְתָה֙ נְוֵ֣ה תַנִּ֔ים חָצִ֖יר לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃ (ספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ג) מוזכרת כעוף טמא. כמו כן מוזכרת כחיה שחיה באזורים חרבים ושוממים. ע"פ הגמרא ורוב המתרגמים והפרשנים המסורתיים ומימי הביניים, בת היענה זו היען. גם זהר עמר סבור שזה ההגדרה הנכונה לבת היענה, אבל הרבה חוקרים מודרניים חלקו על הפירוש המסורתי. ישראל אהרוני למשל ועוד הרבה חוקרים סבורים שזה האוח. חיים מויאל חושב שזו כוס החרבות. מנחם דור סבור שבמקומות בהם בת היענה מוזכרת כשורצת במקומות חורבן, זה בכלל שם של שד, כשהיא מוזכרת כעוף האסור באכילה, הכוונה למין של אוח.
• גזם
  • ”יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃” (ספר יואל, פרק א', פסוק ד'). שם לארבה (לפירוט ראה בפסקה "ארבה"). יש פרשנים הסבורים שזה מין של ארבה או מזיק אחר, יש כאלו שסבורים שזה זחל של פרפר.ויש הסבורים שזה השלב הלפני הבוגר של הארבה. ככל הנראה, שמו מגיע מהפועל "גיזום" היות שהוא אוכל את הענפים שנותרו לאחר שנאכלו העלים.
• גמל
  • ”וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם...” (ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק ל"ד)
  • ”אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ד')

• 
  בעיר- כנראה פרד
• 
  פרה
• 
  אווז הבית. ככל הנראה ה"ברבור"
• 
  גמלים

ד–ז

• דאה
  • ”וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ד)
• דבורה
  • ”וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם, וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר.” (ספר ישעיהו, פרק ז', פסוק י"ח)
  • "וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ." (ספר שופטים פרק י"ד, פסוק ח')
• דג
  • ”וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.” (ספר יונה, פרק ב', פסוק א')
• דוב
  • ”אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם...” (ספר הושע, פרק י"ג, פסוק ח') בפסוק מתוארת עוצמתו הקטלנית של דוב שנהרגו גוריו.
  • ”וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים.” (ספר מלכים ב', פרק ב', פסוק כ"ד)
• דוכיפת
  • ”וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף.” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ט)
• דיה
  • ”שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ.” (ספר ישעיה, פרק ל"ד, פסוק ט"ו)
• דישון
  • ”זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁון, וּתְאוֹ וָזָמֶר.” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוקים ד'–ה')
• דרור
  • ”גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי. ” (ספר תהלים, פרק פ"ד, פסוק ד')
• זבוב
  • ”זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ...” (מגילת קהלת, פרק י', פסוק א') הזבובים מתוארים כחיות שנמשכות לגופות מתים, בשל הרצון להטיל שם את ביציהם.
• זאב
  • ”בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"ז) - על פי תרגום ירושלמי, הדבר מעיד על עוצמתו של השבט.
  • ”וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ.” (ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוק ו')
• זיז שדי
  • ”יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי:” (ספר תהלים, פרק נ', פסוק י"א)
  • ”יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה:” (ספר תהלים, פרק פ', פסוק י"ד) באגדות רבה בר בר חנה ובמדרשים, מתואר הזיז שדי כעוף ענק שמסוגל לכסות את השמש כשהוא פורס כנפיו. השם שלו מגיע מצמד המילים "מזה ומזה", היות שיש לבשרו טעמים מגוונים. לפי זה בספר תהלים פרק נ', משבחים את ה' על כך שהוא שולט אף בענקים שבעופות. לעומת זאת הרבה פרשנים וחוקרים סבורים שזה שם לשרצים ש"זזים ממקום למקום" בשדה (מכאן שמם), לפי זה השבח על ה' זה שהוא משגיח אף על הקטנים שביצורים.
• זמיר
  • ”הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ:” (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק י"ב)
• זמר
  • ”אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר..” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ה')- ברשימת החיות המותרות לאכילה על ידי יהודים. פרשנים ומתרגמים רבים הגדירו את הזמר כג'ירף. הרבה חוקרים בתקופה המודרנית סבורים שזה מין של כבש הבר או עז בר. מנחם דור סבר שזהו הבובאל איילי.
• זרזיר
  • ”זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ.” (ספר משלי, פרק ל', פסוק ל"א). לא ברור למה הכוונה במקרא.

• 
  דבורת הדבש
• 
  דג
• 
  דוב חום סורי
• 
  דוכיפת
• 
  דיה
• 
  דישון
• 
  זבוב
• 
  זאב
• 
  זמיר?
• 
  זמר - ג'ירף
• 
  זרזיר מצוי

ח–י

• חגב
  • ”הֵן אֶעֱצֹר הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהֵן אֲצַוֶּה עַל חָגָב לֶאֱכוֹל הָאָרֶץ וְאִם אֲשַׁלַּח דֶּבֶר בְּעַמִּי.” (ספר דברי הימים ב', פרק ז', פסוק י"ג)
• חזיר
  • ”נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר - אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם” (ספר משלי, פרק י"א, פסוק כ"ב). החזיר מתואר כחיה דחויה שהפוכה למודל היופי.
• חולד
  • ”וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ט) מוזכר כאחד מהשרצים הטמאים. אהרוני הגדיר אותו כחיה שאנו קוראים לה היום חולד. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר על טורף קטן ממשפחת הנמייתיים או הסמוריים.
• חית קנה
  • ”גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ.” (ספר תהלים, פרק ס"ח, פסוק ל"א) לפי כמה פרשנים, זה רק משל לעם שאורב לישראל. ישנם פרשנים כמו האבן עזרא וחוקרים כמו אהרוני שסבורים שזו חייה שיש לה קנים גדולים, ככל הנראה דרבן. יש חוקרים כמו יהודה פליקס שסבורים שזה ההיפופוטם, שחי בין הקנים.
• חומט
  • ”וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת.” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל') רש"י על הפסוק מפרש שזה החילזון, ומנחם דור הסכים איתו. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר בחיה שנקראת בעברית מודרנית חומט.
• חמור
  • יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ד). שבט יששכר נמשל לחמור. על פי רש"י "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".
  • כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ... (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ה') - החמור משמש כבהמת משא.
  • יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו...(ספר ישעיה, פרק א', פסוק ג') - אף שלא נחשב לבהמה חכמה, הוא מכיר את אבוס הבעלים.
  • לאתונו של בלעם העניק אלהים באופן זמני את יכולת הדיבור. היא והנחש בסיפור גן עדן הם בעלי החיים היחידים שמופיעים בתנ"ך המדברים בלשון בני אדם (במדרש רבה מסופר שמשה דיבר עם גדי, אך לא נאמר שהגדי השיב)
• חסידה
  • ”גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִוס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה, וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה':” (ספר ירמיהו, פרק ח', פסוק ז'). פסוק זה מזכיר את נדידת הציפורים, ואת ידיעתן את העיתוי המדויק לנדידה.
  • החסידה מתוארת כמי שבונה את קינה בצמרות העצים הגבוהים. ...חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ (ספר תהילים, פרק ק"ד, פסוק י"ז)
• חסיל
  • ”יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃” (ספר יואל, פרק א', פסוק ד'). שם של ארבה (לפירוט ראה בפסקה "ארבה"). יש פרשנים הסבורים שזה שם של מין של חגב, ייתכן שמין של צלבגב. ויש מי שסוברים שזה השלב השני במהלך התפתחותו של הארבה. השם "חסיל" מגיע כנראה מהפועל "חיסול", היות שבשלב הזה הוא אוכל המון ומחסל את היבול סביבו
• חפור פירות
  • ”בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יַשְׁלִ֣יךְ הָאָדָ֔ם אֵ֚ת אֱלִילֵ֣י כַסְפּ֔וֹ וְאֵ֖ת אֱלִילֵ֣י זְהָב֑וֹ אֲשֶׁ֤ר עָֽשׂוּ־לוֹ֙ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת לַחְפֹּ֥ר פֵּר֖וֹת וְלָעֲטַלֵּפִֽים׃” (ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק כ') הרבה פרשנים כמו רש"י והמלבי"ם סבורים ש"חפור פירות" זה שם לחולד (לעיתים הוא מכונה בלשונם חפרפרת, כיוון שבאזוריהם לא היו הרבה חולדים). גם כמה חוקרים כמו יהודה פליקס מסכימים איתם. ככל הנראה המילה הראשונה משמה מגיע מהפועל "לחפור", והמילה השנייה זו הטיה למילה פיר (גם בארמית בבלית "פירא" זו מחילה). עם זאת יש פרשנים כמו המצודות על הפסוק שאומרים שזה פועל של להשליך את האלילים אל החורים של העטלפים. מנחם דור סבור שזה כינוי לעטלפי פירות בזמן שה"עטלפים" באותו פסוק זה עטלפי חרקים.
• חרגול
  • ”אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ב)
• יונה
  • היונה חוזרת אל ביתה במבול - וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ... (ספר בראשית, פרק ח', פסוק י"א). היונה מתוארת גם כעוף שאיננו יודע לברוח מהסכנה האורבת לו - וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה (ספר הושע, פרק ז', פסוק י"א)
• יחמור
  • ”אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁון, וּתְאוֹ וָזָמֶר.” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ה')
• ים אולי פרד.
  • ”וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃” (ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק כ"ד) על פי המדרשים, כשענה מצא את הימים הוא בעצם המציא את הפרד. מנגד יש פירושים אחרים למשמעות הים, הרמב"ן למשל סובר שזה שם של עם מאיים שענה ניצל מהם.
• ילק
  • ”יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃” (ספר יואל, פרק א', פסוק ד'). שם של ארבה (לפירוט ראה בפסקה "ארבה"). יש פרשנים הסבורים שזה שם של מין של חגב, כנראה חגב נודד. ויש מי שסוברים שזה השלב הראשוני של הנימפה של הארבה. כנראה השם "ילק" מגיע מהמילה "ליקוק", היות שבשלב הזה הוא אוכל את העלים הרכים.
• ינשוף
  • ”וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ.” (ספר ישעיה, פרק ל"ד, פסוק י"א) רד"ק, "וינשוף - בחול"ם והוא עוף שהוא עף בלילה, או אותו שהוא צועק בלילה, ולפיכך נקרא ינשוף מן נשף."
• יעל
  • ”הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים” (ספר תהילים, פרק ק"ד, פסוק י"ח). היעלים מתוארים כמי שחיים במקומות תלולים וגבוהים.
• יען
  • ”...כי ענים [כַּיְעֵנִים] בַּמִּדְבָּר.” (מגילת איכה, פרק ד', פסוק ג'). מתוארת כחיה אכזרית החיה במדבריות.

• 
  חזיר
• 
  חולד, חפור פירות
• 
  חמור
• 
  חומט
• 
  חסידה
• 
  חרגול
• 
  יונה
• 
  יחמור
• 
  ים - פרד?
• 
  ינשוף
• 
  יעל נובי
• 
  יען

כ–מ

• כבש
  • ”וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ.” (ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוק ו')
• כוס
  • ”דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר, הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת:” (ספר תהלים, פרק ק"ב, פסוק ז')
• כח
  • ”וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל') אחד מהשרצים הטמאים בתורה. רס"ג תרגם את שם השרץ לחרדון. הרבה החוקרים בימינו סבורים ששמו קשור למונח כוח גופני. לכן הרוב הולכים על פי פירושו של סמואל בושאר שהכוונה למי שנקראת היום "כוח". אך יש חוקרים כמו אהרוני וזהר עמר בעקבותיו שסבורים שמדובר דווקא על הזיקית בגלל קולות הנשיפה החזקים שהיא משמיעה.
• כינה
  • ”...נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:” (ספר שמות, פרק ח', פסוק י"ב)
• כלב
  • ”וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב, תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד...” (ספר שופטים, פרק ז', פסוק ה')
• כנף רננים
  • ”כְּנַף-רְנָנִים נֶעֱלָסָה, אִם-אֶבְרָה, חֲסִידָה וְנֹצָה.” (ספר איוב, פרק ל"ט, פסוק י"ג) מתוארת כעוף שמטיל את ביציו על הארץ, ושאינה חכמה במיוחד.

יש ויכוח לגבי זיהויו של עוף זה. רש"י סבור שמדובר על הבר יוכני. מצודת דוד מפרש שזה טווס. הרבה פרשנים כמו המלבי"ם והרבה חוקרים כמו ישראל אהרוני ויהודה פליקס טוענים שמדובר על היען. מנחם דור סבור לעומת זאת סבור שזה העפרוני מצויץ. חיים מויאל טען שזה הכרוון.

• לויתן
  • ”שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ:” (ספר תהילים, פרק ק"ד, פסוק כ"ו)
• לטאה
  • ”וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל')
• לילית
  • ”...שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ:” (ספר ישעיה, פרק ל"ד, פסוק י"ד) לפי רד"ק עוף הצועק בלילה.
• מריא
  • ”וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא:” (ספר מלכים א', פרק א', פסוק י"ט)
  • ”וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:” (ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוק ו') הרבה פרשנים סבורים שהכוונה לשור מפוטם, היות שבמשנה משמש הפועל "להמרות" במשמעות של פיטום. עם זאת, יש חוקרים הסוברים שזה תאו מים, או גזע אחר של בקר מבוית.

• 
  כבש הבית
• 
  כוס החורבות
• 
  כוח
• 
  כינת הראש
• 
  כלב
• 
  לווייתן גדול-סנפיר
• 
  לטאה
• 
  לילית

נ–ס

נחשים: פתן, צפעוני ושרף

• נחש
  • ”יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר.” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ז) הנחש מסמל ערמומיות.
• נשר
  • ”כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ” (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק י"א). על פי רש"י, הנשר אינו נכנס במפתיע לקינו אלא מרחף סמוך לו במטרה להעיר את גוזליו, וכאשר הוא לוקח את גוזליו בניגוד לעופות אחרים, הוא שם אותם על כנפיו, מכיוון שהוא הגבוה ביותר, ואיננו חושש שמישהו יפגע בהם מלמעלה.
  • הנשר מובא כמשל לשמירה שאלוהים מעניק לבני ישראל, כשם שהנשר נושא את בניו על כתפיו אברתו, מפני שמוטב שיכנס חץ הציד בי, ולא בבני, כך שומר אלוהים על בניו.
• נמלה
  • ”הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז, וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם” (ספר משלי, פרק ל', פסוק כ"ה)
  • ”לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ” (ספר משלי, פרק ו', פסוקים ו'–ח'). הנמלה מתוארת כיצור חרוץ שעושה את תפקידו ללא כפייה מכוחות חיצוניים.
• נמר
  • ”הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו? גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ.” (ספר ירמיה, פרק י"ג, פסוק כ"ג)
  • ”עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם, נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם, כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם \{מְשׁוּבוֹתֵיהֶם\}:” (ספר ירמיה, פרק ה', פסוק ו')
  • ”וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ.” (ספר ישעיהו, פרק י"א, פסוק ו')
  • ”וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל.” (ספר חבקוק, פרק א', פסוק ח') הנמר משמש לעיתים קרובות סמל לסכנה מתקרבת (היות שהנמר יכול להסתובב קרוב למשכנות האדם ביחס לטורפים גדולים אחרים). ברוב המקרים שבהם מוזכר הנמר, ככל הנראה מדובר על החיה שמכונה היום נמר. אם כי ייתכן שבפסוק בחבקוק הכוונה דווקא לברדלס (שבהרבה שפות באותם ימים, היה לו שם משותף עם הנמר), היות שהברדלס ידוע יותר בקלות ריצתו ברדפו אחר טרפו, בעוד שהנמר נוטה יותר לתקוף מהמארב.
• נץ
  • ”וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ט"ז)
• סיס
  • ”גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [קרי:וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה':” (ספר ירמיהו, פרק ח', פסוק ז')
• סוס
  • ”סוּסִים מְוֻזָּנִים \{מְיֻזָּנִים\} מַשְׁכִּים הָיוּ אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ.” (ספר ירמיה, פרק ה', פסוק ח'). רד"ק: "הנה הם כמו הסוסים שנתנו להם מזון רב בלילה והם שבעים בתאותם בבוקר יצאו ויצהלו וצהלתם היא נתינת קולם ובשמחה אורי"ליר בלע"ז..."
  • ”בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַ-ה'...” (ספר זכריה, פרק י"ד, פסוק כ')
  • ”רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד” (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ז) סוסים מוזכרים לעיתים קרובות כסמל של נשק, כמו כן הם היוו סמל של עוצמה אצל מלכים.
• סלעם
  • ”אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ב)
• סס
  • ”כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים:” (ספר ישעיהו, פרק נ"א, פסוק ח')

• 
  נשר
• 
  נמלה
• 
  נמר
• 
  נץ
• 
  סוס
• 
  סיס החומות

ע

• עגור
  • ”גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [קרי:וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה':” (ספר ירמיהו, פרק ח', פסוק ז') יש מחלוקת בין חוקרים ופרשנים האם זה מי שמכונה בעברית המודרנית "עגור", שהכוונה לסנונית, או גם וגם.
• עורב
  • ”עַיִן תִּלְעַג לְאָב, וְתָבוּז לִיקְּהַת אֵם, יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל, וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר.” (ספר משלי, פרק ל', פסוק י"ז)
  • ”וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:” (ספר בראשית, פרק ח', פסוק ז')
• עוזנייה
  • ”וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ג)
• עטלף
  • ”וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף.” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ט)
  • ”בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יַשְׁלִ֣יךְ הָאָדָ֔ם אֵ֚ת אֱלִילֵ֣י כַסְפּ֔וֹ וְאֵ֖ת אֱלִילֵ֣י זְהָב֑וֹ אֲשֶׁ֤ר עָֽשׂוּ־לוֹ֙ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לַחְפֹּ֥ר פֵּר֖וֹת וְלָעֲטַלֵּפִֽים׃” (ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק כ') רוב החוקרים סבורים שהכוונה פה למי שמכונה היום "עטלף". ייתכן שהגמרא סוברת שמדובר פה רק על עטלפי פירות, היות שהיא מתרגמת גם את התנשמת כסוג של עטלף כך שכנראה מדובר על שני סוגים שונים של עטלפים.
• עיט
  • ”וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם” (ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"א) - העיט מתואר כעוף שאוכל נבלות - יש מי שמזהה אותו עם הנשר של ימינו.
  • ”נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט” (ספר איוב, פרק כ"ח, פסוק ז') - העיט מתואר כעוף שמגיע במעופו לפינות הרחוקות והשוממות ביותר. יש חוקרים הסבורים שהעיט בתנ"ך זה שם קיבוצי להתקהלות של עופות דורסים אוכלי נבלות וגם שם כללי לכל העופות אוכלי הנבלות
• עכביש
  • ”אשר יקוט כסלו ובית עכביש מבטחו” (ספר איוב, פרק ח', פסוק י"ד)
  • ”ביצי צפעוני בקעו וקורי עכביש יארגו...קוריהם לא יהיו לבגד ולא יתכסו במעשיהם מעשיהם מעשי און ופעל חמס בכפיהם” (ספר ישעיהו, פרק נ"ט, פסוקים ה'–ו'). העכביש מוזכר בתנ"ך בעיקר בהקשר לקוריו. קורי העכביש הם משכן חלש הניתן לניתוק בקלות, לכן ביתו של העכביש משמש כמשל לחוסר ביטחון. כמו כן לא ניתן לארוג מהם בגדים, על כן הקורים מהווים משל לחוסר התוחלת במעשי הרשעים.
• עכבר
  • ”וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ט)
  • ”וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם [טְחֹרֵיכֶם] וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם:” (ספר שמואל א', פרק ו', פסוק ה') אחד מהשרצים האסורים באכילה. כמו כן מתואר כחלק מהמכות שהכו את הפלשתים לאחר גנבת ארון הברית. יש הסבורים שהעכבר בספר שמואל הוא נברן שדות, והמכה זה תיאור של שנת העכברים.
• עכשוב
  • ”שָׁנֲנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ סֶלָה:” (ספר תהלים, פרק ק"מ, פסוק ד'). ישנם הרבה פרשנים שאומרים שהכוונה למין של נחש, היות שהוא מוזכר עם נחש באותו פסוק. אך יש פרשנים שסבורים שזה עכביש, זה מתאים לכך שהמשורר מתאר את ארסו של העכשוב מגיע מ"שפמו", תיאור שיכול להתאים לצורת הכליצרות של העכביש.
• עלוקה
  • ”לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב, שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן:” (ספר משלי, פרק ל', פסוק ט"ו). העלוקה שמוצצת דם מתוארת כאן, כשהיא מבקשת עוד ועוד. ממסכת עבודה זרהמשתמע שאולי בפסוק הזה "עלוקה" זה גם שם לגיהנום.
• עקרב
  • ”המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש” (ספר דברים, פרק ח', פסוק ט"ו)
  • ”ואתה בן אדם אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת כי בית מרי המה” (ספר יחזקאל, פרק ב', פסוק ו'). העקרב מפורסם בתנ"ך כבעל חיים מסוכן ועם עוקץ בזנב. לפעמים העקרב מופיע כשם למשהו דוקרני, כך למשל באיומיו של רחבעם בספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק י"א. אי לכך, ישנם פסוקים שלא ברור אם מדובר בעקרב, או על משהו קוצני כמו העקרב (כך למשל באזכור ביחזקאל).
• ערוד
  • ” מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה.” (ספר איוב, פרק ו', פסוקים ה'–ו')
• עש
  • ”הֵן אֲדֹנָי אלקים יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם” (ספר ישעיהו, פרק נ', פסוק ט') ידוע בכך שהוא אוכל בגדים, ומוזכר בהקשר הזה בתנ"ך. לכן ככל הנראה מדובר על עש הבגדים. מוזכר גם כשם של קבוצת כוכבים (בספר איוב, פרק ט', פסוק ט').

• 
  עורב
• 
  עוזניית הנגב
• 
  עטלף
• 
  עיט
• 
  עכבר
• 
  עלוקה
• 
  ערוד
• 
  עש הבגדים

פ–צ

• פרא ראו גם לעיל, ב"ערוד"
  • ”הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא? אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ?” (ספר איוב, פרק ו', פסוק ה') - "...רצה לומר, הפרא אשר מאכלו מאכל גרוע, שאינו אוכל רק דשא, היקוץ במאכלו וינהק לאמר, איך אוכל את הדשא שאין בו מלח.." (מלבי"ם)
• פרד
  • ”וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד, וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו, עָבָר.” (ספר שמואל ב', פרק י"ח, פסוק ט')
• פרס
  • ”וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ג)
• פרעוש
  • ”וְעַתָּה אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי ה' כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים:” (ספר שמואל א', פרק כ"ו, פסוק כ') נאמר בדרך כלל ככינוי לאדם נבזה וחסר חשיבות. דוד קורא לעצמו ככה פעמיים כשהוא מבקש משאול להפסיק לרדוף אותו.
• פתן
  • ”וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק - עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל - יָדוֹ הָדָה:” (ספר ישעיה, פרק י"א, פסוק ח')
• צאן
  • ”נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן” (ספר תהלים, פרק ע"ז, פסוק כ"א) זה שם קיבוצי לעדרים של בהמות דקות כמו כבשים ועיזים, שהיוו חלק חשוב מהכלכלה של אותם ימים. הרבה מאנשי התנ"ך החשובים היו רועי צאן (יעקב, משה דוד וכו'). לפעמים המילה צאן נאמרת כמשל לישראל, במיוחד כשזה נועד להדגיש את תפקידו של ה' או של מנהיגי העם כרועי הצאן.
• צב
  • ”וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא, בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ: הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ט). מוזכר ברשימת השרצים הטמאים. רש"י פירש שמדובר בכלל על הקרפדה וגם לוינגר ועוד כמה זואולוגים הלכו על פיו. עם זאת ישראל אהרוני ועוד הרבה פרשנים וחוקרים סבורים שהתנ"ך התכוון לחרדון צב, בזמן שהפירוש המודרני החל מאוחר יותר בעקבות שגיאת תרגום של רש"י שהתפשט בהרבה ספרי זואולוגיה ובסוף התקבע על ידי האקדמיה ללשון העברית.
• צבוע
  • ”וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה:” (ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוק י"ח). המקום היחיד שהצבוע מוזכר בתנ"ך זה בשם המקום שנקרא גיא הצבועים, פרשנים רבים סוברים שהגיא נקרא כך כי היו בו הרבה צבועים מפוספסים. מנחם דור סבור שהמילה "צבוע" בתיאור "הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי..."(ספר ירמיהו, פרק י"ב, פסוק ט') זו לא מילת תואר כפי שרוב החוקרים והפרשנים סוברים, אלא זה בעל החיים צבוע. כלומר שזה תיאור שגם העיטים וגם הצבועים יסתובבו בנחלתו.
• צבי
  • ”דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים” (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ט'). האהוב מומשל לצבי ועופר בשבל יופיו הרב ועדינותו של הצבי.
• צי
  • ”וּפָגְשׁ֤וּ צִיִּים֙ אֶת־אִיִּ֔ים וְשָׂעִ֖יר עַל־רֵעֵ֣הוּ יִקְרָ֑א אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ׃” (ספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"א) מוזכרת בנבואות כבעל חיים השוכן באזורי חורבן. סביר ששמה מגיע מהמילה "ציה", שזה "מדבר". רש"י ועוד הרבה פרשנים סבורים שזו הנמייה. ויש פרשנים כמו הרד"ק שאומרים שזה שם כללי לבעלי חיים ששוכנים באזורים שוממים.
• צלצל
  • ”כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל:” (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק מ"ב) מופיע פעם אחת בתנ"ך. הוא מתואר כמזיק חקלאות, במיוחד לעצים. יש פרשנים שמפרשים שהצלצל זה ציקדה. יש פרשנים שאומרים שזה ארבה, ומסבירים שהשם שלו מגיע מהעובדה שהוא מטיל צל על הארץ. יש המפרשים שאלה מינים שונים של חגביים. תרגום ירושלמי אומר שזה חלזון. יש חוקרים שסבורים שזה הערצב, והשם התנכי שלו זה חיקוי של הצלילים שהערצב משמיע (אונומטופיה). מנגד הרמב"ן חולק על הגישה שאומרת שהצלצל זה חרק, וכותב שזה בכלל כינוי למחנה של עם אויב.
• צפע/צפעוני
  • ”אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף:” (ספר ישעיה, פרק י"ד, פסוק כ"ט)
  • ”וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק - עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל - יָדוֹ הָדָה:” (ספר ישעיה, פרק י"א, פסוק ח')
• צפרדע
  • ”וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם” (ספר שמות, פרק ח', פסוק ב') מוזכרת בתנ"ך במכת צפרדעים. מוזכרת עוד פעם אחת בספר תהילים, פרק ק"ה, פסוק ל', וגם זה כחלק מתיאור עשר המכות. הרוב סבורים שזו מי שאנו קוראים לה היום צפרדע, אם כי היו מעט פרשנים שפירשו שהכוונה גם לתנינים או חיות מים גדולות.
• צרעה
  • ”וְגַם֙ אֶת־הַצִּרְעָ֔ה יְשַׁלַּ֛ח ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בָּ֑ם עַד־אֲבֹ֗ד הַנִּשְׁאָרִ֛ים וְהַנִּסְתָּרִ֖ים מִפָּנֶֽיךָ׃” (ספר דברים, פרק ז', פסוק כ')
  • ”וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת-הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי: לֹא בְחַרְבְּךָ, וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ:” (ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק י"ב) הצרעה מוזכרת בדרך כלל כמשהו שיהיה לעזר לניצחון על עמי כנען. ישנם פרשנים שאומרים שצרעה זה אימה שיוטל על עמי כנען כמו קאסוטו. חוקרים ופרשנים רבים סבורים שהכוונה ל"צרעה" כפשוטו. האבן עזרא פירש שזו מחלת הצרעת. ג'ון גרסטנג ועוד כמה חוקרים מודרניים סבורים שהצרעה הייתה סמל של מצרים התחתונה, משמע שכוונת הפסוקים שמצרים ילחמו ויבזזו את עמי כנען לפני שעם ישראל יבוא לארץ. ישנם חוקרים שסבורים שהצרעות מסמלות חברה מושחתת, וכוונת הכתובים שעמי כנען יפסידו בגל שחיתותם והמידות הרעות הנפוצות ביניהם.

• 
  פרא
• 
  פרס
• 
  פרעוש
• 
  צב
• 
  צבוע מפוספס
• 
  צבי
• 
  צפרדע
• 
  צרעה

ק–ר

• קאת
  • ”וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ח)

קאת: לילית או אולי שקנאי?

• קוף
• ”כִּי אֳנִיּוֹת לַמֶּלֶךְ הֹלְכוֹת תַּרְשִׁישׁ עִם עַבְדֵי חוּרָם אַחַת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹאנָה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ נֹשְׂאוֹת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים וְתוּכִּיִּים” (ספר דברי הימים ב', פרק ט', פסוק כ"א)
• קיפוד
  • ”וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד, וְאַגְמֵי-מָיִם...” (ספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק כ"ג). מוזכר רבות כחיה שנמצאת במקומות חורבן. משום ששמו מוזכר לעיתים קרובות בסמוך לשמות של דורסי לילה, ומכיוון שמוזכר שהוא חי בסמוך למים, חוקרים מודרניים סבורים שהקיפוד בתנ"ך הוא בעצם קטופה מצויה.

קורא

• ”וְעַתָּה אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי יְהוָה כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים” (ספר שמואל א', פרק כ"ו, פסוק כ')
• ”קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי ימו [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.” (ספר שמואל א', פרק כ"ו, פסוק כ'). יש סברה שהקורא זו הקוקיה, אך נפוצה יותר היום הסברה שזה הקורא המודרני או החוגלה.

קיפוז

• ”שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ...(ספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק ט"ו”)

על פי רש"י קיפוז זה הכוס, אך יש הרבה סבורים שגם הקיפוז (בדומה לקיפוד) זה כינוי לקטופה מצויה.

• ראם/רים/ רם
  • ”בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח...” (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק י"ז).
  • ”הושיעני מפי אריה, ומקרני רמים הצילני” (ספר תהילים, פרק כ"ב, פסוק כ"ב)
  • ”הֲ‍תִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ.” (ספר איוב, פרק ל"ט, פסוק י') ה"ראם" מתואר כחיה חזקה ומסוכנת, דבר שלא מאפיין את הראם המודרני, הוא גם מוזכר לעיתים קרובות בסמיכות לשור. לכן יש הסבור שמדובר על שור הבר הידוע בגודלו וחוזקו. כמו כן שמו של שור הבר בשפות שמיות מקומיות דומה לרים. למשל באוגרית הוא נקרא ראֻם. עם זאת המקרא מהלל לעיתים קרובות את קרניו של הראם, אולי בגלל זה הרבה תרגומים ומדרשים הגדירו את הראם כמי שאנו קוראים לו היום ראם. עם זאת יש חוקרים שמציעים שבשני המקרים מדובר בשור הבר.
• רחל
  • ”עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים” (ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוק ט"ו) כינוי לכבשה בוגרת.
• רחם
  • ”וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ח) הרבה תרגומים ארמיים מתרגמים את הרחם לשרקרק, כך גם אומרת הגמרא.בתרגום אונקלוס קוראים לו "ירקרקא", לא ברור האם הכוונה לעוף ירוק (שרקרק) או צהוב (הרחם של ימינו) שכן באותו הזמן לא תמיד הבחינו בין שני הצבעים. רוב החוקרים בימינו סוברים שמדובר על העוף שאנו קוראים לו היום רחם, בין השאר מפני שבערבית השם שלו דומה, וגם כי הוא מוזכר עם שמות של עופות דורסים.
• רימה
  • ”הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ. תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה:” (ספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק י"א) מוזכרת בעיקר כחלק מתיאורים של מוות.
• רכש
  • ”רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת צִיּוֹן כִּי בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל:” (ספר מיכה, פרק א', פסוק י"ג)
  • ”וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ:” (ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ח') שם של סוס, בדרך כלל מתואר כסוס של מלכים. ייתכן ששמו מתאר שהוא "רכוש" היות ששם זה תמיד מיוחס סוסים מבויתים.

• 
  קטופה מצויה – ככל הנראה ה"קיפוד" וה"קיפוז" במקרא
• 
  ראם
• 
  רים?
• 
  רחם
• 
  רימה
• 
  רכש-סוס

ש

• שבלול
  • ”כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ:” (ספר תהילים, פרק נ"ח, פסוק ט') תרגום השבעים מתרגם את השבלול לשעווה. ישנם פרשנים שסבורים שזה "שבולת הנהר". אך רוב הפרשנים והחוקרים סבורים שזה מין של חילזון, והתיאור בפסוק להלן מתאר את הרשעים כאנשים שהולכים בדרך "חלקלקות" ("תמס יהלך" – הולך בהינמסות, על ידי נוזלים). יש סבורים שמדובר על מין של חשופית היות שהיא ידועה יותר כחיה שפועלת בלילה ומתחבאת ביום, כך המשורר מתאר את הרשעים ככאלו הפועלים בחשיכה ומתחבאים ביום כשהם משאירים מאחוריהם שובל ריר. לפי הגמרא במסכת מועד קטן לבעל חיים זה אין עיניים, לכן הפסוק מתאר אותו כ'בל חזו שמש'.
• שועל
  • ”וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים, וַיִּקַּח לַפִּדִים וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ:” (ספר שופטים, פרק ט"ו, פסוק ד')
  • ”עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ׃” (מגילת איכה, פרק ה', פסוק י"ח)
  • ”יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב, מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ” (ספר תהלים, פרק ס"ג, פסוק י"א) השועל בתנ"ך מתואר כאוכל נבילות (בפסוק מתהלים סג), תכונה שיותר מאפיינת את התן מאשר את השועל. מסיבות אלו ואחרות, הרבה סבורים שהשועל מוזכר בתנ"ך גם ככינוי לתן, וגם לשועל מצוי, יש ראיות לכך שבשפות קדומות של העמים באזור לא הייתה הבחנה בין התן לשועל. יש כאלה שאומרים שזה רק התן בכל המקרים בהם הוא מוזכר.
• שור
  • ”לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ” (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ד')
  • ”יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.” (ספר ישעיהו, פרק א', פסוק ג')
• שחף
  • ”וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ט"ז)
• שליו
  • ”וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.” (ספר במדבר, פרק י"א, פסוק ל"א)
• שלך
  • ”ואת הכוס ואת השלך ואת הינשוף” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ז) בגמרא הוא מתואר כ"שולה דגים מן הים" בתרגום השבעים ובתרגום הוולגטה תרגמו את השלך לקורמורן. גם רש"י על הגמרא מפרש שהכוונה ל"עורב המים" (תרגום מילולי של השם של הקורמורן בלטינית ועוד שפות). פליקס סבור שמדובר פה על קטופה מצויה מכיוון ששמה מוזכר בין שמות של דורסי לילה. י. אשבול גורס שה"שלך" בתנ"ך זה מי שאנו קוראים לו היום "שלך".
• שממית
  • ”שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ, וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.” (ספר משלי, פרק ל', פסוק כ"ח). כך על פי תרגום יהונתן על ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל', על פי רוב הפרשנים לפסוק שממית היא עכביש. אך רוב החוקרים בימינו סבורים שזה השרץ שמכונה כיום שממית.
• שנהב
  • ”כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים” (ספר מלכים א', פרק י', פסוק כ"ב) על פי רוב הפרשנים והמתרגמים המסורתיים, מדובר על השיניים של הפילים (כך זה גם על פי העברית המודרנית). מנגד הרבה חוקרים מודרניים סבורים שהכוונה לפילים עצמם. בין השאר כי ה"שנהבים" מתואר בלשון רבים כמו החיות שמוזכרים בהמשך הפסוק, ולא ביחיד כמו חומרי הגלם שמוזכרים בתחילתו
• שעיר
  • ”וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם:” (ספר ישעיהו, פרק י"ג, פסוק כ"א)
• שפיפון
  • ”יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר:” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ז)
• שפן
  • טכניקת ההישרדות של השפנים הנחשבות לחיות חלשות וקטנות מתוארת בכמה מקומות. "סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים:" (ספר תהילים, פרק ק"ד, פסוק י"ח) "שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם" (ספר משלי, פרק ל', פסוק כ"ו)
• שרף
  • ”וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל” (ספר במדבר, פרק כ"א, פסוק ו')

• 
  שחף
• 
  שממית – עכביש?
• 
  שעיר
• 
  שפיפון
• 
  שפן

ת

• תאו
  • ” אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁון, וּתְאוֹ וָזָמֶר.” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ה') יש פרשנים סבורים שזה הביזון האירופי, יש כאלה שסבורים שזה הג'מוס, ויש פרשנים וחוקרים שאומרים שזה הבובאל איילי
• תוכי
  • ”כִּי אֳנִיּוֹת לַמֶּלֶךְ הֹלְכוֹת תַּרְשִׁישׁ עִם עַבְדֵי חוּרָם אַחַת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹאנָה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ נֹשְׂאוֹת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים וְתוּכִּיִּים:” (ספר דברי הימים ב', פרק ט', פסוק כ"א) רוב המתרגמים והפרשנים סבורים שזה הטווס. והרבה חוקרים מסכימים איתם.
• תולעת (כנראה הכוונה למה שמכונה היום זחל אמיתי)
  • ”וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:” (ספר יונה, פרק ד', פסוק ז')
  • ”וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם:” (ספר תהלים, פרק כ"ב, פסוק ז')
  • ”הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָותּוֹלֵעָת:” (ספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק י"א)
  • ”אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָת:” (ספר איוב, פרק כ"ה, פסוק ו')
  • ”כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת” (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ל"ט)
  • ”וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:” (ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק א') נאמרת לעיתים קרובות כדי לתאר את אדם בצורה שפלה (למשל בציטוט למעלה מתהלים), או כדי לתאר מוות בצורה ציורית (למשל בציטוט למעלה מישעיהו), או את האדם כיצור בשר ודם שסופו למות (למשל בציטוט למעלה מאיוב), סביר להניח שבמקרים האלו מדובר על הרימה שנוטה לשרוץ על גופות מתות. לעיתים קרובות התולעת נאמרת כשם לצבע השני (למשל בציטוט למעלה משמות), לדעת זהר עמר הזחל המוזכר בהקשרים האלה הוא זחל ממשפחת הכרמילים, שממנה הפיקו את הצבע. לפעמים התולעים באים ומקלקלים אוכל כעונש. כך למשל עם המן, וכן בקללות בפרשת כי תבוא.
• תור
  • ”הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ:” (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק י"ב)
• תחמס
  • ”וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ט"ז)
• תחש
  • ”וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים".” (ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק ה')

תחש: תחש המשכן, חדשן או ג'ירף?

• תן
  • ”וְעָלְתָ֤ה אַרְמְנֹתֶ֙יהָ֙ סִירִ֔ים קִמּ֥וֹשׂ וָח֖וֹחַ בְּמִבְצָרֶ֑יהָ וְהָיְתָה֙ נְוֵ֣ה תַנִּ֔ים חָצִ֖יר לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃” (ספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ג)
  • ”תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי” (ספר ישעיהו, פרק מ"ג, פסוק כ') התן מוזכר לעיתים קרובות כחיה החיה באזורים מדבריים או שוממים מאדם. מכיוון שתכונות אלו פחות ידועות מיוחסות למי שאנו קוראים לו היום תן (שבדרך כלל דווקא שורץ באזורים עם בני אדם), הרבה חוקרים סבורים שה"תן" המוזכר בתורה זה האוח המדברי או דורס לילה אחר השוכן במדבר. לפעמים תן משמש כקיצור לשם של התנין, כלומר שם של חיות מים גדולות. כך בפסוק: "בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ וַתִּדְלַח מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם" (ספר יחזקאל, פרק ל"ב, פסוק ב') סביר להניח שהכוונה פה לתנין היאור, יש חוקרים הסבורים שגם התנים בפסוק "גַם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר"(מגילת איכה, פרק ד', פסוק ג') זה בעצם הלוויתן.
• תנין
  • התנין הוא החיה הראשונה הנזכרת בתנ"ך. בארץ מצרים התנין נחשב לאליל, ולפי הדעה הרווחת עצם אזכורו כיציר האלוהים חושף את זהות האל האחד והיחיד – ומכאן הסיבה להופעתו כבר בספר בראשית. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א).
  • יש המפרשים את הביטוי "התנינים הגדולים" כמתייחס לדינוזאורים, זוחלי ענק שנכחדו לפני הופעת האדם. אולם פרשנות זו מתייחסת רק ל"תנינים הגדולים" המוזכרים בספר בראשית, ולא לאזכורים אחרים של תנין בתנ"ך. בשאר המקומות התנ"ך ברור שהכונה היא לפעמים לתנין, ולפעמים לנחש.
  • פרעה מלך מצרים מומשל לתנין הגדול של ארץ מצרים שהיה אליל באותה תקופה. הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר, לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. (ספר יחזקאל, פרק כ"ט, פסוק ג').
• תנשמת
  • ”וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ח)
  • ”וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת:” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל'). יוצא שהתנשמת מוזכרת הן כשם של עוף, והן כשם של שרץ. כך שסביר שזה שם כללי לבע"ח שיש להם תכונה משותפת. בתלמוד בבלי כתוב שהתכונה הזו זה "באות", ככל הנראה הכוונה למשהו שמעורר "בעתה". באותה סוגיה נכתב בסוף שה"תנשמת העוף" זה העטלף וה"תנשמת השרץ" זה החולד, כך גם מפרש רש"י. רס"ג פירש שה"תנשמת השרץ" זו השממית, שנתפסה כחיה מתועבת בתרבות הערבית של אותם ימים. בימינו רוב החוקרים סוברים שהתנשמת המוזכרת בתנ"ך נקראת על שם קולות נשיפה שהיא משמיעה. רוב החוקרים בימינו חושבים שהתנשמת זו מי שמכונה היום בעברית תנשמת, שני עופות אלו ידועים בקולות דמויי נשיפה שהם משמיעים. יש אבל ויכוח לגבי ה"תנשמת השרץ". ישראל אהרוני חושב שזה הכוח אפור שיכול לנפח את גרונו ולהשמיע קולות נשיפה. יהודה פליקס מציג את הדעה שזו הזיקית שידועה בקולות הנשיפה שהיא משמיעה כשהיא חשה מאוימת. מנחם דור וזהר עמר מסכימים עם פירוש הגמרא שה"תנשמת השרץ" זה החולד, דור הוסיף והעיד שכשתופסים חולד גם הוא משמיע קולות נשיפה חזקים.

• 
  תוכי
• 
  תולעת - זחל?
• 
  שליו
• 
  תור
• 
  תחמס
• 
  תן
• 
  תנין
• 
  תנשמת

רשימה אלפביתית של קבוצות בעלי חיים בתנ"ך

בתנ"ך מצוינים לפעמים גם קבוצות של בעלי חיים. המיון של בעלי החיים בתנ"ך מבוסס בעיקר על תכונות חיצוניות, בהתאם למיון בעת העתיקה ובניגוד לטקסונומיה המודרנית.

• בהמה
  • ”כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ג') פרסתנים גדולים שבויתו בידי אדם, בעיקר מיני בקר וסוסיים.
• עופות
  • ”וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם:” (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ') בני סדרת העופות. ישנה רשימת עופות הנאסרים באכילה בעוד שכל השאר מותרים. ישנם מי שסוברים שעופות מסדרת דורסי לילה משמשים כמשל לחורבן.
• ציפור
  • ”כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח, כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם:” (מגילת קהלת, פרק ט', פסוק י"ב)
  • ”צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם:” (מגילת איכה, פרק ג', פסוק נ"ב) בדרך כלל הכוונה לבני סדרת ציפורי השיר. מכיוון שנהגו לצודם לעיתים קרובות, הם מהווים לעיתים משל למישהו שנלכד או שמנסים ללכודו.
• שרצים
  • ”אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ב') ככל הנראה השרצים אלה יצורים נמוכים המגיעים לקרקע, רובם נאסרו באכילה וחלקם מטמאים במגע. הואיל והם ידועים כמתרבים במהירות, המילה שרץ משמשת גם כפועל של התרבות, לדוגמה בציווי לנח: ”כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא [הַיְצֵא] אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ” (ספר בראשית, פרק ח', פסוק י"ז). השרצים מחולקים לשלושה סוגים:
  • שרץ הארץ
    • ”וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ט) חרקים, מכרסמים, אוכלי חרקים ואולי אף סמוריים ונמיות. אסורים באכילה, ושמונת השרצים אף מטמאים במגע.
  • שרץ המים
    • ”כֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י') אסורים באכילה
  • שרץ העוף
    • ”כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ') שרצי עוף אלה בדרך כלל חרקים מעופפים. הם לא כשרים מלבד כמה מינים של חגבים. לפעמים שרצי עוף מתוארים כמטפורה לעמים כובשים הבאים מבחוץ, לדוגמה: ”וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם, וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר.” (ספר ישעיהו, פרק ז', פסוק י"ח). יש אף האומרים שאף הצרעה שמוזכרת מדי פעם כמי שתעזור לישראל לכבוש את הארץ (למשל בספר דברים, פרק ז', פסוק כ'), היא משל למצרים.

ראו גם

• חמורו של משיח

לקריאה נוספת

• מוריאל ברילר, נפש חיה – בעלי החיים במקרא, מהות וסמליות, 2015.
• אלישבע דיין, החי במקרא: יונקים, ירושלים תשע"ז.
• אלישבע דיין, החי במקרא: חסרי חוליות, ירושלים תשע"ט.
• פרופסור יהודה פליקס, חי וצומח בתורה, תיאור בעלי החיים והצמחים שבתורה מאוירים על ידי כמאתיים תמונות וציורים, המהדירים - הרב ישעיהו אריה ובנו יהושע דבורקס, ישראל הצעיר, ירושלים, 1984.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בעלי חיים בתנ"ך בוויקישיתוף

• זיהוי שמות העופות הטמאים בתנ"ך (אורכב 21.07.2017 בארכיון Wayback Machine), מאת חיים מויאל, מתוך עלון טבע הדברים.
• קובץ מאמרים על צמחים ובע"ח מהגמרא כולל מידע עליהם בתנ"ך, מאת משה רענן, פורטל הדף היומי.
• חיות המשק במקרא | פרופ' זהר עמר, סדרת הרצאות באתר יוטיוב, ערוץ בית אבי חי